תוכן העניינים

1. מבוא

חטיבת גולני הוקמה ב- 22 פברואר 1948 ומשום היותה החטיבה הסדירה הראשונה בצה"ל היא נקראה חטיבה מס' 1. כחלק חשוב במערך הלוחם בצה"ל, היא נטלה חלק בכל מלחמות ישראל וכן בפעילויות שונות ביניהן. סמל החטיבה, עץ הזית הנראה כאן, מסמל ערכים חשובים הקשורים לחטיבה, לעם ישראל, ולמהות שבין האדם לאדמה. עץ הזית, שנבחר כעץ הלאומי של מדינת ישראל ונטוע באתר ההנצחה של החטיבה ניחן בסגולות רבות. הוא אחד משבעת המינים בהם התברכה הארץ. נותן פרי – זיתים והשמן טוב. נוף העץ הוא בעל נוכחות ניכרת בשטח, הוא ירוק כל השנה ומספק צל מפני השמש לכל החוסה בקרבתו. עץ הזית נפוץ במרבית שטחי הארץ ומדגיש את העובדה שהחטיבה לחמה בכל חלקי הארץ ואת החיבור לאדמה ומסמל דרך סמל החטיבה את הקשר השורשי שבין החטיבה למולדת. קשר זה בא לידי ביטוי גם בצבע הכומתה שחובשים חיילי החטיבה: הצבע החום, צבע האדמה. תג היחידה, עליו מופיע תמונת העץ לתפארת שורשיו וענפיו הוא תג מלבני, היחידי מבין כל תגי יחידות צהל על מנת להכיל את העץ במלוא הדרו. גם לצבעי דגל החטיבה משמעויות משלהם כלל ארצית: הצבע הירוק מסמל הגנת המולדת בגבולותיה הצפוניים והצבע הצהוב מסמל את ההגנה על גבולותיה הדרומיים.

פרקי המורשת המצויים כאן מחולקים לפי התקופות הבאות:

  • מלחמת העצמאות שבה לחמה החטיבה בגזרות שונות שהבולטות בהן: הגליל העליון, הגליל התחתון, אזור בית-שאן והגלבוע, עמק יזרעאל, ואדי ערה אזור הנגב המערבי, הערבה ואילת חבל עזה.  (פרק זה הועלה לאתר)
  •  
  • התקופה שבין מלחמת העצמאות למבצע קדש כולל מבצע קדש שבה, מעבר לנשיאה בעול הביטחון השוטף לאורך גבולות הארץ נטלה החטיבה חלק בפעולות התגמול בגזרות שונות שהבולטות בהן: אזור הכנרת, דרום רמת הגולן, עמק הירדן ולבנון וכמובן מבצע קדש (פרק זה הועלה לאתר)
  •  
  • בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים (פרק זה הועלה לאתר)

 מלחמת ששת הימים בה השתתפה בחטיבה בכיבוש רמת הגולן כיבוש שכם (פרק זה הועלה לאתר)

  • התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים שבה מעבר לפעילויות בטחון שוטף נטלה החטיבה חלק בפעילויות יזומות בשטחי לבנון וירדן, ומצרים  אם כחלק מפעולות תגמול או כפעילויות התקפיות יזומות.  (פרק זה הועלה לאתר)
  •  
  • מלחמת יום הכיפורים וההתשה שאחריה בה השתתפה החטיבה בקרבות הבלימה וההתקפה בצפון רמת הגולן
  • ונטלה חלק במלחמת ההתשה שאחריה מסיום המלחמה ב 24/10/1973 ועד ליום חתימת הסכמי ההפרדה ב 31/5/1974. (פרק זה הועלה לאתר)
  •  
  • התקופה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה (1982) שבה מלבד נשיאה בעול הביטחון השוטף, נטלו כוחות מהחטיבה חלק בפעילויות שונות שהבולטות בהן: שחרור בני הערובה במבצע אנטבה, מבצע ליטני ועוד פעולות רבות בעיקר בגזרת לבנון (לאורך הגבול ובתוך שטחה של מדינה זו)  
  •  
  • מלחמת לבנון הראשונה (1982) שבה נטלה החטיבה חלק בקרבות השונים החל מהבופור ועד ביירות. 
  •  
  • התקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה (1982) למלחמת לבנון השנייה (2006)  הכוללת את האינטיפאדה הראשונה (1987-1991) והשנייה (2000 – 2006) שבה פעלה החטיבה בלבנון ובשטחי יהודה ושומרון. 
  •  
  • במלחמת לבנון השנייה (2006) בהן נטלה החטיבה חלק מרכזי בלחימה.
  •  
  • בתקופה שמאז מלחמת לבנון השנייה בפעילויות בגזרות שונות שהבולטות בהן נטילת חלק מרכזי במבצע "עופרת יצוקה" ובמבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. 

 

2.  חטיבת גולני במלחמת העצמאות

2.1    כללי

חטיבת גולני הוקמה ב 22 לפברואר 1948 ונטלה חלק פעיל בכל שלבי מלחמת העצמאות. במלחמה זו כללה החטיבה 5 גדודים: אלון (11) ,ברק (12), גדעון (13) , דרור (14) , גורן (15) וגדוד הפשיטה הממוכן (19). מאגר כח האדם היה החי"ש  של ההגנה ובני הקיבוצים והמושבים. לקראת סיום מלחמת השחרור אוחדו גדודים 14 ו 15  והפכו לגדוד 19 שהיה גדוד ממוכן. לאחר המלחמה נותרו בחטיבה גדודים 12 , 13, עליהם נוסף גדוד 21. בספטמבר 1956 צורף לחטיבה גדוד 51 (לאחר פירוק חטיבת גבעתי) והחליף את גדוד 21.  מפקדה הראשון של החטיבה היה משה מן, כשבקיץ 1948 החליף אותו נחום גולן , ולפרק זמן של מספר שבועות בתוך זמן זה שימש מישאל שחם במפקד החטיבה בפועל. החטיבה הופקדה על החלק הצפון מזרחי של הארץ כחלק מהכוחות שתפקידם היה הגנת צפון הארץ. על כן הקרבות הראשונים שלה התחוללו בעמק הירדן, באזור צמח, באזור בית שאן וטבריה וכהמשך טבעי אזור הגליל התחתון המזרחי ובהמשך רכס נצרת והגליל העליון.

לאחר שוך הקרבות בצפון נקראה החטיבה למערכה בדרום שם היא לחמה בגזרת הגבול המצרי בסמוך לרצועת עזה ולבסוף ירדו כוחות החטיבה לשחרר את אילת במבצע עובדה כשהם נעים בגבול המזרחי לאורך הערבה וכובשים את המקומות בהם היו כוחות ירדניים עד אז.

מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

לפני הכרזת העצמאות (ב 15 למאי 1948):

  • 30 בנובמבר  1947 עד 3 באפריל 1948: השלב הראשון של מלחמת העצמאות. התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית, המצוידים בעיקר בנשק קל. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
  • 3 לאפריל עד ה 14 למאי 1948: השלב השני של המלחמה. בשלב זה עבר הכוח הצבאי של 'היישוב' למתקפה, ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לתכנית שהוכנה מראש.  הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות המתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם, כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל  ובפרוזדור ירושלים וכבשו את מרבית הערים המעורבות.

לאחר הכרזת העצמאות:

  • 15 במאי עד ה 10 ליוני 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
  • 11 ביוני עד ה 10 ליולי 1948:ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת 'אלטלנה'.
  • 8 עד 18 ביולי 1948: קרבות עשרת הימים. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
  • 19 ביולי 1948 עד 20 ליולי 1949: מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם מבצע יואבמבצע חירםמבצע חורב ומבצע עובדה) השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, הביס את הצבא המצרי ומוטט את 'צבא ההצלה'. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית. מאז ה-8 בינואר 1949, ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק השונים, לא נערכו קרבות תנועה גדולים בין צבאות סדירים.

תחום מרחב החטיבה בימי פברואר מרץ 1948

החטיבה הופקדה על שטח שבו היו פזורים מרכזים ערביים בעלי עצמה:

  • טבריה ובה שליטתם של ערביי העיר על העיר התחתית ועם אלה על השער לגליל העליון ועל מבואות עמק הירדן
  • צמח הנשענת על עורף ערבי סורי המנתק את הגישה לעין גב ומטריד את התנועה היהודית בעמק הירדן
  • בית שאן – מרכז לבדואי העמק ותחנת מעבר לכנופיות הזורמות לארץ דרך מעברות הירדן
  • כפרי הגלבוע , המאיימים על עמק חרוד, בעלי "עבר עשיר" מתקופת המאורעות.
  • ואדי ערה החסום לתנועה יהודית על משלטיו הצפוניים המאיימים על צומת עפולה והישובים באזור הקרוב ובקרבת הכרמל
  • מצפון לעמק המערבי – ולדהיים ובית לחם מיושבות על ידי גרמנים והכפרים הערבים שבסביבתן נשענים על ציפורי שהייתה מרכז להסתה והתפרעות ושימשה כבסיס לכנופיות אשר לחצו על מעבר יהודי בעמק המערבי
  • נצרת החולשת על העמק המרכזי ונשענת על עורף גדול של מרחב ערבי
  • לוביה (היא לביא של היום) – אימת הגליל התחתון החולשת על הדרך לטבריה
  • "המשולש הפנימי" (או המשולש הקטן) שקדקודיו ברמת סירין – רמת כוכבא – עין דור המסכן את הדרך לכפר תבור כאשר ערביי סביבת כפר תבור ודבורייה עושים זאת מכיוון צפון

המפה הבאה מראה את הגזרה העיקרית של החטיבה באזור הגליל התחתון בחודשים הראשונים להקמתה:

ציור 1: גזרת החטיבה בגליל התחתון בחודשים הראשונים להקמתה. סמל החטיבה מסמן אתר קרב

הרקע לפעילות החטיבה בשלב הראשון של המלחמה

מראשיתה, התרכזה המלחמה במאבק על אבטחת התעבורה בדרכים. כביש ואדי מילק היה כמעט העורק היחידי שחיבר את מרכז הארץ עם צפונה. תוקפנות הערבים ב"משולש הקטן" גרמה לכך שגם התנועה לחיפה נתרכזה ברובה בכביש זה. כביש משמר העמק – מגידו – עפולה היה חסום בפנינו. זרעין הטרידה את התנועה לעמק המזרחי (עמק חרוד). לבית יוסף וגשר הוגבלה התנועה והתקיימה רק כאשר ניתן היה לארגן לשם שיירות ביטחון. כביש עפולה טבריה נחסם לעיתים קרובות בלוביה ובסביבת התבור. בחודש מארס 1948 נחסמה דרך זו לחלוטין והתנועה עברה לכביש הרעוע היוצא מכפר תבור דרך יבנאל ומשם לכנרת. המרחב כולו היה מלא בבסיסים של "הגורם השלישי" כלומר כוחות בריטיים. הם רוכזו במצודות ומשטרות והיה צורך להשגיח היטב מה קורה בסביבתן כי לא אחת שיתפו הבריטים פעולה עם הערבים וחיפו על מתנכלים ומתנקשים למיניהם שמצאו אצלם מחסה. קו הרכבת צמח חיפה למשל חצה את העמק היהודי ושימש בחסותם ובאבטחתם של החיילים הבריטיים אמצעי תחבורה למאות ערבים ובכך אפשר לקיים מעין גיס חמישי נייד בתחום השטח היהודי. מצב זה על כל הכרוך בו הטיל מיד על החטיבה תפקידים למכביר וכבר בשלבים הראשונים להתארגנותה רותק חלק ניכר מהכח לאבטחת דרכים בווריאציות שונות כגון: ליווי צמוד לשיירות, תפיסת עמדות שולטות לאורך הדרכים והחזקתם, פעולות תגובה כנגד התחבורה הערבית בקרבת מרכז יישוביהם ועוד. בתקופה זו היו התנכלויות קשות במיוחד בגליל התחתון באזור סג'רה והעבודה היום יומית בסביבה נפסקה לחלוטין. הירי וההתנכלויות לדרכים וישובים חייבו תגובה ובעקבות כך בוצעה על ידי כוחות הפלמ"ח הפשיטה לעין מאהיל בפברואר 47, אחר כך הפשיטה על כפר קנא בחודש מרץ וב 16 לחודש זה הקרב הקשה ליד בית קשת בו נהרגו 7 מחברי הקיבוץ אשר פתח מחזור חדש עקוב מדם עם שבט הזביחים ששכן למרגלות כפר תבור.

לאחר מאורעות אלה הגיעו ימי הקרבות על משמר העמק. כוחות קאוקג'י שהתאוששו מתבוסתם בקרב טירת צבי תקפו את משמר העמק בסיוע ארטילריה.  במערכה זו כבר נטלו כוחות מגדוד דרור שחשו לסייע למגני הקיבוץ  במערכה. הייתה זו גם מערכה חשובה מבחינת הידע והניסיון שנצבר בחטיבה בהכרת דרך פעולתם של הכוחות הערבים התוקפים. בטרם הסתיימה מערכה זו התלקחה החזית בטבריה. קומץ לוחמי גדוד ברק וכמה מגנים מאנשי טבריה שישבו יחד נצורים ברובע היהודי במשך מספר שבועות הם שקבעו בסופו של דבר את גורל העיר בכך שלא פינו את הרובע. טבריה על פרבריה והכפרים הערבים שבסביבה נכבשה על ידי גדוד זה ב 18 לאפריל 1948 , בשלב השני למלחמה ובכך הביא בנוסף לשחרורה גם להסרת האיום המתמיד לניתוק הגליל המזרחי , שבירת רוחם של ערביי הסביבה ויצירת נקודת מוצא למלחמת תנופה בטיהור השטחים הפנימיים של מרחב החטיבה. הניסיון לכבוש את צמח ב 23 לאפריל נכשל כתוצאה מהתערבות הבריטים אשר ישבו עדיין במשטרת צמח ואילצו את כוחותינו לסגת עם אבדות.

את התקופה הזו שלפני הכרזת העצמאות, מציין עומס של מבצעים בעלי אופי שונה שהחטיבה הייתה חייבת להוציא לפועל עקב בעקבות הגורמים הבאים:

  • הצורך להגן על הדרכים ולנקוט בפעולות תגמול
  • תאריך ה 15 למאי שבו נקבעה הכרזת המדינה יצר לחץ לביצוע פעולות שונות,
  • תהליכי פינוי המצודות והמשטרות הבריטיות וההפתעות שבעקבותיהם ככל שהלך והתקרב מועד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. הקרבות על נקודות אלה כבר התחולל במלוא עוזו באפריל 1948.

בראשית חודש מאי 1948, התחילה החטיבה בפעולות כיבוש וטיהור במרחב הפנימי שלה על מנת להבטיח את עורף- החזית לקראת הפלישה הצפויה של צבעות ערב במרחב הצפוני. פעולות אלה נקראו גם "תכנית ד". גדוד ברק פתח את הטיהור ב 6/5/48 בהתקפה על סג'רה הערבית ולאחר כישלון התקפת הנגד הערבית הכפר נותר בידנו. בערב אל זבח הושגה המטרה האופרטיבית אך לאחר מכן נאלץ הכוח לסגת. בהמשך  נכבשו רמת סירין על כפריה וכוחות החטיבה החלו להטריד את לוביה לקראת כיבושה בהמשך. ב 12/5/48 נפלה בית- שאן לידי החטיבה וכאן גם נלקח שלל רב שהיה חשוב מאד עקב החוסר המתמיד ברובים ובציוד ששרר בחטיבה ובכלל. כוחות גדוד דרור השתלטו על כפרים ערביים בוואדי מילק וב 16/5כבשו את עין-דור ובכך ניתקו את "דרך בורמה הערבית" לנצרת , דרך ואדי בירה. יחידה מגדוד ברק פוצצה שבוע קודם את עיקולי הדרך של כביש אל חמה וגדוד גדעון קיבל הוראה לכבוש את כוכב הירדן.

2.2  המערכה על עמק הירדן 

מערך ההגנה של עמק הירדן הוחזק בידי אנשי הישובים וכחות גדוד 12. מחוסר ברירה, הוטל על הגדוד לאבטח גם את אזור סג'רה הר תבור ולכן פלוגה אחת שלו רותקה למשימה זו. לעזרת הגדוד עמדו לוחמים מחטיבת כרמלי ומהפלמ"ח וכן תגבורת מגדוד דרור של גולני.

בין יישובי בקעת כנרות והחזית הסורית הייתה משטרת צמח והעיירה  הגדולה סמח. עוד לפני הפלישה הסורית, בתאריך 27 לאפריל 1948 נטשו הבריטים את משטרת צמח. כח גולני ומגנים מקומיים השתלט על משטרת צמח וערביי סמח ברחו. פלישת הכוחות הערביים החלה אור ליום ה 15/5 בהרעשת עין גב ועמק הירדן ובהפצצות מהאוויר עליהם. עם דמדומי הבוקר תמרן השריון הסורי בפתח ואדי אל חמה, תפס את תל אל קסר (היא תל קציר של היום) והחל לגשש אחר מערך ההגנה בצמח. באותה שעה פתחו הכוחות העירקיים, לאחר שצלחו את מעברות הירדן ליד צינור הנפט בהתקפה על גשר ומשטרת גשר. הנה כי כן, הסתמנו שתי המגמות העיקריות של הצבאות הפולשים: התקדמות סורית בעמק הירדן על מנת לכבוש את טבריה ולכתר את הצפון ומאידך – ניסיון פריצה עירקי בדרום העמק על מנת לחדור לעמק בית שאן מצפונו ואפשרות לאיגוף טריזי לעמק חרוד ולאזור הר תבור. ללגיון הירדני שריכז את כוחותיו להתקפה על ירושלים לא היה חלק במערכה. החזקת צמח ובנין המשטרה על ידי כוחות גדוד ברק ואנשי המשקים נתנה אפשרות להשהות מעט את ההתקדמות הסורית אך אור ליום ה 18 למאי הובקעה חזית זו. שריוני הסורים פרצו בין צמח לשער הגולן . המגנים נאלצו לסגת מהעיירה סמח. הנסיגה שהתנהלה בשטח פתוח לגמרי ונתון לשליטת אש של השיריונרים הסורים  גבתה קורבנות רבים. בנין המשטרה נפל אף הוא ונשק רב הלך לאיבוד. שרידי המחלקות נסוגו לדגניות והוחשו תגבורות מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. בלילה ההוא, נטשו תושבי מסדה ושער הגולן את יישוביהם ועברו לאפיקים. הסורים השתהו בבניין המשטרה ונערכו מחדש לקראת התקפתם על הדגניות. רווח זמן זה נתן בידי כוחותינו זמן להתבצר ולהתארגן בקווי ההגנה. נשק אוטומטי ומרגמות הובאו מכל האזור. הגיעו גם מספר פיאטים (טנקים קלים) ו 2 תותחים הוצבו בקרבת בית-ירח לחסימת הדרך. עם שחר ה 20/5/48, החלו הסורים בהתקפה רבתי על הדגניות במגמה לפרוץ לכיוון טבריה ויבנאל. המערכה הייתה קשה. האויב תקף בשריוניות ובחיל רגלים גלים גלים ומגיני דגניה הדפו אותם כמעט בגופם במרחק של מטרים ספורים עד עשרות מטרים. פגיעות המגינים ובקבוקי המולוטוב שלהם עשו שמות בתוקפים ובמקרה אחד ,חייל מגולני השליך בקבוק מולוטוב על טנק סורי שכבר היה בשערי דגניה והדליק אותו. הטנק הזה עודנו ניצב היום בשערי הקיבוץ כמזכרת מהקרב ההוא. בצהרים החלו הסורים לסגת ותותחי השדה הראשונים של צה"ל שבדיוק הגיעו בזמן הזה לאחר לחץ כבד של משה דיין על בן גוריון החלו להפגיז מרכס פורייה את הסורים הנסוגים. הנסיגה הפכה לבריחה והפילה בהם חללים רבים. האויב נסוג לתל קסר ולעת ערב כשיצאו המגינים לסייר בשטח הבחינו בעשרות רבות מחללי האויב מוטלים בשטח וכן 5 טנקים ומשוריינים שהושארו על ידם. למחרת נכנסו כוחותינו שוב לצמח, שער הגולן ומסדה ומצאו שהסורים העלו את בתיהם הנטושים באש. בזאת תמה המערכה באזור זה אך התנגשויות הפטרולים המשיכו  עש שנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקף.

עין גב וגשר היו מערכות בפני עצמם בהיותם בצפון העמק ובדרומו , וכל ישוב כזה היה מבודד מישובים אחרים. מגיני עין גב עמדו בגבורה רבה בלחץ התקפות והפגזות חוזרות ונשנות והדפו שוב ושוב את התוקפים. בגשר, פוצצו אנשינו ב 15 למאי את גשרי הירדן. קבוצת גשר והמשטרה שהוחזקה על ידי אנשי גדוד ברק הותקפו על ידי כוחות רגלים ושריון עיראקיים שחצו את הירדן במעברה שמדרום לוואדי בירה ותפסו את משלט "הגמל" השולט על הסביבה. מגיני גשר והמשטרה עמדו בהתקפות אלה והדפו אותן. אותו זמן העפילה זרוע שנייה של חיל רגלים עיראקי לכוכב הירדן כדי לאבטח את שליטתם על מעברי העמקים וואדי בירה. אלא שכאן הקדימו אותם אנשי גדוד גדעון (13) שתפסו יום קודם את הכפר והפתיעו במכת פתאום את הכח העולה לכיוון המשלט. האויב נסוג למטה כשהוא משאיר עשרות נפגעים ונשק רב. ההתקפות המשולבות על גשר ורמת כוכב נמשכו כשבוע ונשברו. משלט ה"גמל" נכבש בחזרה על ידי לוחמי גדוד ברק  ותותחינו שהוצבו ברמת כוכב פגעו בריכוזי התחמושת והאספקה שהכינו העיראקים בצד המערבי של הירדן. בעקבות זאת הם הונסו חזרה למזרח הירדן. ראוי לציין כי גם טייסת פרימוסים נטלה חלק במערכה זו תוך סיכון רב במציאות של שליטה אווירית מוחלטת של האויב.

הנה כי כן, המערכה על צמח, דגניה עין גב, גשר וכוכב הירדן היו למעשה שלוחות של מערכה אחת. מערכה זו לימדה את כוחותינו הרבה על הרמה הצבאית וכושר הביצוע של חיילי האויב אשר זכו להצלחות בהתחלה רק עקב עדיפותם המספרית וכמויות הנשק שהיו ברשותם. מערכה זו לא רק שהצילה את עמק הירדן מידי פולשים , אלא נתנה ביטחון ואמון רב ביכולת כוחותינו לדבוק במשימה של הגנה ושחרור מקומות נדרשים. הסורים הוכו ויצאו מהמערכה בשן ועין. תוך כדי המערכה, הוקם ואורגן בחטיבה הגדוד הרביעי , גדוד " גורן" שניבנה מוותיקי גדוד דרור ומוותיקי מלחמת העולם שגויסו ב 15 למאי עם הכרזת המדינה. גדוד ברק שנשא בעומס העיקרי במערכה זו ואבדותיו היו  מרובות הוצא למנוחה קצרה והתארגנות בטבריה והועבר  משם לבלפורייה.

2.3  פלישת הכח העירקי והמערכה על אזור גשר, רמת כוכב ובית-יוסף

רקע

עירק הייתה בין הקיצוניות ביותר מבין מדינות ערב ועמדתה היא שהובילה את החזית הערבית המדינית שהתנגדה לתכנית החלוקה. בישיבות הליגה הערבית שהתקיימו במהלך השנים 47-48 שבהן גובשה ההתנגדות לתכנית זו, דחפה עירק להקמת כח צבאי שימנה כ 5 דוויזיות לפחות לצורך לחימה בארץ ישראל במידה והתכנית תצא אל הפועל ובעקבותיה יכריז הישוב היהודי על הקמת מדינת ישראל. ההחלטה העקרונית הייתה שהלחימה ביהודים תבוצע על ידי הלוחמים הפלסטיניים בארץ ועל ידי "צבא ההצלה" של קעוקג'י – צבא מתנדבים ממדינות ערב בפיקודי של פאוזי קאוקג'י הסורי. "צבא ההצלה" כבר ספג מפלה קשה בקרבות משמר העמק (ראה בהמשך) מה שגרם לעירקים להעריך כי ידרש כח גדול משמעותית על מנת לכבוש את האזורים שלגביהם תוכנן הכיבוש. התכנית הכוללת הייתה שחיל במשלוח העירקי יפלוש דרך נהריים, יכבוש את עמק הירדן וימשיך לעפולה. במקביל יפלשו הכוחות הירדניים דרך גשר דמייה, ימשיכו לשכם וג'נין ושני הצבאות שיפגשו בעפולה ימשיכו לכיוון חיפה כשהמטרה לכבוש אותה ובכך להביא לשליטתם על כל המסלול בו עובר צינור הנפט מחיפה לעירק. בפועל, שיבש עבדאלה מלך ירדן את התכנית כשפעל על דעת עצמו באזור גוש עציון ולא התכוון באמת לקחת חלק בכיבוש חלקים נרחבים עד חיפה. וכך, כשהחל הכוח העירקי את תנועתו לעבר המעבר המתוכנן בנהרים, היו מטרותיו כבר מצומצמות בהרבה והצטמצמו להשתלטות על נהרים וכיבוש גשר בשלב הראשון. כוח זה כלל כ 6000 חיילים וכ 300 קצינים וכלל גדוד משוריין, גדוד ממוכן, 5 גדודי חיל רגלים, ארטילריה , וטייסת של 12 מטוסי הנסן של חיל האוויר העירקי. בימים שקדמו לפלישה, ניהלה גולדה מאיר משא ומתן עם עבדללה מלך ירדן על המשך החזקת תחנת החשמל בנהרים אך ב 14 למאי, יום לפני הכרזת העצמאות ותחילת המלחמה, נכנסו חיילי הליגיון לתחנה , השתלטו עליה ולקחו את עובדיה היהודיים בשבי. בכך לכאורה, התאפשר מעבר חלק של הכח העירקי הפולש. אך לוחמי גדוד 12 – גדוד ברק – הכינו לפולש הפתעה: בפעולה נועזת פוצצו הגשרים שבין נהריים לגשר. 

להלן מפת אזור נהריים גשר וכוכב הירדן . הקן האדום המרוסק מראה את תנועת הכח העירקי ב 3 שלבים: תחילה הסתער על גשר וכשל (שלב המסומן ב 1), ניסה לכבוש את כוכב  הירדן והובס (שלב המסומן ב 2) ובשלב השלישי (מסומן 3) נע לכיוון בית יוסף וגם שם נחל מפלה כפי שיתואר להלן.

ציור 2: אזור כוכב הירדן וגשר. החץ הכחול מציין את כיוון הגעת גדוד 13 ליעד. הקווים המרוסקים האדומים- תנועת הכח העירקי  ב 3 שלבים

2.3.1  הקרב על גשר – חלק ראשון.

 2.3.2  פיצוץ הגשרים על הירדן בין נהרים לגשר

פיצוץ הגשרים שבין נהריים לגשר נועד למנוע את מעבר הכח העירקי הפולש לארץ. בפעולה זו, קיבל חבלן גדוד ברק אמיל בריג את התואר "גיבור ישראל". חיל המשלוח העירקי התכוון לפלוש מיד עם הכרזת המדינה. ואכן, ב 14 למאי , יום ששי לפנות ערב, נצפה טור משוריין של כח זה יורד מהרי הגלעד ומתקרב לגשרי הירדן. גדוד 12 קיבל הוראה להשמיד את שלושת הגשרים: הגשר הרומאי, גשר הכביש וגשר הרכבת. אמיל יצא עם כח של הגדוד על מנת להכין את פיצוץ הגשרים. בהגיעם לשטח החלו מייד לעבוד אך הלמות הפטישים שהפעילו על מנת לחצוב כך שניתן יהיה להטמין היטב את חומר הנפץ הגיעו גם למחנה הלגיון שהיה לא רחוק והחיילים הירדניים פתחו באש לעברם. הכח נסוג אך למחרת לפנות ערב יצא שוב , הגיע לגשרים ומיקם בהם מטענים. ההוראה הייתה לפוצץ את הגשרים ברגע שהטנקים הראשונים מחיל המשלוח יהיו עליהם. הטנקים התקרבו ופתחו באש. הגיע הרגע, הכח הפעיל את הפיצוץ אך רק הגשר הרומאי התרסק. ללא היסוס, פנה אמיל וזחל אל הגשרים כששני פתילי הצתה בידיו. הצתת הפתיל הראשון חשפה אותו ונפתחה לעברו אש תופת. למזלו הייתה לו אפשרות לדלג לגשר השני. הוא הפעיל שם גם את המטען תחת האש הכבדה ונסוג. שני הגשרים קרסו וכך הושלם פיצוץ שלושת הגשרים.

2.3.3  הקרב על גשר – חלק שני: התקפת חיל המשלוח העירקי

ב 14 למאי , בשעה 18:00 נשמעו יריות מכיוון תחנת הכח בנהריים. העירקים שהגיעו בטור משוריין מהרי הגלעד לעבר הירדן נכנסו לתחנת הכח  ועצרו את עובדי המפעל. לגשר הגיעו כמה שוטרים שהצליחו להסתלק עם נשקם. בינתיים גם פוצצו הגשרים והכח העירקי לא יכול היה לעבור. בלילה התנהלה שיחת טלפון בין מפקד הכח העירקי לבין המפקדה באשדות יעקב. הוא דרש להחזיר את הנשק שנלקח עם השוטרים שברחו משם. נאמר לו שלא ידוע על כך דבר. 

ב – 15 למאי , יום שבת, החלה שוב הרעשה של גשר והמגנים אינם מופתעים. הם התבצרו בתעלות ובמקלטים. פג תבערה הדליק את בית הילדים הישן והספרייה עלתה באש מה שהעכיר את מצב הרוח. הכח העירקי יצא מכלי מאחר והרסו לו את הגשרים. הוא החל לחפש אלטרנטיבות לחציית הירדן. בינתיים, הוא שפך חמתו על נהריים. בזז את המבנים והעלה אותם באש. השבת עוברת תוך כדי הפגזה וירי ממכונות ירייה על גשר. 

למחרת ב 16 למאי נמשכה הלחימה. העירקים יורים ללא הפסקה על בניין המשטרה אש תותחים וארטילריה. משוריינים שלנו שניסו להתקרב דרך הכביש נפגעו. גם שתיים מעמדות המגנים נפגעו והלוחמים נפצעו. העירקים גם השתלטו על גבעת הגמל השולטת על גשר. בנוסף, הם הקצו כח לאבטחת האגף הדרומי לגשר והחלו להפגיז את בית-יוסף, כולל הפצצה אווירית.  ההתקפה הארטילרית המרוכזת על גשר נמשכת עד הצהרים ואחר כך השתרר שקט שהתפרש אצל המגנים בגשר כהכנה להסתערות רגלית. כוחותינו שבו והתארגנו ונערכו בעמדות ובתעלות. בשעה 16:00 נראו מאות עירקים יורדים מגבעת הגמל לעבר גשר. אופן הסתערותם מוכיח כי הם בטוחים שלא ימצאו בגשר אלא הריסות וגוויות. אין הם מנסים כלל לזחול או להסתתר. המגנים נתנו להם להתקרב עד לטווח קרוב ופתחו מאש מקלעים יעילה. הרגמים ירו פצצות מרגמה על הכח החשוף. העירקים פורצים בזעקות אימה ובורחים לכל עבר כשאש המגנים מזנבת בהם וגורמת לאבדות כבדות אצלם. ההסתערות עלתה להם בעשרות הרוגים. הלילה עובר בשקט אבל העברת תגבורת לגשר נכשלת עקב יריות שנורו לעבר הדרך. כיוון שהציוד הכרחי, מארגנים שיירת סוסים אך גם היא לא יכולה לעבור. 

למחרת, ה 17 למאי מצאו הטור המשוריין העירקי היכן לעבור את הירדן: במקום נח יחסית, בערוץ נחל בירה (הוא נחל תבור). אחר הצהרים התקרבו לאטם 21 משוריינים ונערכו מול בניין המשטרה. שוב מתחילה הסתערות מגבעת הגמל, ממש כמו אתמול. העמדות שהנחילו לכח התוקף מפלה אתמול עושות זאת גם היום וחיל הרגלים התוקף נסוג. אוירון שלנו מגיע ומטיל כמה פצצות על גבעת הגמל אך כנראה באופן לא יעיל. החשכה יורדת ומתחילה התקפת המשוריינים העירקיים בניסיון לכבוש את בניין המשטרה. המגנים מגיבים באש חזקה אך הם ממשיכים להתקדם אם כי אנשי הצוות שלהם אינם מעזים להרים ראש. כמה מהם הצליחו להקיף את הבניין. המגנים מגבים בבקבוקי מולוטוב וברימונים. ההתקפה נבלמת. עוד ניסיון של חיל הרגלים העירקי כושל אל מול אש המגנים היעילה וגם חלק זה לא צלח על ידם. בסופו של דבר הוא נסוג. ששה משוריינים שלהם הוצאו מכלל שימוש. ליל הרגלים שלהם נגרמו שוב אבדות כבדות. הקרב הסתיים בתבוסה עירקית ברורה אך המצור על גשר עדיין לא הוסר. תוכנית לכיבוש גבעת הגמל מצד כוחותינו לא יוצאת אל הפועל אך פלוגה של כוחותינו שהתמקמה באזור המחצבה נכנסה לקרב עם אנשי גבעת הגמל. שיירת אספקה וציוד מגיעה לגשר בלילה. הירי לעברה נמשך גם למחרת בין היתר על ידי כח של האויב שישב למעלה על כוכב הירדן. לאחר מכן מקום זה עתיד להיכבש על ידי כוחותינו (ראה להלן). מצב זה שרר באזור עד ה 22.5. באותו יום , הכח שלנו שכבש את כוכב הירדן החל להתקיף באש תותחים מלמעלה את ריכוזי הערבים ומשלטיהם דרומית לגשר . הריכוזים נפגעו פגיעות ישירות והמוני ערבים ברחו כשהשדות סביבם בערו. כל משלטי הערבים באזור פונו. המצור על גשר הוסר.

2.3.4  אל מול העירקים ברמת כוכב

משנכשלו העירקים בניסיונם לכבוש את גשר ניסו להשתלט על כוכב הירדן שהיא נקודה גבוהה השולטת בתצפית ובירי ארטילרי על כל האזור. לוחמי גדוד 13 הקדימו אותם וכבשו את המקום טרם ניסיונם של העירקים שנחל כשלון.  ב 15 למאי 1948 קיבל גדוד "גדעון" הוראה לכבוש את כאוכב אל האווה – הוא כוכב הרוחות (כוכב הירדן) – ולהתבצר שם. על פי הידיעות שהיו בידי כוחותינו, רוב הכפרים הערביים בסביבה היו ריקים. כיבוש בית שאן הפיל על הערבים אימה והם ברחו לעבר הירדן. יובלה, כפרה דנה בירה וג'בול היו ריקים ואילו בנעורה ותמרה שהשתייכו לשבט הזעבויים ונודעו בשאיפתם לשלום עם היהודים נותרו כמה משפחות. בהתאם לכך, הוחלט לעלות על כאוכב בכח של 2 מחלקות בצירוף כיתת מרגמות 3" ומכונות-ירייה בשני אוטובוסים משוריינים ומשוריין רגיל כשאליהם נלווה ג'יפ הפיקוד ועליו מכשיר קשר. הכח יצא אחרי חצות ממחנה "גדעון" בדרך עפר המובילה מבית השיטה למולדת. באחד המשוריינים ארעה תקלה. הכח קיבל הוראה לא להתעכב והמשיך. הוא המשיך לאורך צנור הנפט והגיע כבר באור יום לצפון מערב הכפר. המרגמה החלה להרעיש את הכפר אך די מהר התברר כי היא נטולת השפעה. כח בפיקודו של יוסף שטדלר עלה על הכפר ומצא אותו ריק. כמה ערבים שהיו בו נמלטו דקות אחדות קודם. מלמעלה נגלה מחזה מרהיב- כל עמק הירדן כולל עמדות התותחים שמעבר לירדן המפגיזים את גשר הנצורה אבל לא היו לכח תותחים להפגיז אותם. הערבים שברחו למטה סיפרו לכח העירקי וזה וזה החל כבור כ 20 דקות להפגיז באמצעות התותחים ואפילו מטוסים שלהם תקפו את הכח. הכח הכובש הוחלף על פי התכנית על ידי שתי מחלקות מאנשי הנפה וחזר לבסיס להתארגנות. למחרת עלו המפקדים לתצפית בכאוכב על מנת לתכנן את התקפת הלילה על הכוח הצר על גשר. תוך כדי כך התגלתה פלוגה עירקית עולה מכיוון ואדי בירה (נחל תבור) בחיפוי הפגזות וגיחות מטוסים. הרושם היה שבכוונתם לעלות ולהיערך להתקפה עם עלות השחר על מנת להשיב את המקום לידיהם. חולית המפקדים חזרה לבסיס ודיווחה למפקד המקום על מנת להתארגן לסיוע לכח בכאוכב. הוחלט לבטל את התקפת הלילה ולעלות את הכוחות לכאוכב על מנת לחזק את המקום. הכח בפיקודו של יוסף שטדלר נע בלילה באוטובוסים וג'יפ באורות כבויים ועצרו כ 2 ק"מ לפני הכפר. אחר כך נע בצורה מאובטחת כיוון שלא ידע עד היכן הגיעו העירקים. במשך הלילה שבין ה 17 ל 18 במאי, התקדמו העירקים, תפסו עמדות והציבו מכונות ירייה באזור הכפר. אבל מה שהיה בעוכריהם בבוקר הוא הנוהג קודם כל לאכול ארוחת בוקר ואחר כך לביזנס… הם לא תקפו בלילה וכנראה התכוונו לעשות זאת בבוקר לאחר ארוחת הבוקר… בדיוק כשהם ישבו לאכול, התגנב  יוסף שטדלר עם כח אל בין גדרות האבן והצברים ואף שלח מחלקה לאגוף אותם מכיוון נוסף. הכח כבר היה במרחק של כ 50 מטר מהכח העירקי וגילה את עמדת מכונת הירייה. משה שטורמן הסתער על העמדה, הטיל רימון ואנשיה חוסלו. תדהמת האויב הייתה שלמה והוא החל לסגת ולברוח באי סדר. המחלקה זינבה בהם והכתה בהם מכה קשה. האויב נס במדרון והותיר בשטח  כ 30 הרוגים ושלל רב: מכונות ירייה, רובים רבים ומכשיר קשר. לכוחותינו היו 3 פצועים קל. לאחר מפלה זו לא ניסו יותר העירקים לכבוש את המקום אלא הסתפקו בהפגזות שגרמו לכמה פצועים.

2.3.5  הקרב על בית-יוסף

לאחר כישלונם בכיבוש כוכב הירדן, נעו הכוחות העירקיים דרומה ותקפו פעמיים את בית-יוסף שכבר ספגה כאמור הפגזות מאז תחילת ההתקפה על גשר. בית-יוסף הייתה חלק מהיעדים לכיבוש עקב מיקומה הקרוב לקו צינור הנפט שעבר במקום לכיוון חיפה. בבית יוסף היו מספר מצומצם של תעלות ומיצדיות , בית הביטחון וגדר הקיפית קלה. כמו כן הונחו מעט מוקשים צפונית למושב בדרכים המובילות אליו על ידי חיילי פלוגה ב של גדוד 12. הנשים והילדים פונו כבר ב 14 למאי ובמושב נערכו לקרב כאשר מול הכח העירקי הגדול התארגנו כוחותינו שמנו כ 40 מחברי המושב, מחלקה מגדוד 13,מפקדת הפלוגה+ מחלקת עתודה ו"ארטילריה" בדמות מרגמה אחת 3" שמוקמה מדרום למושב. הנשק ידי הלוחמים כלל: רובים אנגליים, 2-3 מכונות ירייה ומטול נגד טנקים "פיאט" עם 4 פגזים בלבד.

ב 20 במאי, נערכת ההתקפה הראשונה על בית-יוסף. לאחר ההרעשה הארטילרית הגיע השריון העירקי ובעקבותיו פלוגות חיל הרגלים. הטור נעצר ליד העמדות הקדומניות ואת ההשתהות הזו ניצלו כוחותינו לירי של שני פגזי פיאט ופגיעה ישירה בשני משוריינים של האויב. במקביל, הופעלה המרגמה כנגד הכח העירקי והוא החל לסגת בחיפוי ארטילרי כהם גוררים את השיריוניות הפגועות לאחור.

למחרת, ב 21 למאי הייתה הפצצה ממטוס והפגזת תותחים שגרמה נזק לבנינים אך ללא נפגעים. יום לאחר מכן, ב 22, תקיפה נוספת. הפעם הספיק מג"ד 13, אברהם יפה לארגן שני תותחי 65 מ"מ שהוצבו בכוכב הירדן וירו על הכח העירקי מלמעלה. בלילה שבין ה 23 ל 24 למאי, תקף כח שהורכב הן מגדוד 13 בפיקוד הסמג"ד (דודיק יבזורי) וכן פלוגת עמק יזרעאל (מבני הישובים בעמק) עמדות של העירקים לאורך הירדן. למחרת, פגעה הפצצה ממטוס שלנו במצבור דלק עירקי וחיל המשלוח הזה נסוג עד מזרחה לירדן. לוחמי גדוד 13 ואנשי המושב גילו מסירות ועמידה איתנה לנוכח האויב העדיף לעין ערוך בכח אדם ובתחמושת ויכלו להם.

2.3.6 ספיח לקרבות עמק הירדן: כיבוש הר סוסיתא 17/07/1948

בשוך הקרבות לאורך עמק הירדן ולאחר שהצבא הסורי נהדף לגבולותיו נוצרה יוזמה מקומית של גדוד 103 לכיבוש הר סוסיתא. גדוד זה, הורכב בעיקר מבני קיבוץ עין-גב ומבני קיבוצים נוספים בעמק הירדן. היה זה גדוד מרחבי שהוכפף לחטיבת גולני. מפקד גדוד זה היה גיורא שינאן שפיקד בזמן מלחמת השחרור על הדגניות א', ב' ולחם כנגד הפולש הסורי בקרבות עמק הירדן. ההחלטה לעלות ולכבוש את הר סוסיתא שממנו יכלו הסורים לאיים על הקיבוץ מקרוב הייתה מקומית של הגדוד. בכיבוש ההר השתתפו 27 לוחמים מהגדוד חברי קיבוץ עין-גב והיו לוחמים נוספים שלא מהקיבוץ. הם היו מצויידים ב-3 מקלעי מ.ג. 34, 1 פיאט, 14 תמ"תים ו-19 רובים. המבצע החל בשעה 22:10 – המחלקה יצאה מ"הפרסי" ועלתה בשביל מאחורי סוסיתא א', דרך שלוחת המערות ועד לשביל סוסיתא – כפר חרב. ההתקפה שבאה מצד הגולן הפתיעה את הסורים והם ברחו ונעלמו כולם, מצאנו את עמדות האויב ריקים ועזובים. הכח שכבש התפזר על הפסגה להגנה. בשעה 01:40 נשלחה הודעה על הכיבוש – "האתת שהיה איתנו אותת בפנס לעין גב כי הר סוסיתא נכבש."בשעה 03:00 הגיעה עוד כיתה עם 4 חמורים נושאי מים ואספקה" עם אור הבוקר הופיעו משוריין וטנק על הדרך בין פיק לכפר חרב ופתחו באש… ערבים בודדים ניסו להתקרב ולהטריד בצליפה… צלפינו ריחקום והניסום. המשלט הופגז במשך היום 4 פעמים. דו"ח הכיבוש נכתב על ידי מאיר קוצ'ינסקי שהיה מפקד הכח. במקום הוקמה עמדה קדמית של צה"ל שניצלה את המבנה הטופוגרפי השולט של סוסיתא. עמדה קידמית זו שימשה את צה"ל עד מלחמת ששת הימים. רכבל נבנה בשנת 1948, ע"י סא"ל דוד לסקוב, לצורך אספקת ציוד מקיבוץ עין גב לחיילים שישבו על ההר.

       איור 2.3.6:   מפת אזור הר סוסיתא. החיצים מסמנים את עליית הכוח לתל סוסיתא.

2.4 כיבוש בית שאן

בית שאן נכבשה במסגרת מבצע גדעון, שבו הוטלה משימה כיבוש העיר והכפרים הסובבים אותה על גדוד 13 – הוא גדוד גדעון. במסגרת הכנות הבריטים לסיום שלטון המנדט בארץ, הם פינו בהדרגה מחנות ונקודות משטרה שהיו חיוניות תמיד והיה צורך לתפוס או לכבוש אותן במידה ונמסרו לערבים. בבית שאן הבריטים הודיעו שימסרו את מחנה חיל הספר הנמצא מצפון לתחנת הרכבת שאותו אכלסו לידי היהודים ואת תחנת המשטרה שבפתח העיר לידי הערבים. בנוסף ל 2 נקודות חשובות אלה שבהן היה צורך לשלוט, חשוב היה גם שתל אל חוסון, הוא מיקומה של בית שאן העתיקה השולט על העיר יהיה בידנו. לכוחותינו נודעו תאריך ושעת הפינוי והיה צורך להיערך בהתאם.

  להלן נתונה מפת הקרב סביב בית שאן:

       

                                                      ציור 3:  מפת אזורי הקרבות סביב בית שאן.

גדוד גדעון ואנשי משקים בסביבה רוכזו בשדה נחום ב 28/4/48. באותו יום עזבו הבריטים ואנו נכנסנו למחנה הספר. הערבים נכנסו לתחנת המשטרה תוך יריות "פנטזיה" של שמחה. כמה ימים לאחר מכן נאחזו כוחותינו גם בתחנת הרכבת מאחר והיא הבטיחה את הדרך בצורה יעילה וכן שולטת במידת מה על עמדות הערבים סביב לעיר. כל אותו זמן לא נורתה אף ירייה כיוון ששדות הערבים ושדותינו היו קרובים זה לזה באותה מידה ועונת הקציר הייתה כך שהיה מעין הסכם של "שמור לי ושמור לך". נראה היה שמספר תנועות איום שלנו החרידו את ערביי בית-שאן שדרשו עזרה ותגבורת מג'נין בו שכנה מפקדת האזור. הלך הרוח שהיה בעיר ופחד התושבים הכשירו את הכנת כיבושה. לגדוד ניתנה פקודה להכין מבצע כזה.

הגדוד הכיל אז מגויסים חדשים מן הערים חסרי ניסיון קרבי והאימון שקיבלו היה מינימלי. על כן הוא התבסס על אנשי המשקים. המבצע היה אמור להוות טבילת אש ראשונה לחיילים החדשים. שיקולי הפעולה אם כן היו זהירים. כמות הנשק שעמדה לרשות הגדוד לא סיפקה אפילו את הצרכים הזעומים אך מטה החטיבה הבטיח למלא את החסר. תגבורת באנשים לא ניתן היה לקבל כיוון שהיו מרותקים לגזרות פעולה אחרות אבל הובטח שיתופן של שתי מחלקות נוספת מן הכח הנפתי, דהיינו שהיה כפוף למפקדת האזור כולו. בשלב הראשון הוחלט על כיבוש הכפרים והתילים המקיפים את בית-שאן וחסימה לכיוון דרום על מנת למנוע מתגבורת שתגיע אולי מכיוון יריחו להצטרף אל המערכה. שיקול דומה היה בהגברת הכח ששהה בתחנת הרכבת, שאמור היה לחסום תגבורות מכיוון ג'נין. בסיס היציאה לפלוגה שפעלה מדרום לעיר היה בעין הנציב. ב 9/5/48 , תפסו  הכוחות את תל אל מלחה, תל מנשיה והגשר הרומי וגרמו להפסקת הקציר בשדות הערבים. מחלקת נוטרים שהובאה כתגבורת תפסה את חירבת ג'ורג' קזמה וחסמה את הגישה לעיר מדרום מערב.

ב 10/5/48 יצאו יחידות הפעולה מעין הנציב לכיבוש הכפרים אשרייה ופרואנה מדרום לעיר. הכוחות  עלו תחילה על אשרפייה ונתקלו באש חלשה. הכח המגן נסוג לפרואנה. בהמשך התקדם הכח לשם ולאחר קרב קצר שיתק את ההתנגדות גם מכפר זה ופרץ אליו. בסריקות התגלה כפר ריק , הערבים נטשו אותו וברחו די מהר. חבלני היחידות פוצצו את בתי הכפר ומחלקה אחת הושארה במקום. העובדה ששלב זה בפעולה הכוללת הסתיים ללא נפגעים נסך בטחון בקרב הלוחמים ואמונה ביכולותיהם. השלב הבא היה כיבוש תל חוסון החולש על העיר. בשלב זה נדחה כיבוש המשטרה כיוון שהצריך ריכוז כל הכוחות והוחלט להשאיר אותו לשלב מאוחר יותר. כיבוש התל הוטל על הסמג"ד עמנואל ברשי שנע עם שתי מחלקות. לאחר ירי על התל בפגזי דוידקה ומרגמות הסתערו המחלקות עליו וכעבור כחצי שעה הוא נכבש. לאחר מכן פתחו עמדות הערים שבעיר באש על התל ואחד הלוחמים נפגע. מפקד הגדוד יפה, החליט שהגיע הרגע לכבוש את העיר אך קיבל תשובה שלילית מצד המפקדה הצפונית של ההגנה. יפה, הערמומי שרכש את הניסיון והמיומנויות הקרביות שלו  מאוד וינגייט, החליט על מבצע הטעייה. הוא דאג שיביאו צינורות השקיה ארוכים מהאזור והם הוצבו באזור תחנת הרכבת תחת רשתות הסוואה ועורר את הרושם מרחוק שאלה תותחי שדה. רכבי הגדוד נסעו כל הלילה מתל יוסף לשדה נחום באורות מלאים וחזרו באורות כבויים. מצג זה נועד להרשים את הערבים כאילו זורמות כל הלילה תגבורות אל הכח היהודי והוא מונה לוחמים רבים. ב 12 למאי הסכימו נכבדי הערבים לנהל משא ומתן על כניעה גם כי נוכחו שאף אחד לא חש לעזרתם. הכניעה הייתה ללא תנאי וב 13/5 נכנסו לוחמי גדוד גדעון , הניפו את דגל ישראל, אספו כמויות גדולות של נשק ותחמושת וגרשו את הערבים מהעיר מחשש לשיתוף פעולה שלהם עם הפולשים ממדינות ערב.

2.5   שחרור הגלבוע וצומת מגידו והקרב במבואות ג'נין

הגלבוע

בציור 3 מסומנים הכפרים אותם כבש גדוד 13 בדרך לשחרור רכס הגלבוע. החיצים הכחולים מסמנים את כיוון תנועת הכוחות בכל כיבוש.

                                                                     ציור 4:  מפת אזורי הקרבות בגלבוע

 בשוך קרב עמק הירדן נסבה הדעת ליתר נקודות התורפה של המרחב החטיבתי. זרעין, המשיכה להטריד ולאיים על התחבורה לעמק המזרחי. כפר גדול זה שקיבוץ יזרעאל יושב כיום על אדמותיו, שלט באש על כביש עפולה ג'נין ועפולה בית שאן. עוד בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול התנכלו אנשי הכפר לתחבורה היהודית באזור. הוא היה העמדה הקדומנית ביותר של האויב אשר בקדקוד "המשולש" הצפוני (מקורו של המונח משולש לציון אזור בעל אוכלוסייה ערבית הוא מהמונחים "המשולש הגדול" שציין בימי המנדט הבריטי את התחום שבין הערים שכם, ג'נין וטול כרם להבדיל מ "המשולש הקטן" שהיה בכרמל באזור ג'בע ועין עז'אל). נוסף לערכו הטקטי, הוא עשוי היה לשמש כבסיס נוח וקרש קפיצה חשוב לפעולת אויב בכיוון צפון ובמיוחד לכיוון עפולה. הכפר פונה מיושביו האזרחיים ואכלס חיילים מצבא ההצלה של קאוקג'י שנכנסו אליו בראשית המלחמה. מטרתו העיקרית של הכח הייתה לנתק את התחבורה העברית אל העמק וממנו. בתחילה הסתפקו בפעולות הטרדה של צליפה על הכביש ועל העובדים בשדות, פיצוץ גשרים ומובילי מים ,שדידת מכוניות ופעם גם רצחו נוסעי מונית שעברה שם. בתקופת המלחמה הם שיתקו למעשה לגמרי את התחבורה בשעות היום. היה ברור לכל, כי הכרח הוא לחסל את הכפר הזה שהיה טריז אויב בלב העמק. הסכנה גברה במיוחד לאחר שהצבא העיראקי שנסוג מעמק הירדן נכנס ליישובי המשולש והגיע עד מוקייבלה שלמרגלות הגלבוע. הפלמ"ח ניסה לכבוש את הכפר ב 23/4/48 אך נכשל. לאחר כישלון זה הוחלט להטיל את המשימה על גדוד גדעון. לצורך כך הובטחו לנו שני תותחי 65 מ"מ ופלוגה נוספת מגדוד ברק. הכח הפורץ העיקרי תוכנן לתקוף מדרום מערב. כח אחר תוכנן לכבוש את המשלט שהגן על הכפר והיה ממוקם צפונית מערבית לו. כח שלישי גדול, הוקצה לחסימת כביש ג'נין מחשש לתגבורות. כח נוסף שנועד להטעיה אמור היה לצאת  מכפר יחזקאל. ממש רגע לפני היציאה הוברר שתותחי ה 65 מ"מ הוקצו בדחיפות למקום אחר ולא יגיעו ומהפלוגה של גדוד ברק תגיע רק מחלקה. זה לא הוסיף למורל של הכח אבל כבר לא היה זמן לעצור והכוחות יצאו לדרך כשברשותם תותחי 20 מ"מ ומרגמות 81 מ"מ. תוכנית הקרב התנהלה כפי שנקבע. החלה הרעשת הכפר ודי מהר הבחינו הלוחמים שההתנגדות ממנו די חלשה. בשלב מסוים חדלה ההרעשה כדי לאפשר לכח הפורץ להסתער. הפריצה לכפר הייתה מהירה  ושאר הכח שהיה ברתק והפגיז את הכפר עלה במהירות וסייע בהשתלטות. חבלנים פוצצו את בתי הכפר והוא הוקף בגדר תיל. היה ברור שהאויב יגיב בהתקפת נגד. בשעות המוקדמות של הבוקר שלמחרת החלה הפגזת תותחים מסביבות מוקייבלה ואחר כך הופיעו מספר משוריינים ואחריהם כח רגלי. אנשינו פגעו בהם וגרמו להם אבדות כבדות. הם נסוגו תוך ירי של התותחים שלנו עליהם מה שגרם להם נזק גדול יותר. הופיעו גם מפציצים של האויב שהטילו פצצות מבלי לגרום נזק. כיבוש זרעין המריץ את הכח הכובש . עם כניסתו אל הכפר התגלה לעיניו כל השטח לכיוון ג'נין.

למחרת, עלו כוחותינו על מזאר שהייתה ממוקמת על פסגת הר גיבורים וממנו ניתן היה לחלוש על מרחבים גדולים. היה חשש שהעיראקים עשויים להשתמש בכפר כעמדת תצפית לכן היה חיוני לכבוש אותו. כהקדמה לכך גורשו תושבי הכפר נוריס ששכן בגיא לרגלי מזאר.  בצהרים הגיעו תותחי השדה שהובטחו עוד קודם והם הרעישו את מזאר וגם אלה החליטו לנטוש את כפרם. בליל ה 30/5/48 נתפסה מזאר על ידי שתי מחלקות שעלו מצד פרדסי עין-חרוד. תצפית ממזאר הוכיחה לכוחות, שאפשר יהיה להבריח גם את הכפרים המצויים מדרום לרכס אף שהמרחק אליהם היה רב. ממזאר פתחו הכוחות באש מקלעים אל ערבונה וסנדלה ואש זו נתנה את אותותיה. הערבים הפסיקו את קצירם ונפוצו לכל עבר ואנשינו נכנסו אל כפרים אלה והשתלטו עליהם ללא קרב.

אזור צומת מגידו

להלן מפת הקרבות באזור צומת מגידו:

                                                                        ציור 5: מפת הקרבות באזור צומת מגידו

  

הקרב לכיבוש מגידו ומשטרת לג'ון (כיום בית הסהר מגידו) היה "הקרב הנשכח" של החטיבה. יתכן שהסיבה שהקרב כאן היה קצר יחסית ואולי בגלל העובדה שהחטיבה הייתה טרודה באותה עת בסיומה של מערכה גדולה בעמק הירדן שהאפילה בהקיפה ובחומרתה על קרב זה. אך חשיבותו האסטרטגית של מקום זה אינה מצדיקה את השכחה הזו.

מגידו ולג'ון, השוכנים בפתחו הצפוני מזרחי של ואדי ערה הם המשלטים הטבעיים שבפתח העמק, על הדרך הראשית המחברת אותו עם שפלת החוף. היאחזותנו בהם פרושו הרחקת הסכנה ליישובי העמק מכיוון זה. בנוסף, מאחר ושלטנו על פתח הוואדי בצד המערבי, המשמעות היא שכיבוש משלטים אלה יקנה לנו שליטה על הוואדי כולו ואכן זה נפל לידינו בסופו של דבר ללא קרב. מגידו הייתה מאז ומתמיד זירת קרב לכל צבא שעבר לאורך הארץ מדרום לצפון או להפך. במרבית המקרים היה זה קרב בין שני צבאות שאחד מהם החזיק בפתח הגיא וניסה למנוע מהצבא השני את המעבר בו. הקרב השתלטות הכוחות היה הפעם בעל אופי שונה: כיבושם בא כפעולת מנע על מנת שבשלב מאוחר יותר יחסום את האויב וימנע ממנו ניסיון לפרוץ צפונה דרך הוואדי.  דבר זה בא לידי ביטוי בגודל הכוחות ובדרכי הגישה וההתקרבות של כוחותינו התוקפים. ענין תפיסת מגידו וכיבוש משטרת לג'ון העסיק את החטיבה בעודה בראשיתה והושקעו בכך מחשבה וארגון רב. כשחיל ההצלה של קאוקג'י נהדף בקרבות משמר העמק, הוא נסוג תחילה לכפר מנסי, ששכן בין מגידו למדרך עוז של היום. חשיבות כיבוש האזור עלתה שוב על הפרק בזמן זה אך לא היו מספיק כוחות לבצע זאת. גם הפלישה הסורית דחתה לתקופה מסוימת את המבצע שכן מטה החטיבה נאלץ להעביר תגבורות גם מגזרה זו לעמק הירדן. עם כיבושה של זרעין בגלבוע ב 28/5/48 הוחלט למרות הלחץ בו היו נתונים הכוחות בכל הגזרות לכבוש במהירות את מגידו ולג'ון ולייצב בכך את הקו הרצוי באגף הדרומי מערבי של עמק ג'נין.

קו ההגנה של האויב באזור רמות מנשה ואדי ערה התבסס על רכסי הגבעות שהגנו על הכפר מנסי ומגידו ממזרח ועל משלטים גבוהים שאבטחו את משטרת לג'ון מצד צפון ומערב. נקודות המפתח ובסיסי הכוחות היו במגידו , בכפר לג'ון ובבניין המשטרה. כל השטח שבין משמר העמק ועין השופט לבין אזור זה היה שטח הפקר.  מחוסר ציוד כוחות מספיקים לא נתבסס ערך כוחותינו על מבני קרקע שיכלו להקנות שליטה וביטחון ועל כן הייתה תחושה מתמדת שהאויב יפרוץ לכיוון חיפה או לכיוון עפולה והאזור הסמוך לה. ברור היה שעל מנת לסכל איום זה יש להשתלט על צומת הכבישים וואדי ערה – עפולה – ג'נין. תל מגידו ומשטרת לג'ון היו עמדות מפתח לשליטה על הצומת. לפני הפעולה הוטל על פלוגה ב של גדוד "דרור" , שבסיסה היה במשמר העמק לערוך סיור באזור על מנת לעמוד על הערכות האויב. לפלוגה שאך זה קמה מטירונים חסרי אימון וניסיון קרבי הייתה זו פעילות  בכוחות של מחלקה אחת ופחות מכך. בסוף מאי 1948, ניתנה הפקודה לגדוד "דרור" לערוך את כוחותיו לכיבוש מגידו ומשטרת לג'ון.

תכנית ההתקפה כללה שני שלבים:

  •       תפיסת תל אל אסמר (גבעת יאשיהו בימינו) והמשלט בנ.ג. 323 שממערב על מנת לבלום התקפות נגד שיכולות לנתק את הדרך ממשמר העמק למגידו
  •      תפיסת תל אל אסמר (התקפה עם שחר, תוך ניצול ההצלחה הקודמת על משטרת לג'ון והמשלט החולש עליה מדרום.

לרשות הכוח עמדו 2 תותחי 65 מ"מ  וכן טור משוריין שכלל כמה כלים וטנק שלל סורי מסוג ראנו. אלה אמורים היו לנוע מכביש הסרגל ולגדיל את הרושם של עצמת הכוחות התוקפים.

בליל ה 30/5 יצא הכוח מעין השופט בטור ממונע ובאורות כבויים על דרכי עפר עד כופריין ומשם החלו הסיירים הנעים בראש להוביל.  ההתקדמות הייתה איטית ועברה ליד משלטים נטושים שאך לא מזמן התנהלו עליהם קרבות בעת המערכה על משמר העמק. בשעות הלילה המאוחרות נתקלה מחלקת החוד בכמה אנשי אויב ויפזרה אותם. מרגע זה השקט הופר והיה צורך לפעול מהר. מחלקה מגדוד ברק שתגברה את הכוח פנתה לעבר נ.ג. 323 , מטרתה הייתה לכבוש אותו ולהבטיח את האגפים והעורף משם. אחר כך חלק מהכח עלה על תל אל אסמר והתפתח שם קרב מטווחים קצרים כשהתוקפים משליכים גם רימונים. עם שחר ניתנה פקודה לחלק אחר של הכח התוקף לעלות על תל מגידו. על תל זה עלו טובי הלוחמים אבל האויב נס ממנו ולאחר זמן לא רב דווח בקשר כי התל בידי כוחותינו. עוד כוחות חברו לכח זה והתפרסו על התל לאבטחה. האויב התאושש במהירות והחל לתקוף את נ.ג. 323 ואת תל אל אסמר.  המגנים נאלצו לסגת למאחז גבוה יותר והניסו משם את התוקפים חזרה. אחר הצהרים פסקה האש בגזרה זו כשכוחותינו נשארים בעמדותיהם. מכיוון ג'נין הגיעה שיירת תגבורת  של הערבים שהתקדמה לעבר לג'ון תוך הפגזת תותחים.  אז החלה לנוע השיירה המשוריינת של כוחותינו מכיוון כביש הסרגל.  במקביל ניתנה פקודה למחלקות נוספות לכבוש את מבנה המשטרה. התותחים שברשותנו החלו בפעולת ריכוך בניין המשטרה בתוספת אש שנורתה מהטור המשוריין שלנו שהתקדם לעבר הצומת. שריוני האויב נסוגו מעט והתפרסו אל השטח הפתוח במטרה לתקוף את כוחותינו. בינתיים שתי המחלקות הפורצות הסתערו בשטח חשוף לעבר המשטרה בחיפוי מסיבי של כוחותינו. אנשים נפגעו ונפלו אך ההסתערות לא נבלמה. אנשינו פרצו בעזרת מטען את הגדר הראשונה ואחר כך את דלת המבנה כשתוך כדי כך הכח העיראקי שמתקרב מכיוון ג'נין מרעיש קשות את המבנה.  אבל הכח הפורץ נכנס פנימה והשתלט על הבניין. האויב פתח בהתקפת נגד שנהדפה על ידי איש התותחים והמרגמות של כוחותינו. הוא תקף שוב בחמת זעם את הבניין אך נהדף שוב על ידי המגנים ואש הסיוע. עם רדת החשיכה שכך הקרב וכל היעדים נשארו בידי כוחותינו. מאוחר בלילה הגיעו אנשי יחידת החבלה ולאחר קבלת הוראות יצאו לכיוון הכפר זבובה בואכה ג'נין. בדרך עלה מפקדם על מוקש ונהרג. עם בוקר הגיעו יחידות חטיבת כרמלי והחליפו את הלוחמים התשושים של גולני שחזרו לבסיסם.

הקרב במבואות ג'נין

משנכבשה חיפה נפרצה הדרך לגליל המערבי, נלכדה עכו וכוחות בעלי ניסיון קרבי מעולה ורוח טובה ונועזה נשתחררו לפעולה בגזרות אחרות. לאחר שיקולים רבים הוחלט בעצה אחת עם המטה הכללי לנוע לעבר המשולש הערבי ולהכות בחודו הצפוני על ידי כיבוש העיר ג'נין, מרכז גדול וחשוב של כוחות האויב. תוך כדי כך תוכננה מכה גם על החוד המערבי – טול כרם. כיבוש ג'נין עצמה תוכנן לחטיבת כרמלי. כוחות חטיבת גולני תוכננו לכבוש משלטים בפאתי העיר ואת זה עשו בהצלחה. הם סללו בכך את הדרך לכוחות האחרים במערכה על ג'נין. אלא האויב תקף התקפת נגד עם כוחות רבים ובסופו של דבר נאלצו כוחות כרמלי לסגת מהעיר. לאחר מכן, בקרבות עשרת הימים , ב 9 וב 12 ליולי פתחו העיראקים בהתקפה משולבת על כוחות גולני ששהו במשלטים מחוץ לעיר ואילצו אותם לסגת לאזור הגלבוע הנח יותר להגנה. לאחר הסכם שביתת הנשק הוזז הגבול מעט דרומה והכפרים סנדלה ומקייבלה נכללו בתחומי המדינה. בקטע זה מתואר חלקה של החטיבה בכיבוש המשלטים שבפאתי העיר ג'נין.

להלן מפת תנועת כוחות גולני בגלבוע וההמשך לאזור ג'נין

                                 ציור 6: תנועת כוחות גולני בגלבוע ובמבואות ג'נין. סמלי החטיבה ממוקמים בנקודות שנכבשו

ב 1 ביוני 48, לאחר כיבוש הגלבוע, נכנסו כוחות גולני (גדוד גדעון) לסנדלה ללא התנגדות. מטה הגדוד התקדם לכפר זה וחלק מהכח התבקש להמשיך ולכבוש את ג'למה ואת עראנה. כח אחר קיבל הוראה להמשיך ולכבוש את מחנה מוקייבלה והכפר עצמו. בשעות הלילה המאוחרות נכבשה מוקייבלה ללא התנגדות וכן ג'למה ועראנה. מטה הגדוד עבר למוקייבלה. במקום לא היו חפירות או שוחות מהמוכן. לקראת בוקר, שיפרו הלוחמים את עמדותיהם במידת מה כהכנה להתקפת הנגד שתגיע. ואכן עם אור היום החלה הפגזת תותחים עיראקיים וכן זוהתה תנועת 3 משוריינים בעלי תותחים עליהם. אלה התקרבו לג'למה וירו לכל האזור. בשעה 9:00 בערך גברה הפגזת האויב ומטוסי חיל האוויר העיראקי השתתפו בהפצצה על מחנה מוקייבלה שהופגז גם מן הקרקע אך אלה לא גרמו נזק של ממש. העיראקים ארגנו פלוגת חי"ר להתקפת נגד על מחנה זה בסיוע מרגמות 3 מ"מ. את גבעות עראנה תפסו חיילים וצלפו על כוחותינו בג'למה. העיראקים התקדמו באיטיות ולפנות ערב הגיעו אל מול מוקייבלה. הכפר היה ריק מכוחותינו  שתפסו עמדות באגפים וכאשר השיירה העיראקית התקרבה הפתיעו אותם באש חזקה שפגעה בחלק מהם. מכיוון שהחשיכה כבר הייתה קרובה נסוגו העיראקים לג'נין.

ג'נין העיר שוכנת בתוך גיא עמוק בין הרים. מצפון נשקף עמק ג'נין רחב הידיים ומעבר לו עמק יזרעאל והרי הגליל התחתון. מכל שאר העברים סוגרים עליה הרים. הרוצה לאבטח את העיר ולשלוט עליה צריך לכבוש את ההרים הסוגרים עליה כטבעת. לקראת הלילה , משפסקה ההפגזה ועמה התקפות הנגד של האויב , החל ביצוע השלב השני של המערכה על ג'נין, הוא שלב ההשתלטות על המשלטים שמעליה. המכשול שהפריד בין כוחות גולני לעיר היו שני משלטים שהגנו על העיר כ 2 ק"מ מצפון לה. לא הרחק, מדרום למשלטים אלה עובר וואדי חרובה אשר מעליו, על פני הכביש נטוי היה גשר שנשמר על ידי כוחות עיראקיים ומחסומי מוקשים. על כוחות גולני הוטל לכבוש משלטים אלה בעוד שיחידות כרמלי היו צריכות לנוע בתנועת מלקחיים ולהשתלט על משלטים הנמצאים מדרום לעיר. הכוחות שתוכננו לכבוש את המשלטים מצפון היו מותשות ביותר. לאחר לילה של תנועה וכיבוש כפרים עמדו יום שלם בפני צליפות בלתי פוסקות. האספקה גם היא לא הצליחה להגיע לכוחות באותו יום. היה קשה להניע את האנשים לפעולה במצב זה אך לא הייתה ברירה. בחצות יצאו שתי היחידות של גדוד גדעון לייעדן לכיבוש המשלטים צפון. הפלוגה שנעה לכיוון המשלט המערבי הגיעה ראשונה והפתיעה את האויב כשעלתה על המשלט מכיוון דרום מערב. הכח הסתער על העמדות שנטשו מהר על ידי החיילים העיראקיים והבודדים שנלחמו נהרגו. לאחר כחצי שעה טוהר כל המשלט ומיד הועלו לשם אספקה וחומרי ביצורים. הפלוגה שיועדה לכבוש את המשלט המזרחי הגיעה אליו כשעה לאחר מכן והשתלטה עליו ללא התנגדות. אך כשהאיר הבוקר התברר כי במקום קיימת עמדה נוספת מבוצרת  בקצה הדרומי מערבי שלא היה ידוע עליה קודם. מעמדה זו נפתחה אש ממכונת ירייה על אנשינו וכמה מהם נפגעו. המפקדים השתלטו חיש מהר על האנשים ופרצו על העמדה תוך השלכת רימונים. הייתה זו ההתנגדות הרצינית ביותר שבה נתקלו אנשינו בכיבוש שני המשלטים. באותה שעה החל להתקדם לכיוון טור משוריין שלנו  ואחרוני המגנים העיראקיים שוכנעו כנראה כי הקרב אבוד ונמלטו. המחסום היחיד נותר הגשר על ואדי חרובה. אמנם מראש הוקצב כח מיוחד לכיבושו אך בסופו של דבר לא היה צורך בו וזאת עקב טעות בלתי מכוונת מצד כוחותינו. משאית שלנו עמוסת תחמושת ביצורים ואספקה טעתה בדרך ובמקום לעלות למשלטים שנכבשו המשיכה לכיוון הגשר. הערבים חשבו תחילה כי זו משאית שלהם וגם הנהג שלנו לא הבחין בטעות עד שממש התקרב אל הגשר. אז נפתחה אש על הרכב. זה כבר היה מאוחר להסתובב ובמקום זאת הוא והחיילים שאבטחו אותו קפצו מהמשאית ונמלט לאחור. הערבים שראו את החיילים בורחים היו משוכנעים שמדבור במשאית עמוסה בחומרי נפץ לפיצוץ הגשר והיא עלולה להתפוצץ בכל רגע. הם לא נגשו לבדו אותה ונמלטו גם הם וכך נכבש הגשר ללא קרב.

מכאן ואילך נשארו כוחות גולני על המשלטים שבמבואות העיר וכוחות כרמלי יצאו לכבוש אותה.

2.6   קרבות סג'רה

  רקע

המושבה סג'רה (כיום אילניה) ממוקמת סמוך למחלף גולני של היום, אז "צומת מסכנה" (על שם חורבת משכנא הנמצאת כיום בתחום מוזיאון גולני). צומת דרכים חשוב זה והשליטה בו דרבנו את הערבים לנסות לכבוש אותה. ביחד עם החסימה על הכביש היורד מהצומת  לטבריה (כביש נצרת טבריה) שבוצעה על ידי ערביי לוביה, הם יכלו בכך להשיג שליטה על המעבר העיקרי לגליל העליון המזרחי ולנתק אותו משאר הישוב. המושבה הייתה מוקפת בישובים עוינים משלושה כיוונים: במזרח לוביה, בצפון הכוחות שישבו בטורעאן ובמערב על ידי שבט הזבחים ויותר רחוק עין מאהיל , כפר כנה ורכס נצרת. רק לכיוון דרום גבלה בבית קשת ובבית הספר החקלאי כדורי ורק אזור זה חיבר אותה דרומה לכיוון עפולה והמרכז. הציור הבא ממפה את אזורי הקרבות העיקריים בגליל התחתון. סימן החטיבה מציין מקום קרב.

                                                                      ציור 7:  מפת קרבות כוחות גולני בגליל התחתון

הגליל התחתון באזור הזה היה מושב יחסית בדלילות ולפני אירועי הקרבות על סג'רה אפשר לציין מספר אירועים קשים שהובילו להכרה כי המערכה על האזור כולו בלתי נמנעת וחשובה ביותר :

  • כבר בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור התנכלו ערביי לוביה לשיירות היהודים על הכביש לטבריה וממנה. ב 24/2/48 התפתח קרב קשה בין לוחמי לוביה ושיירת נוטרים יהודית ומאז למעשה נחסם הכביש לתנועת יהודים.
  • התנכלויות של ערביי הסביבה שהפכו למעשה יום יום הן בצליפות מכל העמדות מסביב ועל התחבורה בכבישים. בין אלה האירועים הבולטים:

      ** 19 בינואר 48 – נרצח חבר עין דור בעת שעבד בשדה

      ** פוצץ הגשר על נחל תבור סמוך לדבורייה על מנת להקשות על תנועת היהודים.

     ** רבו ההתנכלויות לתנועה כך שכל שיירה הייתה חייבת להיות מאובטחת על ידי נוטרים.

     כתוצאה מכל אלה הוחלט לתקוף את הכנופיות במטות שלהם , בכפרים עין מאהיל וכפר כנא. בעקבותיהם התפתח קרב בית קשת.

     בין אלה שהטרידו את בית קשת וסג'רה היה שבט הזביחים שהתיישבו בגבעות שהב שממערב לבית קשת בסוף המאה ה 19. הם היו עוינים ליהודים, תקפו מידי       פעם יהודים וגנבו ציוד מבית קשת וכפר תבור. עוד בימי המרד הערבי הגדול הם תקפו רכבים של יהודים ורצחו בין היתר את אחד מתושבי כפר תבור.

  • קרבות מקדימים לקרב בית קשת:

קרב עין מאהיל

בכפר כנא ובעין מאהיל שכנו מפקדות הכנופיות הערביות בהטרידו את אזור בית קשת וסג'רה. בעין מאהיל הם סרו למרותו של אזרח גרמני שנודע בשם מקס. ב 7/3/48 ערך כח מגדוד ברק התקפה על מפקדה זו, שהצליחה. במקום נותרו 10 הרוגים ערבים. הצלחת התקפה זו עודדה את הכוחות לצאת להתקפות נוספות.

קרב כפר כנא

ב 11/3/1948 יצא כוח של החטיבה לפשיטה על מפקדתו של אבו איברהים, מפקד הכנופיות באזור. הערבים היו מוכנים והכח התגלה מבעוד מועד. התפתח קרב קשה והכוח התוקף נאלץ לסגת תוך כדי כך שהוא מתגבר על חסימת הדרך על ידי האויב וגם נושא אתו הרוג ושמונה פצועים. כישלון ההתקפה על כפר כנא הגביר את ביטחונם של הערבים ובמיוחד של אלה מערב זביח ששכנו על הגבעות מערבית לבית-קשת.

קרב בית קשת

ב 16/3/48 יצאה כיתה של 8 חיילים בפיקודו של עלי בן צבי (בנו של נשיא המדינה השני יצחק בן צבי) לסייר בגבעות שממערב לבית קשת, שבהן ממוקם הקיבוץ כיום. אנשי שבט הזביח טמנו להם מארב והרגו את כולם, למעט לוחם אחד שהצליח להגיע לשער הקובוץ בחזרה. מייד אוגן כח של גולני שנשלח לחלץ את הגופות. הקרב הקשה נמשך כל היום. מזג האוויר היה גשום והקשה על הלחימה וההתקדמות. לבסוף נאלץ הכח לסגת עם שלושה הרוגים ופצועים רבים. הגופות נשארו אצל הזביחים. בסופו של דבר בהתערבות הבריטים הוחזרו הגופות והסתבר שהזביחים התעללו בהן.

ב 24/3/48 תקפו ערבים רכב יהודי שהגיע מכיוון יבנאל ליד הגשר ההרוס שעל התבור. בירי זה נהרגו זיוה נתן ורות רבינוב בנות קיבוץ גבת שחזרו מקורס קשר ביבנאל. כתוצאה מכך התארגן מידית כח מההגנה שכבש ופוצץ את בתי הבדואים בקרבת הגשר והשתלט עליהם על מנת להבטיח את התנועה בכביש. לאור כל האמור לעיל, הוחלט להפטר פעם אחת ולתמיד מהזביחים במיוחד כשהלך והתקרב מועד יציאת הבריטים מארץ ישראל.

2.7  ההתקפה על סג'רה הערבית ועל הזביחים

סג'רה הערבית שבתיה הקיצוניים נגעו ממש בבתי סג'רה היהודית הייתה מוגנת היטב. בנוסף ללוחמים בני המקום חנו בכפר גם כוחות מתנדבים מבחוץ. בנוסף, שבט הזביחים היה מפוזר על השלוחות ממערב שהיווה קו הגנה טבעי מצוין בפני כל חדירה של הכוחות שלנו לכיוון נצרת. לפעולה זו גויסו מעבר לאנשי גדוד ברק גם יחידות מיישובי הגליל התחתון ומקי עמק הירדן. חלק מהאנשים לא התאימו לפעולה הן מפאת גילם והן בגלל שלא היו מאומנים וגם התחמושת לא הספיקה. לא לכולם גם היה חגור כי גם הציוד לא הספיק לכולם. בשעות הלילה נערכו הכוחות בנקודות השונות ועם שחר החלה ההתקפה. תוך הסתערות עזה נכבשה סג'רה הערבית. האויב נמלט והשאיר עשרות הרוגים. הכוחות שתקפו את שבט א זבח, הצליחו אף הם להפתיע אותם כליל ורבים מהם נמלטו לעבור דבורייה ונצרת כשלכוחותינו לא היו נפגעים כלל. כח חסימה שתוכנן מראש ריתק באש את הגבעות סמוך ללוביה ומנע הגעת תגבורת מכפר גדול זה לעזרת האויב שהותקף בסג'רה. בסביבות השעה 8 בבוקר, התפתחה התקפת נגד בעל סג'רה הערבית. התוקפים באו מכפר כנא וטורעאן והיו עדיפים בהרבה במספרם על המגזינים שזה עתה נאחזו בשטח שכבשו. הקרב היה ממושך וקשה ולאחר שעות ארוכות נסוגו כוחותינו אל המשלטים המזרחיים של הכפר ומשם המשיכו לרתק באש את כוחות האויב. סג'רה הערבית נהפכה לשטח הפקר הנתון באש משני הצדדים. עם לילה נסוגו כוחות האויב וחזרו לנקודת מוצאם ואילו כוחותינו שבו ותפסו את העמדות שכבשו קודם לכן בכפר ובסביבתו. כוחות שניסו לצאת מלוביה על מנת לסייע לאויב נתקלו באש חזקה של מחלקת החסימה ויצאו באבדות רבות. לאחר כמה ניסיונות שבו וצלפו מהעמדות הקיצוניות של הכפר לעבר המושבה ועמדות המחלקה אך כיבוש סג'רה הערבית הפך לעובדה מוגמרת. לא כן התפתחו הדברים בגזרת הזביחים. עם השגת משימות הפשיטה נתנו הוראות בקשר לסגת מן השטח מאחר ולא הייתה כל תכלית בהישארות בשטחים שקשה להתגונן בהם מהתקפה. למרות הקריאות לסגת התמהמהה הנסיגה. אנשים שחלקם לא היה מאומן ולא היה ממושמע פשטו בבתים למטרת ביזה. מפקדי הכוחות לא הצליחו להשתלט על האנשים ולהוציאם בזמן. כוחות אויב בעצמה של כשתי פלוגות פתח בהתקפת נגד מכיוון גבעות כפר כנא השולטות על שטחי שבט הזבח וגם מהאגף הדרומי, מכיוון דבורייה. מספר אנשים נפגעו והניסיונות להוציאם משם עלה בעוד קורבנות ופצועים. מספר הנפגעים הלך ורב. נסיגה משטח פתוח כזה כמוה כהתאבדות ולכן הוחלט להחזיק מעמד עד החשיכה במספר עמדות.  כוחותינו נאלצו לסגת מתוך שטח גבעי המכיל סלעים ושיחים רבים אל שטח פתוח החסר מחסות ואש נתכה עליו מכל עבר. התחמושת הלכה ואזלה ואפילו אווירון פרימוס אחד הוזעק כשעליו עלה אחד מהלוחמים מצויד במקלע על מנת לסייע מהאוויר. הנסיגה הייתה איטית וקשה תוך סיוע האווירון כשהאויב מתקדם כל העת. המחיר ששולם בעקבות ההתפרקות שבאה לאחר הכיבוש הראשון היה כבד. הכוחות נסוגו לכיוון בית קשת אך היה הכרח להזעיק את המחלקה שהטרידה את לוביה לעזרה ואלה הגיעו וירו אש מכונות ירייה ומרגמה לכך בלמו את כוחות האויב המתקדמים. בתי החולים התמלאו בנפגעים מהזביחים שכבר לא חזרו לכפרם והשטח שבשליטתם נותר ריק כשמידי פעם החזיקו בו יחידות קטנות לשם תצפית. כשסוכמה הפעולה המסקנה הייתה שהמטרה הושגה באבדות שאינן מוצדקות שבאו מרמת האימון וממשמעת לקויה. מאוחר יותר התבררה משמעותן האמתית של תוצאות קרב זה והשפעתן לגבי הגליל התחתון ועמק הירדן עם הפלישה ב 15 למאי.

 הגנת סג'רה

קרבות סג'רה שתוארו בסעיף הקודם התרחשו טרם הכרזת המדינה. לאחר ה 15 למאי, התחדשו הקרבות בכל הארץ עם פלישת כוחות צבאות ערב. בשבועיים הראשונים עסקו כוחותינו בבלימה ולאחר מכן עברה אליהם היזמה בהדרגה והם החלו ליזום, לתקוף ולשחרר. ב 10/6/48 הוכרזה הפוגה בהסכמת הצדדים הלוחמים. זו נוצלה להתארגנות צבאית הדדית והקרבות התחדשו שוב ב 10/7/48. יום לפני כן כבר פתחו כוחות ערבים גדולים בהתקפה על משלטי סג'רה. כאן המקום להזכיר נקודה חשובה: כאשר השתלט הכפר לוביה על כביש בין נצרת לטבריה, הופנתה כל התנועה לכביש יבנאל ולסג'רה נסעו אך מכוניות צבאיות בודדות. לו היו נופלים משלטי סג'רה בידי האויב , היה נחשפת בקעת יבנאל בפני משורייני האויב וכל התחבורה מהמרכז לעמק הירדן , לטבריה צפונה הייתה מאוימת. לכן הושקעו כוחות ומאמצים רבים בלחימה על משלטים אלה שמוקמו על גבעות סלעים וטרשים שגובהם כ 150 מטר בממוצע. האויב הסתער עליהם בחמת זעם ולא חסך בדם. חזית סג'רה נקראת "המשלט המערבי" , זה החולש מסג'רה צפונה ומערבה. נפילתו פרושה אובדן סג'רה. גם דם חיילנו לא נחסך שם ובמספר התקפות נגד האויב הסתער על המשלט המערבי יום יום.

גדוד "ברק" שקיבל עליו את הפריסה במשלטי סג'רה וההגנה עליה קיבל את משימתו באיחור רב מאד. למעשה הוא קיבל את הגזרה ימים אחדים לפני תום ההפוגה הראשונה וחידוש הקרבות. הם נוצלו להתבצרות חפוזה , לפיזור מוקשים סמוך לשלושת  המשלטים שהגנו על סג'רה: הצפוני, החולש על כביש נצרת לוביה (לביא) כשמולו במרחק כ 150 מטר היה משלט ערבי המערבי, החולש סג'רה הערבית ועל המושבה סג'רה היהודית כאחד. ממולו היו: מצפון במרחק של כ 300 מטר משלט ערבי שנקרא "גבעת טורעאן", ממערב משלט ערבי המכונה "משלט התירס" . כלפי כיוון זה הגן המשלט על כ 50 מטר בלבד ומשם התחילה בקעה המכוסה עצי זית המהווה שטח מת כלפי היושבים במשלט הזה. המשלט הדרומי – תפקידו היה מניעת כיתור המושבה מצד דרום ומערב, ריתוק המשלטים הקדומניים (הדרומיים) של לוביה וכן ריתוק האויב ביחס לניסיונות התקדמות מכיוון מזרח אל המושבה.

כוחותינו הוצבו במשלטים וכן בחוות סג'רה עצמה. המשלט הצפוני נועד לרתק באש את המשלטים הערביים החולשים על הכביש הראשי. בחווה עצמה הוצבו מכונות ירייה ומקלעים שתפקידם היה לרתק את משלט גבעת טורעאן לחסימת המעבר מהן אל השטח המת שמתחת למשלט המערבי. כוחות האויב בעת ההתקפה מנו כ 800 לוחמים, מיעוטם כפריים מהאזור ורובם מאנשי "צבא השחרור" של קאוקג'י. לרשותם עמדו 8 משוריינים עם צריח ו 3 מהם צוידו בתותחים 37 מ"מ. כמו כן היו להם 6 משורייני זחל פתוחים. לרשותם עמדה גם סוללת ארטילריה בעלת 4 תותחים שהוצבה על רכס עילבון . בשלושת המשלטים שלו החזיק האויב מספר בלתי ידוע של מרגמות מכונות ירייה וכן פעלו ממנו צלפים. כמות הנשק ואיכותו , כמו גם מספר הלוחמים שלהם עלו על אלה שלנו בהרבה אך כוחותינו נלחמו על משלטי סג'רה בכל כוחם והחזיקו מעמד. עמוד הבא מוצג אזור המשלטים.

                                                                         ציור 8:  המשלטים באזור סג'רה

9/7/1948

ההפוגה הראשונה הסתיימה וכוחותינו ניסו ליטול יזמה בגזרה. הוחלט לנסות לכבוש את משלט המשטרה ומשלט גבעת טורעאן. כח ראשון שלנו שיצא בחשיכה הגיע מעורף האויב וכבש את היעד תוך גרימת אבדות לערבים שחלקם נסוגו למשלט גבעת טורעאן. משם נתכה על כוחותינו אש חזקה שמנעה המשך התקדמות. בנוסף, ניסו הערבים להסתער על כמה פעמים בקבוצות שונות על משלט המשטרה הכבוש ולא נתנו בכך שהות לכוח ששהה שם להתארגן ולהתבצר. היו אלה חיילים סורים סדירים – בכיסי ההרוגים נמצאו תעודות החייל שלהם. אור הבוקר מצא את כוחותינו בלתי מחופרים בשוחות רובאיות רדודות. עם שחר החל האויב להמטיר אש כבדה וכן הפגזה ממרגמות 81 מ"מ. בשעות הצהרים הסתער כוח בן חמש מחלקות של האויב על משלט המשטרה. בשעה 16:30 היו לאנשי המשלט 2 הרוגים ו 4 פצועים ולחץ הכוחות המסתערים גבר. הם נאלצו לסגת מהמשלט. הערבים חשבו לנצל את המצב ולכבוש כבר באותה הזדמנות את המשלט הצפוני אך הסתערותם נהדפה במכת נגד שהונחתה על ידי מחלקת הקומנדו של הכח היהודי תוך גרימת אבדות כבדות לאויב. בשעה 19:00 החיש האויב תגבורת נוספת לאזור ב 4 משאיות שבאו מנצרת. שני משוריינים החלו להפגיז את המשלטים בתותחים.

עוד באותו לילה נכנסה פלוגה יהודית לכפר סבת בגרשה את שרידי הערבים בטרם ייהפך כפר זה למשלט דרומי של לוביה. בנוסף הייתה בכפר סכנה פוטנציאלית לאגף המזרחי של סג'רה וכן האחזקה בו מנעה פריצה מכיוון לוביה אל כפר קמא.  ואכן, מלוביה הטרידו את התחבורה בכניסה המזרחית לסג'רה על ידי אש מרגמות אך לא היו נפגעים. באותו זמן תפס האויב את טירת עגל שממוקמת כ 300 מטר בלבד מהכניסה למושבה. בלילה יצאו כוחותינו לגרש אותו משם ומצאו את המקום נטוש. הונחו שם מוקשים וכן כוונה לשם הפגזה שלנו על מנת למנוע מהאויב לחזור למקום זה.

10/7/1948

כבר בשעה 05:30 הסתערו כ 300 מאנשי האויב על המשלט המערבי. הם נצלו את השטח המת שקיים למרגלותיו והגיעו עד כ 30 מטר מהעמדות של כוחותינו ותוך כדי כך רותקו שאר העמדות והמשלטים באש מרגמות ותותחים. המסתערים נהדפו באש מקלעים. מיד אחר כך נעו משורייני האויב בכביש המגיע למושבה מצפון אך נהדפו על ידי אש מרגמות ומקלעים אל השטחים המתים שמעבר למשלטי האויב. יש לציין את השימוש היעיל בנשק חודר שריון שעשו כוחותינו בקרב זה. באותו יום הטרידה אש כוחותינו את הכביש עלבון – נצרת ושיירה של האויב שהגיעה מעלבון חזרה לכפר. בשעה 19:00 הסתער האויב שנית על המשלט המערבי הפעם בכח של כ 120 איש כשהוא מסתייע ב 4 רכבי זחל פתוח המצוידות במקלעים. האויב הצליח לתפוס 3 עמדות  במשלט המערבי אך שוב הדפה אותו מחלקת הקומנדו תוך כדי שהיא גורמת לו אבדות. האויב נסוג והצליח לקחת את הנשקים אבל השאיר שריונית תקועה. שלוש העמדות נתפסו בחזרה על ידי כוחותינו. באותו יום היו לנו 5 הרוגים ו 15 פצועים.

באותו לילה יצאו כוחותינו לתקוף את משלטי האויב אך עקב ההסתערות הערבית הם יצאו מאוחר מדי ובסופו של דבר  המשימה לא בוצעה. 6 מאנשינו נפצעו, 5 נעדרו ולמחרת נמצאו הרוגים, 2 הצליחו לשוב חזרה למשלט. חבלני כוחותינו ניסו תחת אש חזקה להעביר את הרכב שהותירו הערבים בשטח אל המשלטים שלנו , הכל תחת אש חזקה. משלא עלה הדבר בידיהם פוצצו אותו.

11/7/1948

כוחותינו המשיכו להטריד את התחבורה הערבית בכביש נצרת. האויב שוב קיבל תגבורת ופתח בהסתערות על המשלט המערבי בשעה 19:30. הוא השתלט זמנית על 3 העמדות במשלט המערבי  אך ההתקפה נהדפה והאויב נסוג. 3 מאנשינו נהרגו.  בלילה הניחו אנשינו מוקשים בשטח המת שלפני המוצב המערבי.

12/7/1948

ביום הזה ריכז האויב מאמץ בגזרה מתוך צפייה להגיע להכרעה. הוא התחיל בהפגזה כבדה על המשלט המערבי בתותחי 75 מ"מ. המסתערים הראשונים עלו על שדה המוקשים. אלה שבאו אחריהם המשיכו בהסתערות. מחלקת הקומנדו שהוכנה מראש לאפשרות כזו הגיעה באיגוף, הסתערה על האויב בקרבות פנים אל פנים והניסה אותו תוך כדי כך שהוא סובל מאבדות כבדות.

על קווי הרכס המשתרעים בין עין-מהל – ג'בל סיך – גבעת הקרן הקיימת ועד סמוך לסג'רה נראו באותה שעה ריכוזים גדולים של ערבים, ככל הנראה כפריים שרוכזו לקראת ניסיון פריצה למשלטים, כ 300 איש. נראה היה שבעזרתם התכוון האויב לאגף את סג'רה מדרום ולכתרה. על מנת למנוע את ניתוק הכביש צומת גולני כפר תבור תפסה פלוגה של הגדוד את מטע הזיתים סמוך לבית-קשת וכן מטע זיתים מדרום לסג'רה. הערבים צלפו עליהם מן הגבעות. ריכוז האויב בין הר תבור לסג'רה ממערב התקדם במקצת אך מכונת ירייה שהוצבה בבית קשת מנעה מהם להתקדם. כמו כן נעשו ניסיונות של משוריינים ערביים לנוע על הכביש מצפון לסג'רה ובשבילים המוליכים אליה בשטח. סמוך ל 17:45 ניכרה עייפות במחנה האויב. החזית נשתתקה וריכוזי הערבים שעל הגבעות נראו חוזרים לעין מהל.

בשעה 19:00 הגיעו לכוחותינו כלי נשק ארטילריים ראשונים  והוחל ב"ניכוי" הגבעות  דרומית מערבית לסג'רה מכוחות אויב. תוצאות פעולה זו לא אחרו לבוא. נכונותם להגיח ולהתקדם פחתה וגם פחת משמעותית הרצון להתכנס בריכוזים. גם בקרב אנשינו ניכרה עייפות גדולה רובם לא ישנו כ 78 שעות ורמת הזהירות והדריכות פחתה. כתוצאה מכך רבים נפצעו מאש צלפים.

13/7/1948

מהבוקר החלו התותחים והמרגמות שלנו להפגיז את עמדות האויב. במשלט "התירס" היו התוצאות הטובות ביותר, האויב נראה בורח משם והמקלעים שבעמדות שלנו עשו בבורחים שמות. לעומת זאת, לא נראו התוצאות במשלט המשטרה שהיה מוסתר. האויב ניסה פעמים אחדות להתקרב אל משלטינו בכוחות של 70 – 100 איש אך לאחר גילויים על ידי התצפיתנים שלנו נפתחה לעברם אש יעילה שפיזרה אותם. ניסיון של משוריין ערבי שנע מצומת גולני להגיע מהכביש אל פתח המושבה נתקל באש המרגמות הבינוניות ונהדף. כמו כן נעשו ניסיונות מצג משוריינים להגיע על השבילים מכיוון טורעאן אך אלה נתקלו באש ארטילרית.  ב 17:30 ריכז האויב כוחות ניכרים בחורשה צפונית מערבית לסג'רה אך אש ארטילרית פיזרה אותם. ביום הזה יש לציין גם את העזרה של "טייסת הגליל" שהפציצה את הערבים מהאוויר ככל שיכלה וגם תרמה רבות בהפצצות לילה על ריכוזיו.

14/7/1948

יום של ניסיון אחרון נואש של כוחותיו של קאוקג'י לפרוץ בגזרת סג'רה. בבוקר קיבל האויב תגבורת ובשעות הצהרים ערך הסתערות ראשונה תוך הרעשה בתותחים כבדים. הערבים ניסו להסתער משני כיוונים. בנוסף, הופיעו לראשונה מטוסי אויב  והפציצו את המשלט המערבי. בשעה 15:00 נעה שיירה משוריינת של האויב על הכביש מצומת גולני אל המושבה. שלושה מהם הצליחו על ידי ירידה לשטח לעקוף את המחסום, פרצו לטירת עגל ומשם הגיעו עד פתח המושבה. בגלל קלקול שהיה אצל כוחותינו בקשר לא פעלו בזמן הזה יחידות המרגמות להפגזה על אזור זה. בזמן הזה הותקף גם המשלט המערבי. כאשר תקלת הקשר תוקנה והתותחנים הופעלו מחדש נסוג שריון האויב. חיל הרגלים שלו ניסה באותו יום 8 פעמים לפרוץ למשלטינו ובשעה 23:30 ניסה גם התקפת לילה. אנשיו עלו על מוקשים וחלק מאנשיו הגיעו עד לטווח זריקת רימון מעמדותינו אך הם נהדפו. בלילה יצאה מחלקת הקומנדו לפוצץ את גשר ואדי סלימה על מנת לנתק את הדרך בין מרראר לעילבון אך מטרה זו לא הושגה. עוד קודם לכן, אחר הצהרים התברר כי משלטי האויב ריקים. בשעה 23:00 פתחו תותחינו בהרעשת כפרי הסביבה , לוביה, טורען, עין מהל וחרבת מסכנה. הפגיעות היו מדויקות ובעין מהל פרצה שריפה. חיל האוויר שלנו הפציץ אף הוא. הערבים מצדם הפגיזו את אזור סג'רה אך העליונות הארטילרית שלנו הלכה וגברה בין היתר עקב נכונות של הפיקוד להעתיק את מקום עמדות הירי ולקרבן אל המטרות.

16/7/1948

ביום הזה חיפש האויב מגע בפעם האחרונה עם מגני סג'רה. בשעה 13:00 קרבו שניים ממשורייניו  אל המחסום הכביש המוביל מצומת גולני למושבה תוך הרעשה מתותחים שהיו עליו. הם נהדפו באש ארטילריה. סביר להניח שמטרתם הייתה מניעת כביש עלבון על ידינו שהיה כביש הנסיגה היחיד שלהם לעבר נצרת. באותו זמן יצאה קבוצת משוריינים מטורען והתקרבה דרך הוואדי 3 ק"מ מערבית לסג'רה ולבסוף הופיעה מול המשלט הדרומי לכאורה על מנת לחדור לסג'רה הערבית. טיווח ארטילרי גם כאן הועיל לסילוקו המהיר של כוח זה. בשעה 13:00 גם החלה בריחת רכבים המונית על כביש נצרת עילבון אשר הוטרדה באש כוחותינו. בין היתר נפגע רכבו של סגנו של קאוקג'י.  בכביש דבוריי העולה להר תבור ניכרה תנועת כפריים שברחו מהכפר להר עצמו. מכונת ירייה שהוצבה בביה"ס כדורי הפסיקה תנועה זו. בשעה 18:00 פתח האויב באש חזקה ממשלט המשטרה אך הושתק על ידי אש ארטילרית. גם התקפה של האויב הייתה בגדר ניסיון מניעה מכוחותינו להתקדמות של כוחותינו שנראתה לאויב אפשרית בשלב הזה ולמען חיפוי על נסיגתו. האויב קיבל בשלב זה פקודה לא לסגת מלוביה ולא מנצרת. עוד באותו לילה פתחו כוחותינו בהרעשה כבדה על לוביה וחרבת מסכנה ונענו באש אוטומטית כבדה מלוביה אך זו גרמה לאויב לבזבז כמות רבה של תחמושת שהייתה קריטית בשלב מאורח יותר.

2.8 שחרור טבריה

שיתוף פעולה בין מספר כוחות, ביניהם לוחמי גדוד ברק שהיה להם חלק חשוב במערכה על טבריה, הביא לשחרור העיר. במאורעות תש"ח, לפני כיבושה, הייתה העיר מחולקת לשני חלקים עיקריים: העיר החדשה שבה התגוררה רוב האוכלוסייה היהודית , כ 6000 נפש והעיר העתיקה, שבה התגוררו הערבים , כ 2500 נפש. יתר הערבים התגוררו בהרים שמסביב לעיר ולכן שלטו מבחינה טופוגרפית על שלושת המבואות אליה: על כביש הגליל העליון המגיע מצפון, על כביש עמק הירדן מדרום ועל הכביש לכיוון צומת גולני-נצרת ממערב. למעשה, כשהתקדמו המאורעות, הייתה טבריה בשל כך נצורה. עם זאת, מצב הערבים בעיר לא היה טוב משום שכל תגבורת וקשר תחבורתי היה חייב לעבור בשטחים בעיר שבשליטת היהודים. תקוותם הייתה ש"צבא השחרור" של קאוקג'י יתקוף וישחרר את העיר ולכן הם נהגו בחוצפה ובשחצנות למרות שהיו מיעוט בעיר.

הגנת העיר נחלקה ל 2: אנשי חיל המשמר (אנשי טבריה) ושתי מחלקות של גדוד 12 שהוזעקו כשהיה ברור שהקרב על העיר קרוב. הם החזיקו בכמה ריכוזים לאורך כביש הגליל ואבטחו את מלון "גלי כנרת" נגד השתלטות ערבית עליו, את מלון "פולוניה" מדרום וייתרם התארגן בריכוזים קטנים למקרה של הפגנות ערביות המוניות (כפי שאכן קרה במאורעות 36). מנהיגי העיר היהודים והערבים היו מעוניינים שקט אך בתש"ח כל התלקחות קטנה אפילו בין קבוצות נערים הביאה מיד להתקפות ושימוש באש שנסתיימו בהפסקות אש בתיווכו של מפקד המשטרה הבריטית בעיר.  

שתי שביתות נשק היו בטבריה עד שהוחלט שהמצב לא יכול להימשך כך. רצף האירועים בימים שלפני כיבוש העיר כלל:

  • ב 8/4 – פתיחת אש רובים ומקלעים מהערבים על עמדות ברובע היהודי. שני פצועים. לאורך כל היום והלילה המשיכו לירות
  • ב 9/4 – נפתחה אש מקלעים מוקדם בבוקר והערבים התקרבו עד כמה עשרות טרים, זרקו רימונים ונסוגו. האש נמשכה. משוריין הצליח לפרוץ אל הכוחות עם אספקה ואחר כך חזר. בדרכו חזרה הותקף והועלה באש. הלוחמים הצליחו להיחלץ אך זקנה אחת נשרפה ברכב
  • 10/4 – שביתת נשק
  • 11/4 – אש לסירוגין. בערב הפגזת מרגמות ולאחר חצות ניסו הערבים להתקרב לכח כמה פעמים. הכח הרגיש בהם והשיב אש. בנסיגתם הציתו את השוק החדש והאש מכל הכיוונים רק התגברה. הכח אותת בעזרת פנסים לעבר עין-גב על הצורך בתגבורת.
  • 12/4 – הפגזת מרגמות . הערבים הציתו בניינים בשכונה בה התבצר הכח וזרקו על הנצורים בקבוקי מולוטוב.  האספקה והתחמשת הלכו והתמעטו.
  • יום גדוש שבסופו באמצע הלילה הגיעה אספקה בסירות ולבסוף נתגלתה על ידי הערבים שפתחו באש חזקה. למרות זאת הצליחה העברתה לכוח הנצור
  • 14/4 – הפסקת אש בתיווך הבריטים.

אחרי שביתת הנשק השנייה הוצאו האזרחים היהודים שהתגוררו עדיין בעיר העתיקה משם ובמקומם נכנסה מחלקה של הגדוד שתפסה שני בלוקים בקרבת הים מתוך אפשרות של איום בעורף האויב ושליטה על גישה מהים למקרה של ניתוק הכביש מהעיר החדשה. היא קיבלה אספקה ממשוריין ובדרכו חזרה על על מוקש ונשרף כליל. מאז לא נוצר אתם קשר והיה הכרח לקדם את ההשתלטות על העיר. ב 12/4/48 יצאו שתי מחלקות של הגדוד: יבנאלים ובני עמק הירדן ותפסו האחת את גבעת שייך-קדומי שממערב לטבריה ומעליה על מנת לאבטח את הכניסה המערבית של העיר ולמנוע הגעת תגבורת מכיוון לוביה והשנייה טיהרה את רכסי הגבעות מהכפרים הערביים וביניהם נאסר א דין על יד טבריה שם נערך קרב קשה עם צלפים. לאחר מכן נכנסו אלה כתגבורת בעיר. בשלב השני בוימה התקפת סרק על עמדות הערבים בעיר העתיקה ובה בעת החדירו כוחותינו דרך הים ציוד , אספקה וצורכי אוכל למחלקה בעיר שהייתה נצורה במשך 7 ימים עם מנות לחץ. הפעולה עברה בהצלחה והסירות חזרו לעין-גב. בעקבות זו נערכו הכוחות למתקפה על העיר וגם קיבלו לרשותם פלוגת פלמ"ח כתגבורת. התכנון היה:

  • שיתוק העמדות הערביות שבחומת העיר ממול לכביש העולה לקריית שמואל
  • כיבוש מלון "טבריה" החולש על כל העיר התחתית
  • הריסת המחסום של הערבים החוסם את הדרך צפונה אל הגליל בסביבת חוף ה"לידו".
  • ביצוע פעולות הטיה בעיר בכל הכיוונים על ידי כוחות מהגדוד

בינתיים קיבלו כוחותינו בעיר העתיקה הודעה על המתקפה והתבקשו לרתק באש את עמדות הערבים בעיר העתיקה במשך כל זמן ההתקפה בליל ה 16/4/48 פוצצו כוחות גולני בתים שהיו מאוישים ביום על ידי צלפים ובלילה הבא כבשו כוחות הפלמח את מלון טבריה שנמסר מיד לכוח גולני. כח הפלמ"ח עזב את העיר משום שנקרא למשימה אחרת. כוחות הגדוד החלו לתכנן את המתקפה מכיוון קריית שמואל על מנת להשתלט על כביש הגליל על ידי השתלטות על חוף הלידו ובית החולים הסקוטי טורנס. כל ההכנות נעשו אך לבסוף לא היה צורך בביצוע הפעולה מכיוון שבבוקר ה 18/4/48 פינו ערביי טבריה את העיר בחסות הצבא. בעיר הוכרז מצב צבאי וזמן קצר אחר כך הכפרים ששכנו לאורך כביש הגליל והוא שב ונפתח לתנועה יהודית.

2.9 הקרב על משמר-העמק

קיבוץ משמר העמק ישב במלחמת השחרור באזור קריטי לתנועת יהודים אל הצפון וממנו. כביש חיפה תל אביב (כביש 4 בזמנו) נחסם מידי פעם לתנועת יהודים והתנועה התנהלה דרך ואדי מילק, קילומטרים ספורים מהקיבוץ. בנוסף, הקיבוץ ממוקם על כביש חיפה-מגידו-ג'נין שגם הוא היה עורק תחבורה חשוב. מזרחית לקיבוץ משתרע עמק יזרעאל ומערבית לו אזור רמות מנשה בעל הגבעות המתונות. מיקומו על כביש חיפה-מגידו -ג'נין וקרבתו לוואדי מילק הקנו לו חשיבות רבה במערכה שכן כיבושו היה עשוי לגרום לניתוק חיפה מגוש דן. לאחר החלטת החלוקה באו"ם חלה התדרדרות במצב הביטחוני גם באזור זה כמו באזורים רבים אחרים. הקיבוץ סבל מירי מכיוונים שונים וגם המצב בדרכים לא היה בטוח כלל. בסוף חודש מרץ 1948 התרחש "משבר השיירות" (ההתקפות על השיירות שעלו לירושלים) שדרדר את מצב היישוב לנקודת שפל. לאחר כישלונו של "צבא ההצלה" של קאוקג'י בקרב טירת צבי, הוא שאף לכבוש את משמר העמק בכל מחיר ולהביא לניתוק המרכז מהצפון עבור היהודים. לשם כך ארגן כח בסדר גודל של  לאחר כישלונו של "צבא ההצלה" של קאוקג'י בקרב טירת צבי, הוא שאף לכבוש את משמר העמק בכל מחיר ולהביא לניתוק המרכז מהצפון עבור היהודים. לשם כך ארגן כח בסדר גודל של חטיבה מינוס ופיקד באופן אישי על קרבות משמר העמק שנערכו בין ה 4 ועד ה 15 לאפריל 1948. הכח נעזר בישובים הערביים באזור. מפת האזור ומיקום הכפרים הערבים סביב הקיבוץ נתונה להלן:

                                                                     ציור 9:  אזור הקרבות סביב משמר העמק  

מקרא הכפרים הערבים במפה:

1 – אבו שושה , כ 700 תושבים, שלט באש ממקום גבוה על הקיבוץ.

2- אל עוביה א תחתא, כ 250 איש.

3- אל עוביא א פוקה    כ 700 איש

4- אל מנסי,  כפר מרכזי כ 1200 איש.

5- כיוון הכפר אבו-זריק על הכביש לכיוון יוקנעם.

7 לג'ון, (במקום של מגידו כיום), כמה מאות תושבים.

 עמדות אסטרטגיות במערכה על משמר העמק שיוזכרו בהמשך:

6 – גבעת אשמר

8 –  חירבת ראש

 הכוח הערבי מנה גדוד אורגני (גדוד קדסיה) שתוגבר בגדוד חיטין ובכוחות נוספים. לאלה הצטרפו מאות מתושבי הכפרים סביב. לרשותם עמדו מספר תותחי שדה 75 מ"מ שהיו חדשים בשדה הקרב, מספר מרגמות 81 מ"מ ושריוניות שחלקן נשאו תותח והיו מחומשות במקלעים. הכוח היהודי מנה את אנשי משמר העמק שתוגברו בפלוגה מגדוד 14 של חטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית, כוחות ניידים של הגנה בפיקודו של יצחק שדה וגדוד העמק – הגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקודו של דן לנר. כמו כן צורפו לכח זה גם 2 מחלקות מקורס מכי"ם של גולני, פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני ופלוגה מחטיבת כרמלי. בקיבוץ משמר העמק היו כ 600 תושבים עם פרוץ הקרבות כולל נשים וילדים. ב 4 לאפריל התרכז כוח גדול בכפר מנסי שלרשותו עמדו כמה תותחים. כח ערבי נוסף תפס את גבעת אשמר והציב עליו מרגמות. אנשי משמר העמק שעבדו בחקלאות בשדות הוחזרו מייד לקיבוץ. בסביבות 17:00 פתחו הערבים בהפגזת תותחים ומרגמות על הקיבוץ כשכח רגלי גדול תקף במקביל מדרום לקיבוץ וניסה לחדור לשטחו. הכח לווה על ידי מספר משוריינים שהמטירו אש על עמדות לוחמי הקיבוץ.  הכח נהדף על ידי פגזי מרגמות של לוחמי הקיבוץ ונסוג אם כי כמה מאנשיו הצליחו לחתוך את הגדרות המקיפים. ההפגזה הייתה קשה וגרמה להרס רב ולמספר נפגעים. בלילה של אותו יום הגיעה פלוגת לוחמי גדוד 14 של גולני – כ 120 איש  שאנשיה הצטרפו למגני הקיבוץ ותפסו עמדות סביב לו.

יום למחרת, הפגיזו הכוחות הערביים את משמר העמק שוב בצורה קשה. אדם אחד נהרג וכמה נפצעו. בהמשך נהרג עוד לוחם מאש צלפים. הבריטים הציעו הפסקת אש והכוח הסכים על מנת שנית יהיה לפנות את הפצועים, הנשים והילדים ולהתחיל לתקן תשתיות שרובן ניזוקו. למחרת הציעו הבריטים להמשיך את הפסקת האש. לאחר הקרבות נודע שזו הייתה יזמה של קאוקג'י שרצה להעביר חלק מכוחותיו לגזרת ירושלים ורצה להתארגן לשם כך. בצד היהודי סירבו הפעם להארכת הפסקת האש ועברו להתקפת נגד. יצחק שדה התמנה למפקד הכוחות בגזרה ובימים הבאים תקפו הכוחות יעדים שונים וגם היו נתונים להתקפות  קשות של ארטילריה ורגלים אך הדפו את כולן והתקדמו מיעד ליעד. הם נהגו לתקוף את יעדיהם בלילות משום שהערבים לא יזמו התקפות ליליות ובכל המקרים נחלו הצלחה. הערבים לעומת זאת תקפו בימים תוך הזנחה של האגפים מה שאפשר לכוחות היהודיים להתגונן ולהסב להם אבדות כבדות. עד ה 15 לאפריל התנהלו הקרבות על פי המתואר להלן.

 בלילה שבין ה 8 ל 9 לאפריל:

  • נכבשה גבעה השולטת על הדרך לכפר אל -כופריין על ידי פלוגת כרמלי.
  • חירבת בית-ראס נכבשה על ידי הפלמ"ח
  • עוביה א פוקה נכבשה על ידי הפלמ"ח שהותיר את הכפר להתבססות על ידי כח קורס המכי"ם של גולני.
  • "ההר הקירח" (גבעת קיפוד) שמדרום לקיבוץ נכבשה על ידי מחלקה מכרמלי.

ב 9 לאפריל תקף כח גולני ביחד עם הכח שהחזיק בהר הקירח את אבו-שושה. לאחר פיצוץ של כמה בתים נטשו אותו הלוחמים לקראת ערב. במהלך היום הגיבו הערבים בהפגזות ובהתקפות נגד. התקפה עזה במיוחד כוונה לכפר עוביה א פוקה שם עמדו לוחמי קורס המכי"ם של גולני בגבורה תחת לחץ קשה. צבא ההצלה הפגיזו את הכפר וכוחות רגליים שלהם איגפו אותו במטרה לתקוף מכיוון לא צפוי. כח זה ספג אש מלוחמי הפלמ"ח ולא נכנס לכפר אלא השתלט על עמדה ממזרח לחרבת בית ראס.  כח של הפלמ"ח המשיך ללחוץ ולהטריד אותו. כח נסף של חטיבת כרמלי נשלח לסייע אך הלוחמים ששהו במהלך היום בעוביה א פוקה נטשו אותו בערב עקב תשישות אך לפני כן הרסו חלק מבת הכפר. גם הכח הערבי עזב בערב את הרכס הסמוך לחרבת בית ראס.

 בין ה 10 ל 12 באפריל:

הכוחות הערבים הפגיזו את משמר העמק במקלעים ומרגמות וחזרו גם לאבו שושה שפונתה מהלוחמים היהודים. מכפר זה המטירו אש חזקה על הקיבוץ וחסמו את בכביש לכיוון חיפה. בלילה שבין ה 11 ל 12 באפריל, חזרו כוחותינו וכבשו את אבו שושה ואבו זריק, הקרובה ביותר ליוקנעם. כח נוסף תקף את אל-כופריין ומצא אותו נטוש. בערב של אותו יום הגיע משלוח של נשק צ'כי שחולק בין הלוחמים ומגני המשק מהקיבוץ עצמו.

 12 – 13 לאפריל

בימים אלה התקיימה פעילות רבה שבסופו של דבר גרמה להכרעת המערכה כולה. שיתוף פעולה של כל הכוחות כאשר כח גולני מגן על אזורים שכבר נכבשו וכוחות הפלמ"ח מתקדמים וכובשים את הרכסים השולטים באזור הסבו לכח הערבי אבדות כבידות. בין היתר נכבשו הגבעות השולטות על הכפר עוביא אל פוקא ובהמשך את הכפר עצמו כשהכח הערבי יורה בכל העצמה מתל בר הסמוך. הם גם ניסו לתקוף בחזרה בגזרת הכפר שנכבש בסיוע תותחים ונהדפו אך לכוחותינו היו אבדות בעיקר מההפגזות. כח ערבי שנע שיירה דרך הכפר מנסי וכלל גם תותחים נגררים הותקף על מנת למנוע ממנו להצטרף להתקפה והוא ניזוק קשות כשמשאית תחמושת שגררה את אחד התותחים התפוצצה ובאירוע הזה נפצע קשה גם מפקד בכיר של הכח הערבי – אל ביטר – שגם מת מפצעיו בהמשך. צבא ההצלה הפגיז שוב את משמר העמק והשתלט מחדש  ב 14 לחודש על הר הגעש (גבעת שמר) הנטוש אך נסוג ממנו כשכח יהודי יצא לקראתו. באותו יום נסוגו כוחות ההצלה הערביים מהשטח ולמחרת החלה נטישה המונית ומנוסה של הערבים מכל כפרי הסביבה. האזור שוחרר סופית כך שבין משמר העמק לצומת מגידו לא נותרו ערבים.

 

2.10  מדצמבר 1948 ועד מרץ 1949:  חזית הדרום

לקראת דצמבר 1948, הופנתה חטיבת גולני לחזית הדרום, לאחר שהיוותה חלק חשוב ומרכזי בקרבות בחזית הצפונית. לקראת ביצוע המעבר, כתב מפקד החטיבה נחום גולן לחייליו:

 מטה חטיבת גולני

 ה בכסלו תש"ט, 1.12.48

 בדרך אל הנגב

                                                                                פקודת יום

 חיילים ומפקדים !

החטיבה בדרך לחזית הדרום – אל הנגב. אנו עוזבים את מקור-מחצבתה של החטיבה, את מרחב הצפון. מאחורינו – מערכות קשות ועקובות מדם- ניצחונות אשר טיהרו ושחררו את העמקים והגליל והדפו את הפולש אל מעבר לגבולנו. מאחורינו- מאמצים בלתי פוסקים בהתארגנות, באימון ובחישול המסגרות – פעולה אשר התבססה על לקח השלבים הראשונים של המערכה.

אנו עוברים לחזית, אשר שבועות מספר טרם רדתנו, סאנו בה קרבות גדולים- נפרצה הדרך אל הנגב הנצור. תפקידים רבים נכונים לנו בחזית זו, החדשה עבורנו. נתאים את עצמנו למרחב החדש וללימודו. אנו מביאים עמנו למרחב פעולתנו החדש ניסיון יקר, ערכים שרכשנו בגלל ובעמקים, מסגרות מאורגנות ומגובשות, רוח איתנה, כל אלה ודריכות ונכונות ללמוד. יזכור כל חייל ומפקד בחטיבה ויידע, כי קשיים שאולי לא היכרנום עד כה, עומדים בפנינו. אך עם זאת, – גם רבים הם הסיכויים. אם גרמה ה"הפוגה" פה ושם להרגשות-סיום ונעילה – הרי שמעכשיו יש לעקור בכל תוקף תופעות מסוג זה מתוכנו. החטיבה, שלא הכזיבה בקרבות הצפון, דרוכה לקראת מבחניה החדשים. נישא בגאון את מעללי החטיבה בעבר – סימן-דרך לנו לעתיד.

                                          לוחמי החטיבה – קדימה !

                                                                                                    מפקד החטיבה

2.11 מבצע אסף

הרקע  לקרבות.

מבצע "יואב" אמנם הביא לפריצת הרך לנגב הנצור ולכיתור כוח מצרי גדול בכיס פלוג'ה אך גם לקרבות בצפון מערב הנגב בהם צה"ל הסתפק בתחילה בהדיפת הכח של האחים המוסלמים בצבא מצרים אל מעבר לגוש גבולות וצינור שהוביל את המים ליישובי האזור. בעקבות מבצע יואב, השתלטו המצרים על מספר נקודות שולטות בשטח: שייך נוראן, חירבת מאעין, תל אל פארעה ותל ג'מה שממערב לנחל הבשור ובכך הפרידו בין בארי לנירים והכוחות שישבו בהם. בישראל חששו כי התילים האלה יהוו ראש גשר לפריצה לבאר שבע ששוחררה כבר קודם וכן יהווה קו הגנה חדש שיסייע למצרים לטעון כי יש להם אחיזה בכל השטחים מדרום וממערב להם בהסדרים המדיניים העתידיים שכבר החלו בהכנתם. יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע על מנת שיגיעו לתקוף את הצבא המצרי מדרום ובכך להפתיע אותו משום שהוא נערך להתקפה בעיקר מכיוון צפון ומזרח. כמו כן אסרה ישראל על תנועת משקיפי האו"ם במרחב שבין באר שבע לנירים על מנת שלא יוכלו לראות מעברי כוחות.

ציור 10:  אזורי הלחימה של חטיבת גולני במבצע "אסף". החיצים מסמנים את כיוון התקפת הכח המצרי

חירבת מעין נמצאת צפונית לניר עוז ושייך נוראן נמצא סמוך לקיבוץ מגן. תל גמה ממוקם סמוך לקיבוץ בארי  מבצע אסף היה המבצע שתוכנן על מנת לכבוש את הנשלטים שהוזכרו.

 תוכנית המבצע הורכבה משני שלבים:

  • כיבוש הנקודות השולטות שהוזכרו ב"מערב הפרוע".
  • התבססות בהן והגנה מפני התקפות נגד של המצרים.

כיבוש התילים הוטל על גדוד הפשיטה המשוריין 89 וההתבססות בשטח ואחיזה בהם הוטלו על גדוד 13 של החטיבה. התברר כצפוי כי כיבוש המשלטים יהיה החלק הקל שכן המצרים לא החזיקו בהם כוחות גדולים. לעומת זאת ההגנה עליהם הייתה משימה קשה ביותר לנוכח התקפות חוזרות ונשנות של המצרים שהפעילו חיל רגלים, שריון וסיוע מתותחים ומרגמות. 

ב 5.12.48 בצהרים, יצא גדוד גדעון בשיירה מאורים לעבר שועוט שמדרום לקיבוץ מגן. הכח מנה 2 מחלקות מפלוגה ג', מחלקה מפלוגה ב , נשק מסייע וסוללת תותחים נגד טנקים. שעה לאחר מכן פגש הכח שם את פלוגת הזחלים של גדוד הפשיטה הממוכן 89 של חטיבה 8. כח הזחלים המשיך לשייך נוראן וכאשר הוא נערך להסתערות על התל הזדרזו המצרים לברוח ממנו תוך כדי גרירת תותח אנטי טנקי מבלי לנסות כלל להשתמש בו. בשעה 15:30 הגיע כח הגדעונים למקום. מחלקה אחת מפלוגה ב ו 2 תותחי נ.ט הושארו במקום ושאר כח גולני המשיך בדרכו אחרי כח הפשיטה שכבש את חירבת מעין בקלות – גם כאן ברחו המצרים קודם.  הטור השני שנועד לתל גמה יצא מעימרה אך כשחצה את ואדי שלאלה עלו הזחלים על מוקשים. הטור חזר לבסיסו ויצא שוב רק למחרת כשהפעם הגיע ליעדו. תל גמה היה עזוב. המצרים הקדימו להסתלק ממנו. חלק מהכח, אף הוא מפלוגה ב היה מתוכנן להישאר בתל אך קיבל ברגע האחרון פקודה לחבור לשייך נוראן ולהצטרף למגנים שם משום שהיה ברור כי התקפת הנגד העיקרית תהיה מכוונת נגד מקום זה ונגד חירבת מעין. חיילי גדוד גדעון התחפרו והקימו עמדות בשייך נוראן ובחרבת מעין. מכונות הירייה ותותחי הנ.ט. הוצבו ולפנות ערב הגיעה סוללת תותחי שדה שהוצבה כ 300 מטר מצפון מזרח לשייך נוראן. ייעודה היה לסייע לחרבת מעין. ההתחפרות נמשכה עד חצות. הלוחמים נחו כ 3 שעות ואחר כך המשיכו להתארגן ולהתחפר. בחרבת מעין ההתחפרות הייתה קשה עקב האדמה המהודקת. הלילה עצמו היה שקט ועבר ללא אירועי לחימה. בבוקר מוקדם ה 6/12 יצא כח לסיור באזור חירבת מעין ולא גילה תנועה חשודה. רק בסביבות 9:15, נצפתה שיירה של כ 15 משאיות עמוסות חיילים מצרים שהתקרבו לכיוון חירבת מעין מכיוון עבאסן שברצועה, כלומר ממערב. כשהגיעו למרחק של כחצי קילומטר מערבית לשם, נעצרו הרכבים והקצינים שלהם ירדו לתצפית. הכח בחירבת מעין פתח לעברם באש ממכונות ירייה ואלה קפצו בחזרה למשאיות ונמלטו משם חזרה. כעבור זמן מה הוריד משוריין מצרי  שעבר באזור מספר צלפים שתפסו עמדות מערבית לאזור החרבה וצלפו מידי פעם על כוחותינו.

בשעה 11:15 החלה הפגזה מכיוון עבאסן-כביר שברצועה. זמן קצר לאחר מכן הגיחו מאותו כיוון 8 טנקים "לוקוסט" שאיגפו בתנועת מלקחיים את משלט חירבת מעין משני צדדיו והמשיכו לכיוון משלט שייך נוראן. אלה היו רק פעולות ש גישוש וסיור על מנת להבין מי מחזיק במשלטים ובאילו גדלים של כוחות. הם המשיכו להפגיז את חרבת מעין אך את עיקר הדגש הטילו על משלט שייך נוראן לו ייחסו חשיבות גדולה – על פי תפיסתם מי ששולט במשלט זה , שולט בכל האזור לתפיסתם. בשעה 12 בערך, הועתקה ההפגזה שהונחתה על חרבת מעין לכיוון שייך-נוראן והתצפיות במשלט גילו ריכוז של רכבים ליד משוכות הצבר הרחוקות כ 2 ק"מ ממנו בדרום מערב. נראה היה כי המצרים מתארגנים להתקפה, מה גם שעצמת ההפגזה הלכה וגברה מרגע לרגע. עבודת מחלקת ההנדסה הופסקה והיא הועמדה לטובת מפקד המשלט. המג"ד ששהה גם הוא במשלט נטל את הפיקוד. 8 הטנקים שהתקרבו ממערב היו עדיין רחוקים מהמשלט אך הם נפרשו חזיתית, מוכנים לחפות באש על הכוחות שיגיעו. ההפגזה התגברה ואליה הצטרפה סוללה בת 6 קני מרגמה 81 מ"מ שהיו מאחורי כוח הרגלים המצרי המתקדם. הטיווח כולו, הן של התותחים והן של המרגמות היה קל למדי משום שהאזור שטוח וכל תל בודד כמו שייך נוראן בולט וקל מאד לירות עליו בדייקנות.

בשעה 13:30 הצטרפו עוד 4 טנקים ל 8 שהיו קודם ויחדיו החלו להתקרב לכיוון המשלט. הם נחלקו ל 2, קבוצה אחת תקפה מצפון והשנייה ממערבו דרום מערב. בחסות התקפה זו ובחסות המתקדם. הטיווח כולו, הן של התותחים והן של המרגמות היה קל למדי משום שהאזור שטוח וכל תל בודד כמו שייך נוראן בולט וקל מאד לירות עליו בדייקנות. בשעה 13:30 הצטרפו עוד 4 טנקים ל 8 שהיו קודם ויחדיו החלו להתקרב לכיוון המשלט. הם נחלקו ל 2, קבוצה אחת תקפה מצפון והשנייה ממערבו דרום מערב. בחסות התקפה זו ובחסות משוכות הצברים החל הכוח המצרי הרגלי להתקדם לכיוון המשלט. מיד עם תחילת ההתקפה, נפגע תותח נ.ט אחד מבין ה 2 שהיו לכוחות גדוד 13 במשלט. נותר תותח אחד לפעול כשהטנקים המצריים יתקרבו עד ל 600 מטר מהמשלט. מחלקת ג'יפים וזחל נושא תותח שהיו בדרכם מחרבת מעין לגבולות נמצאו במקרה באותה שעה במקום. המחלקה שהיה לה קשר אלחוט עם המשלט הופיעה במפתיע מדרום והיה לה חלק נכבד בהדיפת הטנקים המצריים לאחר ש 5 מהם נפגעו על ידה. מיד אחר כך תמרנה קבוצת הטנקים הצפונית, 3 במספר וכמעט הגיעה אל סוללת תותחי השדה שהוצבו מצפון מזרח למשלט. דומה היה שהסוללה עומדת ליפול בידי האויב אבל אז הגיחה יחידת האבטחה שכללה 2 כיתות מצוידת בפיאט וברימונים. המטילן ירה כמה פגזים והחטיא אך בכך עוכבה התקדמות הטנקים המצריים. בו בזמן נפגע אחד מהם על ידי תותח הנ.ט שהופעל משייך נוראן והטנקים נסוגו. אש הארטילריה התעצמה עוד יותר וגבתה מחיר נפגעים רב. מרבית אנשי צוות התותח האנטי טנקי נפגעו מאחר ופעלו ללא מחסה. כח הרגלים המצרי הגיע בינתיים בחסות ההפגזה למרחק של כ 150 מטר מגדות המשלט אך אש מכונות הירייה ריתקה אותו אל הקרקע. בשעות אחר הצהרים המאוחרות יצא מכלל שימוש גם תותח הנ.ט השני והמצרים הציבו בין הצברים מכונות ירייה ומקלעים. בחסות אלה ניסה שוב הכח המצרי הרגלי להתקדם ואף הגיע לכדי כ 100 מטר מהגדר  אך הלאה מזה לא יכול היה. בינתיים, תחמושת מכונות הירייה החלו לאזול ועצמת ההתקפה לא נחלשה. הלוחמים קיבלו פקודה להתכונן לקרבות פנים אל פנים. הרימונים הוצאו מהנרתיקים והוכנו להטלה. רוח האנשים לא נפלה אלא להפך. הכוננות והדריכות הגיעו לשיא. סמוך למשלט חנו כמה רכבים שבהם הייתה תחמושת. כמה חיילים התנדבו לצאת ולהביא אותה. הם עשו זאת כשהכדורים שורקים מסביבם ללא הרף. זוג אחר זוג יצא והביא ארגזים. אחד הזוגות נפגע ונגרר חזרה לתוך המשלט על ידי חבריו. ההפגזה הוסטה למדרון האחורי של המשלט והטנקים המצריים תמרנו בין אנשי החי"ר שלהם שרבצו בשלב זה ללא נוע. בשעה 17:00 בערך פרץ טנק אחד בחיפויו של אחד אחר את הגדר ממערב ועלה על המשלט. הוא הסתער לכיוון הבניין המרכזי. הכח לא אמר נואש. סמל המחלקה הוציא את ה"פיאט" מידי המטילן, כיוון לעבר הטנק מאחוריו, פגע בו והדליקו. הוא הסתובב, התדרדר אל הגדר וטנק אחר נחלץ לעזרתו וגרר אותו אל מחוץ למשלט. התקפת הטנקים נכשלה אך ההפגזה חודשה ביתר שאת ואחר כך נדמה. נראה היה שהאויב נסוג בחסות החשיכה לעמדות מרוחקות יותר. ההתקפה על שייך נוראן נהדפה. מאוחר יותר נשלח פטרול לסייר בקרבת המשלט ונפתחה עליו אש במרחק של כ 100 מטר ממנו. הכח חזר בשלום למשלט ללא נפגעים. מחלקת הג'יפים הגיעה ממזרח וסייעה לפנות את הנפגעים מהקרב ביום הזה: 3 הרוגים ו 25 פצועים. מחלקת ההנדסה שהשתלבה יפה בלחימה עזבה אותו לטובת משימות במקומות אחרים והנותרים המשיכו להעמיק את החפירות , להתבצר ולהקים תעלות קשר. במשך הלילה הגיעה אספקה, ציוד וחומרי ביצורים. כן הוחלפו התותחים שנפגעו. הלילה היה שקט. חיל הרגלים של האויב נשאר מחופר מדרום למשלט.

באותו היום, עבר על חרבת מעין יום קל יחסית. לאחר מעבר הטנקים המצריים בקרבתה לכיוון שייך נוראן הציב האויב על הרכס ממערב 2 מכונות ירייה, 2 תותחים וסוללת מרגמות. אלה הרעישו את המשלט לסירוגין. כמו כן הוצבה פלוגה מצרית כ 1 ק"מ דרומית-מערבית למשלט וירתה מידי פעם אש לא יעילה לעבר המשלט. למעשה היו אלה פעולות הסחה כשהמאמץ העיקרי היה בשייך נוראן. לפנות ערב, עברו סמוך למשלט הטנקים שנסוגו משייך נוראן ואז התגברה ההפגזה המצרית למטרות חיפוי. אחד מתותחי הנ.ט. חדל לפעול והשני נפגע על ידי פגז וכך נותר משלט חרבת מעין למעשה ללא הגנה אנטי טנקית יעילה אולם ניכר היה שעם החשיכה המשלט לא צפוי להיות מותקף. מאוחר יותר יצא סיור לסביבה והעביר דו"ח גם למג"ד בשייך נוראן.  כמו כן הגיעו אספקה וציוד גם לכאן. כל הלילה נמשכה התבצרות הלוחמים אך בקצב איטי יותר עקב עייפותם הרבה. לפנות בוקר פונו הנפגעים מיום קרב זה: 2 הרוגים ו 2 פצועים. כמו כן נגרר התותח שניזוק.

ליום שלמחרת, ה 7/12 , יועדה התקפת נגד של כוחותינו על מנת לשבור אחת ולתמיד את ההתקפות המצריות. ההבדל העיקרי לעומת יום אתמול היה בכך שבנוסף למגנים שהמשיכו להחזיק במשלטים הובא למקום כוח נייד – שוב גדוד הפשיטה המשוריין. כמו כן הוצבה סוללת תותחי שדה 75 מ"מ בקרבת מקום ואגד של סוללות מרגמות הוצבה בין שייך נוראן לשועוט. המצרים, לאור כישלונם ביום הקודם, ריכזו כח גדול יותר והפעם התכוננו להתקפה הן על שייך נוראן והן על חרבת מעין.

בשעה 06:30 בבוקר ה 7/12, גילתה תצפית משייך נוראן ריכוזים ותנועת גייסות אויב במרחק של כ 1.5  ק"מ מן המשלט. האויב התבסס בפרדס המצוי ממערב לתל והתארגן להתקפה. במרחק של כ 2.5 קמ, בכיוון עבסאן התגלה ריכוז של כ 30 כלי רכב ושריון. תותחינו פתחו באש טורדנית על ריכוזי חיל הרגלים המצריים שנסוגו מיד לעבר כלי הרב. לאש זו הצטרף אגד המרגמות ופלוגת הג'יפים פתחה בהתקפות הטרדה והסחה עליהם. כתוצאה מפעולות אלה פוזר ריכוז האויב. לא ברור מה היו תכניות המצרים בגזרה זו למרות שהם הוסיפו להפגיז את המשלט אך עיקר המערכה הועתקה לסביבות חרבת מעין.

הבוקר בחרבת מעין היה שקט. התגלו על הרכס ממערב מספר טנקים ומשוריינים מצריים אך חיל הרגלים שלהם לא נראה וניכר היה שהם זוממים משהו. בשעות אחר הצהרים התקדם גדוד הפשיטה הממוכן של כוחותינו מערבה שיצאו למכה נגדית. הסתבר כי בשעות הבוקר בהן היה שקט יחסי ריכזו המצרים בין עבסאן לחרבת מעין כוחות שריון וגדוד חיל רגלים שנועדו לתקוף את חרבת מעין. ריכוז זה התגלה על ידי מטוס סיור שלנו. כתוצאה מכך יועד ריכוז זה להתקפתו של גדוד הפשיטה הממוכן שלנו. הגדוד המצרי היה כבר ערוך במבנה קרבי והתכונן לצאת להתקפה. בדיוק בזמן הופיע הג'יפים בעורפם והחלו להסיחם ולהטרידם. הפתעת המצרים הייתה מוחלטת ונוצרה אצלם אנדרלמוסיה מוחלטת. כל נוסף של זחלים שלנו פרץ מאגף אחר לתוך שורות האויב כשהם ממטירים אש  על סביבותיהם וממש דורסים את החיילים המצרים הנמלטים. הם נפוצו לכל עבר כשמפקדיהם לא הצליחו להשתלט עליהם. הג'יפים זינבו בהם וקטלו בהם קטל רב. עמדות התותחים שלהם נסוגו מיד לאחור. תבוסת המצרים הייתה שלמה- למעלה מ 100 גוויות של אנשיהם נותרו מוטלות בשדה. איש מגדוד הפשיטה לא נפגע. חמתם בערה בהם והם החלו להפגיז את המשלטים בצורה מסיבית אך היה זה אקט של כעס ללא תכלית של אויב מובס. למחרת היה יום שקט. בלילה הוחלו כוחות גדוד "גדעון" בכוחות מגדוד "ברק".בכך למעשה תם מבצע אסף שהשיג את מטרתו. כל מובלעת הגדה המערבית של ואדי עזה-שלאלה שהיוותה טריז מצרי אל לב הנגב המערבי טוהרה ומשקי הספר נשמו לרווחה. ההתנגשויות באזור זה פסקו וכן המיקושים והחבלות בצנרת הובלת המים. התוכניות המצריות נתערערו והשתבשו והוכשרה הקרקע למבצע "חורב".

2.12 מבצע חורב.

מבצע "יואב", דחק את המצרים מחלקים נרחבים בנגב אך בסיומו עדיין נותרו כוחות מצריים בארץ בריכוזים ניכרים ואף היו בעלי כושר לחימה גבוה. ריכוז אחד כזה היה בכיס פאלוג'ה, שם היו המצרים נצורים ובאזור עזה בין עוג'ה אל חפיר לבאר שבע ואף דרומית לה. במצב זה היה חשש כי הכוחות המצריים מאזור עזה והנגב יחברו אל הכוח הנצור ובהמשך הם ישאפו להתקדם אל הכוחות המצריים ששהו בהר חברון. מבצע "יואב" אמנם שיפר את מצבנו בנגב המערבי אך במקביל הוחלט להמשיך ולפעול כנגד הצבא המצרי במטרה להביא לדחיקתו אל מחוץ לתחומי הארץ. השאיפה הייתה להגיע למשא ומתן על שביתת הנשק כשהשטח נקי מכוחות אלה שיידחקו לרצועת עזה ולסיני. הרצון היה לסיים בהקדם את המלחמה לנוכח המשימה הכבדה שעמדה לפני קברניטי המדינה – קליטת גלי עלייה ובניין הארץ. כיוון שהקרבות ביתר חלקי הארץ שככו ברובם, רוכזו כוחות רבים למבצע "חורב" שמטרתו הייתה התקפה רחבת היקף על הצבא המצרי הן בנגב והן במזרח סיני ודחיקתו לשטח מצרים. כמו כן נעשה ניסיון שכשל לתקוף את הכח הנצור בכיס פאלוג'ה ולהשמידו. בסופו של דבר לאחר שהושגה שביתת נשק סוכם במשא ומתן על נסיגת כח זה וישראל אפשרה לו בהתאם לסיכום את חזרתו למצרים. מבצע "חורב" החל ב 22/12/1948  והסתיים ב 7/1/1949.

בגזרת הנגב המערבי ומזרח סיני תכנית הפעולה של מבצע "חורב" הייתה לתקוף את המצרים בכיוון עוג'ה אל חפיר ולאחר מכן לפנות צפונה ולתקוף את הרצועה מעורפה. זאת משום שהכח המצרי העיקרי באזור הרצועה היה חזק וכן עקב הערכת המצרים כי צה"ל יתקוף בעיקר לכיוון הרצועה, כך שהרצון היה להתחיל ולפורר את הכוחות המצריים מעורפם לכיוון צפון. המצרים העבירו לאור הערכתם את תכניות צה"ל שני גדודים מגזרת עוג'ה אל חפיר לרצועה. ואכן, כמהלך מטעה החל מבצע "חורב" בהתקפה מוגבלת להסחת דעתם לצורך הטעייה באזור הרצועה על מנת לאפשר את הצלחת המאמץ העיקרי בציר ביר-עסלוג' – עוג'ה אל חפיר. על חטיבת גולני באמצעות גדוד 13 הוטל לפתוח במהלך המטעה. הגדוד תוכנן לכבוש את משלט 86 שליד חן יונס. בנוסף, חיל האוויר וחיל הים תקפו בתחילת המבצע באזור הרצועה כחלק מהמהלך שנועד לטעת בלב המצרים את הרושם כי זו תהיה הגזרה העיקרית בה יתמקד צה"ל. הפתעה כזו אכן הושגה.

ציור 11: אזור קרב גבעה (משלט)  86

פעילות הכוחות בשלב הראשון

ב 22 לדצמבר 48 בצהרים, יצאו לוחמי גדוד 13 משועוט (כיום צומת גבולות,מדרום לעין-הבשור) מערבה על מנת לכבוש את משלט 86, מזרחית לחן יונס סמוך למסילת הרכבת. הם יצאו ברכבים ועם דמדומים, הגיעו למרחק של כ 1.5 ק"מ מהיעד, שם ירדו , התארגנו והחלו לנוע רגלית כשהם כוללים גם נושאי "פיאטים" נגד טנקים ומרגמות 2". בינתיים, עוד לפני כן החל צהל בהפגזה על אזור נרחב ברצועה, ללא מיקוד מיוחד על אזור הפעולה על מנת שלא למשוך תשומת לב מיוחדת לאזור זה. הסיירים הלכו ראשונים. במהלך ההליכה אל היעד נפגעו מספר אנשים מההפגזה, לא ברור של איזה צד. הצורך לפנות את הנפגעים יצר עיכוב של כ 20 דקות. הכח הגיע לוואדי סלקה. משלט 86 מצוי בחלקו המערבי מעליו. רוחבו של הערוץ באזור הפעולה כ 300 מטר.  הכח ירד לוואדי ונערך בצורת שתי מחלקות בזווית, כשאחת מתקדמת חזיתית והשנייה באגף הימני. הן עלו על הרכס כשאחת צפונית מעט לשנייה. בהיותן במעלה הרכס, בסביבות 23:00 נפתחה על הכח אש ממרחק של כ 150 מטר. כח החוד קיבל פקודה להשתלט מידית על קצה המשלט. תגובת האש מהמשלט הייתה דלילה, נראה שהאויב הופתע ולא כלל יותר ממחלקה מוגברת. המשלט שכן על שטח של כ 200 מטר ובו תעלות חפורות. הגדר נפרצה והחוד השתלט על קצה המשלט. כח מהמחלקה השנייה השתלט על עמדה נוספת שחיברה עם תעלת קשר למערכת העמדות הצפוניות יותר. התנהלה לחימה בתעלות כשהמצרים מנסים להגיב אבל לא מצליחים. עם סיום הקרב התברר כי 10 חיילים מצרים נהרגו ולכח שלנו היו מספר מועט של פצועים בלבד.

מיד עם תום ההשתלטות נפתחה אש מהמשלט השני של המצרים – דריבאת שייך חמודה הממוקם בהמשך הרכס מדרום. הכח נערך להגנה בצורה מרובעת כאשר המחלקות חולקו כך שלכל כיוון היה כח מוכן. האויב ניסה מספר התקפות נגד של סדר גודל של מחלקת רובאים בכל פעם ממערב ומדרום ואף תגבר את ההתקפה בירי מקלעים. כל ההתקפות נהדפו. התכנית הייתה לתקוף ולהשתלט על אחד האגפים על מנת להחזיק בקו רחב יותר ואכן אחת המחלקות החלה לנוע לכיוון שייך חמודה אך קיבלה פקודה מהגדוד לסגת. תוך כדי כך התגלתה שיירה של מספר כלי רכב. חלק מהכח ירד לקראתה ותקף אותה. יושבי הרכבים נמלטו והתגלה כי ברכבים יש תחמושת , 4 מרגמות ומספר רב של מכשירי קשר. במאמץ רב הועברו 4 מן הרכבים לעורף המשלט והוצבו המרגמות לסיוע. בינתיים הגיעה חלק מאנשי הפלוגה המסייעת שהלכו ברגל לאחר ששירת הדרג המסיע נפגעה.  כלקח מאירועי שייך נוראן וחרבת מעין הקפידו החבר'ה להתחפר היטב בשטח. לפנות בוקר עזה המג"ד את המשלט ועבר למשלט 112. את הפיקוד על הכח במשלט 86 נטל הסמג"ד עמנואל ברשי.

משהאיר הבוקר, החל יום קשה מאד ללוחמי הגדוד. מספר טנקים הופיעו מכיוון שייך-חמודה והחלו להטריד באש את משלט 86. גם המצרים ששהו במשלט שם ניהלו עם כוחותינו חילופי אש. הטנקים ירו במשך שעות על מנת לתת לחיל הרגלים שלהם להתארגן להתקפה. כל היום היו אנשי הגדוד נתונים ללחץ התקפות השריון המצרי. לעיתים הסתפק באש ממקלעי הטנקים ומהתותחים עליהם אבל במספר פעמים גם ניסו הטנקים להסתער. לוחמי גדוד גדעון התמחו במלחמה בהפעלת "פיאטים" שהיו כלי הנשק האנטי טנקיים שעמדו לרשותם. ואכן במשך כל היום התרוצצו מטילי ה"פיאטים" בין עמדות שונות כשהם משמידים עוד ועוד טנקים של האויב. מספר רב של משורייני אויב, כ 20 במספר הוצאו מכלל שימוש. טנקי האויב נערכו במבנה המזכיר חצי גורן והמטירו אש ממספר כיוונים אך רוח לוחמי הגדוד לא נשברה. מאחורי גדרות הצבר בשטח מת הלך והתארגן בינתיים כח הרגלים המצרי. היערכותו הושלמה כנראה לפני הצהרים. עדות לכך היא התגברות התקפות הטנקים שנעשתה נמרצת יותר. אש לוחמי הגדוד כוונה אל עבר חיל הרגלים המצרי ואילו מטילי ה"פיאט" התרוצצו בכל המרחב. כן הופעלו מרגמות שנלקחו שלל. לא היה עם הכח אף קצין תצפית כך שלא ידוע עד כמה אש המרגמות הייתה יעילה. הקשר התנהל בצעקות כיוון שמכשירי הקשר הקטנים שהובאו עם הכח לא פעלו.  עקב היעדר קשר גם לא הושג סיוע כלשהו של תותחנים מכוחות צה"ל. בינתיים הצליח אחד הטנקים לחדור למשלט והמטיר אש לתוך תעלות. לוחמי אחת מהן נחשבו אבודים אך חיש מהר הוברר שלא כך המצב. הם הטילו רימונים על הטנק והלה זזה מעט לאחור על מנת להתארגן אחרת. את הרגע הזה ניצל אחד ממטילי ה"פיאט" והלה פגע בטנק והוציאו מכלל שימוש. באורח דומה נפגעו עוד שני טנקים שחדרו למשלט. מצב זה נמשך בערך עד 14:30. לוחמים רבים נפגעו הן מהתרוצצות של מטילי ה"פיאט" ושינוי עמדות דינמי והן מהתרוצצות החובשים על מנת לטפל בפצועים. בשלב מסוים החל לטפטף גשם קל שהוציא מכלל פעולה כלי ירייה רבים.  המקלעים גם החלו להיסתם באבק וחול. בזמן זה לערך הופיעו מעבר למשוכות הצבר 4 כלי רכב נושאי להביורים. לוחמי הגדוד נתקלו בנשק זה בפעם הראשונה. האש פגעה בחלק מן העמדות והציתה את בגדי חלק מהאנשים שבהן. חלק מהלוחמים שלא הושפעו מהאש פרצו מיד קדימה אל הזחלים, הטילו בהם רימונים וחיסלו בכידונים את צוות הזחל הראשון שהחל לבעור. מיד נסוגו הזחלים האחרים. בגזרת הפלוגה השנייה הייתה נסיגה קלה שבאה לאחר התקפת שריון נמרצת עליהם. בינתיים, התאושש חי"ר האויב מההתקפה עליו כשהגיעו הלהביורים אך לא הוסיף להתקדם. נשמעה גם צעקה: "גדוד גדעון לא ייסוג !" ודי היה בה להשיב בגזרת הפלוגה השנייה את אלה שנסוגו מעט שוב לקדמת המשלט. על אף הגשם הגובר וההפתעה מהלהביורים, הייתה תחושה ללוחמי הגדוד שידיהם על העליונה. הגשם גבר והפך לחזק, כלים מעטים המסוגלים לירות נותרו בידי כוחותינו והשתררה אנדרלמוסיה. המחלקות לא היו מאורגנות והלוחמים היו פזורים בכל עבר. גם האויב לאחר שנהדף לא היה מאורגן. פה ושם חזרו טנקים והתארגנו מאחור. הייתה הפוגת ביניים קצרה. נעשה ניסיון מצד הכח להתארגן להתקפה על החי"ר המצרי ששהה מאחורי שיחי הצבר ובכך להכריע את הקרב המתנודד לכאן או לכאן. הלוחמים ירדו מהמשלט והתקרבו באיגוף צפוני אל ריכוזי החי"ר ובדרך נתקלו בטנק וירו עליו. ברגע האחרון התגלה ריכוז של משוריינים מצפון מערב ששם לאל כל סיכוי להתקפה והכח נסוג בחזרה לעמדות במשלט. כל האגף הצפוני של המשלט כוסה באש תופת ומספר הנפגעים הלך ועלה. הוחלט על נסיגה. לא היה זמן לנהל קרב נסיגה מסודר וגם לא היו מספיק אנשים וכח לאסוף את כל הפצועים והמשוריינים המצריים הלכו וקרבו. חלק מהלוחמים סרבו לסגת והיה צורך באיומים ובבעיטות של המפקדים ממש להכריח אותם לעשות זאת.

המשלט ננטש כשהכח לא מאורגן לנסיגה. לא הצליח לרכז את כל הפצועים  אך עוד הספיקו להוציא כמה. בסביבות השעה 15:00 כשהנסוגים היו כבר בערוצי הואדי למטה נראו ראשוני חיל הרגלים של האויב כשהם עטים על המשלט העזוב. דרך הנסיגה כולה הייתה שטופת אש מכונות ירייה ומרגמות. רבים נהרגו או נפצעו בנתיב זה בו התבוסס הכח הנסוג בבוץ עקב הגשם הכבד. הכח איבד את סגן מפקד הגדוד עמנואל ברשי והיה אכול זעם וחרון עקב הנסיגה, אל אף שההכרה הייתה שהוא עשה את כל הדרוש ואף למעלה מכך על מנת להילחם במצרים אך נסיבות אשר כח אנוש לא יכול היה לעמוד בהן הכריעו את הקרב לבסוף. 

 פעילות הכוחות בשלב השני

השלב הראשון של מבצע "חורב" הופסק באמצע, בטרם הושגו תוצאות מכריעות. בשעה שעמדו כוחות-החזית לסגור בזרוע אדירים ולכתר את כל צבא-המשלוח המצרי ברצועת החוף נתקבלה פקודת נסיגה לכל כוחות החזית לפנות את שטח-סיני היה זה בלחצם ובהתערבותם של כוחות חוץ שהצילו את הצבא המצרי ממפלה ניצחת. הזרוע הדרומית-מזרחית של המערך המצרי מוגרה כליל אך המערך שלאורך כביש החוף – מערך עזה רפיח  עמד בעינו. השלב השני של הפעולות נסובו איפה כוחות החזית למיגורו של מערך זה והפעם בתחום השטח הישראלי בלבד. מגבלה זו בשטח אשר שללה כל אפשרות לתמרון מקיף  הגדילה את קשיי הביצוע  וכן האמירה את המחיר הנדרש עבור ביצוע מוצלח. כמו כן הייתה מגבלה של זמן. טרם התברר מתי בדיוק יתערב האו"ם ויוכרז על הפוגה נוספת. הזמן היה אם כן קצר ועזיבת החלק הראשון באמצע לא אפשרה ליהנות מהישגי השלב הזה.

יחידות החטיבה התפנו מתפקיד של אחזקת משלטים על ידי החלפתם ביחידות אחרות כולל חיילים שגויסו ממשקי הסביבה. עתה הן הופנו לתקיפה בחלק השני של המבצע.

תכנית הפעולה:

מאחר ולא ניתן לנתק את הכוח המצרי על ידי התייצבות באל עריש, הוחלט שלא לבצע התקפת מצח על עיקר המערך המצרי בעזה. במקום זאת הוחלט לנתקו באזור רפיח, ממש על קו הגבול הבינלאומי עם מצרים. חטיבת 'גולני' נועדה לתקוף את רפיח מצפון מזרח. תחילה היה עליה לנוע מערבה, מאורים וממבטחים, ובהמשך לתקוף את משלט בית הקברות יחד עם משלטים נוספים שבקרבתו. כיבושם של אלה נועד לפתוח את הדרך להמשך ההתקפה לחטיבה 8. זרוע אחרת של ההתקפה נועדה לכלול את חטיבת 'הראל', אליה צורף הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב'. אלה נועדו לנוע מעוג'ה אל-חפיר ולתקוף את רפיח מדרום מזרח. יעדי אותו כוח היו צומת רפיח ומשלטים שבקרבתו, מדרום לעיירה. כיבוש זה יחסום את כביש רפיח-אל עריש. לאחר כיבוש משלט בית הקברות וצומת רפיח, נועד הכוח התוקף כולו לטהר את העיירה ואת מחנות הצבא שבקרבתה. יתר כוחות חטיבת 'הנגה' נועדו להוות עתודה. מועד ההתקפה נקבע ללילה שבין ה-3 ל-4 בינואר 1949.

  

  איור 12 : מוצבי רפיח – השלב השני במבצע חורב 

המשלטים שנועדו להתקפה הם מערכת המוצבים המגינה על רפיח מצפון מזרח. הם נמצאו על רכס כורכר שכיוונו צפון דרום. רכס זה הסתיר מעיני כוחותינו את מחנה רפיח שהיה ממוקם אחריהם בשטח נמוך יותר. בין רכס זה לנירים היה משטח נמוך וחולי שבמרכזו מחנה עזוב. כביש הוביל ממחנה זה לעבר הצומת הצפונית של מחנה רפיח. כביש זה עבר בין שתי גבעות הנשאות מעל קו הרכס. על גבעות אלה היו המשלטים 102 ומשלט בית הקברות. קצת בעומק שלט מוצב נוסף שהגן על רפיח והצומת הצפונית. מעבר למשלט זה נצפה כביש שהתנועה עליו בכיוונים צפון דרום רבה ביותר. לילה לפני כן, הגיעו הסיירים אל השטח, סיירו וקבעו להם סימנים שונים שעל פיהם יתמצאו בשטח. הגדוד הגיע לנירים ונערך למסדר שכלל את חיילי החי"ר ואת נושאי מכונות הירייה והמרגמות. הגדוד החל לנוע בטור ארוך כשהסיירים בראש ואנשי נירים המכירים את אזורי המיקוש מסייעים להם. כחצי שעה לפני חצות התפלג הכח. החלק שעולה למשלט בית הקברות פנה מערבה והחלק שנועד למשלט 102 עלה מצפון.  כק"מ לפני משלט זה הוצב הכח עם הנשק המסייע ושאר הכח המשיך להתקדם כשכח בפיקוד ה סמ"פ משמש שכחוד. הסיוע הארטילרי התבקש קודם לירות על משלטים סמוכים וועד שעבר לירות על המשלט נמצאו כבר החבלנים סמוך לגדר והחבלנים עסקו בפריצתה. באותו רגע התפוצצו כמה פגזים בלב המחלקה. המפקד וכמה לוחמים נפגעו קשה. מחלקת החוד יצאה מכלל שימוש מה שערער את כל המערך הפלוגתי. הרעש ומהומה משכו את תשומת ליבו של האויב שפתח באש מתותחים ומרגמות.  הפלוגה לא הייתה יכולה להמשיך ולהסתער ולכן החלה בנסיגה אל המקום בו התפצלו הכוחות. לאחר נסיגה קצרה, קיבלה הפלוגה הוראה לשוב ולעלות על משלט 102 אך אנשיה כבר היו עייפים מחמת המאמץ שהושקע בדרך ומחמת הנסיגה שערערה את רוחם. ובכל זאת, היום החל להאיר. הלוחמים עלו על משוריינים ועלו לכיוון המשלט. כ 400 מטר לפניו נפרשו בשתי מחלקות והתקדמו תוך מתן אש מרבית מהכלים. האויב הגבר את כח האש שלו שכלל גם תותחי נ.ט.  3 זחלים ומשוריין נפגעו מתותחי האויב  והיחידות לא יכלו להוסיף ולהתקרב למשלט כשהן סובלות ממטחי ארטילריה בלתי פוסקים. הם נסוגו שכשמטחים אלה מזנבים בהם. הפצועים וההרוגים הוחזרו לאזור נירים. אל אף הניסיונות נכשלה ההתקפה על משלט 102.

הקרב על משלט בית הקברות נחל הכח הכובש הצלחה. כשהגיעו הלוחמים למרחק של 400 מטר  מהגדר, ניתנה לאנשים שהות לנוח מחמת העייפות כתוצאה מהדרך הארוכה. חולית מקצצי הגדר נשלחה קדימה והסמל שהיה אחראי עליהם טעה בניווט והגיע לבסוף חזרה אך באיחור משמעותי.  עיכוב זה גרם למפקד הכח לחוש שמשהו אינו כשורה והוא נתן הוראה לפתוח באש טיווח של התותחים. לאחר מכן הופסק ירי זה והכח התקדם עד ל 20 מטר מהגדר החיצונית. היחידה פרצה פנימה וסמוך לגדר הפנימית נפחה עליו אש ממכונת ירייה "ויקרס" וממכונה נוספת. אך הכח פעל במהירות, פרץ פנימה וכש את המשלט במהירות תוך תפיסת שבויים ביניהם קצין בדרגת לויטננט. מכונות יריה, כלי נשק ותחמושת נפלו לידי הכח הכובש. הלוחמים התארגנו לאפשרות של התקפת נגד ונפרשו בסביב בעמדות. כעובר כשעה החלו המצרים שבאורים הסמוכים להפגיז באש תותחים את המשלט. השחר כבר האיר בטרם הספיקו הלוחמים להתארגן כראוי. הם הבחינו במרחק של 800 – 1000 מטר ב 9 טנקים ומספר משוריינים. הכח המגן הניח לטנקים להתקרב עד לטווח היעיל של תותחיו כשלפני כן ספגו כשעתיים הפגזת תותחים. מאש זו נפגעו רבים מהמגינים. לאחר כשעתיים החלו הטנקים המצריים לנוע ובעקבותם חיל הרגלים. במקביל, נפתחה על המגינים אש מכונת ירייה ממוצב שכן.  כשהגיעו הטנקים למרחק של כ 500 מטר, פתחו אנשינו באש מתותח הנ.ט. 4 טנקים ו 2 משוריינים הושמדו. מרגמות ה 2 אינטש שלנו עשו שמות בחיל הרגלים וכן אש תופת שירו על חיל הרגלים. הטנקים שלא נפגעו חזרו לאחור וברחו ואיתם החי"ר. משנהדפה ההתקפה, החלה הפגזה שנמשכה כ 4 שעות. בשעה 11:00 נערכו הטנקים המצריים להתקפה נוספת אך במרחק ש כ 600 מטר נסוגו וברחו. כעבור זמן מה החלה התקפת נגד שלישית, הפעם של חיל הרגלים שכלל גם יורקי להביורים. הכח המצרי התקרב עד כ 30 מטר מלוחמינו אך אש המגינים הייתה חזקה ויעילה והכח התוקף נסוג. החלה בריחה המונית של המצרים כשהכח שלנו מזנב בהם בכל כלים. למעלה מ 150 הרוגים מצריים נמצאו לאחר מכן פזורים בשטח.

הכח היה למעשה בשערי רפיח והמשיך לספוג הפגזות עד הלילה ובמהלכה נהרגו ונפצעו עוד כמה לוחמים. הנופלים הוחזרו לגבולות ושם נקברו. בקרב זה הושמדו 9 טנקי אויב ו 2 משוריינים. היה זה הקרב החרון בנגב. לאחר מכן השתררה הפוגה ואחריה הסכמי שביתת הנשק.

2.13   מבצע עובדה

מבצע עובדה לשחרור הנגב מאזור הנגב הצפוני + הערבה ואילת התקיים בתאריכים 6-10 למרץ 1949 והיה אחרון המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות.

רקע:

ב 7 לינואר 1949 פסקה האש בחזית הדרום, כתוצאה מהישגי צהל בחזית הדרום ולאחר שיחות בחסות האו"ם נחתם הסכם שבית נשק בין ישראל ובין מצרים. לאחר הסכם זה הצטרפה ירדן לשולחן המו"מ והסתבר כי היא טוענת לבעלות על הנגב בניגוד להחלטת האו"ם בתוכנית החלוקה. ירדן שאבה כנראה עידוד מהבריטים שרצו לשמור על רצף טריטוריאלי בשטחים שנתונים להשפעתם מעבר וירדן ועד לתעלת סואץ. כיוון שכך, היה צורך לקבוע עובדות בשטח ולכן גם נבחר השם מבצע עובדה. בניגוד למצרים שגורשו מגבולנו (מלבד כיס פלוג'ה שפונה יותר מאוחר) , הירדנים היו במצב הרבה יותר טוב: הם החזיקו בלטרון, במחצית מירושלים, בגוש עציון ועוד. המו"מ בין ישראל לירדן מתנהל בעצלתיים, למשלחת הירדנית אין סמכות להחליט אפילו על עניינים שוליים וכל דבר הם שואלים את עבדאללה. במקביל, נפגשת גולדה מאיר עם עבדאללה בנהריים וגם משה דיין מנהל שיחות עם עבדאללה א-תל, אך כלום לא מתקדם באופן מעשי. נעשה ניסיון לשמר את הסטטוס קוו כבסיס לקביעת הגבולות אבל אז מתגלה המחלוקת בעניין הנגב: ישראל טוענת בתוקף לזכותה על הנגב הדרומי לאור החלטת האו"ם והירדנים טוענים שישראל הגיעה רק עד קו ניצנה-עין חצבה וכל מה שמדרום לקו זה שייך לממלכת ירדן. בעקבות כך, מחליטה ישראל "לחזק את הנוכחות הישראלית באזור". לא נאמר לכבוש את אילת והניסוח כאן חשוב ויש לכך 2 סיבות: הסיבה המרכזית היא שלאחר מבצע חורב נראה היה שהמעצמות לא יתירו את המשך הקרבות ויאלצו את התוקף לוותר על הישגיו ובכלל זה לא מקובל להתקיף בעת מו"מ. הסיבה השנייה היא שבעצם הנגב כולו שלנו לכן אין צורך לכבוש אלא רק לבסס את שליטתנו בשטח. מתכנן המבצע המיועד היה יצחק רבין, אז קצין המבצעים של חטיבת הנגב. הוא הטיל על חטיבת גולני שכבר נמצא בדרום בעקבות קרבות בית-חנון ורפיח במבצע חורב לרדת בדרך הפשוטה  יותר לאילת – דרך הערבה. אבל הייתה מראש מגבלה חמורה: אסור להם לפתוח באש ואם נתקלים במארבים או באש אויב מנתקים מגע ואולי אף חוזרים לאחור ובכל מקרה לא יורים את הירייה הראשונה ותמיד עושים מאמץ להימנע ממנה. כשהובאה הפקודה בכתב למח"ט גולני נחום גולן והוא התבקש לחתום הוא ממש נעלב ותחילה לא חתם אך לבסוף חתם. עד כדי כך דאגו שהמבצע לא ייפול. כיוון שיכול להיות שגולני יתקלו באש בגבול ירדן ויאלצו אם כך לסגת אחורה, מופנה עוד מאמץ לגזרה אחרה אחרת: חטיבת הנגב תנסה להגיע לאילת על ידי תנועה במרכז הנגב, רחוק מגבול ירדן וכמה שאפשר גם רחוק מגבול מצריים שזה עתה נחתם אתה הסכם הפסקת אש.

הכרת הנגב בימים ההם:

בימים ההם הנגב היה שטח כמעט ריק מאדם מלבד שבטים בדואים באזורים שונים שלו ותחנות משטרה של הבריטים שכמה מהן הוקמו לאורך הערבה. מי שבכל זאת רצה אם בכלל לרדת דרומה עד ים סוף עד סיום המנדט הבריטי בארץ היה חייב לקבל אישור מהם. הבריטים דאגו לחוקק את "חוק הטיולים" בשנות ה 40 שאסר על טיולים ללא קבלת אישור מהם כי הם לא היו מעוניינים שהמרחב הענק מבאר שבע דרומה ועד ים סוף ייהפך לעוד אזור בו היהודים מתאמנים, מסתתרים ואולי גם מתיישבים. הם ידעו שהמרחב הזה ריק ובודדים בלבד עוברו בו לעיתים רחוקות לצרכי עבודה וגם אז בערבה באישורם. לכן , בשנים 1943 עד 1946 נערכו מספר מסעות לחקר הנגב שחלקם בשיתוף הפלמ"ח. הידועים שבהם הם מסעם של חמישה חבר'ה לסקרים תחילה במדבר יהודה ואחר כך במרחבי הנגב הצפוני ב 1943. ב ינואר 1945 נערך סיור של 14 מטיילים עם שמעון פרס (אז פרסקי) בתוכם, באישור בן גוריון שאף צייד אותם בכסף למען מטרה זו. הוא כבר אה בעיני רוחו קדימה את המאבק על הנגב וסבר שמן הראוי שיכירו אותו. אחר כך התארגנו מסעות הסטודנטים הראשון והשני ב 1945 וב 1946 אבל כל אלה לא הפכו למשהו קבוע ומספר המטיילים היה מוגבל. הידע שנצבר בהכרת השטח נותר נחלתם של אנשי הפלמ"ח בעיקר וערב מבצע עובדה התברר שהעניין הזה קריטי. המידע הזה לא היה ברשותם של קציני המודיעין והמבצעים של חטיבות גולני והנגב. לכן, חטיבת הנגב נאלצה לשלוח סיור ממונע מקדים על מנת לתכנן את הציר שלה ובנוסף קיבלה מודיעין מסיור אווירי. חטיבת גולני הסתפקה בסיור אווירי משום שהערבה הייתה אז הדרך היחידה בה נעו אנשים לכיוון ים סוף וחזרה ומידע כללי על תוואי זה היה ידוע אם כי לא היה מודיעין לגבי סדר הכוחות הירדנים היושבים בתחנות המשטרה שננטשו על ידי הבריטים עם סיום המנדט, יכולת התגבור שלהם וכן מידע על שטחים חילופיים לאורך הציר או בקרבת מקומות שעשויות להיות נקודות חיכוך עם הירדנים על מנת לנתק מגע ו / או לעקוף שכן ההוראה הייתה לא להיכנס לקרב עימם. צריך אם כן להסתכל על תנועתן של שתי החטיבות גם באור חלוצי משהו. מצד אחד הציר שבו נעה גולני טמן בחובו אפשרויות הפתעה וחיכוך מצד הירדנים. מהצד האחר – הציר של חטיבת הנגב לא היה ידוע כלל ולא היה ברור מה הקשיים בשטח.

 הנה כי כן – המסע דרומה כמוהו כחלוציות של ממש.

  כוחות המבצע:

חטיבת גולני הקצתה למבצע שני גדודים: גדוד 19 שהיה גדוד ממוכן וגדוד 13 . מפקד כח גולני היה

המח"ט נחום גולן.

חטיבת הנגב בפיקודו של המח"ט נחום שריג.

 

שמות מקומות

כורנוב – ממשית, שם הייתה נקודת ההיערכות והתארגנות של כוחות גולני ליציאה.

עין חוצוב – עין חצבה

ואדי חיאני – נחל חיון

עין ויבה – עין יהב

עין ראדיאן –  יטבתה

ואדי ג'ראפי – נחל פארן

ביר מליחה – באר מנוחה

אל רמאר – נקודת ציון כ 10 ק"מ דרומית לעין יהב.

הכנות למבצע – כפי שחוו הלוחמים בחטיבת גולני בכורנוב (ממשית), בסיס ההיערכות.

מפי הלוחמים.

"המטרה הבאה היא: אילת" אמר המג"ד בישיבת מטה הגדוד לאחר ביקורו במטה החטיבה. לכאורה, דברי פתיחה שגרתיים. אולם אט אט החל לחדור להכרתנו פרוש המילים הללו. עיני כולם נתלו במפה הייתכן? שם בקצה המפה, ליד הכתם הכחול ים סוף! אנחנו? קשה היה להתרגל לרעיון. מרחק כזה, שטח כזה מי היה שם לפנינו? מי ביקר וראה, מי סייר את הדרכים והשבילים המובילים למפרץ הזה?

מרחקים כה גדולים ! היכן יהיה העורף הלוגיסטי? היכן יהיו מים ? שאלות למאות נערמו לפנינו.

 … נמסרה המגמה הכללית. המטה החל בעבודתו תחילה חילופי דברים אחדים, הערכות כלליות ולאחר זאת כל איש התרכז בשטח פעולתו. התרכזנו בחישובים והערכות.

למחרת – יום עבודה אפור. מבצעים, מודיעין, מנהלה כולם ישבו על המדוכה. עבודת ההכנה הקדחתנית החלה , עשינו לילות כימים. אנשי המבצעים חישבו את כל המהלכים והבעיות הכרוכים בכח אדם, אספק , מים, ציוד, רכבים וכדומה. כל המחנה כמרקחה – פורקים, מעמיסים, מתרוצצים ממחסן למחסן, פקודות נשמעות מכל עבר, לכל חיל הוסבר היעוד. השטח בו אנו עומדים לפעול זר לכולם – בבחינת נעלם אחד גדול. גם אותם שני מפקדי הפלוגות המאושרים שזכו לטוס על פניו עדין לא עיכלו את החומר. קצין המודיעין מסכם את פרשת ההכנות, מוסר את סיכומי הידיעות שנאספו בעמל רב בשבועיים מאומצים של סיורי אוויר. הכח יתחלק לשניים: "חוד" ו "דרג א". כח החוד ינוע בראש החטיבה ויפלס את הדרך בערבה. דרג א אשר אף הוא כח קרבי ינוע על יד מטה החטיבה וישמש ככח עתודה. שעת האפס: עוד יממה אחת. בשעות אחר הצהרים ניתן האות לכינוס הגדוד לפני יציאה. מכורבלים באדרותיהם, עטופי כאפיות וכובעי גרב נתכנסו החבריא מסביב למפה גדולה שהוצבה בשטח פתוח. כולם ישובים בצפיפות ובקוצר רוח אך יש רצון לשמוע את המג"ד. והוא אכן נושא את דבריו. פסוקים ספורים. הגדרת המטרה הנכספת , תיאור התנאים הקשים הנכונים למחר וקריאה למאמץ מאוחד, לעקשנות ודבקות בעיקר. ניתנה לנו הזכות הבלתי חוזרת להעניק לעם את מפרץ אילת. נהיה ראויים לזכות בו , נהיה ראויים ולא נכזיב. סוף סוף הגיע יום היציאה. הטור נערך לפי כל הכללים המקובלים. כל ההכנה לפרטי פרטים התבצעה כהלכה. נשאר עוד העיקר – הביצוע ! הטור זע ונע, תחילה קודר במקצת אך בידיים בטוחות ונאמנות הוא מונהג. החיילים ישבו עתה בשקט, הם עמלו קשות בימים ובלילות האחרונים עתה נחים במקצת. רצינות נסוכה על פניהם, מודעים לגודל המשימה אשר לפניהם. והשאלה הנצחית ניצבה: האם תאיר לנו ההצלחה ?

ומנין האמונה? מנין הביטחון ?

ביטחון זה נובע מהרכב היחידה. קלטנו את האנשים מכל שכבות העם, מכל קצוות תבל אך אלה נשתלבו במסגרת חזקה ואיתנה. שלד הבניין קובע, הוא החומר היציב- המורכב מבניהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית של גואלי אדמת השממה, של סוללי הכבישים, של מייבשי הביצות, של בוני החקלאות העברית בקיבוץ ובמושב, בני העמק והגליל המושרשים בארץ הזאת בכל נפשם וגופם. כאשר הם נמצאים בתפקידים אחראיים , מביאים הם עימם את הרוח האיתנה.

  

מבצע עובדה יוצא לדרך.

ב 5.3.49 יוצאים כוחות צה"ל למבצע. חטיבת גולני דרך מעלה עקרבים כשהתכנון הוא לאורך הערבה וחטיבת הנגב על בסיס הציר שתוכנן על ידי המודיעין החטיבתי.

 ה 7 ע ד ה 8 למרץ.

מפי הלוחמים.

הכח שועט בערבה.

ובשבעה במארס, עם רדת הערב, יצאו חמישה ג'יפים של פלוגת הפשיטה את בסיס החוד שירד בינתיים מכורנוב, גלש בנפתולי  מעלה עקרבים ונטה מחנהו בעין – חוצוב הוא המעיין הגדול אשר על פרשת הדרכים באר-שבע – סדום- אילת. משם, יצאו מניין וחצי בחורים לתפוס את עין-וייבה, השוכנת כעשרים וחמישה קילומטר בדרום, בדרך בואכה אילת. ידיעות שהיו בידינו אמרו: עין וייבה הוחזקה לפני זמן קצר כעמדה קדומנית של האויב אך עתה נעזבה כנראה ומשמשת רק כמקום ביקורים לעיתים מזומנות. היה חשש וצורך לאתר את מוקשי הדרך שכנראה הונחו שם על ידי הירדנים. ואמנם, לפני חצות הלילה נוצר הקשר המיוחל בין עיקר כח הפשיטה לבין עיקר הכח שהתבשר כי מוקשי הדרך אותרו על ידי סיירי הפלמ"ח שהצטרפו לכח הפושט והכח הגיע בבטחה למטרתו. מיד יצאו "הגדעונים" להתבסס במשלט הראשון שנלקח. במחנה החוד במחנה החוד עובר הלחש : "עין וייבה בידנו" . הכל ערים ומלאי התרגשות של ציפייה ואכן עם פרוס האשמורת השלישית ניתן האות גם לכח החוד. "היכון ליציאה!"

והשיירה הארוכה זזה ממקומה… רעש מנועים, חריקת שרשרות. בפנסים כבויים, אט אט מתקדמות המכוניות, ג'יפים ואחריהם משוריינים. מכוניות משא עמוסות ושוב ג'יפים וזחלים ואמבולנס…מפליגים לתוך האופל.

כשהאדימו שולי המזרח ושמש חדשה הגביהה כדורה מעל הרי-אדום, עמד כח החוד בחניית שחרית קצרה בעין וייבה. מכאן הדרך אל המטרה הבאה – אל-רמאר אינה רחוקה, כדי עשרה קילומטרים ומיד אפשר להמשיך משם לוואדי-ג'ראפי העצום המגיע מפנימה של ארץ הנגב לערבה.

האנשים מסתדרים במבנה הנאות וזזים.

הבוקר זך וקריר ענני אבק נישאים ברוח ומהווים ניגוד לנוף הרוגע. המרחב שועט לקראתך, קום ובלעהו!

ולפתע  _ _ _ _ _

תא תח ! תא תח ! תא תח ! תא תח !

קולות מוכרים של יריות. הקשר כבר עומד במגע עם מפקד פלוגת הג'יפים, חלוצי החלוצים.

" הלו משה אחד, האלו משה אחד ", "הרכסים מימין תפוסים, כעשרים רובים ושניים שלושה מקלעים…"

המצב נשקל במהירות. אכן הפתעה לא צפויה נדמה היה כי ההתנגדות תפתח עוד קצת, יותר מאוחר…

והנה אנו צמודים ל "חוקי סדום" הכובלים אותנו לבלתי היכנס לקרב. לא לעבור את הגבול המדיני, לא להתגרות… כל זה ויפה אך להיעצר כאן ?  לא ולא !

יש לבצע מהלך מהיר ומכריע, להשפיע על האויב בדרך של איום. ואכן המשוריינים מתקדמים בדרך והג'יפים מאגפים בין השיחים מצד שמאל ומגיעים לעורפו של האויב. קול היריות נדם – האויב נפוץ !

אכן התכסיס הצליח.

ממעל מגיח אווירון שלנו ומודיע באלחוט: "היו זהירים, לפניכם פטרול ממונע של האויב !"

לפתע מדבר מכשיר הקשר: " האלו משה אחד! אלף חמש מאות מטר לפנינו משוריין אויב !" כפי שמסר טייס הפייפר.

הכח נערך בפריסה רחבה , ענני אבק, עלי הרכב שלנו מתקדמים . מחלקת הג'יפים הגיע לקרבת המשוריין – בינתיים אף ירייה לא נשמעת.  כמה דקות של ציפייה מתוחה. מתקרבים למשוריין ומוצאים אותו ריק ונטוש… באותה שעה מודיע הקשר מעומק האגף הימני: אין שום כח אויב בשטח, הם ברחו כולם. לידינו נפל שלל משוריין אמיתי מסוג "מרמון רמינגטון" בעל תות דו-ליטראי משופע בתחמושת ! מצב הרוח מעולה.

 עכשיו העת להתקדם. ממשיכים קדימה קילומטרים רבים נוספים. מגיעים לקרבת ואדי- ג'ראפי, הוא הוואדי העצום. עברו הדרומי של הוואדי תלול יותר, הדרך מתפתלת בו במעברים צרים ומסוכנים. יש לבדוק אותו בעזרת כוחות רגליים. בינתיים כל הכח ממתין בחצי הוואדי, ממתין לאות. אחרי ציפייה מתוחה מתקבל הדיווח: "עלינו למעבר הדרומי. נמצא מערך של עמדות עזובות החולש על הדרך…" מוואדי ג'יראפי לביר מלחה הדרך אינה ארוכה ביותר. גולשים במדרוני הגבעות הסובבות את הג'יראפי  חוצה כברת אץ מבותרת ומגיע לשטח בהיר ואפרורי כאחד. פשוט בור על אם הדרך.  הרהרנו האם זוהי אותה ביר-מליחה שרבות חשבנו עליה אבל השמש כבר עמדה לגלוש אל מעבר לרכסים שבמערב והיה  הכרח לתת את הדעת על חניית לילה. לאחר התייעצות מפקדים קצרה הוחלט כי עיקר הכח יתקע את אוהליו מצפון לבאר ואילו מחלקת הג'יפים עם שני זחלים תנוע  במהירות דרומה ותתפוס את פתחו של ואדי חיאני , כ 10 ק"מ מכאן דרומה. שלוחה קדומנית זו של כח זה תבטיח  כל הפתעה בלתי צפויה ותחסום כל גישה מהערבה לפנים הנגב, בו נעו כוחות מחטיבת הנגב.

 היומיים הראשונים ( 7-8 למרץ) תמו.

 התקדמותה של חטיבת הנגב בזמן הזה.

חטיבת הנגב נעה כאמור בציר הר הנגב. ב 6 למרץ הגיעו כוחות החלוץ שלה לאחר מסע רצוף של מכשולי טבע, אחרי הצהרים לשדה אברהם – זהו שדה התעופה שהוכשר קודם לכן על ידי כוחות חלוץ של חטיבת הנגב. לשם כך הוטס כח קטן עוד לפני תחילת המבצע ולאחר שאותר מקום זה ונמצא ראוי לנחיתת מטוסים הוכשר כהכנה להגעת כל הכוחות במבצע עצמו. ב 7 למרץ בשעות הבוקר הגיעו שאר כוחותיה העיקריים של חטיבת הנגב למקום זה. מלבד התגברות על מכשולי טבע לא היו להם אירועי התקלות כלשהם עם כוחות עוינים כפי שהיה צפוי.

 

היום הבא – 9  10 למרץ 1949

מפי הלוחמים.

שחריתו של היום הבא קידמה את פנינו כשהיא מזעימה את פניה. עננים של גשם  היו תלויים בחלל וצינה חודרת עזה כמדקרות עד עמקי נשמתך.

גשם בערבה ? ודווקא לכבודנו !

מכורבלים במעיליהם עמדו הבחורים כשהם נוגסים את פת הבוקר ומחכים בקוצר רוח לשתייה החמה.

היום – מלאכה קשה לפנינו: אנו מתקרבים לאור הררנדל שידוע ללא שום ספק כי הוא תפוס על ידי חיילי הלגיון. אכן, המבצר עצמו נמצא במרחק 6 – 7 ק"מ מזרחה מהדרך אך גם הגבעות החולשות על מעבר הדרך , תפוסות בידי האויב.

הנפרוץ ונעבור ?

את כברת הדרך מביר-מליחה עד נחל החיאני כבר עשינו. אנו מתארגנים ליצירת בסיס קדומני עליו נוכל להישען בעלותנו על המוצב שממול לררנדל. הנה מגיע הפייפר ונוחת על הדרך לפנינו. ואנו באים בדברים עם הטייס. יש לטוס מיד לררנדל ולבדוק מה מצב העניינים שם. הטייס ממריא וכעבור חצי שעה מגיע הדיווח. הטייס מודיע על כוח של שתי מחלקות. הוא מצרף מרשם המראה את מערך העמדות וקובע גם כי תעלת נ.ט נחפרה לרוחב הדרך. יתרה מזו: נראה לו כי במקום נמצאים תותחים וכלי רכב משוריינים.

דין וחשבון "משעשע" למדי !

בינתיים חולפות שעות יקרות. המפקדים נקראים להתייעצות. ניתנת הוראה למחלקת המשוריינים כי תנוע על הדרך על מנת ליצור מגע עם האויב. מחלקת המשוריינים נעקרת ממקומה, מרימה תימרות אבק ונעלמת מעבר לגבעת הנמוכות. אווירון חג שנית ונוחת. קצין המבצעים של החטיבה בא לברר את פרטי המצב, לחיצות ידיים וברכות של שלום.

המג"ד מוסר לו על המחלקה שיצאה לקראת האויב. לפתע, בוקע קול ממכשיר הקשר:

"האלו כאן משה שלוש , אנו מתקרבים למעבר הרנדל. השטח נראה שקט ועזוב , יש חשד כי מכינים לנו מארב…"

המג"ד מחזיר: " האלו משה שלוש, המשך להתקדם בזהירות. אני בא אליך עם מחלקת ג'יפים וזחלים,

עמוד בקשר מתמיד עבור "

 עד היום לא ברור האם וכיצד טעה הטייס ההוא שסייר בבוקר ההוא. האם ראה צל הרים כהרים? או חזות שווא? דבר אחד ברור – המוצב ממול לררנדל נמצא ריק ועזוב. אמנם תעלתה הייתה כרויה לרוחב הדרך וגם עמדות לתותחי נ.ט אך האויב עצמו לא היה שם. תיארנו לעצמנו מה יכול היה לקרות לו החזיק הלגיון בעמדות אלה. כוח החוד הוזעק על מנת שיתפוס עמדות ויאחז במקום מהר ככל שניתן. נצמדנו למשקפות ותרנו אחרי מבצר הררנדל המזדקר אי שם בגבעות המזרח. השעה הייתה ארבע אחר הצהרים. מכאן לעין-רדיאן – מהלך ארבעים קילומטרים. המפקדים נקראים ושבים: עיקר הכח יעשה את הלילה כאן במעבר הררנדל. הג'יפים ידלגו 10 ק"מ דרומה לשם פטרול ואבטחה. דקות מספר חולפות והנה קול נפץ רם משתבר לתוך המולת העיסוק אשר אפפה את הכל. על אם הדרך מתנשאת עננת אבק. חששנו ממוקשים ואכן הם ישנם. אחד מהג'יפים שנע דרומה עלה על מוקש והפעילו. במוקש היה מלא באבקת אלומיניום סוג של מוקשים שגורם נזק מועט. החבלנים היו מרוצים כיוון שסוף סוף ירגישו בנוכחותם. בלא יגע רב הם מאתרים עוד מוקשים מאותו סוג אשר נזרעו בחופזה לאורך הדרך על ידי האויב שנסוג. עוברת מחצית השעה, היחידות מתארגנות לחניית הלילה ולפתע…

קולות נפץ ויריות רבות מפאתי הנגב !

את מבחין בעליל בקול המקלעים, ומכונות הירייה. והנה נשמע גם קול התותחים וגם מפץ פגזי מרגמה. הפעם מתרחשים המאורעות ברצינות.

חולפות דקות של ציפייה מתוחה. הקשרים מתאמצים להשיג את "משה שלוש". אך הלה נשמט מהרשת וכאילו להכעיסנו שותק כמו דג. קצין הקשר מתרתח, נוטל את האפרכסות ופיו במקרופון:

"האלו משה שלוש ענה !"

בשקט ובשלווה נשמעים דבריו: " הגענו למקום המסומן במפה ב- א. לפנינו בעיקול הדרך מצוי כוח-אויב, לפחות פלוגה. הם מפעילים תותחים בני שש-ליטראות, שתי מכונות ירייה ומרגמה אחת. פתחו באש מוקדם מידי ולכן לא פגעו בנו. אנו ערוכים מאחורי התל, מחכים להוראות".

המצב נשקל: קו ההגנה של הרנדל הועתק  כפי הנראה דרומה לעיקול הדרך. האויב נמצא בדפנסיבה ומן הסתם מצב רוחו ירוד לקראת החשיכה המתקרבת שהרי ה " יאהוד" מפורסמים בהתקפות הלילה שלהם. יש לנצל את המצב ולאיים בכוח גדול על הפלוגה התקועה לפנינו כך שהיא תבין שכוח זה יכול לנתק אותה מבסיסה. המסקנה: שליחת יחידת שיריונים וזחלים מעלי שאון ופעולת איגוף מאיימת. השעה שעת דמדומים, האויב לא יבחין בפרטים ויש להניח שיסיק את המסקנות הנכונות…

למחרת היום התברר כי הדיאגנוזה הייתה מדויקת.

עיקולי הדרך נמצאו נטושים. האויב נפוץ במהירות רבה בהשאירו אחריו כמויות גדולות של אספקה, תחמושת , חלקי תותחים, פגזים וציוד אחר.

מכאן ואילך מתפתחים העניינים בקצב מזורז. נודע לנו כי כוחות הלגיון נסוגו מהערבה. עלינו להמשיך לגמוא מרחקים לפאתי הדרום. מזג האוויר השתפר ומאתמול הכל בהיר ושקט.

הררנדל כבר מאחורינו , אנו מתקרבים לעין-רדיאן. הפייפר נותן לנו מידי פעם דיווחים מתצפית קדימה.

הגענו לעין-רדיאן. נאות מדבר חמודים, מטע של דקלים ובורות מים. מכאן לאילת מהלך כמה עשרות קילומטרים בלבד. הכח נעצר וממתין להוראות.

כעבור שעה קלה נוחת האווירון ומביא את הפקודה הגורלית: קדימה – לאילת !

כח קל של ג'יפים מתדלק ומכין את עצמו לגמוא את שארית הדרך בנשימה אחת. השעה ארבע אחרי הצהרים. האם נזכה בטרם ערוב היום לראות את המפרץ הנכסף? את הים האדום ? את הצוקים האגדיים?  ומה תהא "קבלת הפנים במקום?"

זיקי מחשבות חולפים ביעף אך הכרת המעשה גוברת על רחשי הלב. ההתרגשות נבלמת והיחידה מפליגה לדרכה.

לאילת הגענו בשעה הששית. היה ערב רצוף מסביב. ים רוגע ומכסיף, ומשברים מרצדים בצהלת קרני הלבנה. על חופו של ים סוף חנו חיילי ישראל, לוחמי הגליל והנגב. הם עמדו ושאפו מלוא חזם את רחש המאורע המופלא. אוניות קרב  בריטיות עגנו דוממות בנמל עקבה.

 התקדמות חטיבת הנגב באותו זמן

בלילה שבין ה-9 ל-10.3.1949, התגלה על ידי סיור כי אום רשרש נטושה. באותו זמן תפסה פלוגה את המוצב הנטוש של הלגיון הירדני בראס אל נקב. על מנת להגביר את קצב ההתקדמות של הפלוגה, החליט מפקד חטיבת 'הנגב' לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך בקעת הירח שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס אל נקב המצרית, שם היו התנאים הטופוגרפיים נוחים יותר למעבר כלי הרכב. לאחר שחברו כלי הרכב עם הפלוגה שנערכה בראס אל נקב הארץ-ישראלית, המשיכו אל חוף מפרץ אילת, אליו הגיעו בשעה 15:00.

 הגעת חטיבת הנגב לאום רשרש הייתה הפרת פקודה ברורה של מפקד חזית הדרום יגאל אלון שהורה לשתי החטיבות לא להתקדם אליה עד הינתן פקודה מפורשת שלו. לכן, חטיבת הנגב ביצעה טקס מאולתר כשהגיעה אולם כשהגיעה חטיבת גולני התפתח ויכוח גדול בנושא משם שגולני קיימה את הוראות המפקד. יגאל אלון שתיפקד כמו גננת בעניין זה… פסק ששתי החטיבות גם יחד שחררו את אילת. ויש בכך היגיון צרוף: אמנם חטיבת הנגב הגיעה ראשונה אבל יש לזכור שאנשיה לא עמדו במבחן אש אפילו רגע אחד מכל המסע הזה. חטיבת גולני לעומת זאת, אילצה את הכוחות הירדניים לסגת לעקבה וכך פתחה את הדרך לאילת דרך הערבה.

לאחר הבוררות של יגאל אלון נשלח מברק משותף : "העבירו לממשלת ישראל, ליום ההנה י"א באדר מגישות חטיבת הנגב וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל,

אילת, אום רשרש, תש"ט

 

 3.  חטיבת גולני בשנים 1949  –  1957

מלחמת העצמאות תמה והמדינה הצעירה עמדה בפני אתגרים רבים כשהבולטים בהם: קליטת עלייה, פיתוח תשתיות לצורך בניית המדינה ייצוב הכלכלה וכמובן בניין הכוח הצבאי לנוכח אי ההשלמה של מדינות ערב מסביב עם קיומנו, גם אם בתום המלחמה נחתם הסכם שביתת נשק. בחטיבת גולני הייתה זו מחד תקופה של התארגנות, החלפת משמרות שבאה לידי ביטוי בקליטת חיילים רבים מהעולים שזה מקרוב באו, ומאידך נשיאה בעול הביטחון השוטף סביב גבולות המדינה, יציאה לפעולות תגמול ושיאה של התקופה במבצע קדש.

3.1 הקרב על תל מוטילה – מאי 1951

רקע

לאחר מלחמת העצמאות אירעו תקריות בין צה"ל לצבא הסורי על השליטה בשטחים שהוכרז עליהם כמפורזים בהסכם שביתת הנשק בצפון הכנרת ובשיפולי רמת הגולן. באותה תקופה התבצע ייבוש החולה דבר שעורר התנגדות אצל הסורים. הסורים טענו שאסור לאף אחד להיכנס לשטחים מפורזים וישראל טענה שהכניסה אסורה רק לחיילים ושוטרים אך לאזרחים מותר. כמו כן טענו הסורים שמותר לרועים להיכנס לשטחים משני צידי הגבול וישראל שללה זאת מכל וכל. באפריל 1951 השלימו הסורים את השתלטותם על האזור המפורז הדרומי באל חמה והחלו בניסיונות להשתלט על האזור המפורז בגזרת כורזים. רכס כורזים שבשטח ישראל חלש על האזור המפורז- ערוץ הירדן ובקעת הבטייחה. בקצה הרכס נמצא תל מוטילה (כיום גבעת קלע עליה מצויה הצרכנייה של מושב אלמגור). ברמת כורזים לא היה אז אף ישוב ישראלי והנוכחות בשטח התבטאה רק בסיורי צה"ל. באזור המפורז שכנו הכפרים הערביים: חירבת דיכה וערב שמאלנה. הצבא הסורי חימש את תושביו הבדואים של ערב שמאלנה ברובים ומקלעים ועודד אותם לחדור מערבה אל שטח ישראל.

התפתחות הקרב על התל

תל מוטילה ממוקם בגדה המערבית של הירדן סמוך לישוב אלמגור, צפונית מערבית לכנרת בשיפולי רמת כורזים. האיור הבא מציג את מפת האזור.

                        איור 13: מפת  אזור תל מוטילה הנראה כאן במרכז התמונה בנקודת התצפית שבסמוך לה כתוב: אנדרטה

הקרב התפתח מתוך אחת התקריות שהתחוללו בין שני הצבאות על הזכות להשתמש בשטחים מפורזים. רועים סורים נכנסו עם עדריהם לשטח המפורז מזרחית לתל וכוח צבאי סורי התמקם על תל מוטילה. סיור של צה"ל נשלח לגרש את הרועים ועדריהם. בעת הזו, גדוד 13 היה אחראי על הגזרה שבין אגם החולה (שעדיין היה קיים והחלו תהליכי ייבושו) לבין הכנרת. חיילי הגדוד נעו בשטח כדרך של שגרה גם במשך היום על מנת להפגין נוכחות. לצורך הביצוע, יצאה ב 1 למאי מחלקה על מנת למקם כרתק מקלעים בינוניים על אחת הגבעות באזור שכונתה גבעת התצפית. חיילי הכוח הרגלי היו אמורים להדוף את הרועים הסוריים ועדריהם בחזרה למזרח הירדן כשמחלקת המקלעים משמשת כרתק. בעודם מגרשים את העדרים הגיעו לשם רועים חמושים ופתחו באש. המחלקה והרתק ניהלו חילופי ובשלב הזה היו לכוחותינו 4 הרוגים, שנפגעו בשוגג מאש כוחותינו. הכוח נסוג כשהוא משאיר את ההרוגים בשטח. מחלקה נוספת הגיעה כתגבורת ויחד ניהלו אש מול הסורים עד שעות הערב. עוד באותו יום החליט פיקוד צפון לכבוש את התל על מנת לא לאפשר לסורים להתבסס ביעד זה. המשימה הוטלה על חטיבת המחוז – חטיבה 3 שהקצתה לשם כך את גדוד המילואים 34 שעסק באימונים סמוך להר כנען. הגדוד הורכב מעולים חדשים שרמת האימון שלהם וכשירותם הייתה נמוכה. אליהם צורפו שתי כיתות סדירות של לוחמי גדוד 13 וכיתת מרגמות 81 מ"מ. המבצע היה מהיר ולאחר ריכוך השטח על ידי מרגמות הסתער הכוח וכבש את הגבעה בשעות הלילה המאוחרות את הגבעה ללא התנגדות. הסתבר כי הסורים התמקמו בשני עמדות חדשות, דרומית לתל מוטילה: מוצב "הדמות" ומוצב "השפך". עם שחר, ב 3 למאי, התגלתה ההיערכות הסורית החדשה. מג"ד 13 , רחבעם זאבי העריך כי מה שנדמה היה כהיתקלות הופך מהר מאד לקרב על השליטה ברמת כורזים כולה. המג"ד גייס תגבורת מקורס מכי"ם של החטיבה בפיקוד איתן שמשוני שהועברה לפיקוד גדוד 13. פלוגה זו תקפה את מוצב "השפך" תחת אש שנורתה עליהם ממוצב "הדמות" . מוצב "השפך" נמצא נטוש – התברר כי הסורים מתרכזים במוצב "הדמות" וביססו שם מערך הגנה שכלל כוח גדול, נשק רב, מקלעים ומרגמות 60 מ"מ. בנוסף, כוח המילואים ששהה בתל מוטילה הוטרד על ידי אש מרגמות וצלפים שהסתננו  לקרבת התל ממזרח ומצפון מזרח. שלושה מאנשיו נהרגו ואחד נפצע. האספקה גם היא לא הגיעה , ההרוגים והפצוע לא חולצו. בשעות אחר הצהרים ביקש המ"פ רשות לסגת אך קיבל הוראה להישאר במקום. בהמשך הגיעה לשם מחלקת תגבורת מקורס מכי"ם של גולני בפיקודו של אריה טפר, מ"פ בגדוד 13. הוא החליף את מפקד המוצב מכוח המילואים. סוללת תותחי 75 מ"מ התפרסה באזור מחנה פילון והחלה להנחית אש על מוצב "הדמות" אך הניסיון להתקדם לעברו נבלם באש סורית חזקה. בחסות החשיכה, קידמו הסורים תגבורת לאזור המפורז. בלילה חלו חילופים בפיקוד על הקרב. מח"ט גולני מאיר עמית קיבל את הפיקוד במקום מפקד חטיבה 3. עמית תגבר את הכוחות בגזרה. מפקדת החטיבה התמקמה ב"וילה מלצ'ט"  למרגלות הישוב מגדל לחוף הכנרת. גדוד 21 בפיקודו של סא"ל אהרון אבנון קודם מבסיסו בטירת הכרמל לעבר טבחה וסוללת 120 מ"מ נפרשה בגזרה. בבוקר יום ו' ה- 4 במאי, החליפה פלוגה ב' מגדוד 21 בפיקודו של גבי ברשי את פלוגת המילואים. ההחלפה בוצעה תחת אש. פעמיים תקפו הסורים את כוחותינו במוטילה ובמוצב השפך בסיוע אש מרגמות 60 מ"מ. שתי ההתקפות נהדפו וצה"ל הפגיז את מוצב "הדמות" אולם האש הסורית לא שותקה. בשעה 16:30 הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש בחסות האו"ם. מח"ט גולני אישר פשיטה לילית על מוצב הדמות אך בשל תקלות לוגיסטיות בוצע רק סיור אלים שנהדף באש סורית. בשבת, ה- 5 במאי המשיכו הסורים להטריד בירי את הכוח שישב בתל מוטילה. נעשו מצידנו ניסיונות נוספים להסתנן למוצב "הדמות" אך אלה נהדפו. המצב בשטח היה קשה שכן לאחר 4 ימי קרבות עדיין שהה כוח סורי בשטחנו והיה חשש שאם תוסדר הפסקת אש ישמרו הסורים על השיג זה. לפיכך הוחלט לכבוש את מוצב הדמות ולגרש את הסורים משטח מדינת ישראל.

הקרב על מוצב הדמות 

הובלת הכוח בשטח וכיבוש מוצב הדמות הוטלו על פלוגה א' של גדוד 21 של גולני בפיקודו של זאב סלעי. המג"ד היה סא"ל אהרון אבנון חיילי הפלוגה היו עולים חדשים וניצולי שואה שזה עתה עלו מפולין, הונגריה רומניה ורוסיה. הנשק בפלוגה הורכב מרובים צ'כים, מקלע מ.ג. 34, מרגמה 52 מ"מ ותחמושת כולל רימונים. למפקדים: זאב סלעי (מ"פ), הסמג"ד עקיבא סער, קצין המודיעין יהודה גולן – לימים מח"ט גולני – והרס"ר הגדודי יענקלה קינד ניתן ב 5 למאי תדריך על ידי המג"ד אבנון שציין כי הפיקוד על הקרב יהיה בידיו של מג"ד 13 רחבעם זאבי. הפלוגה תסתייע בסוללת מרגמות כבדות 120 מ"מ, תותחי 75 מ"מ ומרגמות 81 מ"מ. בתום תדריך קצר למפקדי המחלקות יצא סיור מוקדם לשטח בו השתתפו הסמג"ד עקיבא, המ"פ זאב סלעי , הקמ"ן יהודה גולן ומוטקה עציוני, מ"מ מהפלוגה. מטרת הסיור הייתה להיכנס לשטח מכיוון זנגרייה על מנת להגיע לנקודת תצפית אך מיד עם כניסתו לשטח נפתחה לעברו אש צלפים, צרורות מקלעים ופגזי מרגמות. בלית ברירה, צפו אנשי הסיור ביעד ממרחק וחזרו לגדוד.

איור 14 מתאר את תרשים הקרב.

                                                                  איור 14: תרשים קרב תל מוטילה

החיילים שיצאו לקרב היו עמוסים בציוד רב, בין היתר גם בפצצות מרגמה 81 מ"מ שאותם נשאו עד מוצב תל מוטילה, בו שכן הכוח של גבי ברשי שנועד לסייע להם בעזרת הפגזת מרגמות. את משימת ניווט הכוח אל היעד לקח על עצמו יהודה גולן. הפלוגה החלה בתנועה רגלית מאזור זנגרייה כשהחוד כלל את יהודה גולן, חוליית לוחמים, המ"פ והקשר. לאחר הליכה קצרה נפגש הכוח עם המג"ד זאבי שאיחל לכוח הצלחה. מידי פעם האירו את השמים פרצי אש מקלעים ומרגמות של הסורים. יהודה גולן ניווט את הכוח בהצלחה לציר התנועה שכלל: הגעה לתל מוטילה, מסירת פגזי המרגמות לכוח שיושב שם והמשך לנקודת היערכות מתחת למוצב "הדמות". התנועה הייתה אטית אך לבסוף הגיע הכוח לתל מוטילה מסר את פגזי המרגמה לכוח הסיוע והמשיך בדרכו לנקודת ההיערכות תוך כדי ירי לא יעיל של הסורים בשלב זה. לאחר שהתארגן להסתערות ביקש המ"פ את הפעלת אש הסיוע. בסיומה של הנחתת אש זו התרוממה הפלוגה וזינקה להסתערות. מפאת תנאי השטח לא ניתן היה לרוץ וההתקדמות הייתה בהליכה מהירה. מהמוצב נפתחה אש כבדה ומרוכזת בעיקר ממקלעונים. כמות האש הוכיחה שהסורים נערכו להגנה מבעוד מועד והם רבים ממה שסברו. בנוסף על אש המקלעים נתכה על הכוח אש מרגמות והושלכו לעברו רימונים. כל אלה גרמו לפציעות לא מעטות בכוח התוקף. למרות האש הכבדה המשיכו הלוחמים בהסתערות תוך תפיסת מחסות. הם הגיעו עד לפני גדר האבנים ההקפית שהקימו הסורים (במקום גדר תיל וקונצרטינה) . מהאש הכבדה נפגע בראשו יהודה גולן ומ"מ אחת המחלקות ולוחמים נוספים. המ"פ דיווח לגנדי והפלוגה התארגנה מחדש. מחוגי השעון רצו קדימה והיה הכרח לסיים את ההתארגנות ולחדש את ההסתערות לפני השחר. בינתיים, נפתחה מהאגף השמאלי של הגבעה אש כבדה מעמדת מקלעונים סורית שריתקה את הכוח התוקף לקרקע. התארגן כוח של לוחמים בפיקוד סמל מחלקה שהתגנב באיגוף והצליח לכבוש את העמדה. המ"פ הפעיל שוב את אש הסיוע שכללה גם אש מקלעי פלוגה ב' שירו מתל מוטילה. לאחר אש זו חידשו הלוחמים את ההסתערות כשהסורים יורים חזרה אש תופת מכל הכלים. שוב נפגעו חלק מהלוחמים אך בהסתערות שנייה זו הצליחו להגיע עד לגדר האבן ההיקפית. בהסתערות השנייה מספר ההרוגים והפצועים היה רב מאשר בראשונה. מספר לוחמים חסונים הצליחו לעבור אותה ולתפוס כמה עמדות בתוך המוצב. מרבית הכוח המסתער על נפגעיו נעצר למרגלות הגדר ללא יכולת להצטרף ללוחמים שכבר היו מעבר לה. כל אותה עת ניתכה אש סורית כבדה על הכוח התוקף. גם המ"פ סלעי נפגע בגפיים מרסיסי פגז מרגמה סורי אך המשיך בפיקוד על הפלוגה. המצב שנוצר: קומץ לוחמים החזיק "בשיניים" את השטח הקדמי של המוצב ומרבית הכוח עדיין מעבר לגדר. בשלב מסוים הצליחו הקשר והרץ הפלוגתי לגלגל כמה אבנים מהגדר יצרו בה פרצה. חיילי הכוח התוקף השתחלו דרכה פנימה והצטרפו לאלה שכבר היו בפאתי המוצב. המ"פ הפגוע סלעי קיבל לראשונה טיפול בפציעה והמשיך. הסורים המשיכו להחזיק במרבית חלקי המוצב כשלרשותם נשק רב ותחמושת. בנוסף, הם יכלו לנוע בצורה חופשית במדרון אחורי לכיוון בית הבק שם הייתה מפקדת הכוח הסורי ולקבל תגבורות. השחר עלה ולכוח התוקף שרבים מחייליו פצועים, נשארו מעט רימונים ותחמושת. גנדי ביקש להחזיק מעמד והבטיח שתגבורת מתארגנת, תגיע ותצטרף לכוח. בלית ברירה נערך הכוח להגנה באור יום על פאתי המוצב שכבש. הנשק והרימונים נאספו ממי שכבר לא יכלו להילחם והכוח נערך בעמדותיו ללא יכולת היה להמשיך בכיבוש המוצב, אך בשום שלב לא הייתה כוונה לסגת מהעמדות שנכבשו. הפצועים פונו לאחור ומידי פעם הגיעו חיילים מתל מוטילה והביאו תחמושת. הסורים היו במרחקים קרובים למדי, כמה עשרות מטרים והם תגברו את כוחותיהם כיוון שעלו במדרון אחורי שלא היה גלוי ללוחמים. כשעלה היום והסורים כבר היו ערוכים בעמדות, היה ברור שהתגבורת לא תספיק להגיע מה וגם שלא יהיה בידי הלוחמים להדוף אותה. כל אותה עת התנהלו חילופי אש והסורים התארגנו להתקפה. מהאש הסורית נפגעו הסמג"ד עקיבא וכמה מחיילי התגבורת מקורס המכי"ם שהיו בדרכם אל הכוח אך חיילי התגבורת מגדוד 12 הוסיפו להתקדם. לאחר רגיעה זמנית, נפתחה אש תופת סורית מרוכזת לעבר הכוח הלוחם. הסורים החלו להתקדם בשאגות קרב. המ"פ פקד על הלוחמים להיצמד למחסות והפעיל את קוד הסיוע להנחתה ארטילרית – מכאן אגב נולד המושג: "אש על מוצבינו". ואכן, כוחותינו היו אך במרחק הביטחון המינימלי המתחייב בעת הנחתה ארטילרית והיה זה אך נס שאיש מהם לא נפגע ממנה. אש ארטילרית קרובה מאד הונחתה על הסורים. אש זו עשתה את שלה וריתקה את הסורים לעמדותיהם. נותרו כעת רק 32 לוחמים לא פגועים מול כוח עדיף מספרית מהם בהרבה. המ"פ איבד את הכרתו למספר שניות עקב נפילה של פגז מרגמה בסמוך אך התאושש. כל אותה עת, ניסו חיילי פלוגה ב' שישבו בתל מוטילה לסייע ככל יכולתם אם ברתק וירי על הסורים ואם באספקת סיוע לוגיסטי תחמושת , וסיוע בפינוי הנפגעים לאחור. המשימה כעת הייתה לשרוד בכל מחיר עד הגעת התגבורת כשהסורים יורים לכיוון הכוח כל העת. עם אור ראשון של ה 6 למאי, החלה התגבורת להגיע למרות ניסיונות הסורים לסכל אותה כל העת על ידי הפגזות וירי מקלעים. לאחר זמן הגיע עיקר הכוח: מחלקה מקורס מכי"ם ומחלקה מגדוד 12 שהביאו גם 2 מקלעים. הסורים שהבחינו בכניסת חיילי התגבור לעמדות הגיבו בירי בשצף קצף. חיילי התגבורת פתחו ביחד עם חיילי הפלוגה באש מרוכזת, אך החום הלך וגבר ומצוקת הפצועים שנותרו גברה והיה צורך לסיים את הקרב בהסתערות מכרעת. הכוח התוקף קיבל הודעה על הגעת סיוע אווירי בקרוב. סוכם כי מיקומו של הכוח שלנו יזוהה על ידי המטוסים על ידי הגופיות הלבנות שיניחו הלוחמים על הסלעים שלפניהם. לאחר שעשו זאת, הגיחו 4 מטוסי ספיטפייר , צללו מעל ראשי הסורים ואחד מהם ירה צרור ארוך לאורך עמדותיהם שהרעיד את כל המוצב. זה היה האות. הכוח הלוחם קם והסתער תוך שאגות קרב אדירות. הסורים שנבהלו השיבו באש דלילה והחלו לברוח כשהכוח הכובש מנסה לזנב בהם ככל שאפשר. הם ברחו דרך מעבר הירדן לבסיסם בבית הבק ובשלב מסוים הופסק המרדף והמ"פ סלעי פונה לאחור. בהסתערות השלישית והמכרעת מספר הנפגעים היה נמוך. 

אחרית דבר: בקרבות תל מוטילה ובמיוחד בקרב על מוצב הדמות פעלו המפקדים והלוחמים בשטח ללא דופי תוך גילוי אומץ לב, הקרבה ודבקות במטרה עד להשלמת המשימה למרות נחיתותם המספרים והיות האויב מצויד בנשק רב בהרבה. בקרבות אלה, נפלו 41 לוחמים ששמותיהם חקוקים על האנדרטה הניצבת בתל מוטילה.

הספד מרגש נשא מפקד הפלוגה, זאב סלעי לזכרם של חייליו ומפקדיו שנלחמו ונפלו בקרב על מוצב "תל מוטילה" :

אתם – חיילי הפלוגה עולים חדשים
שזה עתה הגעתם למולדתנו מארצות פזורה,
יוצאי תימן, מגודלי זקן ופאות מסולסלות,
יוצאי מרוקו, אלג'יר, וטוניס.
בנים, אחים – ובני משפחות של
אחינו שרידי השואה מאירופה
טרם ידעתם שפת ארצנו – עברית
וטרם הספקתם להכיר עריה ונופיה.
אתם – הלכתם אחרינו המפקדים ועשיתם
את כל המוטל עליכם –
למרות: שזו הייתה התנסותכם הראשונה
בקרב ממש, קרב לילה מר וקשה.
למרות: היותכם עייפים לאחר צעידת לילה
ארוכה ומייגעת בדרכנו אל היעד
באוויר החם והמחניק
בסירחון האיום והמבחיל שנדף מפגרי
הפרות שנרקבו בשטח מזה ימים.
למרות: היותכם עמוסים למכביר בתחמושת
וציוד אחר הנחוץ ללחימה ולהתבססות
שלאחריה, נפילות ומעידות אין סוף
בינות לסלעי הבזלת השחורים שבשטח קשה זה.
לא הפניתם עורף לאויב – למרות המטחים
המבהילים של הפגזים וסנוור עיניכם
מירי המרגמות והתפוצצויות הרימונים,
בהם הרבה האויב להשתמש.
אחרינו ואתנו התקדמתם בינות לחבריכם
הפצועים ששכבו סביבנו, ממלמלים חרישות
תפילות ומחכים לפינויים משדה הקרב.
דל היה הנשק, אמצעי הקשר, ציוד לחימה
וחבישה שהיו לנו בתקופה היא
בשחר היותנו למדינה ולצבא.
עקשנותכם בקרב ודבקותכם במטרה
גרמו למנוסת האויב וכיבוש המוצבים,
יחידים באזור זה בהם שלטנו
על עמדות האויב עד למלחמת ששת הימים
בה כבשנו את כל רמת הגולן.
אתם קידשתם את סיסמת "אחרי" המאפיינת
כל לוחמי צה"ל מני אז – ועד הלום.
נוחו בשלום על משכבכם וינעמו לכם לנצח
רגבי אדמת מולדתנו – ישראל.
בשמי ובשם חבריכם לנשק, שרידי הפלוגה, מצדיעים אנו לכבודכם.

איור 15 הינו סיכום של ימי הקרב.

                                                                        איור 15: סיכום קרבות תל מוטילה

 3.2  מבצע הר געש בגבול מצרים, 1-2 בנובמבר 1955

רקע

מבצע הר געש או בשמו האחר פעולת הסבחה או קרב לילי היווה פעולת תגמול כנגד הצבא המצרי באזור ניצנה. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים שנחתם ב 1949 נקבע כי פתחת ניצנה המצויה במקום אסטרטגי – מנקזת 4 דרכים ראשיות – יהיה אזור מפורז ולא יוכנסו אליו כוחות צבא. עם זאת, גם ישראל וגם מצרים הפרו את ההסכמים, ישראל בעיקר על מנת לבלום חדירות של פדאיון (מחבלים) והברחות של הבדואים. בפועל היו גם תקריות בין 2 הצבאות. סימון הגבול בתיאום עם המצרים נמשך בין יוני לאוגוסט 1955 וישראל ראתה בכך גבולות סופיים אך המצרים השאירו את כוחותיהם בשתי עמדות בתוך השטח הישראלי ובהמשך עקרו חיילים מצריים את סימוני הגבול באזור. לאחר מכן בנו שורה של מוצבים על מצוקי הסבחה וראס-סירם וגם פלשו לשטח ישראל ובנו את מוצב לילי. ישראל פנתה אל המצרים כמה פעמים לנוכח הפרות אלה אך המצרים התעלמו. לפיכך הוחלט לכבוש מוצבים אלה ולגרש אותם מהם חזרה לשטח מצרים.

מהלך הקרב

המבצע באזור תל ניצנה (שנקרא גם עוג'ה אל חפיר) כלל כוח חטיבתי בפיקוד המח"ט אל"מ חיים בן דוד. הכוח כלל את גדוד 12 בפיקודו של סא"ל אורי בר רצון וגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של אריאל שרון. בפועל, כל גדוד פעל באופן עצמאי בשטח. המבצע תוכנן בקפדנות ולשם כך בוצעה פשיטה על המחנה המצרי בכונתילה לשם הסחת דעת. פעולה זו אפשרה לכוחות העולים על מוצבי ניצנה להפתיע את המצרים באופן מוחלט. האיור הבא מתאר את התקדמות הכוחות לעבר היעדים: שלושת מוצבי ראס-סירם אותם כבשו לוחמי גולני ושלושת מוצבי הסבחה אותם כבשו הצנחנים.

                     איור 16: התקדמות הכוחות לעבר היעדים באזור תל-ניצנה

כוחות גולני יצאו משבטה והגיעו לאזור ניצנה בשעה 17:45.  כוחות הצנחנים יצאו ממחנה נתן והתכנסו בנחל עזוז. בשעה 22:00 החל צה"ל בהפגזה ארטילרית מסיבית לעבר המוצבים המצריים. בתום ההפגזה פשטו כוחות גדוד 12 על המוצבים "רבקה 1", "רבקה 2" ו-"תמר".  כוחות הצנחנים פשטו על המוצבים "לילי" ו- " טובה".  ההתקפה הפתיעה את המצרים ותוך זמן קצר כוחותיהם נשברו. ניסיון של כוח שריון מצרי לסייע לכוחות המצריים שכותרו על ידי כוחותינו נכשל ועוד לפני שעלה הבוקר המשימה הושלמה והשטח פונה. לא פחות מ 70 חיילים מצריים נהרגו ו 48 נלקחו בשבי. אמצעי לחימה רבים נפלו שלל בידי כוחותינו ביניהם כלי רכב, נשק נגד מטוסים ותותחים נגד טנקים. ששה מלוחמי צה"ל נהרגו בקרבות ו 37 נפצעו. אחד מלוחמי צה"ל שקיבל את עיטור העוז על תפקודו במבצע היה קלמן מגן ששימש כ-מ"פ בגולני במבצע. לימים, בהמשך שירותו היה מגן לאלוף אך תמיד נשאר כאחד מסמלי גדוד 12.

שמות הלוחמים שקיבלו ציון לשבח: טור' בבסקי יצחק ז"ל, סג"מ צימרמן ישי, טור' שלף דן וסרן קלמן מגן.

האיור הבא מסכם את תמונת הקרב

איור 17: סיכום תמונת הקרב במבצע הר געש

3.3  מבצע סיני, אוקטובר 1956

3.3.1 רקע 

מתום מלחמת השחרור ובמהלך שנות החמישים התמודדה ישראל הצעירה שאך זה מקרוב זכתה בעצמאותה עם אתגרים רבים. בין היתר, נקלטו עולים חדשים ורבים מבין הצעירים שבהם התגייסו לצה"ל, חלקם הגיע לגולני. בעוד שבמלחמת השחרור הורכבו בכוחות בעיקר מצעירי הארץ בני העמקים, הרי שלאחר המלחמה הכילו היחידות הלוחמות עולים מדינות שונות, פשוטי עם ששפתם ותרבותם הייתה שונה. היה צורך להפכם לגוף לוחם אחד מלוכד וממושמע ובעל גאוות יחידה. לא היה מקום מתאים יותר לכור היתוך כזה מאשר צה"ל.  בינתיים, לא נתנו האויבים מסביב מנוח למדינה הצעירה ולא פסקו לתכנן תכניות להשמדתה. המדינה המובילה בימים ההם את הניסיונות להפר את השלווה בארצנו הייתה מצרים. מאז 1955 הופעלו יחידות "הפדאיון" שחדרו מגבול מצרים ואחר כך מגבול ירדן למטרות חבלה ורצח בישובי ספר. מצרים חתמה על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה ותיאמה מהלכים עם ירדן וסוריה. בהמשך, חסמה את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות בשני הכיוונים. כמענה, נרקחה תכנית סודית בין בריטניה צרפת וישראל. ב 29 לאוקטובר פתחה ישראל בלחימה מול המצרים כשבין המטרות העיקריות היו: פתיחה מחודשת של מיצרי טיראן וחיסול פעולות הטרור בגבול מצרים. היה זה מבצע סיני (או מבצע קדש).

3.3.2 כוחות וביצוע משימות ברמה הצה"לית

הכוחות שפעלו במרחב סיני במבצע היו:

  • אוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב, כוחות שריון וחי"ר שכללה את חטיבת גולני – כיבוש רפיח ואל עריש ופתיחת ציר צפון סיני לתנועת כוחות בציר זה עד התעלה
  • אוגדה 38 בפיקוד יהודה ואלך, כוחות שריון וחי"ר – כיבוש מתחמי ניצנה, אבו-עגילה, אל קוצימה ביר גפגפה ואיסמעיליה עד התעלה
  • חטיבת הצנחנים 202 (אז) בפיקוד אריאל שרון – הצנחת כח במצבת פרקר, כיבוש מתחם כונתילה ומעבר המיתלה והגעה עד ראס סודר
  • חטיבה 9 בפיקוד אברהם יפה לאורך הציר המזרחי של סיני מאילת דרך ראס א נקב ועד שארם א שייח. חטיבה 202 חברה אליה מכיוון מפרץ סואץ
  • כוחות ארטילריה וחיל אויר.

להלן מתאר כללי של תנועת הכוחות במבצע קדש:

איור 18: תנועת כוחות צהל במבצע קדש

3.3.3.  חטיבת גולני בקדש

המשימה העיקרית שהוטלה על חטיבת גולני במבצע קדש הייתה כיבוש והשתלטות על אזור רפיח ואל-עריש. כיבוש מוצבים 27 ו- 29 באזור רפיח ואל-עריש הוטל על גדוד 12 בפיקודו של שמואל אלבק(אמיר),  וכיבוש מוצבי צומת רפיח הוטל על גדוד 51 בפיקודו של מאיר פעיל. הסיירת החטיבתית בפיקודו של יהודה גולן תוכננה לנוע כחוד בראש כוח גדוד 51.

3.3.3.1  מהלך הקרב לכיבוש מוצבי המפתח: 27 , 29  באזור רפיח ואל עריש – גדוד 12.

שני מוצבים אלה, נחשבו קריטיים להבקעת המערך המצרי בגזרה שבין רפיח לגבול הישראלי. החלק היותר קשה היה כיבוש מוצב 29 ולכן לשם כך הוטלה המשימה על פלוגה א' של גדוד 12, הפלוגה הרובאית הוותיקה והמגובשת של הגדוד. על פלוגה ד' שהורכבה מחיילי קורס המכי"ם החטיבתי הוטל לכבוש את מוצב 27 ועל פלוגה ב' הוטל להיות ניידת בין שני המוצבים, לסייע ברתק ולהתערב במקרה הצורך. מבצע קדש נפתח ב 29 לאוקטובר 1956 עם צניחת הצנחנים במעבר המתלה. גדוד 12 לא הפסיק לרגע אחד להתכונן למשימות על ידי תרגולי קרב לילה ביעד מבוצר, אימוני ירי ואימוני לחימה על דגמי המוצבים. בקיבוץ ניר יצחק נבנה שולחן חול שבו היה דגם של היעדים. המפקדים והלוחמים נעזרו בו ושיננו את משימותיהם. למחרת תחילת המבצע, שונו המשימות ונקבעו אחרות. הגדוד התחיל להתכונן למשימות החדשות אך יום לאחר מכן שוב ניתנה הפקודה לחזור ליעדים המקוריים… הגדוד הוציא סיור מוקדם אל השטח המצרי בכוונה לתהות על טיב הביצורים וכן להבין מה הוא הכתם הלבן המסתורי שהתגלה בצילומי אויר אך זה נשאר בגדר תעלומה. לעומת זאת הם שמעו קולות חפירה מתחת לאדמה והצליחו לאתר נתיב חדירה אל המוצבים. ב1/11. בשעה 22:30 החלה תזוזת הכוחות כשהמפקדים מעודדים את החיילים ואלה מצידם מכריזים בקול שהם יעשו את כל הנדרש. הכוחות נכנסו לשטח , הגיעו לשטח שממול ליעדים ,התחפרו והמתינו לריכוך. מטוסי חיל האוויר ריככו את היעדים זמן רב מידי, השעה הייתה כבר אחרי 3 לפנות בוקר והמשימה הרי יועדה ללילה. הסתערות לאור יום מלווה בדרך כלל בכמות נפגעים רבה יותר. בשעה 03:25 התקבלה הפקודה לפרוץ אל היעד. נותרו כ 80 דקות לפני עלות השמש. הכוח התקדם אל עבר מוצב 27 במירוץ נגד הזמן. המצרים המטירו אש מרגמות עזה על הכוחות שגרמה להרוגים ופצועים אך הגדוד לא עצר. לשם זיהוי וודאי נורה זיקוק לעבר מוצב 29 וזמן קצר אחר כך השמש החלה לעלות. כעת הפכה ההתקפה להסתערות לאור יום. התברר שאמצעי הפריצה לא פעלו והכוח נתקל בגדרות. כאן פעלה תושייתו של אשר דר מפקד פלוגה א' שהובילה את ההסתערות. הוא הצליח לאלתר פריצה בגדר תוך כיפוף שלה תחת הפגזה ובהמשך הסתער לעבר היעד כשהוא עובר בשדה מוקשים. הכוח בפיקודו עבר תעלה אחר תעלה וטיהר אותה ממצרים ומי שהיה בר מזל מהם הצליח לברוח. על תפקודו בקרב זה הוענק לו עיטור העוז מאת אלוף פיקוד הדרום דאז – חיים לסקוב. במקביל, התקרב מפקד פלוגה ב אברהם בר אוריין למוצב 27 אך שניות לפני הפריצה עלה אחד הזחלמי"ים על מוקש. על אף כמות הפצועים הרבה אף אחד לא עצר. בר אוריין המשיך להסתער, נכנס בראש לוחמיו למוצב כשגם הוא פורץ גדרות ועובר בשדה מוקשים והמצרים החלו להימלט. תוך כדי החדירה הוא נפצע ברגל ובצוואר אך המשיך לתפקד. בשנת 1973 קיבל את עיטור העוז על פעולה זו מהרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר. בשעה 05:30 היה מוצב 29 בידי לוחמי גולני וזמן קצר לאחר מכן השתלטו על מוצב 27. בשעה 07:00 דיווח המג"ד שמואל אלבק (אמיר) למפקדת החטיבה כי המוצבים בידינו. בקרב זה נהרגו 3 לוחמים ונפצעו 48. שעתיים לאחר מכן הגיע לאזור המח"ט בנימין גיבלי שדיווח ברשת הקשר כי חטיבת גולני השלימה את משימותיה וכבשה את מוצבי רפיח. 

 

3.3.3.2  מהלך הקרב לכיבוש מוצבי אזור צומת רפיח – גדוד 51 והסיירת החטיבתית

עקב שינוי במבנה החי"ר בצה"ל גדוד 51 שהשתייך לחטיבת גבעתי פורק והורכב מחדש כחלק מחטיבת גולני ובכך הצטרף לשני הגדודים שכבר היו בה 12, 13. המפקד הראשון של הגדוד היה סא"ל מאיר פעיל. כיבוש אזור צומת רפיח והשליטה בו היו חיוניים ביותר על מנת לאפשר הזרמת כוחות שריון ללב סיני. גם המצרים עמדו על חשיבות הצומת והקימו  סביב העיירה רפיח מחנות צבא רבים ומבוך של עמדות צבאיות מחופרות בלב בוסתני פרי עטורות בגדרות תיל ונחבאות בתוך משוכות צבר ותעלות מגן. המתחם היה מבותר וממוקש ופריצתו דרשה תעוזה רבה. מול כוחות צהל נפרסה חטיבת חי"ר מצרית שהתפרסה על הגבעות סביב צומת רפיח, גדוד משמר לאומי, פלוגת טנקים מסוג שרמן, 12 קני ארטילריה, גדוד תותחי שדה וגדוד תותחי נ"מ. המוצבים המצריים צוידו בקני מרגמות ובטנקי ארצ'ר. המתחם כולו היה מוגן על ידי שדות מוקשים. המשימה שהוטלה על גדוד 51 והסיירת החטיבתית הייתה המורכבת והקשה מכולן במאמץ החטיבתי: כיבוש מוצבים 8, 10, 12 לשם ניתוק מחנות רפיח מדרום וממערב ופתיחת הציר לתנועה. הקרב לכיבוש צומת מוצבי רפיח במבצע קדש זכה לכינוי : "הקרב בו הכל השתבש" ואכן, בלילה שבין ה 31 לאוקטובר 1956 לבין ה 1 לנובמבר כמעט כל דבר השתבש לכוח. טור הלוחמים הארוך נתקע בדרך לכיבוש צומת רפיח, מוקשים התפוצצו, לוחמים נפגעו, רשת הקשר שובשה, לוח הזמנים התעכב ואפילו המפקדים רבו בינם לבין עצמם אך תושייה כוללת ויכולת אלתור יוצאת דופן המאפיינים את הגדוד ומפקדיו מאז ומעולם הביאו לכך ששדה הקרב שהיה נראה בתחילתו אבוד – הפך לאחד הקרבות הנלמדים עד ימינו בקורסי הפיקוד של צה"ל. 

בתכנון הקרב הוחלט כי גדוד הפלסים (הנדסה) 115 יכבוש את מוצבי החוץ ויסמן נתיב מעבר בין המוקשים עד הכביש. כוח ובו פלוגות א', ב' יכבוש את מוצב 8 הבלתי מאויש ואת מוצב 10 פלוגה ג' שתנוע על זחלמ"ים ופלוגה ד' שתנוע על טנקים יכבשו את מוצב 12 שחלש על הצומת. בלילה שלפני הפעולה יצאו כוחות ההנדסה לשטח ובמשך כ 8 שעות פילסו את הדרך תוך נעיצת דקרים והזזת 67 מוקשים פלסטיים מהדרך. אל הכוח הצטרף מפקד הסיירת יהודה גולן על מנת לראות בעצמו את דרך הגישה דרך שדה המוקשים. תוך כדי כך נפתחה עליהם איש מצרית ובנסיגה גילו החיילים שאחד מהם נעדר. גופתו התגלתה רק לאחר סיום הקרב למחרת, הוא נפגע ממוקש נעל ונהרג. כוחות הסיור חזרו לכוח העיקרי שהחל בהכנות אחרונות למבצע. המג"ד הדגיש בפני הלוחמים שעל הגדוד הוטלה משימת מפתח: לפרוץ דרך הנתיב בין המוקשים, לכבוש 4 מוצבים ולהגיע לצומת רפיח. שיירה ארוכה יצאה אל הקרב בהובלתו של המג"ד כשבחוד הכוח הסיירת החטיבתית ועד מהרה הכל השתבש. בשעה 22:30 חצה הכוח את הגבול וחצי שעה לאחר מכן הואר כל השטח על ידי זרקורים מצריים והחלה הפגזה ארטילרית. לוחמים החלו להיפגע אך הגרוע התרחש בדקות שלאחר מכן. שני כלים עלו על מוקשים ובערו, כלי נוסף שניסה לעקוף אותם עלה על מוקש אף הוא. רכבי הגדוד המשיכו בתנועתם כשהם עוקפים את הכלים הבוערים. טנק נוסף עלה על מוקש ומיד אחריו עוד טנק שניסה להימנע מפגיעה בטנק זה , סטה הצידה פרש זחל ועלה על מוקש. בשטח נוצר מחסום ברוחב של כ 10 מטרים ובאורך של כ 50 מטרים. המצב נראה רע והגיעה שעת האלתורים. המג"ד עצר להערכת מצב והבין שיש עוד רצועת מוקשים מעבר לשתי הרצועות שעליהן ידעו מהסיורים המוקדמים. השעה הייתה כבר 2:45 לפנות בוקר והגדוד היה שרוי בתוך שדה מוקשים לא מוכר ונתון להפגזה ארטילרית. רשת הקשר השתבשה ורק לאחר מאמץ רב נוצר קשר בין המג"ד למח"ט בינימין ג'יבלי. זה פקד על המג"ד להוריד את הכוחות מהכלים ולנוע ברגל. פעיל הקשיב אך החליט אחרת משום שהמרחק עד צומת רפיח היה כ 12 ק"מ ולו הלכו הלוחמים את המרחק הזה עם כל ציוד הלחימה עליהם בשטח החולי והקשה להליכה הם היו מגיעים מותשים ובאור יום והיו מתקשים מאד לבצע את המשימה. המג"ד נתן הוראה לנהגי הכלים להדליק אורות ולהאיר את הדרך. הוא ועוד מספר לוחמי חבלה חילצו את הרכבים הפגועים והחלו לפלס דרך לשיירה תוך כדי הליכה ודקירת כל גרגר אדמה על מנת לגלות את המוקשים. ההתקדמות הייתה אטית ומורטת עצבים. כאשר עבר הטנק האחרון את שדה המוקשים השעה הייתה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר והשחר החל להפציע. שלוש הפלוגות הרובאיות יצאו בנסיעה מהירה על גבי הרכבים המשוריינים לעבר היעד. הביצוע הלא מתוכנן היה מושלם בזכות יכולת האלתור והתושייה של לוחמי ומפקדי הגדוד. כשהתקרבה השיירה אל שלושת המוצבים 8, 10, 12 וחיילי הגדוד והסיירת החלו להסתער עליהם החלו החיילים המצריים לברוח מי ברגל ומי ברכב מערבה לכיוון אל עריש. הכיבוש היה מהיר וקטלני. בשעה 07:50 עלתה פלוגה ג' עם הזחלמי"ם על מוצב 8. אחריה דהרה פלוגה ד' עם הטנקים למוצב 10 ולבסוף נכבש גם מוצב 12. בשעה 09:00 בבוקר, שבע שעות לאחר שהמשימה נראתה אבודה נשמעה הקריאה בקשר: "12 בידינו". שניות אחדות לאחר מכן דיווח המג"ד פעיל : "הצומת בידינו".

האיור הבא מסכם את תמונת הקרב

                                                        איור 19: סיכום קרב מתחם רפיח במבצע קדש

חיילי הגדוד החלו להתארגן להגנה היקפית וראשוני הטנקים של חטיבה 27 נעו לעבר אל עריש. מעט אחר כך הגיעו בעקבות הלוחמים גם הרמטכ"ל משה דיין ומפקד האוגדה חיים לסקוב ששיבחו את הדבקות במטרה והשגתה. המשימה העיקרית אמנם הושלמה אך בעוד הגדוד נערך להגנה על צומת רפיח ניתנה לו פקודה נוספת להגיע במהירות לאל עריש הכבושה ומשם כ 10 ק"מ דרומה לכבוש את צומת ביר-לחפן הסמוכה לשדה התעופה של העיירה. כשהתמקמו שם לחניון לילי גדודי הופתעו לגלות מאות חיילים מצריים באזור . התברר שאלה קיבלו פקודה לסגת ממוצבי אום כתף להגיע לביר לחפן. שני חיילים דוברי ערבית קראו ברמקול לחיילים המצריים להיזהר לא להתקרב פן יהרגו וכן להגיע בבוקר ולהסגיר את עצמם. משעלה הבוקר מי שלא נכנע נתקל בחיילי הגדוד. התפתח ירי בין שני הכוחות ולמצרים היו הרוגים רבים. כל מצרי שהניח את נשקו נלקח בשבי. נאספו כ 2000 חיילים מצריים כשבויים.

המלחמה הסתיימה כיומיים לאחר מכן , כל חצי האי סיני נכבש על ידי צה"ל שהגיע לתעלת סואץ. לגדוד היו 3 הרוגים במבצע קדש. הקרב החשוב בצומת רפיח הפך למקור לגאווה עבור לוחמי גדוד 51 וכמקור ללמידה עבור יחידות צה"ל. לוחמי הגדוד אף התבקשו לאחר שנה לשחזר את הקרב לעיני כל מפקדי צה"ל. הלוחמים נתמלאו גאווה וסיכם זאת היטב המג"ד מאיר פעיל: "הייתה זו הפעם הראשונה אחרי מלחמת העצמאות שחטיבת גולני פעלה בצורה מושלמת כחטיבה מגובשת. קרבות רפיח הוכיחו לכל המהססים מה היא יכולה האמתית של החטיבה. כיבוש מוצבי רפיח תרם להתמוטטות כל המערך המצרי באזור ואפשר לחיילי השריון לפרוץ קדימה בקלות". את הסיבות לשינוי הדרמטי במהלך הקרב ממצב של כאוס מוחלט להצלחה והשלמת המשימה הגדיר פעיל בשתי מילים: "מפקדי גולני".

 

 4.  חטיבת גולני בשנים 1957-1967

רקע

בהסכמי שביתת-הנשק, אשר נחתמו בין ישראל לשכנותיה עם תום פעולות האיבה ומלחמת השחרור, נקבעו מספר"אזורים מפורזים" לאורך קטעי גבול מסוימים. אזורים אלה היו כפצעים פתוחים ביחסי ישראל ושכנותיה ונערך עליהם מאבק השתלטות בלתי פוסק.  סעיפי ההסכמים נתנו לישראל יסוד להאמין, שבעתיד יוכל אזרחיה לפתח שטחים אלה ולעבדם. מאידך גיסא, הערבים ולצידם גם האו"ם רצו עקרונית, לשמור בהם על  "סטטוס קוו". בגבול הסורי היו קיימים עדיין שלושה שטחים "מפורזים" : הצפוני באזור קיבוץ דן, המרכזי באזור גשר בנות יעקב ועד שפך הירדן לכנרת והמזרחי בחוף הדרום מזרחי של הכנרת. ל הירדן לכנרת , הדרומי – בחוף הדרום-מזרחי של הכנרת. בעת חתימת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל לסוריה היה באזור זה רק ישוב יהודי אחד: עין-גב. הגישה הבטוחה אליו הייתה דרך הכנרת. הדרך היבשתית עברה בחוף סמוך לישובים ערביים שחלשו עליה לכל אורכה מהרכסים התלולים עליהם שכנו הכפרים תאופיק העליונה וחרב. בשנים הראשונות לקום המדינה הוקמו באזור הישובים תל-קציר ומעגן והם החלו לעבד את האדמה בסביבת יישובם. הסורים ראו בכך שינוי קיצוני מידי של הסטטוס קוו והתנגדו בכוח לעבודות אלה. בנצלם את יתרונם הטופוגרפי – הם ישבו למעלה ושלטו באש על השטח הישראלי – הם גם הצליחו להשיג הישגים לא מבוטלים: השתלטו על אזור המעיינות החמים באל חמה ועל שטחו של הכפר נוקייב, צפונית לעין-גב. סכסוכי גבול הפכו לתופעה קבועה והתנגשויות הדדיות התרחשו לעתים קרובות. משחרגו הסורים מהגבולות שהיו מקובלים בתקריות אלה נאלץ צה"ל להגיב. באזור הכנרת, נטלה חטיבת גולני חלק בשתי פעולות תגמול: פעולת תאוואפיק- מבצע חרגול , ופעולת נוקייב – מבצע סנונית.

4.1  מבצע חרגול

קשה היה לנהל שגרת חיים ועבודה חקלאית בקיבוץ ובסביבתו ובכל דרום מזרח הכנרת. לאחר מספר תקריות הוחלט לצאת למבצע כנגד הכפר הסורי תאופיק שבו התארגנו החיילים הסורים וממנו ירו אש מרגמות , תותחים ונשק קל על אזור ואף יצאו ממנו למשימות מיקוש בסמוך לקיבוץ וכנגד מוצב סורי בתאופיק א תחתא (תואפיק תחתית). להלן מפה של אזור הכפרים והמוצבים.
 
 
 
                                                                                 
 
 
 
בשבועות שקדמו למבצע, קבלו ישובי דרום מזרח הכנרת בפני אלוף הפיקוד מאיר זורע על ההתנכלויות החוזרות ונשנות של הסורים בכל פעם שהם מנסים לחרוש חלקה חדשה. אלוף הפיקוד אמר להם: "בפעם הבאה כשתרצו לחרוש חלקה כזו, אנא קראו לי". ואכן, מאיר זורע עצמו נהג את הטרקטור בחריש קטע חדש והסורים ירו עליו. הוא חולץ בשלום מהשדה והחליט לדרוש מהרמטכ"ל פעולת תגמול. מששמע זאת מפקד החטיבה אלעד פלד, ביקש מהאלוף כי תהיה זו חטיבת גולני שתבצע אותה. הפקדת הביצוע בידי גולני לאחר הסטיגמה השגויה שנוצרה לחטיבה באירועי תל-מוטילה, פתחה את הדרך בפני החטיבה לביצוע פעולות נוספות ומכאן חשיבותה למורשת החטיבה בנוסף כמובן לעצם הפעולה עצמה.
פעולה זו בוצעה בלילה שבין ה 31 לינואר ל 1 לפברואר 1960. הייתה זו פעולת התגמול הראשונה לאחר מבצע קדש. הכוחות שנטלו חלק בפעולה בפיקודו  היו:
 
– כוח פלוגתי מגדוד 17 – קורס מכי"ם של גולני – בפיקודו של סרן יהודה גולן , לימים מח"ט גולני שהיה מפקד הסיירת בזמן מבצע קדש. לכוח זה
  סופח צוות מהסיירת בפיקודו של סגן מנחם דיגלי,  סגן-מפקד הסיירת ולימים מפקד סיירת מטכ"ל. כוח זה פשט על הכפר תאופיק.
– כוחות בפיקוד רס"ן יוסף קסטל, מפקד הסיירת , סגן אורי כהן וסגן אמיר דרורי, לימים מח"ט גולני . כוחות אלה ביצעו חסימה ובידוד גזרת הכפר
   למניעת הגעת תגבורת סורית ואכן במהלך הקרב הסתברה חשיבותם של כוחות אלה. 
– כוח רכוב על זחלמ"ים בפיקודו של סגן מפקד החטיבה סא"ל שלמה להט שכלל גם כוח הנדסה. כוח זה חבר לכוח המח"ט לאחר כיבושו לשם פיצוץ
  בתי הכפר.
– מחלקת טנקים לסיוע באש בפיקודו של סגן אמנון רשף וכוחות תותחנים לסיוע ארטילרי מהגדודים 402, 404, 434 בפיקודם של יעקב עקנין , יצחק יכין
  וצבי אילון 
 
הכפר תאוופיק התחתונה (תאוופיק אל תחתא) נמצא במישור בקעת תל-קציר למרגלות הרכס המטפס אל הרמה הסורית. הוא היה בנוי משני מקטעים עיקריים כשבתוכו מספר תעלות קשר וכשתי כיתות חיילים סוריים.  הכפר תאוופיק אל פוקה נמצא כ 120 מטר מעליו ומעט מזרחה. זהו כפר מבוצר ובו כלי נשק רבים. על הרכס, מצפון ומדרום לתואופיק ממוקמים מספר מוצבים סורים השולטים באש על כל האזור למטה לרבות על הקיבוצים תל קציר והאון. למעלה על הרמה, מצויים כוחות ארטילריה סוריים עם כלים שונים. מפקד החטיבה לא חשש מהתנגדות עיקשת בכפר כמו מהתערבות כוחות סוריים הנמצאים בסביבה העלולים להגיע כתגבורת. לכן,נקבעו מספר כוחות שתפקידם לחסום הגעת תגבורת. 
בשעה 23:20 החלו הכוחות לנוע לכיוון היעדים. הכוח בפיקוד המח"ט נע לעבר הכפר כשמוביל אותו יהודה גולן כשמחלקת הטנקים התמקמה בעמדות אש באזור תל קציר. במהלך תנועת הכוח אל הכפר הפעילו הסורים זרקור רב עצמה שחשף את הכוח המתקדם. מחלקת הטנקים ירתה והשמידה את זרקור ותנועת הכוח הרגלי נמשכה. הכוח בפיקודו של אורי כהן נתקל בחיילים סוריים שהיו בדרכם אל הכפר כתגבורת. שניים מאנשי הכוח שלו נפגעו מיד. האויב ישב על תוואי שולט והאש שלו נמשכה ביעילות. אורי החליט לבצע איגוף, השאיר חלק מהכוח שהמשיך להעסיק אותו וביצע עם חלק מהכוח איגוף. משהגיע מעורפם של הסורים, ביצע הסתערות והסב לו נפגעים. הכוח של אמיר דרורי נתקל אף הוא בכוח תגבורת סורי ופגע בו. דרורי זיהה בשטח כי נקודת החסימה המיועדת לכוח בפיקודו חשופה לאש האויב ומיקם אותו בנקודה בטוחה ויעילה יותר. הכוח בפיקוד יוסף קסטל זיהה חיילים סורים נמלטים, הסתער עליהם וסייע לכוח הפועל בכפר.
כיבוש הכפר בוצע על ידי הכוח המרכזי. יהודה גולן מספר: "הכפר תאוופיק אל תחתא בעצם הפך ליעד מבוצר גדול שבו לא התגוררו אזרחים אלא שימיש רק לצרכי הצבא הסורי. הגענו עד לגדרות הכפר בשקט ובלי להתגלות והמתנתי בחוד הכוח לחיתוך הגדות במספרי תיל. משום מה אלה לא צלחו ואז נעשה ניסיון להפעיל בונגלור לפיצוץ הגדר וגם הוא לא התפוצץ… משום כך שכבו שני לוחמים על הגדר וכל הלוחמים עברו עליהם ו"נשפכו" אל תוך התעלות הסמוכות". בכפר עצמו לא ההתנגדות הייתה מועטה, פה ושם טיהור שעלה לכוחותינו בהרוג אחד. בשעה 03:00 הושלם כיבוש הכפר. הכוח היה ערוך ומוכן לפיצוץ בתי הכפר והמוצבים מסביב. הפיצוצים בוצעו אך הצבא הסורי הפעיל זרקורים רבי עצמה. מחלקת הטנקים שנועדה לסיוע השמידה אותם והארטילריה פתחה באש כבדה על המוצבים הסורים מסביב. בחסות אש זו שבו הכוחות הפושטים לשטח ישראל. בקרב זה נהרגו 4 לוחמי גולני ונפצעו 17 ואבדות הסורים, מעבר לפיצוץ בתי הכפר והמוצבים שבקרבתם היו 9 הרוגים ו 15 פצועים. יוסף קסטל, אורי כהן ואמיר דרורי קיבלו ציונים לשבח מהרמטכ"ל ומאלוף פיקוד הצפון. הרמטכ"ל רא"ל חיים לסקוב ציין כי גולני הצטיינה בפעולה.
 
ואלה שמות הנופלים בפעולה זו
 
סג"מ יהושוע מורנצו אשכנזי
 
רב"ט חנן בן שלום
 
טור' יעקב אורפלי
 
טור' דב (דובי) שנבל
 
 
 
 

4.2  מבצע סנונית

רקע

בתחילת חודש מרץ 1962 התנכלו הסורים לסירות דיג ישראליות שניסו לדוג בצפון הכנרת. הדיג היה במקומות שעל פי הסכם שביתת הנשק נמצא בשטח ישראל. הסירות נפגעו שוב ושוב מאש המוצבים הסוריים הסמוכים לחוף באזור הכפר נוקייב. זה כבר היה עניין מתמשך שבו במשך כחודשיים היוו סירות הדיג מטרה להטרדה מצד הסורים והתקרית בתחילת מרץ כבר הייתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל.  ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון זעם ודרש פעולה מהירה. אל פיקוד צפון נקראו שני מפקדי חטיבות – מח"ט הצנחנים יצחק חופי ומח"ט גולני מוטה גור. חופי ביקש יומיים להכנות ואילו מוטה היה נחרץ יותר באומרו שהחטיבה מסוגלת לבצע את הפעולה מיד. כבר מספר שבועות קודם סייר מפקד הסיירת צביקה עופר עם קציניו באזור , יחד צפו על יעדים אפשריים לתקיפה, ביניהם גם נוקייב לכן היה למוטה גור נוח לומר כי הסיירת מוכנה לפעולה זו שבוצעה בלילה שבין ה 16 ל 17 במרץ.

ביצוע הפעולה

ציור 21 הנו מפה של אזור הכפר נוקייב.

                                                                       איור 21: מפת אזור נוקייב

ציור 22 הנו תרשים מתוך סיכום שערך בזמנו מוטה גור. אמנם המסמך ישן, נכתב לאחר הפעולה אך רואים בו כיצד סימן מוטה את תכנון התקדמות הכוחות – קו מרוסק ואת התוואי בפועל שבו הם נעו. כמו כן מסומנים בו מוצבים סוריים בעיגול. מהשוואת המפה הטופוגרפית לתרשים זה ניתן להבין היכן נעו הכוחות. כפי שיובהר בהמשך, הם לא נעו על פי התכנון המקורי עקב אילוצים ושינוי החלטות תוך כדי קרב.

                                                 איור 22: תרשים קרב שערך מוטה גור כחלק מסיכום הפעולה

בפעולה נטלו חלק כוח מהסיירת ,כוח מגדוד 13 וכוח מגדוד 17 (בית הספר למכי"ם). במקביל להם תוכנן כוח של שייטת 13 לפשוט על מוצב כורסי (שמעל צומת כורסי).  שני כוחות נוספים, כוח-משנה ד' וכוח-משנה ה', בפיקוד מג"ד "גדעון" יהודה גביש, הורכבו מסגל פלוגות טירונים א' ו-ב', והופעלו כחסימות מצפון לנוקייב וממזרח ליד ביר-א-שקום, כוח ג'. פלוגה מגדוד "הבוקעים הראשון" בפיקוד של המג"ד אורי שילה, רוכזה כעתודה על גבי זחל"מים בעין-גב. כמו כן הופעלו שתי סוללות מרגמות 120 מ"מ.  

הפקודה נתנה ביום ששי ה 16 במרץ בשעה 13:00 במפקדת הפיקוד והפעולה נועדה כנאמר בה לאותו ערב. החל נוהל קרב מזורז והכוחות הראשונים עברו את הגבול בשעה 21:00. המוצב נוקייב נמצא כ 4 ק"מ צפונית לעין-גב על גבעה נישאת מעל הים. הדרך אל המוצב עוברת בשפלה צרה, שרוחבה בין כמה עשרות מטרים למאתיים מטרים המוגבלת על ידי הים במערב ורכס תלול במזרח. כמאתיים מטרים דרומית למוצב נמצא הכפר נוקייב ובו מספר חיילים המתגוררים במספר בתים קיצוניים. תגבורת אויב יכולה להגיע מצפון וממזרח. בסביבה נמצאת ארטילריה סורית רבה ועל סמך ניסיון בקרב תאופיק היה קיים חשש סביר שהיא תופעל בסיוע תאורה וזרקורים רבי עצמה. על סמך נתונים אלה נבנו 3 כוחות עיקריים:

  • כוח אחד מסתער, לכיבוש המוצב והכפר, וכעתודה.
  • כוח שני כחסימות לאבטחת אזור הפעולה.
  • כוח שלישי ארטילריה, לסיוע לכוח המסתער ולפגיעה בארטילריה של האויב

בפועל, על כוח הסיירת בפיקודו של צביקה עופר ושני מפקדי המחלקות יודקה פלד ודני ורדון הוטלה המשימה העיקרית: לכבוש את המוצב שמעל הכפר, להשמיד את העמדות בו ולפגוע בכל כוח סורי שיפריע לו לבצע את המשימה. צביקה ניצב בפני מספר בעיות:

  • חיילי יחידתו היו חדשים יחסית, רק כ 5 חודשים בצבא והייתה זו עבורם הפעולה הקרבית הראשונה
  • משך הזמן שבו ניתן לו להכין את היחידה היה קצר ביותר, כאמור מספר שעות.
  • הגישה אל המוצב הייתה קשה, מדרונות הגבעה שעליה נבנה היו תלולים ונשלטים על ידי רשת צפופה של תעלות קשר ועמדות מבוצרות. חיוני היה להגיע בדרך אחרת שממנה תיווצר הפתעה.  

בתחילת התנועה טעה יודקה שהוביל את הכוחות בניווט ודיווח לצביקה כי הוליך אותם בואדי הלא נכון. צביקה שאל אותו אם יספיק למרות זאת להגיע ליעד בזמן ויודקה השיב בחיוב, לכן הוא הורה לו להמשיך. צביקה גם הבין שבנסיבות אלה ובעצם ההכרח למצוא דרך חלופית על מנת להפתיע את האויב יהיו למיקומו בכוח ואופן התנהגותו השפעה מכרעת על הצלחת הפעולה. ההפתעה אבדה זמן רב לפני שהכוח הגיע ליעדו. כוחות אחרים עלו על מארבים סוריים והסתערו עליהם. האזור כולו התעורר. ואכן, בהגיע כוח צביקה אל אזור הפריצה נתכה עליו אש תופת אוטומטית ממספר רב של כלי נשק. בנוסף, הרב סמל הפלוגתי שהיה הרץ של צביקה נפגע ולא נמצא. צביקה החליט לסטות מהתכנון. הוא השאיר כוח מינימלי לטיפול בנפגעים, ביצע עם מרבית הכוח איגוף שקט והגיע אל המוצב מהמימד הצר שלו. מהירות ההחלטה, מהירות הביצוע והשקט שבו בוצע השינוי הביאו את המשימה מסף כישלון להצלחה. היעד נפרץ וטיהורו החל. הטיהור היה רצוף בגילויים מופלאים של יזמה, שליטה בנשק ועבודת צוות למופת בכל הרמות. תקצר היריעה מלספר את כל המעללים. עם התקדמות הכוחות נלחצו הסורים לאחד האגפים ושם גילו התנגדות עיקשת. בשלב הזה צביקה עבר לראש הכוח ועסק אישית הן בטיהור, הן בתיאום הכוחות והן בתיאום הטיפול בנפגעים כשחייליו מסייעים בידו. לאחר לחימה קשה הושלם כיבוש המוצב. על תפקודו בקרב זה קיבל צביקה ציון לשבח על ידי הרמטכ"ל. צביקה עופר, קצין מוערך שהשתתף ברבות מפעולות התגמול נפל בדצמבר 1968 כשפיקד על סיירת חרוב במהלך מרדף אחר מחבלים בואדי קלט.

על בני ענבר, מפקד פלוגת קורס מכי"ם של גולני והכוח שלו הוטל להשתלט על הכפר נוקייב ועל הכוחות הסוריים בסביבתו. כמו כן הוטל עליו להיות מוכן לסיוע בכיבוש המוצב אם יתבקש. לרשותו עמדו לוחמים ששרתו בצבא כ 9 חודשים והמשימה שהוטלה עליו הייתה מסובכת משום שבכפר נוקייב הייתה אוכלוסייה אזרחית והיו בו בתים ששמשו מעין יעדים מבוצרים לטובת החיילים ששהו בהם. הכפר ישב על דרך הגישה לכפר וניתן היה ממנו לנתק את הכוחות בשטח מצפון ומדרום לו. כמו כן התוואי שהכפר יושב עליו יכול היה לשמש כבסיס טוב להתקפת נגד על המוצב. לכן היה הכרח להשתלט עליו. תוך כדי תנועה אל הכפר נפתחה לעבר הכוח שלו אש ממארבים והכוח הסתער עליהם. התברר כי המודיעין למבצע היה חלקי בלבד והסורים שחששו כי עומדת להיות פעולה תגברו את כוחותיהם. עקב כך נגרמו לכוחותינו אבדות. כוח הסיוע הרכוב על זחלמי"ם נקלע לשדה מוקשים. בפעולת החילוץ סייעו גם שניים מחברי קיבוץ עין-גב ונהגי טרקטור מתל-קציר והאון. משאפסו הסיכויים לחלץ לאחור 2 זחלמי"ם קיבל הכוח של בני הוראה לפוצץ את המנועים שלהם ולהשאירם בשטח. בהגיע הכוח דרומית לכפר החלו מטהרים את מוצבי החוץ והבתים הדרומיים של הכפר בהתאם לתכנית. הפעולה בוצעה במהירות וביעילות עד כגדי כך שהוטל על הכוח לסייע לכוח של צביקה עופר בכיבוש המוצב מהכיוון המקורי , זה שלא רצו להגיע ממנו. תוך דקות ספורות כבר החל הכוח של בני לטפס במעלה השלוחה כשבני ומפקדי המשנה שלו נעים בראש. התיאום בינו לבין הכוח של צביקה היה מושלם. הכוח של בני הגיע לתעלות למעלה והחל לטהר את הקטעים הקרובים אליו כשכל החיילים כמובן מסייעים לו. על ידי כך ירד הלחץ על הכוח של צביקה משמעותית. 

מוסר הלוחמים

גורלה של האוכלוסייה האזרחית שבכפר נוקייב הייתה אחת השאלות הקשות שהתעוררו בקרב הזה. אמנם, בגלל המתיחות ששררה באזור נראו בימים שלפני הפעולה מידי פעם אזרחים העוזבים את הכפר לכיוון פנים הארץ אך אי אפשר היה לסמוך על כך. על כן, תוכננה הסתערותו של כוח בני ענבר תוך לקיחה בחשבון שהלוחמים עשויים להיתקל באזרחים. אלה עלולים היו להיקלע לאש צולבת תוך הרג המוני. כאשר הכוח של צביקה היה ערוך ומוכן להסתער על המוצב נשמע רעש צעידתם של אנשים וכן צלצול פעמוני עדר. אי לכך ההסתערות עוכבה. לעיני הלוחמים שהיו ערוכים בעמדות לקראת הסתערות, עברו עשרות אזרחים, גברים, נשים וטף. איש מהם לא נפגע. יש לציין כי עד מלחמת ששת הימים, 5 שנים לאחר מכן לא הוטרדו יותר דייגים ישראלים בכנרת מאש סורית.

כוח שייטת 13 לא הגיע ליעדו (מוצב כורסי) כתוצאה מאש שנורתה עליו ומנעה את השלמת המשימה. כוח זה נסוג ללא נפגעים.

בפעולה זו היו לצה"ל 8 הרוגים , ובהם 2 נעדרים. לסורים היו 30 הרוגים ושבוי אחד שנפל בידי צה"ל. בחילופי שבויים שהתקיימו ב 21 למרץ הוחלף השבוי בגופתו של דוד חנן ז"ל. ב-27 באפריל נפטר מפצעיו יצחק שנחה ז"ל. הנעדר השני , יעקב דביר לא נמצא עד היום למרות מאמצים של מדינת ישראל בנושא אנדרטה מיוחדת לזכרו הוקמה במצפה נוקייב שהוא כיום אתר זיכרון. 4 מהקצינים שנטלו חלק בקרב זכו לציון לשבח. כחודש לאחר הפעולה צוינו לשבח עוד 9 לוחמים על גילוי אומץ לב בעת הלחימה. בני ענבר קיבל את עיטור העוז, צביקה עופר את עיטור הגבורה ויואב ברום זכה לציון לשבח מהמח"ט על גילוי אומץ לב. 

ואלה שמות הנופלים במבצע זה:

סג"מ דוד צוצפי

סמל גדעון אלפסי

רב"ט דוד ידו

טור' גבריאל ברסקי

טור' מיכה גדליהו

טור' דוד חנן

טור' יעקב דביר

טור' יצחק שנחה

4.3  מבצע מאזניים

ב 27 לאוקטובר 1965 ערכה חטיבת גולני פעולת התראה (מבצע מאזניים) בכפר חולא בדרום לבנון לאחר שמחבלי פת"ח חדרו לישראל כתגמול על כך שמחבלי פת"ח חדרו לישראל דרך כפר זה. פוצץ ביתו של מוכתר הכפר. כתוצאה מכך נפגע בית סמוך ונהרגה אשה ששהתה בו.

במבצע נטלו חלק מספר כוחות בפיקודו של מג"ד 13 סא"ל משה גת. כוחות אלה כללו:

**  כוח מרכזי : מגדוד 13- פלוגה א' בפיקוד משה ספקטור, כוח נוסף מהפלוגה המסייעת בפיקודו של גדעון המאירי.

**  צוות מסיירת גולני בפיקודו של דוד כהן (מפקד הסיירת)

**  בכוח שולב גם הסמג"ד רס"ן עמוס מדרוני שנע עם הכוחות הקדמיים.

המשימה: חדירה לכפר חולא בדרום לבנון הממוקם כ 3 ק"מ צפונית לגבול מול מושב מרגליות וקיבוץ מנרה, איתור מבנים בשני ריכוזים ששימשו לצורכי מחבלי הטרור שהיו פעילים באזור. הפעולה בוצעה בשני אתרים: האחד שיועד לפיצוץ והריסת בתים,  בו פעל הכוח מהסיירת. באתר השני פעל הכוח העיקרי ללכידת פעילי טרור. נתיב התנועה אל הכפר תוכנן מדרום לציר המרכזי המוביל לכפר בשטח הררי קשה המכיל ערוצים רבים. עם זאת אפשרה ההגעה בציר נסתר זה הגעה אל הכפר מאחור ותקיפת היעדים במקביל. המשימה בוצעה ללא נפגעים בקרב כוחותינו. נתפסו מספר פעילי טרור שהובאו לישראל וכן פוצצו מספר מבנים על ידי כוח הסיירת.

4.4  מבצע קלעת

רקע

באמצע שנות הששים בוצעו פעולות חבלה שונות על ידי ארגון פתח (שנוסד ב 1964) מגזרת ירדן. באחת מאלה, באפריל 1966, הוטמן מוקש במושב בית-יוסף שבעמק הירדן. עקב כך בוצעה פעולת תגמול על הכפר קלעת שעקבות המפגעים והמידע שהיה בידי צה"ל הובילו אליו. המבצע התקיים ב 29 באפריל 1966. 

ביצוע הפעולה

אזור הפעולה: מערבית לכפר נמצא אזור חקלאי מעובד, כ 2 ק"מ מדרום מערב לכפר משטרת גשר שייך-חוסיין, תל ארבעין- צמוד לכפר ממזרח ובו שהתה מחלקת לגיון ירדנית וכ 2.5 ק"מ מצוי הכפר זלמיה בו הייתה מפקדת פלוגה ירדנית המצוידת בתולרי"ם ומרגמות.

כוחות ומשימות

מפקד הפעולה: מח"ט גולני שלמה אלטון

כוח א' – 44 חיילים בפיקוד מג"ד  51  בפיקוד משה פייקס – יפשוט ויפוצץ את בית איש פת"ח ושני בתים הסמוכים לו

כוח ב' – 21 חיילים בפיקוד מג"ד  13 בפיקוד משה גת – ינווט עד הכפר קלעת, יפשוט על בית נוסף בכפר ויאבטח את אזור הפעולה על ידי חסימות קרובות

כוח ג' – 8 חיילים בפיקוד מ"פ – יאבטח את מקום מעבר תעלת המים הנמצאת ממערב לכפר והמתמשך מצפון לדרום

כוח ד' – 2 מחלקות וכיתת מק"כ בפיקוד מג"ד   12 בפיקוד גבי ברשי – יאבטח את חציית הכוח הפושט לירדן

כוח ה' – 2 כיתות תול"ר, כיתת מרגמות 81 מ"מ, 2 כיתות מק"כ וכיתת מקלע פלוגתי מבא"ח גולני  בפיקוד מפקד בא"ח גולני בשטח ישראל – יסייע, ישתק את משטרת שיח' חוסיין באם זו תפתח באש על הכוח הפושט

כוח ו' – פלוגת חי"ר בפיקוד מפקד בי"ס למ"כים משה יוסף – חילוץ

סוללת תותחי 155 מ"מ

כוח תגבורת – 4 טנקים – תוכננו לתגבר את האזור לקראת שחר כדי לשתק את משטרת שייח' חוסיין אם יהיה צורך

חפ"ק חטיבתי נייד הכוללת חוליית עתודה בת 8 לוחמים

הכוחות נעו בסדר הבא: כוח ד', כוח ב', כוח ג', כוח א' .

שלבי הפעולה

  • יום לפני הפעולה, סגר צה"ל את הסכר לנהר הירדן, כך שהמים בנהר יגיעו עד לברכי החוצים. בחציה חזרה, המים הצטברו, עברו את מכסימום הסגירה ולכן הגיעו עד למתני החוצים.
  • כוח ה' נערך במקום הרתק.
  • כוח ד' חצה את הירדן ונערך לאבטחת החצייה.
  • שאר הכוחות חצו את הירדן ונעו לעבר הכפר. כקילומטר אחד מהכפר, נשמעו קולות בערבית מכיוון מזרח. נמצא כי שני מקומיים עסקו בהשקיה. הכוח נאלץ להמתין 10 דקות עד שהמקומיים התרחקו.
  • הכוחות, הגיעו לתעלת המים, כ-100 מטר ממערב לכפר. מעברה המזרחי של תעלת המים, הייתה נקודת פיצול הכוחות. כוח ב' וכוח א' חצו את התעלה על גבי סכר קטן והמשיכו ליעדם, כאשר כוח ג' מאבטח את החציה.
  • כוח ב' שעשה את דרכו בין תעלת המים ובין שיחי הפטל הסבוכים, נקלע למארב. הלוחמים פתחו באש לעברו והמשיכו בתנועה. המארב השיב באש בלתי יעילה שלא עיכב את הכוח
  • היריות העירו את הירדנים ומכוון תל אל-ארבעין, נפתחה אש לעבר הכוחות.
  • כוח ה' הצטרף ופתח באש תול"רים לעבר המשטרה. דיוק הפגיעה במשטרה הושג בין השאר בגין הארת אזור הפעולה בפצצות תאורה. בתחילה לא הייתה תגובה מצד הכוחות במשטרה, אך אחר כך הומטרה אש מכוון צריח המשטרה. לאחר מכן, יצאו 2 תול"רים מהמשטרה וירו לעבר כוח ה'. בניין המשטרה נהרס בחלקו, כתוצאה מירי הטנקים, ופרצה בו דליקה.
  • כוח ב' המשיך לנוע, תוך ששמט חסימות תוך כדי תנועה. פוצץ את הבית המיועד לא לפני שדיירי הבית פונו ממנו. לאחר מכן נסוג הכוח לעבר נקודת המפגש.
  • כוח א' התפצל לשלושה יעדים דרך סבך הפטל. כאשר הגיעו לכביש נפתחה אש מאחד הבתים. הושבה אש ששיתקה את היורה. הכוח פרץ לביתו של איש הפת"ח כדי לזהותו. האיש התנגד וחוסל. האיש זוהה מאוחר יותר לפי תעודתו.
  • כוח תגבור מתל-ארבעין שחש למקום, קיבל מכת אש מהפושטים. חלק מהכוח הירדני נפגע וחלק נסוג.
  • כוח א' הכין את הבתים לפיצוץ, לא לפני שדייריו פונו. תוך כדי כך, נשמעה מכונית מתקרבת לכוון הבתים באורות מלאים. הוטל לעברה רימון. הבתים פוצצו.
  • בדרך הנסיגה נורו יריות נוספות על ידי הירדנים. חלק מהיריות נורו לכיוון הפעולה וחלק לתוך הכפר.
  • כוח ב' תוך כדי נסיגה נתקל במארב ושיתק אותו.
  • הכוחות חצו את הירדן לשטח ישראל.
  • חמש דקות לאחר החצייה פסקה אש הירדנים.

לוח הזמנים: 24:00 – חדירה לכפר, 00:30 – פיצוץ הבתים, 01:00 – סיום טיפולים ובדיקות לאחר הפיצוץ, 01:45 – חצייה חזרה לארץ.

תוצאות הפעולה מעבר לפיצוץ המבנים:

  • נפגעים לישראל – 3 פצועים קל
  • נפגעים לירדנים – 11 הרוגים: 4 חיילים, 3 אנשי המשמר הלאומי, 4 אזרחים (כנראה גם מירי של הירדנים)

 4.5  מבצע שונה כחלק ממבצע צוק סלע

רקע

מצבע "צוק סלע" נערך בלילה שבין ה 27 ל 28 במאי 1965 בתגובה לשורה של פעולות טרור של ארגון פת"ח שיצאו מתחום ירדן וכללו פגיעות בנפש וחבלות ברכוש. בין היתר פוצצו המחבלים בית וממגורה בכפר הס, פוצצו בתים בקיבוץ רמת הכובש, הופעל מטען חבלה סמוך לבית בעפולה ועוד. עקב כך הוחלט בצה"ל בראשותו של הרמטכ"ל יצחק רבין ובגיבוי הממשלה לבצע פעולת תגמול. 

במבצע השתתפו כוחות מחטיבת גולני וחטיבת הצנחנים ובו פוצצו שתי תחנות דלק ומבנה באזור קלקיליה, טחנת קמח ובית חרושת קרח בג'נין -חטיבת הצנחנים – ופיצוץ חוות אום -חירוע על יד הכפר שונה – חטיבת גולני. 

חלקה של חטיבת גולני – הפעולה בשונה

על חטיבת גולני בפיקודו של אורי בר-רצון הוטל לבצע את הפשיטה לעבר שונה. היעדים היו חוה גדולה שבה התאמנו אנשי הפת"ח וביתו של בעל החוה, שהיה מוכר כאיש אמונם של המחבלים. התכנון המקורי כלל פגיעה בכמה נקודות נוספות ביעד אשר בוטלו על ידי רבין. פעולת החטיבה הייתה גדולה ומורכבת, שכן כללה פיצוץ יעד שצפויים היו להימצא בו אנשי הפת"ח, והייתה כרוכה בחציית הירדן.

הכוח של גולני הורכב מכוחות משנה שיועדו למשימות השונות

על פי התכנית, הכוחות היו אמורים לחצות את נהר הירדן על גבי גשר מיוחד שפותח בסיירת מטכ"ל, אך הגשר קרס ודוד כהן החליט שחייליו יחצו את הנהר בתוך המים  לאחר חציית הירדן, פוצלו האבטחות והכוח העיקרי החל להתקדם לעבר היעד, מרחק של כ-4.5 ק"מ. זמן קצר לאחר הפיצול נתקלה אחת החסימות במארב ירדני וזה פתח עליה באש. לאחר קרב יריות קצר הצליח הכוח להניס את הירדנים אשר השאירו במקום ציוד צבאי. בהגעה ליעד התפצלו הכוחות לכוח בפיקודו של משה גת שפנה לעבר מבני החווה וכוח שני בפיקודו של דוד כהן שפנה לעבר ביתו של בעל החווה. כל המבנים פונו מהאוכלוסייה האזרחית והושמדו. בדרך חזרה אירעה התפוצצות בכליו של קצין החבלה. התקלה אירעה כתוצאה מהתפוצצות פתיל רועם בתוך אשפת התחמושת, שהייתה צמודה לחגור של אחד הלוחמים. כתוצאה מכך התפוצצה גם מחסנית מלאה עם כדורים, שרסיסיה פגעו בשישה חיילים נוספים. הקצין נפצע קשה. הירדנים דיווחו על חמישה הרוגים וארבעה פצועים.

תוצאות

  • לטחנת הקמח בג'נין נגרם נזק אך היא לא הושמדה.
  • בית החרושת לקרח נהרס.
  • תחנות הדלק בקלקיליה הושמדו.
  • חוות אום–חירוע, על יד הכפר שונה, על מבניה וביתו של אל-קאסם צידקי נהרסו.
  • בזמן הנסיגה ונשיאת הפצוע התפוצץ בקרב הנסוגים חומר נפץ שהם נשאו. בסך הכול נפצעו שבעה לוחמים, אחד מהם קשה.
  • על פי קביעת ועדת שביתת הנשק, לא היו נפגעים ערבים בפעלות קלקיליה
  • על פי דיווחי ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית, הכנסייה הקתולית של ג'נין נפגעה קשה בפעולה של ישראל
  • בפשיטה לשונה הירדנים דיווחו על חמישה הרוגים וארבעה פצועים. על פי דיווחים אחרים נהרגו ונפצעו 15 חיילים ירדנים
  • ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית גינתה בחריפות את ישראל על הפשיטה לג'נין.
  • ירדן נוקתה מהאחריות לחבלה ברמת הכובש ובעפולה.

5.  חטיבת גולני במלחמת ששת הימים – יוני 1967

רקע

מלחמת ששת הימים שפרצה ב 5 ליוני 1967 ונמשכה עד ל 10 בחודש, באה לאחר תקופת מתיחות ארוכה בין ישראל לשכנותיה. בגזרת הצפון הטרידו הסורים את יישובי ישראל הן בשטחים המפורזים בינם לביננו, הן בצפון עמק החולה במסגרת ה"מאבק על המים", הן בגזרה המרכזית על יישובי הגליל העליון והן בגזרת הכנרת. ב 7 לאפריל 1967 הפיל חיל האוויר 6 מטוסים סוריים מעל הכנרת והמתיחות נסקה לגבהים חדשים. הכוחות המצריים תגברו את צבאם בסיני והשלטון המצרי סגר את מיצרי טיראן לשיט ימי בעוברו בכך על חוקי השיט הבינלאומיים. נראה היה כי העימות בין ישראל לשכנותיה הוא בלתי נמנע.

ב 5 ביוני בבוקר פתח חיל האוויר במבצע "מוקד" בו הושמדו במשך שעות ספורות מרבית חילות האוויר של מצרים, סוריה ירדן ועיראק. העליונות האווירית המוחלטת שהושגה העניקה לכוחות צה"ל יתרון משמעותי במהלך המלחמה שהתנהלה בשלוש חזיתות: בחזית המצרית כבש צה"ל את כל חצי האי סיני , מיצריי טיראן והתייצב על גדות תעלת סואץ. בחזית הירדנית נכבשה כל הגדה המערבית עד הירדן ושוחררה ירושלים והכותל המערבי. בחזית הסורית הבקיע צה"ל את קו המוצבים הסוריים ברמת הגולן, כבש את החרמון והתייצב על קו החרמון-מסעדה – קוניטרה ודרומה עד לאל חמה ודרום הכנרת

מפקדת החטיבה

חטיבה 1  (גולני) בפיקוד  אל"מ יונה אפרת      

סמח"ט –  סגן אלוף משה (גרוברט)גת 

 קצין אג"מ  – ברוך גורודיש    

 קמ"ן – אורי שמחוני                 

מס"ח  ומפקד גדוד 334– סגן אלוף אלי (קרוסט) עשת (גדוד מרגמות כבדות מתנייעות – בהמשך)

5.1  תכניות הקרב וביצוען על ידי החטיבה

עם תחילת המלחמה ב 5 ליוני, נכנסו יחידות החטיבה להמתנה מתוחה. ביום השני ללחימה , 6 ליוני, נקרא גדוד 17 בפיקוד משה יוסף ביחד עם פלוגת הסגל של בסיס הטירונים בא"ח 1 להילחם תחת פיקוד חטיבת שריון בפריצה לעיר שכם. כמו כן נכנסה פלוגת הפלח"ן יחד עם כוח מגדוד 12 לג'נין וטובאס ולאחר גמר הלחימה הוחזרה לגזרה הסורית עוד לפני תחילת המערכה בגזרה זו יד עם גדוד 17 שהוחזר לצפון אף הוא. ביום ששי, ה 9 ליוני החלה פריצת כוחות צה"ל לרמה הסורית. חטיבת השריון 8 הובילה את ההבקעה מגבעת האם על מנת להגיע במהירות למוצבים שאחרי קו המוצבים הראשון, בעומק השטח הסורי באזור קלעה וזעורה. לחטיבת גולני שכללה את גדודים 12, 13 , 51, הסיירת, ובסיוע גדוד מכמ"ת 334, פלוגת ההנדסה החטיבתית וכן סיוע ארטילרי יועדה משימת הבקעת קו המוצבים הסורי מקו הגבול ועד לכפר זעורה. בגלל מצוקת זחלמי"ם נשאר גדוד 13 כעתודה כללית בידי המח"ט יונה אפרת על פי התכנית החטיבתית להבקעת המערך הסורי בצפון הרמה ו"ניצול הצלחה" להרחבת המאזן מזרחה כלומר מעבר לכפר זעורה וצפונה למתחם מוצבי הבניאס. התכנון אם כן היה כך: גדוד 12 בפיקודו של סא"ל מוסא קליין מתוגבר בפלוגת טנקים מחטיבה 377 יכבוש את תל-פאחר באיגוף ממזרח ואת מוצב בורג' בביל ויסייע באש בכיוון תל עזזיאת ויהיה מוכן בבניאס, עין-פיט ותל חמרה. גדוד 51 בפיקודו של סא"ל בני ענבר יכבוש בשלב א' את מוצב בחריאת, את מוצב תל-עזזיאת וחירבת א-סודה. ובשלב  ב' את מחנות הבניאס ועין פיט.  וגדוד 13 בפיקודו של סא"ל פנחס נוי (אלוש) הוצב בעתודה ומוכנות לכבוש את אזור זעורה והבניאס. בפועל, הקרב בתל פאחר היה קשה וארך זמן רב מהצפוי כך שהתכניות השתנו

המרשמים הבאים מתארים את תנועת כוחות החטיבה לכיבוש צפון רמת הגולן ב 9 וב 10 ליוני ,1967.

                                                                       איור 23: תנועת כוחות גולני ב 9/6/1967

                                                                      איור 24: תנועת כוחות גולני ב 10/6/1967

 

א. הבקעת הקו הראשון של מוצבי הסורים בצפון רמת הגולן.

9/6/1967  תחילת תנועה חטיבתית: גדודים 12, 51 והסיירת לכיוון תל פאחר ותל עזזיאת. גדוד 13 לעבר זעורה וכפר הבניאס גדוד 17 (לא  תחת פיקוד החטיבה ) לעבר המוצבים הסורים שמעל קיבוץ גונן (תיאור פעילות גדוד זה מופיעה בהמשך).

(ראה מרשמי קרב חטיבתיים)

1.  כיבוש תל פאחר

המשימה

משימת כיבוש תל פאחר הוטלה על גדוד 12 של חטיבת גולני בסיוע, פלוגת שריון מגדוד 377, גדוד המרגמות 334 ומחלקת ההנדסה החטיבתית.

כוחות הגדוד

גדוד 12 בפיקודו של סא"ל מוסה קליין

סמג"ד – זוהר נוי

קמבץ –  יוסי פרידמן

קש"א – משה הראל

הגדוד כלל 5 פלוגות:

  • פלוגה א' חי"ר ע"ג זחל"מים בפיקודו של אהרון ורדי
  • פלוגה ב' חי"ר ע"ג זחל"מים בפיקודו של שלמה סגל
  • פלוגה ג' חי"ר ע"ג זחל"מים בפיקודו של מיכה תשבי
  • פלוגה ד' (טירונים) בפיקודו של דוד נובלמן
  • פלוגה מסייעת בפיקודו של יענקל'ה שחר שנהרג במלחמת יום הכיפורים כמג"ד 12

גדוד 12 ופלוגת טנקי התגבור שלו (שרמנים) מגדוד 377 – חטיבה 37 חצו את הגבול מגבעת האם מזרחה בשעה 13:30 כשחיילי הגדוד רכובים על זחלמי"ם. הגדוד נע לעבר היעד שלו – תל-פאחר ש היה מוצב סורי מבוצר, מוקף בגדרות, תעלות לחימה ועמדות ירי היקפיות. המוצב שלט על הדרכים לצפון רמת הגולן וכלל.

 על תל פאחר הגנו הכוחות הסוריים הבאים:

  • פלוגה מתוגברת מגדוד 187
  • תותח נ"ט 57 מ"מ
  • 2 תולרי"ם
  • 3 מקלעי גוריאנוב דו-קניים
  • סוללת מרגמות 82 מ"מ.

מהלך הקרב

גדוד 12, בהרכב 3 פלוגות החי"ר ופלוגת הטנקים חצו את הגבול בגבעת האם ביום שישי ה-9 ביוני בשעה 13:30 ונעו מזרחה אל עבר תל-פאחר.

התכנון המקורי היה לנוע על דרך תוואי "הטיית המים הסורית" עד לעין א-דיסה, כקילומטר דרומית לתל פאחר, משם לעלות מזרחה לציר הנפט וממנו לתקוף את תל פאחר מעורפו, כאשר פלוגה א' תכבוש את היעד הדרומי, פלוגה ג' את היעד הצפוני, ובשלב השני פלוגה ב' תכבוש את בורג' בביל.

בשעה 14:35 הגיע הכוח הגדודי לעין א-דיסה ובשטח התברר שלא נמצאה הדרך המובילה לציר הנפט. שלמה סגל מ"פ ב' שנווט את פלוגת הטנקים והמ"פ נמיר ניסו לכוון את הטנקים בין הסלעים אך הניסיונות כשלו. במקביל טנקים של מחלקת החוד בפיקודו של עזרא ברוש תפסו עמדות בעין א-דיסה וירו מספר פגזים לעבר תל פאחר. תוך כדי הניסיונות לעלות לציר הנפט ספגו הכוחות בטור הגדודי נפגעים רבים, לכן נאלץ המג"ד לשנות את ציר התנועה המתוכנן, נתן הוראה למ"פ הטנקים לחזור לתוואי ההטיה וכל הגדוד המשיך צפונה אחרי המג"ד. אש תופת נפתחה על הגדוד מחרבת א-סודה, כ 2 ק"מ מצפון מערב. לוחמים נפגעו וזחל"מים יצאו מכלל שימוש.

הגדוד התקדם לעבר תל פאחר ששלט על דרך תוואי ההטיה נקלע לאזור המסוכן בחזית המוצב הסורי. בשעה  15:05 דיווח המג"ד לחפ"ק החטיבתי כי הוא "נמצא בדרך אל היעד" ו"בעין א-דיסה לא נמצא כלום". בחפ"ק לא הבינו בשלב זה שהתכנון המקורי איננו ישים עוד והמג"ד החליט לעקוף את התל מצפון. כאן פקד המג"ד על מפקד מחלקת הטנקים לתקוף את השלוחה הצפונית של התל באש אך הטנקים ספגו פגיעות קשות וההתקפה נבלמה.

בשעה 15:20 דיווח המג"ד לחפ"ק המח"ט שגם הזחל"מ שלו נפגע ויש נפגעים. רס"ן אלכס קרינסקי שהיה בעבר מ"פ בגדוד וצורף לזחל"ם המג"ד נשלח על ידו אל המ"פ ורדי שנע אחרי הטנקים ונעצר מתחת לחלק הדרומי של המוצב, כדי להעביר לו את פקודת המג"ד לתקוף חזיתית את המוצב מהיכן שהוא נמצא. לורדי נותרו 3 זחל"מים מתוך 7 ועל גביהם  25 לוחמים בלבד. המ"פ החליט לא להמתין לאלה התקועים מאחור, כיוון שהיה בשטח נחות וגלוי לאויב. הוא הקצה לאלכס 12 לוחמים ע"מ שיתפוס את פאתי היעד הצפוני כדי למנוע ירי סורי על הגדוד שעומד להגיע אל מתחת למוצב ובמקביל יוכל לחפות על התקדמות הכוח הדרומי. ורדי החל לתקוף את המוצב הקדמי עם 12 הלוחמים שנותרו, במקום עם 60 לוחמים במקור ואמר לעצמו נתקדם ונלחם ככול שנוכל.

הכוח הגיע לגדרות, את הראשונה ניסה לפרוץ עם מגזרי תיל אך על הגדר השנייה והסבוכה יותר נשכבו שני לוחמים אמיצים ואפשרו בכך ליתר הלוחמים לעבור על גופם ולחדור במהירות אל המוצב ולהתחיל בלחימה. תוך כדי הקרב בתעלות וטיהור הבונקרים נפצעו אחדים כולל המ"מ בחוליית החוד. לאחר שהמוצב הקדמי נכבש המשיך כוח ורדי וכבש את חלקו העליון של המוצב הדרומי, בניסיון לטהר גם את הסככות המנהלתיות נתקל הכוח במכת אש מהחלק הצפוני. ממכת אש זו נהרג לוחם ואחרים נפצעו. בחילופי האש שניהל הכוח הדרומי מול הסורים בצפוני, נהרג לוחם נוסף ששכב קודם לכן על הגדרות ואחרים נפצעו.

במקביל, הלוחמים בכוח אלכס הסתערו במעלה התלול לעבר העמדות הקדמיות שבפאתי היעד הצפוני. לוחם הפעיל להביור ונהרג. לוחמים אחרים פרצו את גדרות המוצב ונכנסו ללחימה בסורים. אלכס השאיר מ"כ לרתק בעת שהוא ושני לוחמים חדרו לתעלות הפנימיות. על אף הנפגעים הרבים הצליח הכוח הקטן לפגוע בסורים ולדחוק אותם זמנית לתוך הבונקרים ובכך הפחית את עוצמת הירי הסורי בחזית ומנע פגיעה חמורה בכוחותינו שהתחילו להתרכז בשטח שמתחת למוצב הנקרא "גיא ההריגה". לאחר שזחל"ם הפיקוד נפגע ומערכת הקשר נותקה, המשיכו המג"ד וקצין הסיוע לעלות ברגל למוצב. בדרך פגשו את מ"מ 2 מפלוגה א' ומספר לוחמים שהגיעו עמו לאחר שטיפלו בפצועים בתוואי ההטיה, המג"ד מוסה הורה למ"מ להצטרף למ"פ א', "היכן שתשמע יריות זה סימן שזה כוח ורדי". המ"מ עלה בוואדי בין שני חלקי היעד שם נתקל בחיילים סורים. הלוחמים פתחו באש לעברם וחדרו לתעלות שבמרכז היעד הצפוני. בתחילת הטיהור נזרק לעברם רימון שגרם לבלימתם, שני חיילים נהרגו ושלושה נפצעו. המג"ד המשיך ועלה ליעד הצפוני ועמו קצין הסיוע כדי לברר את תמונת הקרב ולתאם בין הכוחות הלוחמים ביעד הדרומי והצפוני. כאן פגש במפקד הכיתה מכוח אלכס ונכנס יחד אתו לטיהור אחת התעלות, לאחר קרב קצר מול הסורים יצא המג"ד מהתעלה ויצר קשר (בצעקות) עם ורדי שדיווח לו שהיעד הדרומי בידו. דקות לאחר מכן נפגע המג"ד מצרור של חייל סורי ונהרג. קצין הסיוע מיהר לדווח לחפ"ק החטיבתי על המצב ועל כמות הנפגעים הגדולה. המח"ט יונה אפרת שלח אל התאג"ד הגדודי זחל"ם לטיפול בפצועים ופינוי ההרוגים. ד"ר ג'קי הורנר מיקם את התאג"ד קרוב מאוד לזירת הלחימה, הוא ו 6 חובשים שהיו עמו העניקו בשטח ותחת אש טיפול רפואי ראשוני וחיוני לפצועים רבים והציל בכך רבים מהם.

במקביל ללחימה בתל פאחר נשלחה פלוגה ב' ע"י קמב"צ הגדוד לכבוש את בורג' בביל על פי התכנון. פקד על הביצוע הסמ"פ סולוביץ לאחר שהמ"פ שלמה סגל נהרג סמוך לטנק הסורי  AMX שהיה בצומת. הקרב לא פסק לרגע, פלוגה ג' בפיקודו של מיכה תשבי הגיעה לחזית המוצב הצפוני ופתחה בהסתערות עם הסמג"ד זוהר נוי, תשבי עם מספר לוחמים וכן חייל מההנדסה מפעיל הבונגלור הגיעו לגדר אך ההתקפה הזו נבלמה ע"י הסורים שעוד שלטו בחלק הצפוני של המוצב, תשבי נהרג על הגדרות והסמג"ד נפצע.

מ"מ המיוחדת עזרא סלע צירף אליו בשטח ההריגה את קמב"צ הגדוד, עקף את המוצב מצפון, ודרך ציר הנפט נכנס בשער הדרומי והתחבר אל כוח ורדי. במקביל סמ"פ א' שמיל גולן וסמ"פ ג' שוורצי ועוד קצינים ולוחמים מפלוגה א' ב' וג', העלו תחת אש כבדה חיילים כשירים ללחימה על גבי זחל"מים שנמצאו תקינים לנסיעה, עקפו גם הם את המוצב מצפון ודרך ציר הנפט חדרו בשער הדרומי והשלימו את כיבוש כל חלקי היעד הדרומי. בפעולה זו נהרגו מספר לוחמים ורבים נפצעו.

בשעה 17:00 יצר המח"ט יונה אפרת קשר עם מ"פ א'. ורדי תיאר בפניו את תמונת המצב. המח"ט שידע שהמג"ד נהרג ולא סיפר לורדי הודיע שהוא שלח את הסיירת  לסייע. הסיירת בפיקודו של סרן ראובן (רובקה) אליעז הגיעה בשעה 17:20 לפתח הכניסה שביעד הצפוני, לאחר שתיאמה עם ורדי את הגעתה. באותה עת הגיע לשם גם סרן צבי פז "גולדה", סגן מפקד בסיס האמונים שהתקרב רגלית לשער הצפוני שם חטף פגיעה ונהרג.

לאחר שכבש את בורג' בביל, הגיע כוח סולוביץ לסייע אף הוא בכיבוש החלק הצפוני של תל פאחר, בהגיעו לשער הצפוני קיבל פקודה ממפקד הסיירת להיכנס ולטהר את התעלה צפונית, כוח סולוביץ התקדם עד למבנה המגורים של הסורים שם נבלם, מפקד הכוח נהרג ועוד 4 מלוחמיו. בשעה 18:00 הגיע הסמח"ט משה גת ליעד הצפוני ובהוראתו נכנסה הסיירת ללחימה בתעלות הצפוניות והתקדמה עד היכן שכוח סולוביץ נפגע ונעצר. מ"פ הסיירת וחייליו המשיכו בטיהור התעלות, ניהלו קרב פנים אל פנים מול אחד הקצינים הסורים כאשר לרובקה ולקצין הסורי נגרמו מעצורים בנשק. הם נאבקו בידיים חשופות ומעוצמת אגרוף ששילח רובקה אל הסורי הוא נקע את זרועו. חיל נוסף מהסיירת חיסל את הסורי. הקטע האחרון שטוהר היה בפיקודו של חיים יפרח מכוח הסמח"ט בסיוע חיילים מהסיירת ואלה שנשארו מכוח סולוביץ, בסיומו נפגשו עם לוחמים מכוח אלכס שהוא עצמו נהרג בתעלה הצפונית ורוב חייליו נפצעו.

תם הקרב – בשעה 18:22 הכריז הסמח"ט "תל פאחר בידינו".

האיור הבא על גבי תצ"א הוא מרשם הקרב על התל כפי ששוחזר עלי ידי ורדי ודני.

איור 25: תרשים הקרב על תל פאחר

אחרית דבר: ערכי לחימה ומורשת

קרב תל פאחר היה אחד הקרבות הקשים בתולדות צה"ל והתאפיין במעשי גבורה של מפקדי כוחות ושל לוחמים מן השורה. התוכנית שונתה בשל אילוצי הקרב וההתקפה התבצעה משטח נחות, מול אויב מבוצר היטב ותחת אש עזה; אך הלוחמים לא היססו ולא הרפו. גם לאחר שנפגעה שדרת הפיקוד הבכיר, חתרו מפקדי כוחות המשנה והלוחמים למגע עם האויב והפגינו אומץ לב ודבקות במטרה. גבורתם התגלתה בכל שלבי הלחימה, גם במצבים הקשים ביותר, והעידה על נחישות וחירוף נפש בביצוע משימותיהם. לוחמים נשכבו על הגדר כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ למוצב ולהילחם בסורים, קרבות פנים אל פנים התנהלו בתעלות ובבונקרים, לוחמים חילצו את חבריהם הפצועים מאש התופת ובתוך כך נפגעו אף הם. ביוזמת מפקדים וחיילים בשטח "גיא ההריגה" התארגנו כוחות מאולתרים שאיגפו את המוצב ונכנסו ללחימה מעורפו. גילויי גבורה, נחישות ודבקות במטרה אפיינו את מהלכי הקרב כולו וקבעו מסמרות וערכי מופת ברוח הלחימה של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט.

בלחימה על תל פאחר נפלו 34 מפקדים ולוחמים, 24 לוחמים מגדוד 12, 2 לוחמים מבא"ח גולני, 6 לוחמים מהשריון גדוד 377 ו 2 לוחמים מסיירת גולני. כמו כן נפצעו בקרב כ-100 לוחמים. על גבורתם עוטרו 20 לוחמי גולני ושריון בציונים לשבח, יותר מבכל קרב אחר בתולדות צה"ל.

שמות הלוחמים שנפלו בקרב תל פאחר

גדוד 12שריון – גדוד 377
אביטן יעקבאמר אברהם (אלברט)
ברוך יוסףאפשטיין אפרים (פרויקה)
גבריאל יוסף (יוסי)לוי מישאל (מישה, מישל)
דוד-זאדה שלמהמולכו יוסף
דרימר משהמשיח רחמים
הרטמן אלימלך (אלי)רביבו יצחק (ז'קי)
זבדי יואל דב 
יצחקיאן אפרים 
כהנא יגאל 
לייבו יוסף (יוסי)סיירת גולני
נחמיאס משהירון יעל
סגל שלמה (שלומיק)רימון אברהם
סולוביץ אברהם (סולו) 
סייג מיכאלבסיס אימונים חטיבתי
פינקס משה (מוצי)פז (גולדה) צבי
צוקרמן אברהם ברוך (בורא)קרקוקלי ששון
קילמן יוסף (יוסי) 
קליין משה (מוסה) 
קרינסקי אלכסנדר (אלכס) 
רוזנבלום דוב (אלטר) 
שוקרון אמנון 
שטיגליץ אליהו 
שירזי דוד 
תשבי מיכאל (מיכה) 
  

ואלו 20 הלוחמים להם הוענקו עיטורים על גבורתם בקרב תל פאחר

עיטור הגבורה  –  טר"ש משה דרימר ז"ל, טר"ש דוד שירזי ז"ל

עיטור העוז– רב"ט ישראל הוברמן, טר"ש אפרים יצחקיאן ז"ל

עיטור המופת – סרן ראובן (רובקה) אליעז, סגן עזרא ברוש, רב"ט ברוך ברנדס, סגן
שמואל (שמיל) גולדברג, טוראי אליהו ג'מיל, רב"ט יעקב גרשפלד, סמל יהושוע ישי,
סג"מ שמואל מוראד, טוראי דוד מזרחי, סגן אברהם סולוביץ ז"ל, סגן עזרא סלע
(זכריה), רס"ן צבי פז ז"ל, רב"ט ברוך צוקרמן ז"ל, סא"ל משה קליין ז"ל, רס"ן
אלכסנדר קרינסקי ז"ל, סמל אברהם רימון ז"ל.

2. כיבוש תל עזזיאת

גדוד 51 בפיקודו של סא"ל בני ענבר     

 סמג"ד – אמיר דרורי   

 קמב"ץ  – דוד (דוביד) כץ     

 קש"א – רמי זיו                                                                                                                             

הגדוד כלל את הפלוגות:

פלוגה א' בפיקוד יצחק זמיר

פלוגה ב' בפיקוד אורי אייזנברג

פלוגה ג' בפיקוד מרדכי ויצמן

פלוגה ד' כעתודה בפיקוד אבנר שלימוביץ'

פלוגה מסייעת בפיקוד מיכה אדר

הגדוד תוגבר במחלקת טנקי שרמן מחטיבה 377.

תל עזזיאת היה במשך שנים רבות אימת תושבי צפון עמק החולה. ממרומי התל, השולט באש על כל המרחב סביבו, הפגיזו הסורים פעמים רבות את הישובים הקרובים והרחוקים יותר. המשימה לכיבוש תל עזזיאת, בחריאת וחירבת א-סודה הוטלה על גדוד 51. בשעה 14:54 חצו כוחות גדוד 51 שנעו מגבעת האם את הגבול לאחר שגדוד 12 חצה קודם לכן בדרכו לתל פאחר. משמעותה של המלחמה נקלטה מהר על ידי החיילים הצעירים למראה הזחלמ"ים השרופים של אנשי חטיבה 8 שנכנסו קודם לכן. הציר שעליו נעו הופגז כל הדרך. האש לא פסקה גם כשהחל הגדוד להתקרב לכיוון הפנייה אל התל. פלוגה ג' ומפקדה בפיקודו של הסמג"ד אמיר דרורי נעה לעבר מוצב בחריאת בדרך אל התל ומצאה אותו נטוש. כ 250 מטר לפני הפנייה אל התל, נעצרה השיירה כשאחד הטנקים עלה על מוקש. השיירה עקפהו, פנתה ועלתה לכיוון התל. תוך כדי כך זיהה קמב"ץ הגדוד, סגן דוד (דוביד) כץ שהטנק סורי על המוצב מצודד את התותח אל השיירה. הקמב"ץ קפץ מהזחל"ם ובטלפון האחורי כיוון את הטנק שלנו לעבר הטנק הסורי, שירה והשמיד אותו. הציר לכיוון תל עזזיאת היה מטווח אך הלוחמים המשיכו להתקדם. המג"ד הורה לסגנו אמיר דרורי לנוע עם פלוגה א' בפיקוד איציק זמיר לחירבת א-סודה ממנו בוצע ירי על הכוחות העולים על תל פאחר. הכוח שלו מצא שם טנק סורי שמנועו עדיין פועל ובתותחו פגז מוכן לירי. המג"ד עם פלוגה ב' בפיקוד אורי ובסיוע אש מרגמות 81 ומקכי"ם של הפלוגה המסייעת, הוסיף להתקדם אל התל בראש הכוח כשהוא מותיר טנק אחד לחיפוי סמוך לעיקול הפונה אל התל. הכוח כשלפניו טנק הגיע לעמדת הש"ג שבסמוך לה פרס האויב שרשרת מוקשים. לוחמי פלוגה ב' שהובילו את הכוח יחד עם המג"ד ירדו מהזחלמי"ם ופרצו אל התעלות במוצב אותם הכירו מתרגול חוזר ונשנה על מודל של המוצב בימים שקדמו למלחמה. קמב"ץ הגדוד פינה את שרשרת המוקשים והטנק וזחל"ם המגד פרצו למוצב והצטרפו לטיהורו כשזחל"ם המגד מלווה את הלוחמים בירי ובזריקת רימונים לעמדות. הקרב בתוך המוצב עצמו התנהל בצורה מושלמת. כוח אחד נע בתעלה הצפונית, האחר בתעלה המזרחית וכוח נוסף העפיל למרכז המוצב תוך טיהור העמדות והתצפיות ששלטו על הדרך. הסורים שגילו בתחילת הקרב התנגדות רבה נשברו לנוכח לחימה חסרת פשרות של לוחמי גדוד 51 והחלו להיכנע בזה אחר זה. סמל הנדלמן שהוביל את יחידתו כשהוא רץ ראשון בתעלה זכה לעיטור המופת על פועלו בקרב כשהוא מתגבר על חולית אויב שיצאה מתוך מצדית וממשיך לטהר את התעלות כשאנשיו מספקים לו מאחור תחמושת. בשעה 17:06 דיווח המג"ד למפקד החטיבה כי המוצב בידיו. בקרב זה היה לכוחותינו הרוג אחד. בסיום הקרב הגדוד קיבל פקודה לנוע לתל פאחר שהקרב בו טרם הסתיים. הגדוד

הגיע למוצב לאחר תום הקרב בו והתארגן להמשך לחימה לאורך ציר הנפט.

כיבוש תל עזזיאת נחשב עד היום כאחד הקרבות הקלסיים בתולדות צה"ל שבו הוכחה חשיבות ההכנה המוקדמת והאימונים המפרכים לטובת הביצוע המושלם. 

שמות הלוחמים שנפלו מקרב גדוד 51 בקרב על תל עזזיאת

מנצור יוסף (ג'ו)

עיטור המופת: הנדלמן יעקב

ב. כיבוש מוצבי העומק והשתלטות על החרמון

1. מחנות הבניאס ועין פיט

לאחר תום הבקעת מוצבי המערך הסורי הקדמי, התקדמו כוחות גולני לכיבוש מוצבי העומק. גדוד 51 בהובלת הסמג"ד אמיר דרורי כשפלוגה א' בפיקוד יצחק זמיר נעה בחוד על ציר הנפט וכבש את מחנות הבניאס. פלוגה ג' בפיקודו של מרדכי ויצמן ובפיקוד הסמג"ד כבשה את עין-פיט.

שמות הנופלים בקרב על מחנות הבניאס:

טרטנר גרשון

יצחקי זלמן

כהן אלי

מושקוביץ אליעזר

2. כפר הבניאס וההמשך לכיוון קוניטרה והחרמון

גדוד 13 בפיקוד סא"ל פנחס נוי (אלוש)

סמג"ד – אורי כהן.

קמבץ –  נחמיה גוטנברג

קש"א – גדעון עציון

הגדוד כלל את הפלוגות:

פלוגה א' דני בינימיני

פלוגה ב' יריב חן

פלוגה ג' דוד מונסנגרו (מגן)

פלוגה ד' יעקב דביר (בז'ה)

פלוגה מסיעת גדעון המאירי

בתקופת המתיחות עם הסורים לפני מלחמת ששת הימים, שהה גדוד 13 למחנה פילון (מחנה הקבע שלו). לקראת המלחמה עברו חיילי הגדוד לשטחי כינוס במטעי עמיעד עקב החשש כי מחנה פילון מטווח על ידי הסורים. עם תחילת המלחמה, היה הגדוד כוח עתודה. מפקדו היה פנחס נוי שזכה בעיטור הגבורה 11 שנים קודם לכן בעת פשיטה על משטרת קלקיליה. כשהלך קרב תל-פאחר והסתבך היה הגדוד מוכן לסייע לגדוד 12 אך בשעה 16:36 הורה המח"ט יונה אפרת לגדוד להגיע לעין-א-דיסה. המג"ד ניסה לנוע עם כלי רכב אך עקב קשיי עבירות בשטח החליט להוריד את האנשים מהכלים ולנוע רגלית. בסביבות זמן סיום כיבוש תל פאחר, הגיע גדוד 13 לעמדת הטנקים סמוך למוצב בורג' בביל. ב 20:00 התבקש המג"ד להעביר 2 פלוגות מהגדוד לטובת גדוד חרמש 121 מחטיבה 8  ולהגיע למוצבי זעורה הדרומיים. במהלך הלילה, הוביל המג"ד נוי שתי פלוגות (א' ו ב') במסע רגלי מפרך שכולו בעלייה ומעבר בין מוצבים סוריים והסמג"ד אורי כהן נע עם שלוש פלוגות נוספות (ג' ד', מסייעת) לעבר הבניאס. הכוח בפיקודו של נוי שנשא עמו מקלעי מא"ג ותחמושת יצא לדרך ב 20:15 והגיע לאחר המסע הרגלי הקשה ליעדו – מוצב זעורה הדרומי בשעה 01:30. הלוחמים היו עייפים מהמסע אך נחושים להמשיך בהתאם לפקודות למוצב סמוך נוסף. פלוגה ב' של הגדוד בפיקודו של יריב חן, השלימה את טיהורו. לאחר מכן החל המג"ד נוי לנוע עם פלוגה א' לעבר זעורה, אל המוצב המרכזי. החלה הפגזת טילי נ"ט סוריים לכיוון כוח הטנקים הצהל"י  שנועד לסייע לכוח הפורץ. עקב כך שינה המג"ד נוי את תוואי התנועה ועלה אל מוצב זעורה דרך המבצר הסמוך, שם התמקם הכוח בפיקודו. לאחר מכן בבדיקה התברר כי המוצב המרכזי הסמוך נטוש וחיילי הכוח השלימו את ההשתלטות עליו ב 6:00 בבוקר.

גדוד 13 המשיך בהשתלטותו על שטחים . תחילה כבש את כפר הבניאס  ולאחר מכן המשיך בתנועה מזרחה לעבר קוניטרה. כשהגיע אליה השתלט על העיירה והניף בה את דגל ישראל. לאחר השלמת כיבוש אזור צפון רמת-הגולן ויומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים הגיע הגדוד למוצב החרמון והשלים את ההשתלטות על כל השלוחות באזור כולל הר דוב. לגדוד 13 לא היו נפגעים במלחמה אך מעט אחריה באסון בית המכס (ראה בהמשך).

ג.  גדוד 334 – במלחמת ששת הימים

מג"ד – סא"ל אלי עשת (מס"ח חט' 1).

סמג"ד – אברהם בר-דוד

סוללה א' – גדעון עציון (קש"א גד' 13).

סוללה ב' – רמי זיו (קש"א גד' 51).

סוללה ג' – משה הראל (קש"א גד' 12).

סוללה ד' – נחום דוד.

קנ"א – קצין ניהול אש –  יוחנן זוהר (ג'וארי).

קס"מ – קצין סיורים ומדידות – בנימין ענבל

מפקד סוללת מפקדה – שמואל שפר

 קמב"צ – משה העליון

 רופא – ד"ר עקיבא רודיק (בהתנדבות).

גדוד 334 היה גדוד מרגמות כבדות מתנייעות [מכמ"ת] , 120 מ"מ. בתקופה ההיא היה זה גדוד היה אורגני של חט' גולני.

הגדוד הוזנק מיד לאחר מצעד יום העצמאות 1967 בו השתתף, ופרס את הסוללות לאורך הרמה הסורית. לפני המלחמה עסק הגדוד באימונים, בתכנונים מבצעיים והקים סוללה בת 6 מרגמות כבדות 120 מ"מ נגררות, על בסיס כוח אדם מקורסים שפוזרו בבה"ד 9 , וכן ציוד וכלי רכב ממקורות שונים. בתום הקמתה ביצעה הסוללה ירי ארטילרי והוכרזה ככשירה.

עם תחילת המלחמה, היה הגדוד פרוס כאשר 2 סוללות מכמ"ת בפיקוד הסמג"ד פרוסות באזור חירבת ירדה – חולתא ושתי סוללות, אחת מכמ"ת והשנייה נגררת בפיקוד הקנ"א פרוסות באזור מטעי הקיבוצים דן ודפנה. ביומיים הראשונים שימש המג"ד כמת"צ (יחד עם אחרים) ופעל לירי ארטילרי על סוללות תותחים ומרגמות סוריות וכן הוזנק לגזרת הקצה המערבית לאתר ולהעסיק פלוגת טנקים ירדנית שהציבה מארב לכוחות חטיבת שריון שפרצה מכיוון הגלבוע לעבר ג'נין ושכם. בימי המלחמה הראשונים ירו סוללות הגדוד כ 2200 פצצות לעבר יעדים וארטילריה סורים וסייעו בהדיפת התקפות טנקים סורים באזור תל-דן. הגדוד ספג אבדות – הרוגים ופצועים כבר מתחילת המלחמה – וכן מרגמות שנפגעו. ביום רביעי, ה 7 ליוני התקבלה החלטה לתקוף את רמת הגולן. הפקודה בוטלה תוך זמן קצר אותו ניצל מפקד הסיוע החטיבתי לטיוח יעדי החטיבה.

בלילה שלפני תחילת התקיפה על ידי חטיבת גולני הגדוד, כולל 4 סוללות, היה מרוכז ופרוז במטעי קיבוצים דן ודפנה. עם קבלת הפקודה לכיבוש יעדי החטיבה, נשלח גדעון עציון על ידי הסמח"ט לטווח שנית את יעדי החטיבה. בסיוע לחטיבת גולני הופעלו כוחות ארטילריה שהיו פרוסים באזור דן-דפנה ובאזור כפר סאלד – שמיר. סיוע האש בוצע על ידי גדוד מכמ"ת  334 , גדוד תותחי שדה 25 ליטראות, פלוגת מרגמות 81 מ"מ שהוקמה על בסיס המחלקות המסייעות בחטיבה ובהמשך על ידי שתי סוללות מגדוד 335 / 8. בכל ימי המלחמה, חרף ארטילריה ואש טנקים סורים, לא פסק הגדוד מירי ומתן סיוע לכוחות. לאורך צירי תנועת הכוחות הופעל הסיוע הארטילרי לפי התכנון המקורי ושינויים שנדרשו לאור התפתחות הקרב, ביניהם הפעלת מת"ץ אוויר לאיתור ושיתוק סוללות ארטילריה סוריות , השמדת עמדת מרגמות 82 מ"מ סורית על ידי הפעלת אש בשיטת "יהלום" ועוד.

לאחר כיבוש יעדי החטיבה דילג הגדוד ונע בעקבות החפ"ק החטיבתי לעבר קוניטרה. במהלך המלחמה נפלו 10 מחיילי הגדוד, רובם מאש ארטילריה וטנקים סורית ו 2 מהתפוצצות זחל"ם מרגמה. לגדוד היו פצועים רבים, כ 10 פונו לטיפול וחלק אחר טופל במקום והמשיך בלחימה. 4 מחיילי הגדוד עוטרו בצל"שים.

סך הכל ירה הגדוד במהלך המלחמה כ 7100 פצצות מרגמה 120 מ"מ. בסיוע לחטיבת גולני נורו למעלה מ 10000 פצצות מרגמה ופגזי תותחים. בדוח המסכם שנכתב עם סיום המלחמה כתב מת"פ צפון כי "מעשיו של גדוד 334 / 1 ישמשו אות ומופת לכל יחידות התותחנים".

באיור הבא  מתוארת פריסת כוחות הגדוד במלחמת ששת הימים

איור 26: פריסת כוחות גדוד 334 במלחמת ששת הימים

שמות מקבלי הצל"שים בגדוד 334:

טוראי שולמן שמואל – עיטור המופת

טוראי יעקב דואניס –  עיטור המופת

טר"ש ניסים זעירא – עיטור המופת

סגן בני ענבל – צל"ש מח"ט.

שמות חללי גדוד 334 במלחמה זו

ברקוביץ וילהלם (וילי)

הנדלר דוד (דודי)

זעירא ניסים

חמו דניאל (דני)

חנוכה משה

לוי יעקב

מיטלמן עצמון

נחום דוד

פסקל שלמה

שבתאי יוסף

ד. אסון בונקר בית המכס

3 ימים לאחר תום המלחמה התרחש האסון שנחרט לעולמים ראשיהם של חיילי גדוד 13. לוחמי פלוגה ד'  נשלחו לפנות את התחמושת הסורית מהבונקרים באזורים שנכבשו 11 לוחמי הפלוגה עסקו בפינוי מצבור של כ 500 מוקשים שהיו בתוך בונקר תת-קרקעי מדרום לבית-המכס העליון. מסיבה לא ברורה, אירע בתוך הבונקר פיצוץ אדיר שהרעיד את כל האזור וגרם למותם של 11 הלוחמים. הבונקר שידר דממת מוות ולאנשים שהגיעו מהחטיבה ומהרבנות לא נותר אלא לאסוף שרידים וחלקים של ההרוגים כל אותו לילה. מותם הטראגי של 11 הלוחמים נבלע בשיכרון שמחת הניצחון במלחמה וכמעט לא הוזכר בתקשורת. לוחמי הפלוגה קיבלו הוראה לא לדבר על האירוע. רק 40 שנה לאחר מכן, באזכרה ליד קברי הלוחמים בנהריה, ביקשו אנשי הפלוגה את סליחתם של הנופלים על כי שתקו כל השנים האלה ולא הזכירו את האסון הכבד.

שמות חללי בונקר בית-המכס

איטח יעקב (פליקס)

אלישע יוסף (לטיף, יוסי)

בן יקר אליהו

בסון אברהם

ג'מיל אהרון

זנדני עובדיה

לוי שמואל (סמי)

עזר יעקב (ז'קו)

צאיג נסים

קרן אליהו (אלי)

תמאם גבריאל

ה.  גדוד 17 במלחמת ששת הימים

מג"ד סא"ל משה יוסף

סמג"ד אורי ירון

פלוגה א דובי דרור

פלוגה ב יעקב אגמון

פלוגה מסייעת שי רייזמן

** לגדוד צורפו 2 פלוגות נחל  

גדוד 17 הוקם בחפזה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים כגדוד חי"ר רביעי בחטיבת גולני. מעבר לקרבות באזור שכם בהם היה שותף, הוקצו לו משימות בצפון רמת הגולן כמתואר להלן.

1. פעילות באזור שכם

גדוד 17 בפיקודו של סא"ל משה יוסף נטל חלק בכיבוש העיר שכם תחת פיקוד חטיבת שריון 37 בפיקודו של המח"ט אל"ם אורי רום. האזורים לכיבוש העיר חולק בין חטיבה זו לגדוד 17 תוך כדי הגעה לעיר ולחימה בפאתי העיר. פלוגות א, ב של גדוד 17 פעלו במרחב השכונות ופלוגות ג', ד' נעו בשטחים גבוהים יותר וחיפו עליהם. הלוחמים נתקלו בצלפים רבים באזורים שונים וניהלו עמם קרבות תוך התקדמות בין תאי שטח עד שהשלימו את משימתם. בחלק מהמקרים היה צורך לטהר בית אחר בית. המג"ד נפצע בקרב ופונה לבית חולים. לגדוד היו 3 הרוגים ו 26 פצועים. עם סיום כיבוש העיר קיבל הגדוד פקודה לעלות צפונה לקריית שמונה אל מפקדת חטיבת גולני. המג"ד ברח מבית החולים והצטרף לגדוד שקיבל פקודת מבצע לכיבוש מוצבי הסורים באזור גונן.

2.  כיבוש מוצבי הסורים מעל קיבוץ גונן

בצפון הרמה פעל גדוד 17 תחת החטיבה המרחבית 3. על הגדוד הוטל לכבוש את שיפולי הרמה הסורית מעל וסמוך לקיבוץ גונן. מעבר לכיבוש עצמו, הייתה פעילות זו אמורה להוות מבצע הטעיה למבצע "מקבת" שהיה המבצע העיקרי בצפון הרמה של חטיבת גולני וחטיבת שריון 8 – הבקעת המערך הסורי כפי שתואר בסעיפים הקודמים.

התוכנית

 גדוד מ"כים בסיוע פלוגת שריון מחטיבה 8, יכבוש בהתקפה לילית את מוצבי 8100, 7190, 7191, יחסום לעבר מזרח ויתארגן להגנה תוך כוננות לטיהור הכפרים עין מאמון ועורפיה. ההתקפה תתבצע בשני צירים: מצפון מזרח תוך חסימה מזרחה ומדרום מערב.

שלב א' – מיקום כוח הסיוע ותנועת הכוחות להיערכות. שלב ב' –כיבוש מוצבי 8100, 7191 וחסימה לעבר מזרח. שלב ג' – כיבוש מוצב 7190 והתארגנות להגנה. שלב ד' – קיפול חסימה לעבר מוצב 8100 וכוננות לטיהור הכפרים עורפיה ועין מאמון. להלן מרשם הקרב של הגדוד.

 איור 27: תנועת גדוד 17 במלחמת ששת הימים

מוצב  8100, יעד הכיבוש העיקרי היה למעשה מתחם של כמה עמדות מחלקתיות שחוברו יחד על ידי תעלות והיוו מוצב אחד. העמדות הכילו מקלעי גוריאנוב ותול"ר.

לרשות הגדוד עמדה מחלקת מק"ח ומחלקת מרגמות 81 מ"מ שמוקמו במוצב גונן וסייעו באש לכיבוש היעד.

כשהכוחות הגדוד נעו ליעד הוא רוכך על ידי מטוסי חיל האוויר ועל ידי תותחי 155 מחלקת טנקים התמקמה כתף השלוחה מזרחית למוצב האויב על מנת שתהיה לו שליטה משטח גבוה על הלוחמים שפורצים אל המוצב. לוחמי הפלוגה המיוחדת של הגדוד עלו בתוואי מפרך וכבשו את המוצב. תוך כדי כך הונסו הטנקים ששהו על השלוחה המזרחית וחלקם נפגע אך בסיועם תפסו לוחמי הגדוד את המוצב. במהלך הקרב התקבל דיווח על אש שנורתה מכיוון המוצב בעורפייה. הגדוד הקצה לשם כך פלוגה שהשתלטה על המוצב תוך חיסול הכוח הסורי ששהה בו.

בקרבות אלה היו לגדוד 17 2 הרוגים ו 16 פצועים , כולם נפגעו בכיבוש מצב 8100.

ואלה שמות חללי גדוד 17 במלחמה זו

אהרוני יאיר

גדיאל זבולון שלמה

חובן צבי (הרש מנדל)

קאופמן אברהם (טיבי)

רפמן אהוד

6.  חטיבת גולני בין השנים: 1967 – 1973 (לא כולל המלחמות)

רקע

הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לגבולות ארוכים יותר מאשר היו לפניה. הצבאות הערביים וארגוני הטרור שהיו קיימים עוד לפני המלחמה קיבלו עתה משנה תוקף לרצונם לפגוע בישראל גם במטרות אזרחיות וגם במטרות צבאיות. מערך הכוחות שעמד עתה מול ישראל כלל, בגבול הסורי את צבא סוריה וארגון הטרור א-צעיקה שנתמך ואומן ע"י הצבא הסורי, בגבול הירדני את הצבא הירדני כמו גם חיל משלוח עירקי שחנה בצפון ירדן ואת ארגוני הטרור הפלסטינאים בעיקר הפתח. ברצועת עזה פעל בעיקר הפתח ובגבול המצרי הצבא המצרי. הכוחות הללו  פעלו נגד ישראל כל אחד בדרכו שלו ובלי תאום בין מדינתי. תאום מלא היה בין כוחות הצבא המקומיים וארגוני הטרור. פעילות כוחות הצבא הסורי כללה פעילות מודיעין, חיפוי לפעילות א-צעיקה וירי על מוצבי צה"ל מעת לעת. יחידות א-צעיקה בצעו בעיקר חדירות לשטח רמת הגולן במטרה לפגוע ביחידות צה"ל. פעילות הצבאות הירדני והעיראקי היו בעיקר סיוע באש לחוליות טרור. המחבלים בגזרה הירדנית פעלו בגזרת בקעת הירדן כדי לחדור לגדה המערבית לחבירה עם חוליות מקומיות על מנת לפגוע בחיילי צה"ל ואזרחים וכדי לבצע פעולות תקיפה בישובים אזרחיים כולל ירושלים. בבקעת בית שאן פעלו המחבלים לשבש את החיים האזרחיים על ידי ירי קטיושות על הקיבוצים ובית שאן, ניסיונות חדירה לישובים האזרחיים לצורך פיגועי מיקוח, הטמנת מוקשים בדרכי העפר של הקיבוצים, ירי על סיורי צה"ל ועל המוצבים.

תקופת מלחמת ההתשה החלה כבר ביולי 1967: הפגזות ארטילריות לאורך תעלת סואץ מצד המצרים, בגזרת עמק הירדן/הבקעה והערבה מצד הירדנים, וברמת הגולן מצד הסורים. חיילי צה"ל נפגעו גם מאש שנפתחה על סיורי גבול וממוקשים. תחושת האופוריה מיוני 67' התפוגגה מעט, אם כי המורל עדיין היה בשמיים.

בעזה פעלו חוליות הטרור נגד אזרחים ישראלים שעברו במקום ובעיקר נגד כוחות צה"ל שפעלו במקום.

המצרים פעלו ע"י ירי מסיבי של ארטילריה ונק"ל על מוצבי צה"ל. חדירות קומנדו לתקיפת שיירות וניסיונות ללקיחת שבויים. לאחר מכן הפכה הלחימה מול המצרים למלחמת התשה של ממש. בהתאם לכך הוקצו משימות גם לחטיבה: לאחר מלחמת ששת הימים בגזרת רמת הגולן ובהמשך לאורך הגבול עם ירדן, רצועת עזה וכשגברה ההתשה מול המצרים גם באזור תעלת סואץ. בהמשך, התגברו פעולות הטרור גם מלבנון והחטיבה פעלה גם בגזרה זו בצורה נרחבת בפעולות שונות בהן נטלו הסיירת וכוחות גדודיים חלק במבצעים שונים.

ניתן לומר כי בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים מילאו גדודי החטיבה לכל אורך הגבולות ובכל הגזרות משימות של בטחון שוטף להגנה על הגבולות ועל האזרחים המתגוררים בסמיכות להם. כמו כן בוצעו על ידם ועל ידי הסיירת משימות התקפיות של תגמול ומנע כנגד הכוחות העוינים שהוזכרו. כוחות החטיבה נחלו הצלחות רבות וגרמו לאויב אבדות כבדות אך גם לכוחותינו היו הרוגים ופצועים. במקביל, הוסיפו כוחות החטיבה להתאמן בחורף ובקיץ.

בפרקים הבאים יתוארו רק חלק מפעילויות החטיבה במהלך שנים אלה, שלגביהם יש תיעוד מסודר. בהמשך הזמן ככל שיימצאו מסמכים נוספים יבוצעו מעת לעת השלמות ותוספות.

6.1  התבססות כוחות גולני באזור החרמון – יוני 1967

בסיום מלחמת ששת הימים התבסס צהל על הקו הסגול היורד מהחרמון לעבר קוניטרה והלאה למרכז רמת הגולם דרך תל פרס לדרום רמת הגולן עד לצדו הצפוני של הירמוך בואך עמק הירדן. בעוד שבמרבית המקומות היה אפשר להיכנס זמנית למחנות הצבא הסורי הנטושים, פסגת החרמון הייתה מקום שומם שיה צורך לבסס בו נוכחות. גדוד 13 היה הכוח הצבאי הראשון שקיבל את המשימה לתפוס ולהחזיק במקום.

6.1.1  סיפור הנפת דגל ישראל הראשון על החרמון על ידי כוח מגדוד 13

בתום מלחמת ששת הימים שהה גדוד 13 בקו שביתת הנשק ברמת הגולן. הפלוגה של גדעון המאירי התארגנה במחנה מנצ'ורה סמוך לקוניטרה. ימים ספורים לאחר תום המלחמה קיבלה הפלוגה פקודה מהמג"ד פנחס נוי להכין כוח שיעלה ויתפוס את החרמון שעליו לא שהה אף חייל ישראלי לפני כן. לפני עליית הכוח הלוחם עלו המג"ד, סגן מפקד הפלוגה דני הררי וקשר מהפלוגה לסיור מוקדם בכתף החרמון בעזרת מסוק סקורסי. כעבור זמן לא ארוך נחת מסוק נוסף ובו 40 לוחמים. השטח היה נטוש לחלוטין ולאחר סיור קצר להכרת האזור, חפרו החיילים שוחות והקימו אוהלי סיירים. המסוק עשה עוד 2 סבבים להבאת ציוד. למחרת בבוקר אילתר דני הררי בסיוע לוחמים תורן לדגל ישראל והוא הונף בפעם הראשונה על החרמון בטקס מרגש. למרות שהיה זה חודש יוני, הכוח דאג להצטייד בבגדים חמים משום שעל החרמון קר בלילה (ולעיתים ביום) גם בקיץ הכוח נותר בשטח עוד כשבועיים שבהם הועמקה ההכרות עם השטח על ידי סיורים ותצפיות לעומק סוריה. סיורים אלה קבעו בסופו של דבר את הקו הסגול. לאחר שבועיים אלה הוחלף הכוח על ידי כוח אחר. בימים הראשונים התארגנה שיירת פרדות שיצאה ממג'דל שמס להבאת אספקה לכוח בראש ההר. כאשר נתמנה דני הררי לפקד פלוגה ג' בגדוד לאחר כחודש, המשיך הקשר שלו עם החרמון. כוח בפיקודו החל לבצע סיורי נוכחות שיצאו רגלית ממג'דל שמס לאורך כל היום והסתיימו לקראת ערב ליד קיבוץ דן למרגלות ההר. לימים, כשהיה מפקד פלוגה א החל מוצב החרמון להיבנות וחייליו כבר איישו את המקום. בעת הזו, כשנה לאחר העלייה ההיסטורית הראשונה לחרמון, עדיין התנוסס הדגל הראשון על ראש ההר, אמנם מעט קרוע אך עדיין מתנופף בגאון

דגל ישראל הראשון שהונף על גבי פסגת החרמון בידי לוחמי גדוד 13 לאחר מלחמת ששת הימים – יוני 1967

6.1.2  פעילות בטחון שוטף ברמת הגולן

לאחר מלחמת ששת הימים בשנים 1967 – 1968 פעלו כוחות החטיבה במשימות בטחון שוטף וחדירות במרחב רמת הגולן וחלק מהכוחות הוקצו גם למשימות בגזרת עמק הירדן שהחלה להיות כר נרחב לפעילות חבלנית. זמן קצר לאחר המלחמה החלו ניסיונות פח"ע ברמת הגולן והגדודים נתקלו במקרים רבים ולחמו כנגד המחבלים. מספר פעולות של גדוד 51 כנגד חוליות מחבלים זכו להבלטה ופרסום. במקביל, ערכו כחות הסיירת ולעיתים כוחות גדודיים בחציית הגבול ומיקום תשמועים ומארבים בשטח הסורי כולל באזור הרוקד שהוא אזור קשה לתנועה . בהדרגה ירדה פעילות המחבלים ברמה ועברה לעמק הירדן.

6.3  פעילות בעמק הירדן

תקריות הגבול ביישובי וקיבוצי עמק בית שאן היו על בסיס יומי כמעט. למעשה כל העמק [כיום עמק המעיינות וצפונה ממנו] הפך לשדה קרב שכלל הפגזות, מיקושים וחדירות מחבלים. המצב הביא תחילה את צה"ל להיערכות הגנתית – בניית גדר גבול מאסיבית עם אמצעי גילוי, ובהמשך ביוזמות התקפיות נקודתיות ומדי פעם פעולות רחבות היקף. במשך שלוש שנים של גזרת גבול חמה מאוד נהרגו 141 ישראלים ונפצעו כ-800. בצד הירדני היו מאות רבות של הרוגים כאשר בתקופה זו נטשו כ-70 אלף תושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לגבול את בתיהם ועברו למחנות פליטים בפאתי רבת עמון.

חטיבת גולני הייתה באותם ימים הכוח העיקרי בגזרה זו שנשא בעול. הגדודים היו פרוסים משער הגולן עד טירת צבי, והלוחמים השתתפו באיוש מוצבים, תשמועים, מארבים וחדירות לשטח ירדן להנחת מוקשים, פיצוץ מבנים ופגיעה ברכבים נעים. פעולות נקודתיות אלה היו בזמנו חסויות ולא דווחו לתקשורת ולציבור. גזרת עמק בית שאן הייתה במסגרת חטמ"ר 2 של פיקוד צפון בפיקודו של אל"מ מנו שקד [שימש מח"ט 3 בששת הימים].

6.3.1  פעולות ראשונות בקו – גדוד 12 

גדוד 12 שנחבל קשות בקרב על תל פאחר ב-9 ביוני 1967, השתקם בינתיים ומילא מחדש את השורות. בקיץ 1968 כללה פלוגה א' חלק מלוחמי הקרב על תל פאחר וחלק חיילים חדשים שהתגייסו מאז. הוא היה הראשון מבין גדודי החטיבה שירדו לקו עמק הירדן. בתחילת 1968 ירד גדוד 12 בפיקודו של משה יוסף מרמת הגולן לגזרת עמק בית שאן – לתקופה הסוערת בגבול ירדן. כבר מתחילת שהותו בקו הותקפו כוחותיו בסיורים או באמצעות הנחת מיקוש. המג"ד החליט די מהר כי על מנת לשנות את המשוואה של רודפים -נרדפים יש צורך בחדירות ליליות באופן תדיר או כפי שניסח זאת: "נמתין להם בצד המזרחי וננסה לפגוע בהם לפני שיחצו את הירדן". ואכן, חדירות ומארבים לגדה המזרחית של הירדן הפכו לדבר שבשגרה. מנגד, הירדנים היוו אויב קשה, שכבו במארבים והסבו לכוחות הגדוד לא פעם נפגעים. לא תמיד הסתיימו הפעולות בביצוע המשימה, בחלק מהן היה צורך לסגת לאחר קרב קשה. לוחמי הגדוד הוותיקים שלחמו בחירוף נפש בתל פאחר עמדו בתקופה זו בפני אתגרים לא פשוטים. דוגמאות לפעילות שלוו בקרב קשה היו המבצעים "ינשוף" ו "צללית" של פלוגה א' בפיקודו של שמיל גולן (לימים תא"ל) שנפצע בקרב בתל פאחר, קיבל צל"ש על תפקודו בקרב, החלים וקיבל את הפיקוד על הפלוגה מאהרון ורדי.

פעולת "ינשוף"

בתחילת 1968 ירד גדוד 12 מרמת הגולן לגזרת עמק בית שאן – לתקופה הסוערת בגבול ירדן. סגנו של שמיל באותה תקופה היה סגן דוד מרציאנו והמ"מים שמעון בן ארי, גדי ליבנה ויצחק חמאווי, שבששת הימים היה ממצטייני כיבוש תל פאחר. מקום הכינוס של פלוגה א' היה באותם ימים ליד קיבוץ חמדיה, כשני ק"מ מצפון לבית שאן. הפלוגה השתלבה בשגרת הסיורים האלימים בשטח ירדן ובהשכבת מארבים נגד מחבלים שחדרו לביצוע מיקוש ופיגועים. 

"ינשוף" היה שם קוד לסדרת חדירות לשטח ירדן. החדירות בוצעו בהרכב כוחות של עשרה עד 22 לוחמים. בכל המקרים היה הכרח לחצות את נהר הירדן, שהיווה את הגבול ובתקופת החורף והאביב היה שוצף וגבוה. את החציה ניהל לוחם משייטת 13, שהיה מצורף לכוחות, ונעשה לרוב באמצעות חבל ובמקרים אחרים בסירת גומי. קור המים היה משתק. החיילים היו מגיעים לגדה השנייה רטובים עד צוואר ורועדים. החובש זמיר כהן מספר שחלק מהחבר'ה היו לוקחים איתם בגדים יבשים בניילון אטום ומחליפים בצד המזרחי.

הנוהל היה שהמ"פים מקבלים פקודת מבצע ומכינים את הכוח: קבוצת סיור לתצפית, קבוצת פקודות ללוחמים ובשעות אחר הצהריים מתחילים לנוע ברכבים לכיוון הגבול, מחכים לחשיכה, חוצים לצד השני, נלחמים וחוזרים לפנות בוקר. המארבים והפעולות רדפו זה את זה. החבר'ה, בעיקר הקצינים, הגיעו לפעמים למצבי עייפות קיצונית. בליל 29-28 במאי פעל כוח שמיל מעבר לגבול. בדו"ח הסיכום לפעולה זו אין שום אזכור היכן פעל הכוח, אולם משיחות עם לוחמי גולני התברר כי פעולה זו התבצעה ממזרח לקיבוץ כפר רופין. הכוח מנה שלושה קצינים, שישה מש"קים, 11 לוחמים ושני חבלנים. בנוסף לכוח החודר היה גם כוח חילוץ שכלל 14 חיילים. דו"ח הפעולה פירט את תחמושת הכוח התוקף: 12 עוזים – 5 מחסניות לכל אחד, שני ררנ"טים – 5 פצצות בתרמיל גב, שישה מקלעונים – 18 מחסניות כל אחד, מרגמה 52 מ"מ עם 12 פצצות תאורה ושש פצצות חנ"מ, מא"ג – 750 כדורים בשלושה סרטים, שני רימונים מס' 26 משופרים לכל חייל, 80 ק"ג ט.נ.ט נישאים בשמונה תרמילים, שני מוקשים נגד רכב, חמישה פנסי כיס כחולים, חמש רקטות צהובות, ארבע רקטות אדומות, תיק עזרה ראשונה ואלונקה לחובש, משקפת ומצפן לכל קצין, חגורת הצלה לכל חייל, טבעות סנפלינג עם חבל באורך מטר. 11 כידונים, חמישה מקצצי תיל, סירת גומי [שכוח החילוץ נשא אותה], מ"ק 10, משקפת נוימן (לראיית לילה).

פקודת המבצע הייתה לחדור בציר 4, להטמין שני מוקשים על הדרך ולפוצץ מספר מבנים באזור. יום ה-28 במאי הוקדש ללימוד ציר התנועה על גבי תצ"א ותצפית על אזור הפעולה, שבו מסר המג"ד סא"ל ברוך גורודיש למפקד הכוח שמיל את ציר התנועה המדויק, מבנה התנועה, הגישה לביצוע המשימה, שיטת ביצוע, תגובות במקרה של היתקלות וארגון השטח מבחינה ארטילרית. בשעה 17:30 ביצע שמיל מסדר יציאה ותדריך ללוחמים. בתדרוך נמסר בין היתר כי שלושת לוחמי החוד ינועו עם נשק דרוך ולא נצור ויתר הלוחמים בדרוך ונצור. שיטת חציית המכשול בסירת גומי תהיה בארבעה סבבים. נמסר כי במקרה היתקלות תתבצע הסתערות מידית של מרבית הכוח, כאשר מא"ג מרתק ומרגמה מאירה. לכוח נמסר כי באזור הפרדס שבו ינועו הם עלולים להיתקל במארב אויב. יצוין כי מספר ימים קודם לכן בוצע אימון באש חיה של היתקלות במארב. לא נעשה תרגול בצליחת מכשול מים היות שהכוח היה מתורגל מכמה פעולות קודמות. בשעה 19:00 יצא הכוח משטח היישוב הסמוך למקום חציית הנהר – כאמור, קיבוץ כפר רופין. בראש נע החוד בתנועות מאובטחות, ואחריו כוח החילוץ כשהוא נושא את הסירה. הכוח חצה את מכשול המים בסירת גומי, כמתוכנן, והחל לנוע אל היעד. עד אזור מטעי הבננות היה השטח נוח יחסית לתנועה, אבל מכאן נעשה סבוך וטובעני, דבר שהיקשה על התצפית והתנועה. לאחר תנועה של כ-500 מטר בשטח החליט המפקד לסטות מהציר המתוכנן ולהמשיך לנוע על הדרך, כאשר הציר נסרק מדי פעם במשקפת לראיית לילה. החוד הגיע כעשרה מטר מהמקום המתוכנן להנחת המוקשים, כאשר חלק מהכוח עוד היה במטע הבננות. בשלב זה נפתחה על הכוח אש ממארב אויב. החוד השיב באש והמ"פ שמיל הורה לזרוק רימונים. הכוח זרק תשעה רימונים וכן נורתה פצצת ררנ"ט והכוח ירה במא"ג ומעוד עשרה כלי נשק. כוח האויב זרק ארבעה רימונים. במקביל הואר השטח ע"י פצצות תאורה 52 מ"מ ולאורו הסתערו הלוחמים על האויב תחת צרורות ירי שנורו לעברו. בהסתערות זו נהרגו ארבעה חיילים ירדנים ששכבו במארב ועוד אחד במהלך מנוסתו. דו"ח הסיכום לא פירט את מעשהו של שמיל, אבל לוחמיו לא שכחו זאת מעולם. מספר טוראי משה נאור, שהיה שם: "התקילו אותנו ופתחנו באש, אני לא הספקתי לירות הרבה. כל המחבלים נהרגו חוץ מאחד שהתרומם עם הנשק שלו ורצה לירות בשמיל מטווח קרוב". נראה שבשלב זה היה לשמיל מעצור, מאחר שהוא הסתער על המחבל, הוציא לו את הנשק מהידיים והלם בראשו. נאור: "הקת של הרובה נשברה, עפה עלי ופגעה לי בברך. חזרתי לא הכי נחמד". סג"מ ציון פילוס שהיה בפעולה זו מספר: "שמיל פשוט הסתער עליו, דרס אותו וניפץ לו את הנשק על הראש". זמיר כהן, שהיה החובש באותה פעולה, סיפר ששמיל הסתובב עם הקת הזו במשך כמה ימים. מעשהו זה הצטרף לעלילות שצבר שמיל במשך שנות שירותו וזיכו אותו בהילה של אומץ וגבורה. בתום הקרב בוצעה סריקה בשטח והתברר שכוח האויב מנה חמישה חיילים, ששכבו בתעלת השקיה בכיוון מערב. רוב כוח האויב נפגע מרסיסי הרימונים. הציוד שלו כלל מקלע 0.3, ארבעה רובי קרבין, רובה ספרינגפילד, מ"ק 10, מרגמה 52 וסכין קומנדו. בגמר הסריקה אורגן הכוח ולאחר התפקדות ובדיקת ציוד החל בתנועה חזרה לשטח ישראל. בתוך כך נפתחה אש על הכוח ממוצב ששכן מדרום למקום ההיתקלות. בהגיע הכוח לפינה הצפון-מזרחית של הפרדס נורתה אש נוספת והשטח הואר בפצצות תאורה. האש היתה מעל הראשים והכוח נשכב ולאחר מכן המשיך לנוע. משך כל התנועה חזרה פעל מ"ק השלל הירדני שנלקח, אבל איש מהחיילים לא ידע ערבית והדברים לא הובנו. 

                                                                            מרשם קרב פעולת ינשוף

בסיכום הפעולה נכתב כי היא בוצעה בצורה טובה ויעילה. הכוח לא הסתער מידית ברגע שנפתחה אליו האש וזאת מכיוון שרק שלושה חיילים היו בחוד כאשר יתר הלוחמים עוד היו מאחור. הוכחה יעילות זריקת הרימונים תוך ירי במקביל. הוכחה היעילות של ההסתערות תוך הארת השטח בפצצות תאורה, דבר שסייע לזיהוי מדויק של האויב.

פעולת "צללית" – 21-22 באוגוסט 1968

הפקודה שהגיעה למ"פ שמיל לקראת סוף אוגוסט 68' הייתה: לפוצץ שלושה מבנים כ-1 ק"מ צפונית מזרחית לכפר הירדני הקטן מוחמד סלאח. הכפר התנשא מעל הגדה המזרחית של הירדן ומעל בריכות הדגים של חמדיה. שלושת המבנים היו בשטח של חווה חקלאית בבעלות אפנדי, שעל שמו נקרא המקום. המבנים הלבנים שימשו מדי פעם את הצבא הירדני, אבל באותם ימים הפכו בעיקר לנקודת יציאה של מחבלים, שחצו את הנהר להנחת מטענים, חבלות ומיקוש.

אחד הפיגועים הראשונים שביצעו מחבלים באזור זה אירע כמה חודשים קודם לכן, ב-1 אוקטובר 1967: שישה מחבלים שיצאו ממוחמד סלאח הגיעו עד לקיבוץ חמדיה, מרחק של כ-4 ק"מ, והניחו מטעני נפץ ליד מספר בתים. יורם פרג, חבר המשק ולוחם סיירת גולני (גיוס נובמבר 1966), שהיה בבית בחופשה רגילה – הראשונה מאז ששת הימים, יצא לכיוון הדמויות החשודות ואז נורה ונפצע קשה. אביו מיכה, שהיה חובש, ניסה להציל את בנו, אבל זה נפטר מאובדן דם. אגב, רק לאחרונה הצליחו חבריו של יורם לסיירת גולני והאבא, שכיום הוא בן 97, להעלות את יורם לדרגת רב"ט אחרי מאבק ממושך מול צה"ל.

כל המחבלים שחדרו לחמדיה חזרו בשלום לבסיסם.

ביצוע הפשיטה על הכפר מוחמד סלאח נקבע לליל 21-22 באוגוסט. הכוח הורכב מ-22 לוחמים כאשר סגנו של שמיל היה סגן גבי יהלום, קצין ותיק מהצנחנים שחזר לשירות קבע. ההכנות לפעולת צללית כללו תצפית יום על אזור היעד ולימוד השטח דרך מפות ותצ"א. כן בוצעו תרגול טיהור וחבלה על מודל ואימון היתקלות באש חיה. בהנחיות מח"ט גולני אל"מ קותי אדם נאמר כי שלמות הכוח עדיפה על ביצוע המשימה. ביום שבו פלוגה א' בפיקודו של שמיל נערכה לפעולה, נקבר תאודור רוטנברג מהפלוגה המסייעת של גדוד 12, לאחר שיום קודם [20.8] עלה הזחל"ם שעליו נע על מוקש נ"ט. זה קרה באזור קיבוץ מיצר של היום בעת פתיחת ציר. הרכב הכוח של שמיל: חמישה קצינים, 15 לוחמים, חובש וקשר – סה"כ 22 איש. הצלחנו לאסוף את מרבית שמות האנשים שהשתתפו בפעולה זו: סרן שמיל גולן, סגן גבי יהלום, סרן שלום פיש [קצין אספקה שהסתפח לפעולה], הסג"מים יצחק חמאווי וציון פילוס, אהרון כהן, מנשה סמריה, משה נאור, יואב בלמן, ברוך גולדשטיין, דניס כדורי, יוסף צבי, דני חוכמה ובחור בשם עוזי מסיירת אגוז, שהיה מפעיל משקפת לילה "נוימן" וכינויו היה "נוימניסט". הקצין ציון פילוס משחזר: "ליעד שלנו קראו 'שלושת הבתים'. נאמר לנו שיש מחבלים שיוצאים משם ויורים על סיורים שלנו. ההוראה הייתה לעלות על הבתים האלה והסתבר בדיעבד שעלינו על מחלקה ירדנית מחופרת היטב. המודיעין שלנו לא היה משהו".

ביום רביעי 21 באוגוסט 1968 בשעה 20:00 נעו הכוח המבצע ואחריו כוח החילוץ לכיוון המעברה המתוכננת. פילוס נזכר באנקדוטה: באותו יום פלשה ברית המועצות לצ'כוסלובקיה, וממש לפני היציאה מישהו בא וסיפר לנו את זה. "חשבתי לעצמי את מי זה מעניין עכשיו? היינו מרוכזים בפעולה הקטנה שלנו". בהגיעם לאזור החציה נתקלו בסבך ובמתלול. שמיל קיבל אישור באלחוט לבדוק מעבר נוח יותר משני צדי המעברה. הוא איתר מעבר נוח כ-400 מטר צפונית מהמקום המתוכנן ובשעה 22:55 דיווח על גמר צליחה. בגלל לחץ זמן לא בוצעה חציית הירדן בסירה, אלא רגלית. לאחר בדיקת "השייט" כי עומק המים אינו עולה על 1.20 מטר, החליט שמיל לצלוח את הנהר ברגל על-ידי מתיחת חבל, כאשר כל חייל קשור מצדו הדרומי של החבל בוו קפיצית. לאחר תנועה של 100 מטר נתקל הכוח בסבך צפוף וגבוה שהיקשה על התנועה. החיילים נאלצו להחזיק אחד בשני כדי שלא יאבדו זה את זה. חמאווי זוכר את זה בבהירות: "זה היה סבך מטורף של גומא, שהיה על עשרות מטרים. תוך כדי חצייתו, עשינו המון רעש". לאחר מעבר הסבך, שאורכו היה כ-150 מטר, נתקל הכוח במכשול נוסף – מתלול בגובה של כ-7 מטר. לאחר מספר דקות איתר הכוח מעבר שבו הצליח לטפס ולעלות לשטח הפתוח והמשיך בתנועה במבנה של חוד לפנים וטוריים מאחור. כשהגיעו סמוך לתעלת הניקוז חזיתית וממערב לשלושת המבנים שאותם הוא אמור לפוצץ, נורה אליהם צרור מאש אוטומטית (שעה 23:50 לערך). הכוח ירד לאדמה. מפעיל המשקפת לראיית לילה צפה לכיוון המבנים, אבל לא זיהה אותם. שוב נפתחה לכיוונם אש מקלעים שחלפה מעל הראשים. שמיל הורה לכוח לא להשיב אש, על מנת לאתר במדויק את מקור הירי. בדקות אלו הצטרפו עוד ארבעה חיילים לחוד שתפס עמדות בתוך תעלת הניקוז – סה"כ עשרה חיילים. יתר ה-12 נשארו מאחור בשדה השלף הפתוח. 

עבור זמן קצר נפתחה שוב אש אוטומטית, כנראה ממק"כ וממקל"פ, הפעם יעילה ומדויקת. פילוס: "נתקלנו באש ממרחק 50 או 60 מטר שנורתה עלינו בגובה דשא. למזלנו היה קפל קרקע קטן שניתן לשכב ולהשיב אש". שמיל פקד על המקלעונים, על המא"ג והררנ"ט להשיב אש. כמו כן נורתה פצצת תאורה 52 מ"מ. באור התאורה נפגעו שני חיילים ונראו פגיעות הררנ"ט סמוך לבתים. חילופי האש גברו. שמיל פקד על חמאווי לקחת אתו ארבעה חיילים, לנוע באיגוף ימני ולהסתער על האויב כשהוא עצמו התכוון להצטרף אליהם. בטרם הספיק חמאווי לארגן את החוליה, נפגע שמיל ברגלו. שניות אחדות לאחר מכן נפגע חייל נוסף.

כתוצאה משיבוש מהלכי הקרב והפציעות הרבות הורה שמיל לסגת.

טוראי דניס כדורי שהיה בכוח החוד מספר: "הייתי צמוד לשמיל עם מרגמה 52. ירו עלינו צרורות שחלפו מעלינו ושמיל המשיך והמשיך. לפני הבית, 30 או 40 מטר, הפתיעו אותנו ביריות מקרוב. אני שומע שיש פצועים. שמיל ואני צועקים לירות על החלון. אחרי כמה שניות מס' 2 שהיה לידי, יוסי צבי, אומר לי ששמיל נפצע. באתי לשמיל ואמרתי מה קרה? הוא אומר נפצעתי ונתן פקודה להמשיך להשיב אש". חמאווי: "עצרתי את האיגוף, רצנו חזרה וראינו שיואב בלמן נפגע, עוזי מאגוז פצוע בעין, לגולדשטיין נכנס כדור מהלסת שיצא מהלחי ושמיל עם כדור ברגל ימין". פילוס זוכר: "ברגע ששמיל נפגע הייתה התרגשות כזו. הוא חטף 0.5 מעל כף הרגל. הנעל הייתה מחוררת, אבל השרוכים החזיקו את הנעל. הבחור עם המשקפת חטף פגיעה בנשק שלו והנצרה של הרובה עפה לו לעין. בשלב זה קיבלנו פקודה לסגת". חמאווי הורה לחלץ את הפצועים הצידה מהמקום המטווח. "התחלנו לבצע חבישות. ואז אני מגלה שיש לנו אלונקה אחת. החובש היה או דני ברגר [בשיחה עמו, ברגר לא זכר שהיה בפעולה הזו] או שלמה דחוח. ברוך גולדשטיין המ"כ היה בהיסטריה ולא הייתה ברירה אלא להשכיב אותו על האלונקה. לא היhתה לנו יכולת לדעת מה חומרת הפציעות. חבשנו את שמיל ואת עוזי, ואז התעוררה שאלה איך לוקחים את בלמן. מכיוון שהיו לנו שלושה תד"לים מלאים בחומרי נפץ, נתתי הוראה לרוקן את הדינמיט ולפזר את החומר נפץ והשתמשנו בתרמילים כאלונקה מאולתרת. שישה חבר'ה הרימו את בלמן על האלונקה הזו".

נראה שעוד לפני שבלמן הושכב על האלונקה היו כמה חבר'ה שפינו את בלמן בסחיבת פצוע. דני חוכמה זוכר זאת היטב: "בלמן החמוד הזה נפצע והתחילו להרים אותו. כל אחד לקח אותו קצת ואז העבירו לי אותו. זה היה כבד עליי, הלכתי לאט מדי ואז גבי, הקצין מהצנחנים שהצטרף אלינו, נתן לי בעיטה בתחת ואמר לי יותר מהר. קיללתי אותו ואחר כך העבירו את בלמן למישהו אחר, או ששמו אותו על אלונקה". חמאווי: "ארבעה סחבו את גולדשטיין על האלונקה, שניים תמכו בשמיל, שניים תמכו בעוזי, ונשארו בעצם ארבעה חיילים פנויים, שאבטחו את התנועה אחורה. מדי פעם עשינו החלפות כדי להקל על האנשים. כל נושא ההתעסקות עם הפצועים לקח זמן רב". דניס מספר שעד שפינו את שמיל עבר זמן: "ניסינו להרים אותו, אבל הוא היה כבד ואנחנו קטנים. פעמיים ניסינו ולא הצלחנו. הוא אמר לנו – תשאירו לי כמה רימונים ותלכו מפה. אבל שכנענו אותו. השכבנו את הפצועים, הרמנו את שמיל והתחלנו ללכת חזרה".

בדו"ח הפעולה נכתב, כי שמיל דיווח למג"ד על המצב וביקש מסוק חילוץ והנחתה ארטילרית. המג"ד השיב: "אי אפשר לנחות אצלך, נוע אחורה לאט לאט. אני שולח לך את כוח החילוץ". בהתאם לדרישת שמיל החלה הנחתה ארטילרית. בשעה 00:10 נפלה פצצת 120 מ"מ זרחן ראשונה כ-100 מטר מצפון לשלושת הבתים וכ-250 מטר מהכוח. שמיל תיקן את אש המרגמות וקיבל פעמיים שתי דקות אש לתכלית. אש המרגמות הייתה יעילה ומדויקת. בשעה 00:30 הופסקה אש האויב כליל. שמיל הורה לסגנו גבי ולמספר קצינים סביבו לארגן את הכוח לתנועה לאחור. בדו"ח נכתב כי החלטתו של שמיל שלא לבצע את המשימה ולבטל את ההסתערות נבעה משלושה גורמים: 1) לשמור על שלמות הכוח בהתאם להנחיה. 2) השטח היה פתוח ומואר ע"י תאורת האויב ושריפת שדה השלף, והסתערות ממרחק 170 מ' מהיעד הייתה גורמת לנפגעים נוספים. 3) לאחר דיווחו למג"ד על מצבו, נאמר לשמיל בצורה חד משמעית שלא יקבל מסוק ושעליו לנתק מגע.

בשעה 00:40 החל ניתוק המגע. הכוח התארגן לתנועה לאחור ושלוש דקות לאחר מכן החל לנוע. הפתילים והמאיצים רוכזו לחוד וניתנה הוראה לפזר את הט.נ.ט מתוך התרמילים תוך כדי תנועה, על מנת להשתמש בתרמילים כאלונקה מאולתרת וזאת עקב מחסור באלונקות. הייתה אלונקה אחת ו-4 נפגעים, מהם אחד הרוג. התנועה לאחור התנהלה באיטיות. הכוח עבר כ-600 מטר במשך 50 דקות. כדי להתחבר עם כוח החילוץ מהר ככל האפשר, התקדמו סרן שלום וחייל נוסף עם המ"ק 10 היחיד לפני הכוח לכיוון כוח החילוץ. בשעה 01:17 התבצעה החבירה עם החילוץ ע"י סימנים מוסכמים וקשר אלחוטי, וכעבור כ-3 דקות גם עם כוח שמיל. כאן התבצע ארגון מחדש של נשיאת הפצועים על גבי 3 אלונקות נוספות מכוח החילוץ. חוליה בת 4 חיילים בפיקודו של סרן שלום התקדמה כדי לפלס דרך. הכוח הורד מהמתלול והושארה אבטחה מאחור עד למציאת נתיב נוח.

מרשם קרב פעולת צללית

בהתייעצות עם המג"ד דרורי, הוחלט על נסיגה מעט צפונה כדי לחמוק מהאש הארטילרית.  פילוס מספר שבכל פעם שנפגש מאז עם שמיל, היה זה אומר לו – 'רק אתה היית מסוגל לסחוב אותי'. אני יכול לומר שהתפקוד של שמיל באותה פעולה היה כמו של גיבור אמיתי".

מסקנות והמלצות מהפעולה כפי שנכתבו בדו"ח: 1) לקח בולט הוא הצורך בתרגול החיילים בכל הקשור לנשיאת פצועים. 2) במקרה של כניסה לסבך או היתקלות במכשול אחר, כוח החילוץ חייב לצלוח לגדה המזרחית עם הכוח המבצע לבדיקת נתיב ואחר-כך לחזור למקום האבטחה. בפילוס דרך בסבך יש צורך לסמן את נתיב המעבר בסרט לבן לסימון. 3) יש להקדיש תשומת לב רבה ללימוד השטח, שבמקרה זה קבע הדו"ח לא נעשה ביסודיות: אילו השתמשו בתצ"א אנכי וסטריאוסקופ ניתן היה להבחין במתלול ובמכשולים, ולבחור נתיב נוח יותר. 4) במשימת פיצוץ בתים מומלץ להצטייד במרנ"ט (רצוי RPG 7). לאחר שאוכנה אש האויב ונאמד הטווח, אין טעם לירות פצצות תאורה, דבר שמסייע לאויב לגלות את כוחותינו.

חמאווי זוכר ששמיל הפצוע לא הוציא מילה – "לא נאנח ולא כלום. הוא היה בהכרה מלאה, נתן הוראות. כל הזמן התייעצתי איתו מה לעשות והעברנו תשדורות לגדוד". ב-01:30 החל הכוח בתנועה איטית בתוך הסבך. לאחר עשרות מטרים של הליכה נפגש עם חפ"ק הגדוד שבו היו המג"ד, הקמב"צ, קצין סיוע ארטילרי וסמל מבצעים. לפי זיכרון החיילים, מפקד פעולה זו היה אמיר דרורי, מג"ד 13, ולא גורודיש מג"ד 12. התנועה בסבך הייתה איטית וקשה. לפעמים לא היה ברור אם כיוון התנועה הוא נכון.

המג"ד הורה לקצין הארטילריה שייקח אזימוט 270 מעלות, והכוח המשיך בתנועה מערבה עד שהגיע לירדן. צליחת המים לא היתה בעיה ובוצעה תוך רבע שעה, כאשר הסירה ביצעה ארבעה סבבים – פצוע אחד בכל סבב. יתר החיילים צלחו בעזרת חבל. פינוי הנפגעים לבתי החולים נעשה כשהאמבולנס הגדודי עם הרופא נסעו עד לכניסה לחמדיה ומכאן פונו במסוק.

6.3.2   גדוד 13: פעילות במלחמות ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים

דני הררי על פעילות הפלוגות והגדוד.

הגדוד פעל במלחמת ההתשה בכל גזרות הלחימה אם כמסגרת גדודית ואם כפלוגות בודדות. מתחילת מלחמת ההתשה היה המג"ד אמיר דרורי ז"ל, מפקד משכמו ומעלה שהצעיד את הגדוד ליכולות חדשות. תחילת הפעילות הייתה בגזרת בקעת הירדן על פי העיקרון שקבע אלוף הפיקוד דוד אלעזר (דדו) – "טרור נגד טרור". החטיבה קיבלה 9 משימות ללילה אחד חשוך וקר מתוך 22 משימות לכלל יחידות צה"ל. הגדוד קיבל מתוכן 2 משימות אחת בפיקוד מנדי (יעקוב אור) מ"פ המסייעת. והשנייה עבורי , דן הררי מ"פ א'. המשימה שלי הייתה, – חציית הירדן חדירה לכפר הירדני מנשיה, הנחת 80 מוקשי נעל בפתחי הבתים וחזרה לשטחנו תוך הימנעות ממגע עם יחידת לגיון ירדני ששהתה בכפר. לעת הזו לא היה ניסיון רב במעבר מכשול מים. הכוח שלי מנה 15 לוחמים ו – 2 אנשי שייטת 13. הירדן היה במלא עצמתו המים היו קרים מאד, בקושי רב ולאחר מספר ניסיונות ועקשנות שלי הצליחו השייטים להעביר את החבל ולקושרו לעץ בצד השני. עתה גלשנו למים אחד אחד תלויים בטבעות סנפלינג על החבל, ללא חגורות הצלה וכך על סף קפיאה  וטביעה  הצלחנו במאמץ אדיר להעביר את כל הכוח. המוקשים היו מוקשים סוריים שלל. עברנו בית בית , חפרנו והנחנו מוקש באזור הפתח. חזרנו לשטח מדינת ישראל לפנות שחר כדי להתבשר כי מכול 22 המשימות בוצעו רק שתיים. של מנדי ושלי. הפעולות האלו החלו להיות יום יומיות. הלקחים הופקו, והשתכללו השיטות למעבר מכשול מים. ביצענו חדירות להנחת מלכודות כמו חולצה מגואלת בדם הקשורה למוקש, מארבים לרכב ירדני, מארבים מסוגים שונים ומשימות מסובכות יותר ויותר.

 אזכיר רק שתי פעולות שביצעה הפלוגה מתוך עשרות רבות.

מארב לילה יום לילה

חצינו את הירדן ולאחר תנועה של כשעה , התמקמנו במארב במטע לימונים במרחק של 10 מ' מצומת דרכים. המשימה הייתה לבצע מארב לילה, להישאר במקום כל היום ולחזור חזרה לשטחינו בלילה הבא. בשעה 0500 לערך קיבלתי בעיטה ברגל שהפנתה תשומת ליבי לחייל ירדני האוחז במקלע ברן ועומד ובוהה בנו מהדרך. הסתכלתי בפניו וראיתי מהו פחד מוות. אחיזתו בברן לא הייתה בכוננות ירי. שקלתי שלא יתכן שהוא לבד והמתנתי מעט להתקרבות חבריו. לאחר פרק זמן שלא עלה על חצי דקה נתתי פקודת אש. הררנ"טיסט שמואל סוויסה פגע פגיעה ישירה בראשו המא"גיסט חורר את גופו נזרקו גם שני רימונים ולאחר מיכן הסתערנו. תוך כדי הסתערות נפתחה עלינו אש מצד ימין. פנינו בהסתערות לימין פגענו ב- חיילים נוספים. עתה היה עלינו לנתק מגע ולחזור באור יום. הירדנים החלו להפגיז אותנו בתותחים 25 ליטראות ואנו נענו בפרדסים לקראת מעבר הירדן. המעבר היה תחת אש תותחים אולם חזרנו ללא פגע.

מארבים מסוג זה ביצענו מספר פעמים, כולל בבית נטוש בלב הכפר מנשיה.

פיצוץ "החווה הירוקה"

 "החווה הירוקה" שכנה מול קיבוץ חמדיה במרחק של כ 3 ק"מ מעבר לירדן. "החווה" שמשה את מחבלי הפתח כמפקדה אזורית ובסיס יציאה לפעולות בישראל. הוחלט להשתלט עליה ולפוצץ אותה. המשימה הוטלה על הפלוגה שלנו (פל' א'). לאחר לימוד המשימה ותרגול על מודל באתי לאישור תכנית בפני דדו (אלוף הפיקוד). בעת הדיון התעורר ויכוח בין מפקד הנדסה פיקודי לביני בדבר כמות חומר הנפץ הדרושה. קצין ההנדסה דרש שנישא עמנו 150 ק"ג ט.נ.טי. אני טענתי שזה יסרבל וידרוש הגדלת כוח האדם, טענתי כי לאור ניסיוני הרב בפיצוץ בתים בפעולות קודמות, אין צורך יותר מאשר 55 ק"ג. ("בחווה" היו בית אחד על שתי קומות ו – 4 קסרקטינים על קומה אחת". על פי תכניתי היה מספיק 8 ק"ג לכל קסרקטין, 15 ק"ג למבנה בן שתי הקומות ו – 8 ק"ג מטען רזרבי. אלוף הפיקוד פסק ! " אתה המפקד בשטח, אתה המחליט. אולם תהייה במצב קשה אם בבוקר נצפה על המקום וניראה שהמקום אינו שטוח". יצאנו לפעולה כוח מהפלוגה שכלל 59 לוחמים בחלוקה של 10 לוחמים לכול מבנה 5 לוחמים ככוח רתק וחפ"ק שלי שמנה אותי, קשר, מועלם סמל החבלה ו – 2 חובשים. לאחר חציית הירדן ותנועה שקטה, הגענו לגדר "החווה". הצבנו את הרתק, חתכנו את הגדר והצלחנו להציב כל כוח בנקודת הפרצה שלו ללא גילוי. לפקודה "פעל " ! נכנסו כול הכוחות בעת ובעונה אחת השתלטו תוך אש והכינו את הבתים לפיצוץ. מועלם עם לוחם נוסף גללו פתיל רועם וחיברו את כול המבנים לנקודת יזום אחת. הכוח נסוג עד אחרי קו הגדרות והפעלנו את החומר. הפיצוץ היה מרשים ומיד אחריו יצאתי עם מועלם סמל החבלה לבדוק תוצאות. הכול היה שטוח, הדבר היחיד שעמד בשטח היה עמוד חשמל שנותר זקוף. שמנו עליו מטען קטן וגם הוא נשלח לחלל. התחלנו בתנועה חזרה. הירדנים התעוררו פתחו בירי מרגמות תאורה ומקלעים כבדים. כול עת שאש המקלעים סיכנה אותנו נשכבנו ובחלוף הסכנה המשכנו. חצינו חזרה את הירדן ואני נפגשתי עם המג"ד ויחד עלינו לחפ"ק הפיקודי שהתמקם  ב"הר הרוחות"  הייתה שמחה גדולה וטפיחות על הכתף כאשר עם דמדומים נצפתה "החווה" שטוחה לגמרי. הגדוד תפס את הקו הסוער של עמק הירדן בחלוקה של 3 פלוגות: – הפלוגה שלי (פל' א') במוצבים מאל – חמה ועד קיבוץ גשר. פלוגה מקיבוץ גשר ועד קיבוץ מעוז חיים ופלוגה ממעוז חיים עד טירת צבי. מפקדת הפלוגה שלי הייתה בבית החרושת הישן של קיבוץ אשדוד יעקוב. מפקדת הגדוד שכנה במחנה "גדעון" ליד בית שאן. בגזרת הפלוגה שלי היו 5 מוצבים כיתתיים מתוגברים ע"י מרגמות 81 מ"מ וג'יפי תול"ר. בעורף גזרתי הייתה מחלקת מרגמת 120 מ"מ ופלוגת טנקים. בעורף הרחוק יותר היו מרגמות 160 מ"מ ותותחים 130 מ"מ. במפקדת הפלוגה הייתה מחלקה ניידת על 4 נגמ"שי B.T.R. שלל לסיורים ופתיחת צירים. השגרה הייתה פתיחת צירים בבוקר עם הנץ השחר על מנת לאפשר לקיבוצים לצאת לעבודה בשדות. בדרך כלל הסיורים היו נתקלים במארבי אש של מחבלים דבר שהיה גורר אחריו מענה קשה שלנו. המענה כלל את הפעלת הכלים שעמדו לרשותי בגזרה על פי הצורך ואופי התקרית. יש שהייתי מבקש ומקבל גם סיוע הפצצה של חיל האוויר. לעיתים תקריות אלו הפכו לימי קרב עד ערב.

לעת ערב היינו מוציאים שוב סיורי לילה ומארבים של פלוגת נח"ל שהייתה מגיעה לצורך העניין. כך היו הסיורים נתקלים במארבים גם בלילה וחוזר חלילה.

התשה ברמת הגולן

כאמור, עיקר הבעיה ברמת הגולן הייתה ההתמודדות עם א – צעיקה. לצורך תיאור מדגמי אסקור רצף אירועים אחד מתוך רבים שבהם התמודדנו במרמת הגולן. הגדוד פרס בדרום רמת הגולן. מפקדת הגדוד והפלוגה שלי (פל' א') התמקמנו בכפר הסורי הנטוש אל – על. הפלוגה החזיקה במוצב שחלש על צומת הנהרות רוקאד / ירמוך ומפגש הגבולות ישראל, סוריה, ירדן. מפקד במוצב היה המ"מ מוטי קומרוב. יתרת הפלוגה שמשה ככוח כוננות גזרתי ומבצעת סיורים. תחת פיקוד הגדוד הועמדה פלוגת "דגנים" מסיירת אגוז לשם ביצוע מארבי לילה בגזרת פתחת חספין. ("דגן" – צריח מסתובב מותקן על גבי קומנדקר עליו מותקנים שני מקלעי מא"ג משני צדי זרקור אינפרה אדום גדול. ה"דגן" נקרא על ממציאו). לילה אחד בהיותי יושב ומפטפט עם אמיר המג"ד, נשמעו לפתע יריות מכיוון חספין. קפצתי לג'יפ כאשר עלי אקדח בלבד והחילותי בנסיעה מהירה לעבר חספין כאשר אני מורה במכשיר הקשר לכוח הכוננות מהפלוגה לצאת מיד. הגעתי לצוות אגוז שירה. הם בהתרגשות רבה ספרו לי כי "פתחו באש על חוליה והשכיבו אותם". הורתי להם להרים פצצות תאורה ולעקוב אחרי. יצאתי לבדי עם אקדח שלוף לסרוק את השטח. היה עשב גבוה שהגיע עד מתני, צעדתי לאט סורק לאור פצצות התאורה. לפתע התגלה לי איש א – צעיקה שוכב פצוע על הקרקע בידו האחת רימון יד ובידו השניה רובה קלשניקוב. יריתי בו את כל תוף האקדח. כמובן שלשעה זו היו כבר גם כוח הכוננות מהפלוגה וגם המג"ד. פתחנו בסריקה מסודרת ומצאנו 4 גופות אנשי א – צעיקה. הייתה זו הצלחה כה גדולה שגם אלוף הפיקוד דוד אלעזר הגיע לשטח. כאשר תחקר את האירוע ושמע את דיווחי, נזף בי על כך שלא ניסיתי לקחת את איש א – צעיקה בשבי משום שעד כה לא היה שבוי שלהם אצלנו. עניתי לו שאני מבטיח לו שבוי. לא ידעתי עד כמה קרוב הייתי למימוש ההבטחה. יומיים לאחר מיכן בשעת בוקר מוקדמת נתקל סיור פתיחת ציר בפיקוד המ"מ זלמן צאן בחולית א – צעיקה שפרסה לו מארב. הסיור היה על דרך הפטרולים במרחק של כ 50 מ' משפת המצוק, לאחר שחלף על פני המוצב בו ישב מוטי קומרוב ובדרכו לכיוון אל חמה. המארב שכב על שפת המצוק נתן מכת אש שכללה ירי ר.פי.ג'י. הזחל"מ נפגע. סמל המחלקה קרע את עור התוף. זלמן הסתובב נתן פקודה והסתער עם הצוות לכיוון המארב. הנהג סובב את הזחל"מ והסתער עמו גם הוא עד שפת המצוק. המחבלים חמקו לאחר מכת האש וירדו במהירות בשביל צר ונעלמו בסבך של הרוקאד. זלמן פרס את אנשיו על שפת המצוק, הוריד את מקלע הסיפון (שלא היה יעיל על הזחל"מ) הניח אותו על הפגוש והחל לירות עם חייליו לכיוון הסבך על מנת לא לאפשר למחבלים להימלט. בשעה זו הגעתי אני עם כוח הכוננות של הפלוגה. בעצה אחת עם אמיר המג"ד שהגיע גם הוא למקום החלטנו לצאת במרדף. ירדנו באותו שביל עיזים כוח הכוננות ואמיר המג"ד במרכז הכוח. הגענו לרוקאד ששימש למעשה גבול. שוב בעצה אחת עפ אמיר קיבלנו החלטה לחצות את הנחל. היה ברור לנו שכתוצאה מפעולתו הנבונה של זלמן המחבלים נמצאים בסבך שבצד הסורי. פרסתי חוד , מימיני ררנ"טיסט שמעון קדוסי ומשמאלי מקלען וכך שיתרת הכוח אחרינו בטור חצינו באיטיות וזהירות את מימיו הרדודים של הרוקאד. לאחר שכול הכוח כבר חצה והחוד היה במעין קרחת בסבך ראיתי את קדוסי פונה במהירות ימינה תוך ירי ררנ"ט וצעקה "האויב מימין". עם פיצוץ הררנ"ט קיבלנו את תופת של נק"ל ור.פי.ג'י מטווח של כ – 10 מ'. לא נפגענו משום שהם שכבו במדרון עולה לכיווננו וכל הירי שלהם חלף מעל ראשנו. צעקתי לתפוס מחסות תוך מכת אש וזריקת רימונים. אני תפסתי מחסה אחרי סלע ענק וצעקתי בערבית – ערפה אידק, תעל און. (ידיים למעלה בואו לכאן). להפתעתי התרומם מחבל ענק לבוש בבגדי הסוואה חגור בחגור ובידו קלשניקוב, ממש מצדו השני של הסלע  התרוממתי תפסתי אותו בחגור ומשכתי אותו אלי. לאחר שקשרנו אותו, ביקשנו שיקרא לחבריו להיכנע. הוא אמר 'הם משוגעים לא ייכנעו. המשכנו בחילופי אש תוך ששיפרנו עמדות . עתה החלו הסורים לירות עלינו מהמצוק שלהם. הסמג"ד שלנו הגיע בזמן זה למצוק בצד שלנו עם כוח מהפלוגה המסייעת שכלל תול"רים. כך החלו חילופי אש כבדים גם בנינו למחבלים ובין כוחות הגדוד והסורים. ככול שחלפו השעות המצב החמיר כאשר הסורים אליהם הצטרפו הירדנים וכוח המשלוח העירקי מוסיפים לנק"ל גם אש תותחים. מצד כוחותינו נכנסו גם טנקים ותותחים למענה. המקום כולו סער. פגזים נפלו מרחק מטרים ספורים מעמנו. הסמג"ד הציב תול"ר כך שיכול היה לירות כלפי מטה. סימנו לו את מיקומנו ע"י רימון עשן ותוך תאום עמנו ירה  פגז מעיך שכתוצאה מפגיעתו התעופפה גופת מחבל מעל ראשנו. בדרך נס לא היו לנו נפגעים. האש נרגעה רק לעת ערב כאשר צה"ל הרים לאוויר זוג מטוסי מיראז' שעצם הופעתם שמשה איום מספק. עם רדת החשיכה ארגנו את הכוח והובלנו אותו חזרה לשטחינו, כאשר אני מוביל את המחבל עמי. בהגיענו לגב המצוק המתין לנו במקום אלוף הפיקוד. דחפתי את השבוי הענק לפני, נגשתי לאלוף ואמרתי לו "הנה, הבטחתי וקיימתי". האלוף שמח חבק אותי ונתן לי במתנה את הקלשניקוב של המחבל. למחרת קיבלנו משימה לרדת למקום ההיתקלות למצוא את גופות המחבלים ולמלכד אותם. מודיעין הפיקוד טען כי חברי המחבלים יבואו לקחת את הגופות. שוב ירדנו בלילה, חצינו את הרוקאד ולפי הריח איתרנו 6 גופות. מלכדנו אותם באמצעים שניתנו לנו וחזרנו במהרה לשטחינו. לפנות בוקר נשמעו מספר פיצוצים ממקום הגופות. בלילה הבא שבנו שנית ומלכדנו גופות. לילה לאחר מיכן שוב פיצוצים ועתה גם נשמעו זעקות כאב. על פי מודיעין הפיקוד נהרגו בתקרית הרוקאד, 16 מחבלים אנשי א – צעיקה שנזקפו כולם לזכות פל' א'.  (דני הררי)

מקרה אחר היווה דוגמה לרוח המפקדים בגולני ונחישותם להשגת המטרה. בפברואר 1969, היה גדוד 13 אחראי על גזרת דרום רמת הגולן. אחד מסיורי הבוקר הרגליים כל בוקר בגזרה היה הקטע שמתחת למוצב הממוקם מעל משולש הגבולות ישראל ירדן סוריה ועד לאחד מגשרי הירמוך, קטע באורך של כ 14 ק"מ. מפקד הסיור היה קצין צעיר בשם זלמן צאן שסיים זמן קצר לפני כן קורס קצינים. הסיורים האלה נתקלו כל פעם באש מרוחקת אך בסיור הזה הייתה התקלות של ממש. צאן הלך עם הגשש שחיפש סימני חדירה סמוך לגדר בראש הטור. מאחור במרחק של כמה עשרות מטרים צעדו 2 לוחמים נוספים ובמרחק מה מאחוריהם נע זחל"ם שבו נהג בלבד. זחל"ם נוסף נע מאחורי הזחל"ם הראשון במרחק של כ 50 מטר ובו מקלען וחובש. בשלב מסוים נשמע פיצוץ גדול ומאחורי השיחים אחרי הטור יצאו מחבלים וירו שני רימונים אל עבר הזחל"ם האחרון. הזחל"ם התפוצץ ועלה באש אך הלוחמים הספיקו לנטוש אותו ונפצעו קל בלבד. זלמן צאן הגיב מיד. הוא רץ לעבר הזחל"ם הראשון , טיפס עליו וכיוון את הנהג להסתובב לכיוון המחבלים. הוא ניסה לאתר את המחבלים ומשלא הבחין בבירור הניח שהם מסתתרים מאחורי שיח גדול אחרי הזחל"ם הבוער ומשם הם יורים. הוא התקרב עם הזחל"ם לעברו וירה ללא הפסקה  מהמקלע המוצב עליו. משהתקרב עוד זיהה את המחבלים בורחים לעבר המצוק שמעל הירמוך. אחד מהם נפגע ונפל והאחרים נשכבו על האדמה והמתינו לכך שהירי ייפסק. אבל צאן לא פסק לירות, המשיך לרתק אותם את הקרקע כשהם, 7 במספר שוכבים ללא יכולת להרים ראש. כך החזיק אותם כרבע שעה, בכל פעם שניסו להרים ראש ולברוח ירה לכיוונם. לאחר פרק זמן זה הגיע כוח התגבור שהתמקם סמוך אליו. צאן סימן לכוח את מיקומם של המחבלים והכוח ירה עליהם וחיסל אותם בזה אחר זה בטרם יספיקו לעבור חזרה לצד הסורי. התקרית הסתיימה ב 6 מחבלים הרוגים ושבוי אחד. צאן זכה לעיטור המופת על תפקודו באירוע זה וסיפר: "המשכנו כך בשגרת סיורים והיתקלויות עוד כשנתיים בהם המחבלים ניסו כל דבר על מנת לפגוע בנו: הניחו מוקשים, הציבו מארבים ועוד. זו הייתה מלחמת התשה נגד הפת"ח"

התשה ברצועת עזה 

פלוגה א' בפיקודי הוצבה בעזה תחת פיקוד גדוד 9 מהשריון שהיה בתעסוקה מבצעית וישב במחנה לא הרחק מהים. לכרמלי מג"ד 9 הקשוח לא הייתה תפיסת חי"ר והנה נפלה לידיו פלוגת חי"ר. המשימות שלנו היו סיורי יום ולילה, מעצר מבוקשים , הפגנת נוכחות , אבטחת אזורים בהם יש תנועה של ישראלים ותגובה למעשים עוינים. מהר מאד הבינו בעזה שעם גולני לא מתעסקים. בניגוד לכוחות האחרים שהיו פועלים חבושים בקסדות, נתתי הוראה שאנחנו פועלים עם כומתות ותג חטיבה על בגדי עבודה נקיים ומסודרים. לא אפרט כאן על כול הצלחותינו. די בזאת שגם מג"ד 9 וגם מפקד אזר"ע מוטה גור ביקשו שנישאר. אציין רק מקרה אחד שמעיד על כשירות ואופי הפלוגה. קומנדקר מנהלה בהרכב נהג טבח רס"פ הפלוגה מואיסה וחייל מאבטח, נסעו לתת אוכל לכיתת לוחמים מהפלוגה שהייתה בפעילות במחנה ג'יבליה.  כאשר חלפו בכיכר פלסטין נזרק לעברם רימון יד מעבר גדר של בית. עם פיצוץ הרימון, עצרו את הרכב הסתערו על הבית והצליחו לתפוס את זורק הרימון. כך גם צוות מנהלתי הראה כוחו של חינוך.

התשה בתעלה

החל מספטמבר 1968 ניסה שליט מצרים גמאל עבדל נאצר להשיב את כבודו האבוד של הצבא המצרי שהובס במלחמת ששת הימים על ידי תקריות שהלכו ותכפו עם צה"ל. אמנם, מספר מבצעים בעומר האויב השיגו שקט לתקופת מה אך המצרים הגבירו לקראת 1969 את הניסיונות לפגוע בחיילי צה"ל והתפתחה מלחמת התשה של ממש. 

דני הררי : 

הפעם קיבלנו פקודה לרדת לביצוע מארבים בגזרת תעלת סואץ. שוב ירדנו פלוגה בודדת תחת פיקוד החטיבה המרחבית שמיקומה בלוזה. משך שבועיים רצופים, לילה לילה, היינו יוצאים למארבים בחולות שבעורף העיר קנטרה כדי מנוע חדירת קומנדו מצרי. לא היו היתקלויות ושבנו לגדוד לאחר תום המשימה. לימים ירד הגדוד כולו והשתתף באופן פעיל במלחמת ההתשה. אני כבר לא הייתי בגדוד 13 אז אלא בעת ההיא שימשתי כסמג"ד גדוד 12. הייתה זו הצצה בלבד לתקופה בה אירוע רדף אירוע והגדוד היה חייב להיות במדרגה הגבוהה ביותר של מקצועיות, כוננות, כושר תגובה, אלתור ורמת לחימה גבוהה. עמדנו בזאת בזכות מג"ד מופלא אמיר דרורי, מפקדים מעולים בכול שדרת הפיקוד וחיילים שהבינו את גודל השעה והפגינו מוטיבציה וחברות בלתי רגילה. 

הפלת מטוס מצרי באמצעות ירי מהמוצב – גדוד 13

חיילי גדוד 13 נפרסו לאורך מוצבי התעלה והותקפו על ידי מיגים מצריים מדי פעם. בכל פעם ניסו לירות מכל הכלים שברשותם כולל מקלעי מאג אך הסיכוי להפלת מיג היה נמוך. באחת הפעמים, נחלו הצלחה ואחד המיגים התוקפים נפגע, התפוצץ ונפל. היה אלה חיילי פלוגה א בפיקודו של שלום בן משה שהפילו את המטוס. הפלוגה קיבלה צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז האלוף מוטי הוד.

הרגמי"ם של גדוד 13 הולמים בצבא המצרי בעומק שטח מצרים – מבצע בוסתן 39

מלחמת ההתשה בתעלה העיקה בכל עוזה וגבתה מחירים כבדים מעת לעת גם מצה"ל: הרוגים ופצועים. במהלך מלחמה זו יזמו בצה"ל מבצעים שונים בעומק מצרים על מנת להראות כי אנו מסוגלים להכות גם בבטן הרכה של הצבא המצרי בכל מקום. מספר מבצעים כללו הנחתת כוחות ארטילריים שצוידו במרגמות 120 מ"מ בעומק השטח המצרי והפגזת בסיסים בעורף האויב. אחד המבצעים נועד להפגיז את המחנה  ששימש כמפקדה המרכזית של הצבא המצרי מערבית לעיר אסיוט על גדת הנילוס. פעולה כזו נועדה לזרוע פחד ובהלה בקרב הכוחות המצריים ולהראות להם חסינות באף מקום גם אם הוא מרוחק מאד מזירת הלחימה בתעלה. במשימה, היו אמורים לקחת רק רגמי חטיבת הצנחנים שקיבלה אז בדרך כלל את המשימות היוקרתיות לביצוע אך בצה"ל עקבו במשך תקופה ארוכה אחרי מחלקות הרגמי"ם והגיעו למסקנה כי המחלקה של הפלוגה המסייעת של גדוד 13 היא המצטיינת במסגרת התחרויות שנערכו בחטיבות. הוחלט לצרף את המחלקה למבצע המיוחד. בחטיבת הצנחנים לא רק שלא התלהבו אלא הביעו את התנגדותם לכך. בפועל, לאור ההתרחשויות בשטח בעת הפעולה, היו אלה לוחמי מסייעת 13 שהצילו את המבצע כולו, בלעדיהם היו חוזרים הכוחות כלעומת שבאו ללא ביצוע. במבצע עצמו נטלו חלק 12 הרגמים המצטיינים שנבחרו בקפידה על ידי מפקדת הקצח"ר משתי החטיבות. האימונים למשימה זו נמשכו זמן רב. 

בליל ה 27 לאוגוסט 1969 המריאו מסוקי סופר פרלון עם הכוח המשולב צנחנים וגולני בפיקודו של סמג"ד 890 סרן איציק מרדכי. בסופו של דבר היו על המסוקים 5 המצטיינים ביותר מבין הרגמים. המסוקים הגיעו ליעדם בעומק השטח המצרי. המסוק שנשא את לוחמי הצנחנים נחת ראשון ובהפרש קצר נחת המסוק שנשא את לוחמי גולני. הלוחמים התמקמו על צוק שממנו תכננו לירות ולהפגיז את המפקדה המצרית הראשית. חצי שעה בלבד הוקצתה לירי כיוון שהמסוקים המריאו והסתובבו באוויר והיה צורך לשמור על מלאי דלק לחזרה לשטחנו. השעון החל לתקתק. יוקרתה של החטיבה כולה הייתה מונחת כאן על הכף וכל מפקדי צה"ל המתינו לראות כיצד יתפקדו. שני הפגזים הראשונים פגעו מעט רחוק אך הפגז השלישי פגע בלב המחנה המצרי. שוכני המחנה התעורר בבהלה. המחנה הוחשך והמצרים פתחו באש לא יעילה לעבר כוחות צה"ל. למרגמות של הצנחנים היו תקלות ולמעשה בפועל, רוב הפגזים נורו מהמרגמות של כוח גולני. סך הכל נורו 62 פצצות כאשר בפועל את רובן ירו לוחמי גולני. לוחמי הצנחנים ירו כ 20 פצצות ןלאחר שראו שהתקלות אצלם נמשכות העבירו בלית ברירה את הפגזים שלהם לכוח גולני ששמח על התגבורת וירה את הפגזים. הלוחמים רצו להביא עוד ועוד פגזים וקצב הירי שלהם היה גבוה בהרבה מעבר למה שהורגלו באימונים. קצב הירי הביא לסיומה המהיר של הפעולה : לאחר 25 דקות בלבד והתוצאות היו מעולות: המחנה המצרי בער כולו. נמנו הרוגים רבים וביניהם גם כמה בכירים ביותר. ההפגזה בלב השטח המצרי ערערה את בטחון צבאם וההכרה חדרה למוחם כי צה"ל יכול לפגוע בהם בכל מקום בשיטה שיבחר. חמשת הרגמים של גולני שמרו על צניעות לאחר המבצע ולא התרברבו אם כי בצנחנים החמיצו פנים לנוכח ההצלחה שלהם… כחודשיים לאחר הפעולה המוצלחת יצאו חמשת הלוחמים לקורס צניחה כפי שהובטח להם על ידי רפול, אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי.

סיכול פשיטת כוחות מצריים על מעוז צהל"י סמוך לפתחת המתלה – גדוד 13

באפריל 1970, ישב גדוד 13 במעוזי תעלת סואץ. מפקד אחד המעוזים סמוך למעבר המתלה בהם ישבה פלוגה ג' היה ארווין לביא, לימים מח"ט גולני. בשעה 22:30 שמעו הלוחמים הערניים ששמרו בעמדה בחלק הצפון מערבי של המעוז רעשים. הם דיווחו מיד למפקד המוצב. ארווין שלח את אחד הקצינים לעמדה ויצא בעצמו לחצר המעוז על מנת לבדוק את הערכות הלוחמים בעמדות. בינתיים הגבירו הלוחמים את ערנותם בעמדה. הלילה היה ליל ירח מלא ובסביבות 23:45 זיהה אחד הלוחמים שתי דמויות כ 10 מטרים ממנו. אלה כבר היו על הסוללה של המעוז. אותו לוחם, סייג זמיר פתח באש מהמקלעון שהיה עליו , רוקן את המחסנית וזרק לעברם רימונים. המצרים נפגעו אך חייל נוסף שלהם זרק רימונים שההתנפצות שלהם סנוורה את עיני לוחמי העמדה. המעוז כולו התעורר והלוחמים מהבונקר רצו לתגבר את חבריהם . תוך כדי כך נפתחה על המעוז אש מדרום וחיילים מצרים נוספים התגלו. המאמץ שלהם רוכז ב 2 ראשים. לוחמי המעוז ירו בכל הכלים בצורה נחושה. הכוח המצרי שמנה 60 לוחמים והתכונן היטב למשימתו החל לסגת. שתי סירות של הצבא המצרי ששהו במי התעלה ונועדו להחזיר את הלוחמים המצרים לצד השני טבעו כתוצאה מהירי של לוחמי המעוז. המצרים ברחו ובסריקות שנערכו לאחר מכן התגלו גופות של 5 חיילים מצרים שהושארו מאחור. ארווין ולוחמיו קיבלו ציון לשבח על עמידתם בקרב מאת מפקד הכוחות המשוריינים בסיני באותם ימים האלוף שלמה (צ'יץ) להט, לימים ראש עריית תל אביב. כישלון הפשיטה המצרית לאחר שבועות רבים בהם לא נערכה פשיטה שלהם הוציאה את הרוח ממפרשיהם של המצרים לזמן רב. הם כשלו במשימה הודות לערנותם ונחישותם של לוחמי גדוד 13.

6.3.3  גדוד 51  : פעילות ברמת הגולן, בעמק הירדן, בתעלת סואץ ובערבה

מספר תא"ל (מיל') דוד (דוביד) כץ, אז מפקד פלוגה א' בגדוד 51, לימים מפקד הסיירת,  מג"ד במלחמת יוה"כ, מח"ט גולני ומפקד אוגדת שריון במלחמת לבנון הראשונה.

פעילות ברמת הגולן

בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים הגדוד שהה ברמת הגולן ועסק במשימות בטחון שוטף ובמקביל עבר הסבה מסיבית לגדוד ממוכן על רק"מ שלל  מסוג  ב.ט.ר 152 שנלקח מהצבא הסורי.  רק"מ זה, היה איכותי יותר מהזחלמים שהיו לגדוד.  ההסבה התחילה בתקפותו של המג"ד במלחמה בני ענבר, שיזם אותה. היה צורך לתרגם את חוברות הדרכה מרוסית לעברית וזה בוצע ע"י הרופא הגדודי, עולה חדש מרוסיה. היה צורך להכשיר ולאמן את הלוחמים בהפעלת הרק"מ החדש. ההסבה הסתימה לאחר כחודשיים בתרגול גדודי מסכם. בני ענבר המג"ד הוחלף ע"י עמוס מדרוני שהמשיך להטמיע את תפעול כלי הרק"מ החדשים בגדוד. מיד בתום המלחמה גדוד 51 נפרס לתעסוקה מבצעית בדרום רמה"ג ומפקדת הגדוד ישבה באל על, יחד עם פלוגה א' שעליה פיקדתי שמשימתה הייתה ביצוע סיורי יום ולילה במרחב השליטה של הגדוד. ביום התבצעו סיורים על דרכי טשטוש שלאורך הגבול ובלילה על צירי הכביש הקרובים לגבול. בתקופה זו התחילה פעילותם של חיילי  א צעיקה, ארגון צבאי של מחבלים שנתמך בידי הסורים. הסורים ניצלו את העובדה שהגבול היה פרוץ, לא הייתה גדר מערכת. הארגון הסורי  ביצע  עשרות חדירות לרמה"ג תקף סיורים, ישובים ומיקש דרכים. בתחילה הגדוד עסק בפעילות מנע, שכללה הקמת מערך תצפיות, סיורי גבול, מארבים בשטח שנכבש וביצוע מרדפים אחרי חוליות א- צעיקה שחדרו את הגבול. חלק מהמרדפים נמשכו יומיים כי חלק מחוליות א- צעיקה הגיעו עד לשפת הכנרת.  עד מהרה השתנתה המדיניות והתרחבה פעולותינו, התחלנו גם לחדור לצד השני של הגבול. אופי פעולות אלה היו בעיקר הוצבת מארבים על צירי חדירה צפויים ומיקושים. באחד מהחדירות נתקלה הפלוגה בחמישה מחבלים שהיו בתנועה לעבר ישראל בהסתערות שביצענו חוסלו כולם.  בתקרית אחרת שארעה בשלהי 1968, חוליה של חיילי א- צעיקה הניחה מארב לילי על הכביש הראשי ליד הישוב חיספין. סיור הלילה של פלוגה א' שכלל שני נגמשי ב.ט.ר 152 עלה על המארב. התגובה מהירה ואפקטיבית של הסיור מנע פגיעה בו.  כוח הכוננות בפיקוד המ"פ דוביד כץ, הופעל. הכוח הגיע לאזור התקרית חבר לכוח הסיור הממונע והחל בסריקת רגלית של אזור ההתקלות תוך כדי הסריקה דוביד נתקל  פיזית בשני מחבלים וחיסל אותם. על הפעילות המוצלחת של הפלוגה בקו רמה"ג הפלוגה צוינה לשבח ע"י אלוף הפיקוד. בסיום קו רמה"ג ירדה הגדוד לתעסוקה מבצעית בעמק הירדן.

תעסוקה מבצעית בעמק הירדן

גדוד 51 קיבל אחריות על הגזרה הדרומי מאזור טירת צבי ועד מבוא חמה.   פלוגה א' בפיקודי קיבלה אחריות על הגזרה מטירת צבי ועד נווה אור. בתקופה זו התקיימה מלחמת ההתשה בעמק הירדן  בהובלת הפת"ח שישב בירדן וקיבל סיוע מסיבי של הצבא הירדני. זו הייתה עבורי אחת התקופות הקשות ביותר בשרות הצבאי. במהלך 3 החודשים בהם שהינו בקו הייתה פעילות אינטנסיבית ביום ובלילה. ביום ביצענו סיורי בוקר שהתקפו מידי יום יומיים ע"י מארבי נ.ט, אש ומיקוש וירי מרגמות. ולפעמים הצטרף הצבא הירדני בהפגזות ארטילריות. אנו הגבנו בירי מקלעים מהמוצבים כדי לחפות על הסיורים שהותקפו והפעלת ח"א ( על ידי המ"פ ! ), ובלילה בחדירות לצד השני לשל נהר הירדן לשם פגיעה במטרות פח"ע , הנחת מטענים או מארבים, פיצוץ בתי מחבלים וסייענים ועוד. לאחר יום אינטנסיבי של קרבות היה מגיע הלילה בו ביצענו את מה שתכננו במהלך היום, צליחת הירדן ופעילות נגד מטרות פח"ע והצבא הירדני שסייע להם. חדירות אלה בוצעו מידי לילה לסירוגין בפיקוד מ"פ או סמ"פ. כל חדירה כזו מחייבת תצפיות, תכנון, הכנות, תרגול על מודל וצליחת הירדן בסיוע שייטת 13. כך שלמעשה 24 שעות סביב השעון הייתה פעילות אינטנסיבית ואנו נשאנו בעול העיקרי בגזרה.

תעסוקה מבצעית בתעלת סואץ

מלחמת ההתשה עם המצרים לאורך תעלת סואץ פרצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ונמשכה עד לשנת 1970. בחודש פברואר 1968 ירדה פלוגה א' של גדוד 51 בפיקודי לתעלת סואץ. זו הייתה הפלוגה הראשונה של גולני שהשתתפה במלחמת ההתשה הפלוגה תפסה קו לאורך תעלת סואץ בין אגם המר הקטן והעיר סואץ ואיישה את המוצבים שמול מיצרי הגידי והמיתלה. הפלוגה תוגברה במחלקת טנקים. מלחמת ההתשה התאפיינה בהפגזות מצריות מסיביות על המוצבים, ירי של צלפים, תקריות אש, מארבים שתקפו את סיורי הבוקר ופשיטות קומנדו על המוצבים שלנו. המרחק בין כוחותינו והמצריים היה קצר ביותר. רוחב התעלה כ- 180מ' יצר מצב שתקריות האש ובמיוחד ירי הצלפים המצריים היה מאד אפקטיבי. המוצבים שלא היו בנויים כהלכה לא הגנו כראוי על החיילים. פגזי הארטילריה המצרית, חדרו לבונקרים וכמות הנפגעים הייתה גדולה ועוררה חרדה בישוב.  הוחלט לחפות את הבונקרים עם פסי מסילות ברזל כדי ליצור שכבת פיצוץ ולמנוע חדירת לעומק של פגזי הארטילריה המצרית. ההבנה שבעת הפגזה ארטילרית איני יודע מה קורה מחוץ למוצב ושבחסותה המצרים ביצעו לעיתים פשיטות קומנדו, הביאה אותי לקבוע נוהג כשמתחילה הפגזה מחלקת הטנקים חוברת אלי ואני עולה על טנק ויוצא עם המחלקה מחוץ למוצב כדי לתצפת על הנעשה בחוץ. באחד מתקריות האש הבחנתי ברכבת מצרית שנוסעת מהעיר סואץ לאיסמעילייה. הטווח לרכבת היה כ- 4 ק"מ והחלטתי לפגוע בה. קיבלתי אישור ממפקד חטיבה 401 לירות 3 פגזים בלבד והורתי לטנקים לפתוח באש. שלשת הפגזים לא פגעו ברכבת ואישרתי לטנקים להמשיך לירות ובמקביל ביקשתי אישור לכך בפגז החמישי פגענו בקרון תחמושת שגם לפיצוץ גדול של הרכבת ונפגעים רבים לאויב. בתקרית אש אחרת נהרג  הפקיד הפלוגתי מאיר קופיטו שתפקד גם כלוחם. המלצתי עליו לקבלת צל"ש כיוון שעשה זאת בהתנדבות ולמרות שנפצע המשיך להפעיל את המקלע עד שנהרג. במהלך התעסוקה המבצעית בתעלת סואץ נפגעו שלושת מפקדי המחלקות מאש צלפים. בסיום התעסוקה המבצעים, קיבלה הפלוגה מכתב הוקרה על פועלה בגזרה זו. רצ"ב מכתב ההוקרה.

מכתב הוקרה לפלוגה א גדוד 51 על הפעילות בתעלת סואץ

תעסוקה מבצעית בערבה ואילת

עם סיום התעסוקה המבצעית בתעלת סואץ, מרץ 1969 , פלוגה א' גדוד 51 בפיקודי, עלתה לתעסוקה מבצעית בקו הערבה אילת. קו שאמור היה להיות קל יחסית. הפלוגה תפסה קו מנואיבה שבמדבר סיני ועד מכרות תמנע כולל העיר אילת. תקופת השרות בקו זה חפפה את תקופת חופשות הפסח והמוני מטיילים נפשו באילת וחופי נואיבה. המשימה של הפלוגה הייתה לאבטח את המטיילים, לאייש את המוצב הצהלי אל מול עקבה, ללוות ולאבטח את משמרות עובדי מכרות תמנע ולסייר לאורך חופי נואיבה אילת. גם כאן האש האויב לא עזבה את הפלוגה ומטח קטיושות מירדן נפל בעיר אילת. למרות האמור התעסוקה המבצעית הייתה קלה ומהנה לחיילים.

פעילות באזור החרמון:  מבצע פלצור

גזרה נוספת שממנה הלכו ותכפה פעילות חבלנית עוינת הייתה גזרת לבנון. ככל שחלף הזמן ובמיוחד החל מ 1968 התגברה הפעילות וצה"ל נדרש לא אחת לפעילויות מעבר לגבול הן בפשיטות כתגמול והן בפעולות מנע. כוחות גדודיים ובמיוחד כוחות מהסיירת החטיבתית בפיקודם של אחרי שגיא, אחריו דוד (דוביד) כץ ואחריו יודקה פלד עסקה בפעילויות רבות ואינטנסיביות בגזרה זו במהלך השנים 1969 – 1972. אולם בדצמבר 1969 בוצעה פעולה יוצאת דופן בהקיפה כנגד קיני מחבלים על ידי גדוד 51 בג'בל רוס שנקרא אחר כך הר דוב. הפעולה זכתה לשם מבצע פלצור. 

הרקע לפעולה היה פיצוץ צינור שהוביל נפט ללבנון. הנפט החל לזרום לכנרת והיה חשש שהוא יזהם את מקור המים הלאומי החשוב ביותר של ישראל באותם ימים. כפתרון מידי הודלק הנפט וחלק מהצמחייה ניזוק קשות לשנים רבות. עקבות המבצעים הובילו לג'בל רוס, שלוחה של הר החרמון שבימים ההם עדיין לא נקראה הר דוב. התברר כי על פסגתו בגובה של למעלה מ 1500 מטר מעל פני הים שכן מאהל ובו ריכוז גדול של מחבלים. הגישה אל המקום היא בטיפוס מפרך והצריכה לוחמים בעלי כושר גופני מעולה. מח"ט גולני אז, יקותיאל אדם בחר בגדוד 51 לביצוע ביעור המקום ממחבלים. מעט לפני כן הגדוד סיים קו ברמת הגולן בו נהרגו 4 מלוחמיו והוא השמיד 7 מחבלים. לגדוד מונה מפקד חדש -דוד כהן מגיבורי קרב תל פאחר. כהן, לוחם קשוח ואיש משמעת ברזל, החדיר ערכים אלה בגדוד שהפך בימים ההם לגדוד הבולט בחטיבה. מעבר למבצע פלצור, ביצע הגדוד כ 15 פעולות בלבנון והמגד הקפיד שמי שלא התאמן ברצינות הראויה לא ייטול חלק בפעולות אלה. באותו אימון חורף התרשם המח"ט אדם מלוחמי פלוגה א' של הגדוד בפיקודו של ציון זיו (זלוף בעבר) . ציון קיבל פקודה להגיע לצפון הארץ לקראת טיסה מעל מעל היעד להכרת השטח. ג'בל רוס היה מוכר לציון. שנה לפני כן  התגנב עם כוח של חיילים למארב על ההר שבו הם חיסלו 8 מחבלים. בפעולה נוספת ניהל עם חייליו מרדף אחרי מחבלים שירו על הישוב נווה אטיב. גם הם נסוגו לג'בל רוס. 

המג"ד והמ"פ וקצינים נוספים יצאו לסיור אווירי ולא ראו פעמיים דבר כשגם נפתחה עליהם אש מהג'בל והטייס בקושי הצליח להימלט. בסיבוב השלישי הם גילו את אוהלי המחבלים. לאור מידע זה הוחל בתכנון הפעולה. אל פלוגה א' הצטרף גם סגן מפקד פלוגה ב' שלמה כהן. יומיים לאחר פיצוץ צינור הנפט, ב 3 לדצמבר הגיעו לוחמי הגדוד לרכב"ל התחתון והתארגנו ליציאה למשימה. התכנון היה שפלוגה א' של זיו תעלה על מחנה המחבלים ותשמיד אותו ושאר פלוגות הגדוד יבצעו חסימות בנקודות שונות למקרה שהמחבלים יצליחו להימלט. לפני הכוח הפושט הייתה דרך ארוכה וטיפוס קשה במיוחד כשהאוויר מתחיל להיות דליל בגבהים אלה ובקור המקפיא של חודש דצמבר. עקב הדרך הארוכה והתכנון להישאר במקום עוד 48 שעות והקושי להגיע לשם עם אספקה  הצטייד הכוח בפירות יבשים לשם קבלת אנרגיה במהלך השהות על ההר. הכוח יצא לדרכו בשעה 21:20 כשמפקד הפלוגה זיו מוביל אותו יחד עם החוד שמנה 4 לוחמים נוספים. החשיכה , המסלול הקשה והקור העז גרמו מידי פעם לנתק בכוח מה שגרם לעיכובים. אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר פקד שאם עד השעה 03:30 הכוח אינו מגיע לנקודת פיצול הכוחות הפעולה מבוטלת. רבע שעה לפני מועד זה דיווח המג"ד שהכוח הגיע במזרעת ברחתא ממנו התפצלו הפלוגות חלק מהכוחות נעו לעבר נקודות החסימה שנקבעו מראש. כוח פלוגה א' המשיך ליעדו. השטח היה קשה להליכה וזרוע בתילים ממעידים שנקשרו אליהם קופסאות שימורים ריקות על מנת שירעישו וכך המחבלים ידעו שמסתובבים בשטח. עקב כך הכוח התקדם לאט תוך שימוש בדקרים על מנת להבחין היכן דורכים. בשעה 05:45 בבוקר, לאחר 9 שעות מפרכות הגיע הכוח לנקודת ההיערכות והתצפית על היעד. תחילה לא ראו את האוהלים אך לפתע צצו המחבלים בין הסלעים כשהם לבושים בגדי ספורט ומבצעים תרגילי חימום במרחק של כ 800 מטר מהכוח. הם התקרבו אל הכוח במסגרת האימון ולא זיהו את הכוח הצופה עליהם. כשהתקרבו המחבלים פקד ציון לפתוח באש ולוחמי פלוגה א החלו לירות. בד בבד החלה ארטילריה כבדה לרדת על היעד. המקום התמלא במחבלים שהחלו יורים לעבר הכוח. תחת ירי מסיבי ביצע הרופא ד"ר אטלס ניתוח חרום בלוחם אהרון נעים והציל את חייו. הכוח הפושט החל להסתער לעבר מאהל המחבלים: 16 לוחמים במרכז תחת פיקודו של ציון זיו, 19 לוחמים באגף ימין תחת פיקודו של שלמה כהן שהתעקש לצאת למבצע ועוד 15 לוחמים באגף שמאל תחת פיקודו של סגן פולנסקי. הכוחות הסתערו תוך חיפו הדדי אך במהלך ההסתערות נהרג שלמה כהן ונפצעו 6 לוחמים נוספים. למרות זאת, הצליחו הלוחמים להגיע אל היעד, שרפו את אוהלי המחבלים נטלו שלל רב והתקפלו לנקודת הפינוי. ציון זיו הספיק לחסל את המחבל שהרג את חברו הטוב שלמה כהן. כ 50 מחבלים חוסלו בפשיטה, ביניהם מפקד ארגון א צעיקה. המג"ד דוד כהן הופתע לראות בשטח זמן קצר לאחר תום הפעולה את הרמטכ"ל חיים ברלב ואלוף הפיקוד דדו. הם הביאו איתם דרגות סגן אלוף והעניקו אותן למג"ד בשטח. בתחקיר שלאחר הפעולה כתב דדו: "למרות הקור והתנאים הקשים, ובתנאי טופוגרפיה קיצוניים, הפעולה בוצעה על ידי הכוח בנחישות רבה והייתה אחת הפעולות הקשות ביותר שבוצעו אי פעם על ידי כוח רגלי מבחינת הכושר הפיזי הנדרש בה. למרות אובדן המפקד שלמה כהן ופציעתם של לוחמים נוספים, הפעולה הייתה מוצלחת מאוד". המ"פ ציון זיו שכאב את נפילתו בקרב של חברו שלמה כהן הצליח לעניין את המשוררת דליה רביקוביץ' שכתבה לאחר מכן את "הבלדה על ג'בל רוס", שבה הונצח שלמה כהן. 

כמו במקרים רבים, רוח אחוות הלוחמים המיוחדת של גולני מאחדת את הלוחמים עד היום שממשיכים במפגשים גם שנים רבות לאחר השירות הצבאי. ציון זיו נאבק למען קריאת רחוב על שמו של שלמה כהן בגבעת שמואל ולבסוף הצליח. בנובמבר 2009 הוסר הלוט מעל השלט המנציח את שמו כאשר חבריו מתכנסים ומצדיעים לו. 

6.4  גדוד 12: מיגור הטרור ברצועת עזה – ינואר – יוני 1971

מסוף מלחמת ששת הימים ולאורך השנים 68 – 71 , הלכה והתגברה פעילות המחבלים ברצועת עזה שגבתה חיי אזרחים וחיילים. צה"ל ניסה בדרכים שונות ובעזרת כוחות שונים למגר את הטרור ברצועה, אך בשנת 1970 הגיעה פעילותם לשיא. לקראת תחילת שנת 1971, הגיע גדוד 12 בפיקודו של אליעזר רם לרצועה למספר חודשים של פעילות בטחון שוטף . חצייה הראשון של השנה, בין ינואר ליוני, סימן את המפנה הגדול. בתקופה זו הצליחו לוחמי הגדוד לחסל או לשים את ידם על חלק גדול מהמבוקשים ופעילי הטרור וסוף סוף הושגה תקופה של שקט ברצועה. 

שיטת הפעולה כפי שהסביר המג"ד רם התבססה על סיורים רצופים של לוחמי הגדוד בכל מרחב הרצועה, בתוך הערים ומחוצה להם באזורים כפריים ובעצם בכל פינה. הלוחמים קיבלו את רשימת המבוקשים שכללה גם את תמונותיהם במקרים רבים. הם גילו אומץ וגילו נחישות ודבקות במטרה שהייתה: תפיסה או חיסול של המחבלים ובעיקר של מנהיגיהם. הייתה זו משימה קשה שכן עד כניסת גדוד 12 המחבלים הקימו תאים רבים, פתחו תשתיות , ביצעו פיגועים רבים ולא חששו מכוחות צה"ל. לוחמי הגדוד סימנו מלכתחילה את שינוי השיטה: מעבר להתקפה במקום התגוננות, חיפוש מתמיד של המחבלים במקומות מסתור ורדיפה אחריהם ללא חשש במטרה להיתקל בהם. המחבלים החלו לחוש את הלחץ ונדדו ממסתור למסתור. חיילי הגדוד נחלו הצלחה רבה: בתום מספר חודשים מרבית המחבלים שתמונותיהם ופרטיהם התנוססו על דף המבוקשים חוסלו, מקצתם נתפסו ונכלאו. 

הכוחות התחלקו לחוליות שסיירו בשטחים השונים במשמרות ארוכות של כ 8 שעות. בתחילת התקופה כאשר התפתחו מרדפים, הצליחו המחבלים במקרים רבים להימלט תוך ניצול מעבר דרך גדרות חיות וצפופות שכמותן היו רבות ברחבי הרצועה. זה גרם לחיילי הגדוד לעצור את המרדף בהגיעם לגדר כזו כיוון שהמחבלים ידעו היטב היכן קיימים מעברים , רק במקומות מסוימים. לחיילים שלא הכירו כל מכשול כזה נראה דומה וסבוך. היו בהם מעברים שרק המחבלים הכירו ולמעשה לא אחת נמלטו כך מבוקשים במרדף. כאשר הגיע הרמטכ"ל דדו לביקור ברצועה, הציג לפניו המג"ד את הבעיה והסביר את השלכותיה. דדו נתן את אישורו והגדרות האלה חוסלו על ידי כחות הנדסה צהליים. התרומה לחיסול המחבלים הייתה מכרעת. אלוף הפיקוד אריאל שרון גם הבטיח ללוחמים כי כל מי שיחסל מחבל יקבל שבוע חופש… הלוחמים ניצלו זאת היטב ובמיוחד כמה מהם שצברו חיסולים רבים. המג"ד נאלץ לבקש מאלוף הפיקוד "למתן" את הפרס כי בשלב מסוים היו חצאי פלוגות בחופשה…

בסיום התקופה, ביוני 1971 משעזבו כוחות גדוד 12 את הרצועה לטובת אימון קיץ כתב אריק שרון מכתב הוקרה לגדוד 12 על פועלו והצלחתו לייצב את המצב ברצועה ולהדביר את הטרור. 

6.6  פעילויות סיירת גולני 

השנים שאחרי מלחמת ששת הימים היו אלה שבהם עוצבה הסיירת החטיבתית ככוח מעולה שסומכים עליו בכל שרשרת הפיקוד. היחידה קלטה חיילים וקינים איכותיים והרמטכ"לים ברלב ואחריו דדו כמו גם רפול שהיה הקצח"ר טיפחו את הסיירת והתוצאה הייתה מאות רבות של פעולות בגזרות ירדן ולבנון שביצעה הסיירת בשנים 1967 – 1973. איכות הלוחמים בסיירת צברה תנופה גדולה כשבין השנים 1968 – 1970 הגיעו אליה רבים מבוגרי הפנימיות הצבאיות בחיפה ובתל אביב.  הסיירת לא ישבה במוצבים אלא התאמנה למבצעים ייעודיים. האימונים התמקדו בסיור ניווט אימוני פשיטה ותרגולי לחימה והפכו אותה ליחידה מעולה. תקצר היריעה מלכסות את כל מאות הפעולות שבוצעו וגם אין מספיק מסמכים ותיעוד של רבות מהן.  הנה אזכור של כמה מהן:

מבצע חרוט

בתקופתו של אורי אייזנברג 05/1968–14/08/1969 ביצעה הסיירת פעולות של פיצוץ בתי מחבלים ומיקוש בצד המזרחי של הירדן כמו למשל בפשיטה על המוצב הירדני "החרוט". ההחלטה לפעול כנגד מוצב צבאי ירדני התקבלה לאחר שהוברר שהירדנים מסייעים באש ובחיפוי על מחבלים המבצעים פיגועים ונסוגים חזרה לשטחם. בנוסף, היו מספר אירועים בהם הירדנים פתחו באש לעבר סיורים של צה"ל ולעבר קיבוץ אשדות יעקב. לוחמי הסיירת חצו את הירדן ונעו אל עבר המוצב. על תנועת הכוח אל ובחזרה מהיעד חיפתה פלוגת טנקים מחטיבה 7. מספר לוחמי שייטת סייעו בחציית הכוח את נהר הירמוך. בפעולה הותקפו שני המוצבים שמהם הורכב המוצב הכולל. בדרכם ליעד זיהה הכוח מחבלים נמלטים וירה לעברם. הירדנים פתחו באש אך הכוח התפצל ופוצץ את המוצב הקטן והמוצב הגדול. בפעולה נהרג סג"מ רוני שרון ונפצעו 3 לוחמים. 

מבצע "אסותא 12"

ב 8 למאי 1969 יצאו כוח מהסיירת וכוח מגדוד 12 לפשיטה על הכפר ואדי יאבס דרומית מזרחית לקיבוץ טירת צבי. במבצע זה פוצצו 12 בתי מחבלים בכפר ונהרגו כמה מחבלים שהתקרבו לכפר בלבוש אזרחי. בין היתר נהרג מפקד בכיר בפת"ח. לחיסולו היה אחראי "פצ'נגה" , הלא הוא יעקב מרדכי, לוחם עז נפש, אחד מהטובים ביותר שהיו בסיירת מאז ומעולם. פצ'נגה נהרג ב 1978 בכפר מגוריו – כפר יובל שמחבלים שחדרו מלבנון חדרו לכפר והשתלטו על ביתו. הוא השתתף בכוח הפורץ (למרות שהיה כבר אזרח- קיבל אישור מרפול שהיה מודע ליכולותיו להשתלב בכוח) ונפגע בעת הפריצה אל הבית. 

פיצוץ תעלת הע'ור הירדנית – יוני 1969

תעלת הע'ור הירדנית שנחנכה בשנת 1964 הובילה מים מהירמוך לעמק הירדן בצד הירדני והיוותה חלק מ"מלחמת המים" בין ישראל לשכנותיה על מקורות המים בצפון. התעלה היוותה מקור חיים עבור החקלאים הירדנים. הצבא הירדני סייע למחבלים והטריד בעצמו סיורים של צה"ל והמטרה הייתה לייבש את הצד הירדני ולאותת לחוסיין המלך שמוטב שייפטר מהמחבלים השוהים בשטחו. ואכן, ביצוע הפעולה היה שיקול חשוב בזירוז ההחלטה שקיבל המלך להוציא את המחבלים מתחומי ירדן זמן קצר לאחר מכן. בפעולה השתתפו כוחות סיירת גולני בשיתוף עם לוחמים מיחידת צוללנים לסיוע בחציית הירדן ולהנחת המטענים וכן כוח חפ"ק בפיקודו של מג"ד 12 באותה עת ברוך גורודיש. ממידע מודיעיני שנאסף התברר כי מתחת לתעלה סמוך לכפר עדסייה מול קיבוץ שער הגולן ישנם שני מעבירי מים בקוטר של 80 ס"מ.  הוחלט להניח בהם מטענים ומעטן נוסף אטום למים, סך הכל חומר נפץ במקל כולל של כ 640 ק"ג. כוח הסיירת הגיע ליעדו והניח את המטענים. עקב אי הבנה הופעלו המטענים לפני שהלוחמים סיימו את ההכנות לפינוי. הם נאלצו לחזור בריצה עד לנקודת הצליחה בירמוך. הפיצוץ העז אכן פרץ את תעלת העור והמים החלו לזרום אל הירמוך. בפעולה לא היו נפגעים בצד הישראלי.

עד ספטמבר 1970, פעלה הסיירת בשתי גזרות עיקריות: ירדן ולבנון. לאחר גירוש המחבלים מירדן (ספטמבר 1970) עברה הפעילות ללבנון באופן מלא.  בשנים 1969 ועד 1973 בוצעו בה פעולות רבות כנגד מחבלים.

הנה ציון פעולות שונות של הסיירת בעת שדוד (דוביד) כץ היה מפקדה בשנים 1969 – 1970: 

ירדן

מארב על כביש הבקעה הירדני – 8/1969 /25

בשלהי חודש אוגוסט 1969 יצאה הסיירת לפעול נגד הצבא הירדני שסייע באופן אינטנסיבי למחבלי פתח ששהו בירדן. הכח בפיקוד דוביד כץ צלח את הירדן ליד כפר רופין עבר את תעלת הע'ור והניחה מארב על כביש הבקעה ירדני ליד הכפר הירדני אל משרע. הכח הניח מוקש פנאומטי על הכביש והמתין למשאית צבאית ירדנית. המשאית עלתה על המוקש הפנאומטי.  7 חיילים ירדנים נהרגו ו 12 נפצעו. לסיירת לא היו נפגעים.

 לבנון

פשיטה על מעוז מחבלים בכפר חלתא –  4/9/1969

לקראת סוף 1969 התבססו ארגוני המחבלים בדרום לבנון בעיקר במורדות החרמון ועד לחצבני. הם שהו בתוך הכפרים מתוך אמונה שבהיותם מעורים באוכלוסיה האזרחית צהל ימנע מלהפציץ אותם מן האוויר. מתוך בסיסיהם בכפרי דרום לבנון יצאו לפעולות פיגועים בשטח ישראל. ב 2 לספטמבר ירו המחבלים מאזור הכפר חלתא 4 קטיושות לעבר כפר גלעדי וקרית שמונה. מירי זה נהרג ילד בן 9 וצעיר בן 26 ונפצעו 4 אזרחים נוספים. התקבלה החלטה לפגוע בבסיס המחבלים בכפר חלתא שתושביו היו מוסלמים וכולם תמכו בטרור וסייעו לו. הכוח התוקף היה סיירת גולני בפיקודו של דוביד כץ וכוח משנה מגדוד 17 בפיקודו של מרא אל עמי. הכוח פוצל לשניים: האחד בפיקודו של דוביד תוכנן לתקוף את השכונה הצפונית מערבית. השני בפיקודו של שגיא תוכנן לתקוף את השכונה הדרומית מזרחית, לרגלי ג'בל רוס. את הכוח הצפוני הוביל סג"מ שלומי כהן ואת הכוח הדרומי הוביל סגן אברהמי קול. לאחר פיצול הכוחות והגעתם ליעד, זיהה הכוח של דוביד מחבלים על גגות הכפר וקיבל אישור מהמח"ט קותי (יקותיאל אדם) להסתער. הכוח פרץ לכיוון מבנה מרכזי, חיסל את המחבלים שעל הגג. החוליה בפיקוד שלומי כהן נכנסה למבנה והבחינה במחבל המגן על עצמו בעזרת 2 ילדים בני 3 ומכיוון ששלט בערבית הורה למחבל לשחרר את הילדים. מחבל אחר שהסתתר בחדר מתחת למיטה פתח באש ופצע את שלומי ועוד 3 לוחמים. דוביד וחוליה נוספת נכנסו למבנה וחיסלו את המחבל. הכוח המשיך לטהר את בתי הכפר, וחיסל עוד 5 מחבלים. הפצועים פונו לנקודת איסוף, והבתים שטוהרו הוכנו לפיצוץ. נאסף חומר מודיעיני רב ערך שנמצא בבתים וכלי נשק. הכוח הדרומי שלא נתקל בהתנגדות כיון שהבתים היו ריקים מאדם, סיים את משימתו וחבר אל הכוח הצפוני. טיהור הכפר הושלם. סך הכל   פוצצו 12 בתים, נהרגו 6 מחבלים ונלקח חומר מודיעיני ונשק שלל. פצועי הסיירת פונו במסוק לבית חולים בצפת.  

פשיטה על מפקדת מחבלים בכפר עיתרון – 5/10/1969

הכפר עיתרון שמצפון לישוב אביבים שימש כמפקדה של מחבלי פתח בגזרה ועורף לוגיסטי למוצב הלבננוני במרון א- ראס.  מכפר זה יצאו מחבלים למארבים על כבישי הצפון. הוחלט לחסל את קן הצרעות שבכפר. סיירת גולני יצאה לבצע פשיטה על הכפר. הסיירת בפיקוד דוביד כץ  יצא לפשיטה מהישוב אביבים, חצתה את הגבול והתגנבה בשקט לכפר. לאחר שדוביד זיהה למפקדי המשנה את היעדים ניתנה הוראת ההסתערות. המחבלים השיבו אש והתפתח קרב בטווחים קצרים ביותר בתוך השטח הבנוי של כפר. כל הכוחות הגיעו לבתים שתוכננו והכינו אותם לפיצוץ. אחרי שהכוחות יצאו מהכפר ולפני הפקודה לפוצץ, אחד הלוחמים דיווח ששמע בכי של תינוק מאחד הבתים שהוכנו לפיצוץ. דוביד הורה למרות הסיכון הטמון בכך להיכנס שנית לכפר ולבדוק שוב את הבית האמור. הכן נמצא בו תינוק בערסל שתלוי מהתקרה. התינוק פונה ונמסר לתושבי בית אחר ופקודת הפיצוץ ניתנה. הערך שלא פוגעים בחפים מפשע נשמר. בפשיטה זו פוצצו 7 בתים ונהרגו כ- 20 מחבלים. לא היו נפגעים לסיירת.

פשיטה על הכפר דהריה – 8/11/1969

הסיירת יצאה לפשיטה על הכפר דהריה מהישוב אדמית. היעד היה ביתו של סייען מחבלים. הפעולה בוצעה בשקט מוחלט ובלי התנגדות. הכוח  פרץ לבית אסף נשק ומסמכים ופוצץ את בית סייען.

פשיטה על הכפר עלמה א- שעב  13/12/1969

המשימה הייתה פשיטה על הכפר עלמה א- שעב ופיצוץ שני בתי סייענים במרכז הכפר. הכפר העוין שוכן מצפון לקיבוץ חניתה. הסיירת יצאה לפעולה  מקיבוץ חניתה השתלטה על הכפר ובודדה את אזור הפעולה. שני בתי הסייענים נפרצו, נאסף נשק ומסמכים והבתים הוכנו לפיצוץ מתואם.  הבתים פוצצו והכוח חזר בשלום לקיבוץ.

 

פשיטה על הכפר כילא– 4/1/1970 

הפשיטה על הכפר כילא בוצעה בתגובה לחטיפתו של שמואל רוזנוואסר תושב מטולה. המשימה שהוטלה על הסיירת הייתה להשתלט על תחנת המשטרה שבתל נאחס ולקחת שבויים כדי לזרז את החזרתו של החטוף רוזנוואסר.  בפשיטה החטיבתית השתתפו גדודי    גדודי 51  ו 17 וסיירת גולני. הפעולה הבלתי שגרתית בוצעה באופן כירוגי ובלי נפגעים לאויב, זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל תקף את הצבא הלבנוני מאז מלחמת העצמאות. הסיירת בפיקוד דוביד כץ רכובה על זחלמים הסתערה ללא על תחנת המשטרה הלבנונית השתלטה עליה ועל בתים סמוכים של סייענים ללא צורך בירי.  נלקחו בשבי 11 חיילים ואיש בטחון שהיה בתחנה. תחנת המשטרה ומספר בתי סייענים פוצצו והכוח נסוג למטולה בפעולה זו הובאו לישראל סה"כ  22 לבנונים.

פשיטה הכפר עיתא א – שעב  8/3/1970

הכפר עיתא א שעב, הוא כפר גדול שמתגוררים בו למעלה מ- 4,000 מוסלמים שיעים והיה מעוז מחבלים שהוציא פעולות פח"ע כנגד יישובי הצפון שבאזור – זרעית, שתולה, אבן מנחם ושומרה. בחלקו הדרום מערבי היה מוצב של הצבא הלבנוני שסייע למחבלים שבכפר. התקבלה החלטה מדינית לפעול ישירות מול הצבא הלבנוני. המשימה שהוטלה על סיירת גולני  הייתה לפשוט על המוצב ולפוצץ אותו.  במקביל כוח נוסף של גדוד 17 יפשוט על חמישה בתי מחבלים בחלק המזרחי של הכפר. הסיירת בפיקוד דוביד כץ         יצאה לפעולה מהישוב שתולה. הכוח התגנב למוצב, הציב חסימה לעבר בתי הכפר הקרובים  ותקף את המוצב מעורפו.  המוצב נכבש ושני המבנים שבו הוכנו לפיצוץ. תגבור לבנוני שהגיע מהכפר עלה על החסימה והושמד.  בפעולה זו פוצצו 7 בתים ונהרגו כ- 10 חיילים לבנונים . לכוחותינו לא היו נפגעים.

פשיטה על הכפר בלידא – 19/3/1970

המדיניות לרדוף את המחבלים ללא הפסק ולגרום להם להרגיש נרדפים הייתה בתוקף. הסיירת נדרשה לפשוט על רכוז מחבלים בכפר בלידא שממערב  לקיבוץ יפתח. הכוח יצא לפעולה מקיבוץ יפתח ובהתגנבות שקטה פשט על שני בתי מחבלים בכפר. בפשיטה נאסף נשק ומסמכים ושני הבתים פוצצו. הכוח חזר בשלום לארץ.                                           

פשיטה על הכפר יארון – 4/1970

הסיירת יצאה לפשיטה על בתי סייענים בכפר יארון שמצפון לקיבוץ ברעם. המשימה הייתה לפוצץ שני בתי מחבלים בכפר ובכך להרתיע את המחבלים שמתגוררים בכפר. הכוח התגנב בשקט לבתים השתלט עליהם אסף מסמכים ונשק, פוצץ את הבתים  וחזר בשלום לקיבוץ ברעם.

פשיטה על הכפר חולה –3/5/1970

הסיירת נדרשה לפשוט על הכפר חולה שממערב לקיבוץ מנרה ולפוצץ בית סיען בכפר. הכח יצא מקיבוץ מנרה התגנב לכפר בודד את אזור הפעולה והשתלט על בית הסיען. הבית פוצץ ונלקחו מסמכים ונשק. לכוח לא היו נפגעים.

      

פשיטה משורינת על הכפר אל- חבריה – 12/5/1970  –  בוצע במסגרת מבצע קלחת 2

מאחר והפשיטות הרגליות שבוצעו בפתחלנד במהלך השנים 1969-1970 לא השיגו את השקט המצופה בגבול הלבנון, הורה הדרג המדיני לצה"ל לבצע פשיטה משוריינית רחבת היקף על בסיסי מחבלים מצפון למטולה. זו הייתה הפשיטה המשוריינת הראשונה בלבנון.  הפשיטה בוצעה תחת פיקוד חטיבת השריון  188. הסיירת בפיקוד דוד (דוביד) כץ, רכובה על גבי זחלמים, מתוגברת בפלוגת טנקים מוקטנת, ובפלוגה רכובה על גבי זחלמים מגד' 51, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר אל- חבריה שמצפון להר דב ומדרום לעיירה חצביה. הכפר אל- חבריה היה כפר ששרץ במחבלים רבים ובו הייתה מפקדת המחבלים האזורית. הכוח יצא לפשיטה מאזור הכפר אל רג'ר נע צפונה עד לאזור שמדרום לחצביא משם פנה מזרחה חצה את הכפר אל פרדיס  ופרץ למרכז הכפר אל חבריה. הלוחמים ירדו מהזחלמים והחלו לטהר את בתי הכפר. אופי השטח הבנוי בכפר והשבילים הצרים שבין הבתים יצרו התנגשויות עם מחבלים בטווחים קצרים ביותר.  לאחר מספר שעות לחימה ועם ערב הושלם טיהור הכפר. עשרות מחבלים נהרגו, נלקחו מספר שבויים. בית מפקדת המחבלים  ונשק שלל שלא ניתן לקחת פוצצו ונילקח שלל רב לרבות משגרי קטיושה.

 פשיטה על הכפר מרואחין –  18/8/1970

המשימה שהוטלה על הסיירת הייתה להיכנס מרואחין השוכן מצפון לזרעית ולפוצץ שני בתי סייענים. הכוח יצא למשימה מזרעית השתלט על אזור הפעולה ופוצץ את שני הבתים ולקח שלל.

פשיטה על הכפר שובא 26/08/1970

 הכפר שובא שוכן ממערב להר דב. ונתגלו בו מספר אוהלים ומרגמה שמחבלים הפגיזו איתה את המוצב שלנו בהר דב. הסיירת פשטה על הכפר ביום הרגה שני מחבלים ושרפה פוצצה את המרגמה והתחמושת ושרפה את האהלים והציוד שהיה בו.

פשיטה על הכפר שבעא 27/8/1970

הסיירת ביצעה פשיטה לילית על הכפר שבעה ששוכן מצפון להר דב ותקפה את  פאתי הכפר הדרומיים של הכפר. 3 אוהלי מחבלים והציוד שהיה בו הושמדו.

סוריה

תקיפת מוצב 315 – 22/2/1970

המוצב הסורי 315 הוא הדרומי ביותר בגזרת רמה"ג ושולט על המפגש של הנחלים  רוקד והירמוך. המקום היה רווי בפעילות חבלנית שבוצעה בסיוע סורי. הוחלט לשלוח אזהרה לסורים שלא יאפשרו יותר לחוליות מחבלים לרדת לרוקד מהמוצב. על הסיירת הוטלה משימה לבצע פטרול אלים ( פתיחה באש ) על המוצב סורי. ופיצוץ עמוד חשמל עם טרנספורמטור שסמוך למוצב.                              הכוח שיצא מאל על ירד בלילה לרוקד וטיפס משם לגבעה  315 שעליו שכן המוצב. הכוח פוצץ את עמוד החשמל ופתח באש על המוצב ונסוג. התוצאה פגיעה בחייל סורי ופיצוץ עמוד חשמל.

בין השנים 1970 ל 1972 שימש יהודה גולן כמח"ט גולני. על פי רישומיו היו בתקופה זו למעלה מ 400 אירועים שונים בדרום לבנון בהם נטלה החטיבה חלק, רובם המכריע בשיתוף כוחות מהסיירת ובחלקם גם כוחות משאר גדודי החטיבה (כולל גדוד 17).

בספטמבר 1970 החליף יודקה פלד את דוד (דוביד) כץ כמפקד הסיירת והפעילות הרבה של הסיירת בדרום לבנון נמשכה בעשרות רבות של פעולות. באחד ממבצעי קלחת בדצמבר 1970, ניווט יודקה את כוח הסיירת לכפר יעטר, כ 15 ק"מ בתוך שטח לבנון תחת גשם שוטף. היעד היה בסיס בו שהו עשרות מחבלים. לאחר פיצוץ בתיהם הכוח חזר במסוקים לשטח ישראל.   

מבצע קלחת 4    

זהו מבצע פשיטה נרחב שבוצע ב 16- 17 בספטמבר 1972 כנגד בסיסי מחבלים בדרום לבנון כתגמול על פעולות טרור רבות שלהם שהגיעו לשיאן ברצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב 5 – 6 לספטמבר. בפעולה נטלו חלק כ 1300 מחיילי צה"ל. הייתה זו פעולה משולבת בה נטלו חלק כוחות מחטיבת גולני, חטיבת הצנחנים, טנקים מחטיבה 188 , כוחות סיוע ארטילרי והנדסה. כמו כן חיל האוויר הפעיל מטוסים בהתאם לצורך.

מחטיבת גולני השתתפו:

כוח "גדעון", בפיקוד סמח"ט גולני, סא"ל ראובן אליעז, שבו שתי פלוגות חי"ר ושתי מחלקות טנקים, יצא מאזור מנרה ונע צפון-מערב לכיוון ואדי-א-סלוכי. כוח "ברק", בפיקוד מפקד חטיבת גולני אל"ם אמיר דרורי, שבו שלוש פלוגות חי"ר על זחל"מים ופלוגת טנקים, יצא מאזור רמות נפתלי נע לכיוון צפון-מערב ליישובים כוניןברעשיתטולין ובהמשך עלה צפונה עד קבריח'ה שבואדי-א-סלוכי.

תוצאות המבצע:

במבצע הותקפו וטוהרו 12 בסיסי מחבלים, פוצצו 70 בתים ו-36 בונקרים. 40 מחבלים ו-18 חיילים לבנוניים נהרגו. 16 מחבלים נשבו ומאות מחבלים נסו צפונה. לצה"ל שלושה חיילים הרוגים: קצין וחייל מסיירת אגוז ולוחם שריון, ו-9 פצועים. במבצע נתפס שלל רב שהשאירו אחריהם המחבלים במנוסתם. לאחר המבצע הייתה רגיעה של שלושה חודשים בפעילות מחבלים בגבול הצפון.

7.חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה 

מבוא

צבאות מצרים וסוריה הפתיעו את צה"ל כשפתחו במלחמה ביום הכיפורים, ב 6/10/1973  סמוך לשעה 14:00.  חטיבת גולני כולה לחמה במלחמה קשה זו בצפון רמת הגולן. בטרם נפנה לתיאור פעילויות הכוחות השונים, להלן רקע קצר.

7.1  הפעילות במלחמה בין ה 6/10/1973 עד הפסקת האש 24/10/1973.

א.  הרקע למלחמה

כשדנים ברקע למלחמת יום הכיפורים יש להבחין בין הסיבות למלחמה לבין נסיבות פרוץ המלחמה. הסיבות הן הגורמים הכלליים שנמשכו זמן רב לפני המלחמה. הנסיבות הן הגורמים המיידיים לפרוץ המלחמה באותם ימים (ספטמבר – אוקטובר 1973).

הסיבות לפרוץ המלחמה.

הגורם העיקרי- רצונן של מצרים וסוריה להשיב להן את כבודן לאחר ההפסד במלחמת ששת הימים זאת לאחר שמצרים איבדה את סיני וסוריה איבדה את רמת הגולן. מדינת ישראל לא ניהלה תהליך מדיני ממשי עם מדינות ערב שיכול היה להניב הסכם שלום. נשיא מצרים, אנואר סאדאת סבר שאם יפתח במלחמה יביא הדבר למשא ומתן מדיני שבסופו תיסוג ישראל מסיני.

נסיבות פרוץ המלחמה: הגורמים המיידיים

 1. בעיות פנימיות במצרים-המצוקה הכלכלית, חברתית ופוליטית הניעה את הנשיא סאדאת ליזום מלחמה נגד ישראל בתקווה שלאחר המלחמה ייווצר מצב שיאפשר פתרון מצוקותיה של מצרים. 

סאדאת היה צריך להוכיח את עצמו במצרים ומחוצה לה, לאחר מותו של הנשיא הנערץ נאצר. סאדאת קיווה שמתקפה על ישראל תגביר את הפופולאריות שלו בתוך מצריים.

2.  בתחילת שנות ה-70 התרחש משבר האנרגיה-העולמי: עלייה במחירי הנפט. משבר זה חיזק את מעמדן של מדינות הנפט הערביות והוסיף להן את הביטחון העצמי הנחוץ כדי לתקוף את ישראל.

3.  השפעת המלחמה הקרה – בראשית שנות ה-70 הפך המזרח התיכון אחד ממוקדי המאבק בין המעצמות, בריה"מ וארה"ב , במסגרת המלחמה הקרה. בריה"מ תמכה במדינות ערב באמצעות נשק , מודיעין מתקדם, ושלחה יועצים צבאיים. בריה"מ עודדה את מצריים וסוריה  לצאת למלחמה נגד ישראל, והגבירה אצלן את התחושה שבידיהן לנצח את ישראל. במצרים החלה תפנית לאחר מותו של נאצר. סאדאת נטה יותר מערבה וב-1972 סילק אלפי יועצים ומומחים סובייטיים, ובני משפחותיהם ממצרים. למרות זאת, על מנת לא לאבד את מעמדה  במזרח התיכון תמכה בריה"מ במצרים וסוריה וסיפקה להן נשק. ארה"ב ,(בעיקר קיסינג'ר – היועץ לביטחון לאומי) ,חתרה לחיזוק השפעתה במזרח התיכון על חשבון בריה"מ. ארה"ב הייתה מעוניינת במלחמה בין ישראל למצריים, בתקווה שאחרי המלחמה מצרים תעבור להשפעתה של ארה"ב (במקום  ההשפעה הסובייטית). פינוי משפחות היועצים הסובייטיים: בסוריה ובמצריים היו מאות יועצים סובייטיים (רוסים). בימים שלפני המלחמה פונו משפחותיהם. זה היה סימן מודיעיני ברור לעליית המתח בין המדינות.

 4. המלחמה נקראת "מלחמת יום הכיפורים", כי היא התחילה ביום זה. ישראל ורוב החיילים צמו ביום הכיפורים. תחושת הקדושה ביום הזה מנעה מהחיילים והצבא לחשוב שיתכן מצב של מלחמה ביום הקדוש.

ב. מצבת כוחות צה"ל ברמת הגולן ערב המלחמה.

ערב מלחמת יום הכיפורים, עדיין לא האמינו בצמרת המדינה וצה"ל כי למחרת תפרוץ מלחמה כוללת. ההערכה הייתה כי לכל היותר יפרצו מעשי איבה בקנה מידה מקומי. היערכות הכוחות הייתה בהתאם. על מנת להבין את גודל ניצחון כוחותינו, להלן סדרי הכוחות.

כוחות צה"ל:

אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן שכללה:

  • שתי חטיבות שריון  סדירות (טנקי שוט-קל) – חטיבה 7 בפיקודו של אל"מ אביגדור (יאנוש) בן גל, וחטיבה 188 בפיקודו של אל"מ יצחק בן שוהם.
  • חטיבת גולני בפיקודו של אל"מ אמיר דרורי.
  • אגד ארטילרי בפיקודו של אל"מ בני ארד.

חטיבות מילואים:

  • חטיבת מילואים שריון 679 בפיקודו של אל"מ אורי אור (טנקי שוט-קל) .
  • חטיבת מילואים צנחנים בפיקודו של אל"מ חיים נדל (הצטרפה לקרבות ב 10 לאוקטובר).
  • גדס"ר 134 (אוגדתי) בפיקודו של רס"ן חנני תבור שכלל טנקים ונגמשים.

   אוגדת מילואים 210 בפיקודו של האלוף דן לנר שכללה:

  • חטיבת שריון 179 בפיקודו של אל"מ רן שריג (טנקי שוט-קל).
  • חטיבה 9 בפיקודו של אל"מ מרדכי בן פורת (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).
  • חטיבה 4 בפיקודו של אל"מ יעקב הדר (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).

אוגדת מילואים 146 בפיקודו של האלוף משה פלד ששהתה תחילה בבקעת הירדן והצטרפה ללחימה כיומיים לאחר פרוץ הקרבות שכללה:

  • חטיבה 205 בפיקודו של אל"מ יוסי פלד (גדודי שוט-קל).
  • חטיבה 670 בפיקודו של אל"מ גדעון גורדון (שני גדודי חרמש. גדוד שרמן נותר בבקעת הירדן).
  • אגד ארטילרי 213 בפיקודו של אל"מ דני אבידר.
  • גדס"ר 288 בפיקודו של סא"ל צביקה דהב.

כוחות הצבא הסורי:

  • שלוש דיביזיות משוריינות שכל אחת כללה שתי חטיבות משוריינות, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה
  • דיביזיית חיל רגלים נוספת שכללה שתי חטיבות חי"ר, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון ועוד חטיבת שריון מסופחת.
  • דיביזיית חיל רגלים שכללה שתי חטיבות חי"ר ובכלל זה חיל משלוח מרוקאי שצורף ערב המלחמה, חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה.

עתודה:

שלוש חטיבות חיל רגלים, גדוד צנחנים, יחידת קומנדו, גדוד משמר המדבר, חטיבת משמר הרפובליקה ועוד שתי חטיבות שריון. מרבית כוחות עתודה אלה נטלו חלק במערכה. בסך הכל הכילו הכוחות הסוריים כ 60000 חיילים, 1400 טנקים ו 800 קני ארטילריה.

המלחמה החלה ב 6/10/1973 והסתיימה עם כניסת הפסקת אש לתוקף ב 24/101973 .

7.2 חטיבת גולני

את ימי המלחמה ברמת הגולן ניתן לחלק בצורה ברורה לשניים: שלב הבלימה ושלב ההבקעה בו עברו כוחותינו מבלימת האויב הסורי והסגתו
חזרה אל מעבר לקו הסגול לשלב ההתקפה בו הם פרצו והתייצבו בסופו של דבר במובלעת רחבה מעבר לקו הסגול תוך שהם דוחקים את האויב עוד ועוד מזרחה.

2.1 שלב הבלימה

 בפרוץ המלחמה שהה גדוד 13 בפיקודו של סא"ל זאב אורן במוצבי צפון רמת הגולן מהחרמון ודרך שורת מוצבים ממוצב 104 ועד לחרמונית, ולוחמי הפלוגה המסייעת שהו בגזרה הסמוכה מדרום – מהחרמונית ועד רכס חזקה שכלל את המוצבים 107, 109 , 110. כוחות גדוד זה ציפו בקוצר רוח לסוף השבוע על מנת להצטרף לשאר כוחות החטיבה בכינוס לציון 25 שנה להקמתה שתוכנן להתקיים בגני התערוכה בתל אביב. אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי, הבטיח למח"ט אמיר דרורי יממה לפני פרוץ הקרבות כי "אם לא יהיה יום קרב ביום ראשון הגדוד אצלך". גדוד 12 בפיקודו של סא"ל יעקב שחר סיים ימים ספורים קודם לכן תעסוקה מבצעית בדרום רמת הגולן וירד להתארגנות בבסיס בן עמי וגדוד 51 בפיקודו של סא"ל יודקה פלד, שנכנס לתפקידו יומיים לפני פרוץ המלחמה סיים תעסוקה מבצעית ברצועת עזה והתארגן בבסיסו שבטירת הכרמל. גם הסיירת שהתה בבסיס בן עמי ולוחמי גדוד 13 בכינוס  גדוד 17 עסק בשגרת אימונים במסגרת קורס מ"כים. חיילי הסיירת וגדודים 12 ו 51 יצאו לחופשת שבת למעט פלוגה ג' גדוד 51 ששהתה בבסיס האם. אולם אך הגיעו החיילים לבתיהם במקומות שונים בארץ, כבר הצטוו לשוב לבסיסם בצהרי יום ששי ה 5 באוקטובר עקב הידיעות על "יום קרב" או "מבצע מוגבל" למחרת. ביום שבת, ה 6 לאוקטובר בשעות הבוקר עסקו בארגון הציוד כאשר סמוך לשעה 14:00 הבינו כי פרצו קרבות הן ברמת הגולן והן בתעלת סואץ.

2.1.1  גדוד  12

בעת שהותם בקו ברמת הגולן בתעסוקה מבצעית בשלושת החודשים שקדמו למלחמה, הבחינו לוחמי הגדוד מעמדות התצפית במוצבים מספר פעמים בשינוי היערכות הכוחות הסוריים. דיווחים הועברו אך איש בצמרת הפיקוד לא סבר שתפרוץ מלחמה כוללת. בערב ראש השנה, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה התריע ברוך הכט, מ"פ א' בפני שר הבטחון ואלוף הפיקוד שביקרו במוצב תל פארס כי עומדת לפרוץ מלחמה. גם המג"ד שחר נשמע באותו שבוע מתבטא ברוח זו בפני הלוחמים אותם ביקר בסיור שערך בין כחות הגדוד שלושה ימים לפני שהגדוד סיים את התעסוקה המבצעית בקו. לאחר שירדו כוחות הגדוד לבסיס האם, המג"ד נטל באופן אישי חלק בהרמת הטלפונים ללוחמים שיצאו לחופשת שבת וביקש מהם לשוב מיד. ההבנה הייתה ש"משהו עומד להתרחש" והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר של יום הכיפורים בבסיס האם. לאחר ההבנה כי פרצו קרבות הן בדרום והן ברמת הגולן, עלו המג"ד ומפקדי הפלוגות לראש פינה לקבלת תדריך ראשוני והסמג"ד ארווין ארגן את הלוחמים והציוד לתנועה לכיוון מחנה פילון.  הלוחמים עלו צפונה כשפלוגה ג' מגיעה מגני התערוכה שם שהו וחוברת לשאר הפלוגות במחנה פילון. כבר לפנות ערב, מאזור ראש פינה ניתן היה לשמוע הדי פיצוצים ולהבחין בתימרות עשן ובשמים האדומים מכיוון רמת הגולן. כל פלוגה קבלה 5 זחל"מים ולמרות שרק 12 לוחמים הורשו רשמית לאייש כל זחל"ם הלוחמים לא ויתרו וכל כלי הכיל מספר רב יותר. אף לוחם לא רצה לפספס את המלחמה. הפקודה הראשונה שקיבל המג"ד היה לכבוש את קוניטרה כי ההבנה הייתה שהיא כבר נכבשה על ידי הסורים. בשלב זה ללוחמים היה כבר ברור כי אין מדובר ב"יום קרב". הידיעות זרמו בערוצים הצבאיים וגם באמצעות מקלטי רדיו-טרנזיסטור שהיו נפוצים אז כי המלחמה הכוללת פרצה בהפתעה, כאשר בדרום המצרים צלחו את תעלת סואץ, צרו על מעוזי התעלה והמשיכו צפונה. ברמת הגולן הסורים פלשו לשטחים שבשליטת ישראל, הפגיזו שטחים נרחבים שם וניהלו קרבות אל מול כוחות צה"ל בקו.

לאחר ההתארגנות החל הגדוד לנוע בשעה 04:00 לפנות בוקר יום ראשון ה 7 לאוקטובר. המג"ד הוביל את השיירה הגדודית כשעדיין תקפה הפקודה לכבוש את קוניטרה אך תוך כדי תנועה התברר כי הסורים כבר עברו אותה. דיווחים החלו להגיע על נפילת מוצב החרמון בידי כוחות סורים שהונחתו שם ממסוקים. הייתה זו מכה קשה לצה"ל שלא הוסיפה למצב רוחם הדרוך של הלוחמים. מה שלא ידעו הלוחמים בשלב הזה כי המוצב עדיין לא נפל. הסורים הנחיתו כוחות במרחק מה וכיתרו את המוצב אך עדיין המשיכו בהפגזתו ולא נכנסו אליו. משום כך הצליחו שניים מאנשי הכוח המגן מגדוד 13 להסתנן (מתוך כמה שחלקם נהרגו במארב סורי) ולהגיע אל כוחותינו ב 8 לאוקטובר. תוך כדי עלייה לרמה כשברקע במזרח השמים אדומים והדי הפגזות נשמעים כל העת, הם גם הבחינו בחמישה מטוסים שלנו שהופלו על ידי אש טילים. הלוחמים החלו להפנים כי מדובר במלחמה כוללת והמראה הקשה אך חיזק את נחישותם להגיע לאזור שדה הקרב. הסורים שריכזו מאמץ להבקעה בגזרה הצפונית נתקלו בהתנגדות עיקשת הן של כוחות שריון מחטיבה 7 והן של לוחמי גדוד 13 ששהו במוצבים (על כך בהרחבה בפרק על גדוד 13 בהמשך). קרבות הבלימה הצריכו שינוי משימה עבור גדוד 12 והפקודה הייתה לסייע לגדוד 13 להחזיק מעמד. המג"ד חילק את גזרות הגדוד תוך כדי תנועה: פלוגה ג' באזור נפח, פלוגה א' באזור הר אביטל, פלוגה ב' באזור הר בנטל ופלוגה מסייעת שכבר החלה לסייע בפינוי נפגעי חטיבת השריון 188 באזור צומת ואסט. לוחמי גדוד 13 היו נצורים שעות רבות במוצביהם ונזקק לסיוע מידי בעיקר של אספקת תחמושת שנוצלה במהלך שעות הקרב הרבות. משימות הסיוע הוטלו על פלוגות א'  ו ב'. מ"פ א' ברוך הכט, חבר למג"ד 13 זאב אורן שסיפר לו כי אין לו קשר עם המוצבים שעברו התקפה קשה כל הלילה וביקש שיסייע למוצב 110 באספקת תחמושת. כוח זה הגיע לקוניטרה, העמיס תחמושת על הזחל"מים ונע לכיוון המוצב כשהלוחמים יושבים חשופים בחלקם סביב ארגזים אלה. הכביש המוליך דרומה מקוניטרה היה מלא בטנקים פגועים לאחר קרב לילי שריון שלנו בשריון סורי. הכוח הבחין בטנקים ישראלים וסורים שמרביתם נפגעו בקרב ונפתחה עליו אש מספר פעמים. צוותים של טנקים סוריים ירדו מהכלים הפגועים והתפזרו בשטח. הכוח הגיע למוצב, כאשר בכניסה אליו נפתחה עליו אש מגבעה מיוערת סמוכה.  הכוח זיהה כ 25 גופות של חיילים סורים שניסו לכבוש את המוצב ונהדפו ומסר את התחמושת למפקד המוצב שהתחיל לחוש סוף סוף שהלוחמים שאיתו והוא אינם לבדם אל מול האויב.  הכוח חזר לקוניטרה, העמיס תחמושת נוספת והמשיך למוצב 109 כאשר כל האזור מופגז על ידי ארטילריה סורית. למחרת נשלח לסייע גם למוצב 107 ("פורטוגל") בתום קרב גדול של שריון בשריון שהתנהל סביב כביש הגישה למוצב. לוחמי גדוד 13 במוצב זה לחמו בנחישות ולא אפשרו לסורים לכבוש אותו כשהם נצורים כמעט יומיים. עם שוב הכוח ממשימתו קיבלה פלוגה א' פקודה לנוע לעבר החרמון.

גם פלוגה ב' בפיקוד עדי אדירי קיבלה פקודה לסייע ללוחמי גדוד 13 במוצבים. סמג"ד 13 אילן בירן הטיל עליו להגיע למוצב 110 עם תחמושת וציוד. הכוח יצא מקוניטרה דרומה וחלף על פני טנקים ישראלים פגועים או מנוטרלים. בהמשך התנועה הגיעה מולו שיירה סורית שהכילה משאיות ומכליות שלוו על ידי כוח אבטחה. ההתקלות הייתה מטווח קצר ובסיומה בערו כלי הרכב הסוריים. הכוח הגיע למוצב אך ככל שהתקרב אליו זיהה עוד ועוד גופות של חיילים סורים שהיו מוטלות על הגדרות. הכוח פרק את הציוד וחזר לקוניטרה ולתל אביטל להמשך משימות.

פלוגה ג' התארגנה להגנה היקפית סביב מחנה נפח. כבר בשלב התנועה על ציר הנפט נחת לידם פגז שהבעיר את אחד הזחלמי"ם. למזלם של הלוחמים הם ירדו ממנו מספר דקות קודם. מאזור סינדיאנה ומורדות תל שיפון נצפו כמויות גדולות של טנקים סוריים שנעו לעבר נפח שלה הייתה חשיבות כמפקדת כוחות צה"ל ברמה ומטרתם הייתה לכבוש אותה. לרשות לוחמי פלוגה ג' עמדה רק בזוקה אחת. בינתיים נחת בסמוך אליהם מסוק סורי ועליו לוחמי קומנדו. הפלוגה ירתה אש תופת אל הסורים שהתפזרו. הטנקים הסוריים המשיכו להתקדם. מפקד הפלוגה אביחי בקר, פקד לסגת מהאזור לנוכח יחסי הכוחות והיעדר נשק ממשי אל מול גלי השריון הסורי המתקדם. סג"מ אפי פיין, לימים תא"ל אפי איתם נותר בשטח למרות הפצרות חבריו והחליט להילחם בסורים המתקדמים. הוא נכנס למעביר מים והניח לטנק הסורי הראשון להגיע כמעט לגדר הבסיס. אז יצא ממחבואו וירה מהבזוקה לעברו. באופן מדהים השיירה הסורית נעצרה. אפי רץ לאורך הגדר, זיהה שני טנקים ישראלים בכניסה לבסיס, דרבן אותם להשיב אש למרות מקלעים לעבר הסורים למרות שהתותחים שלהם היו תקולים. אפי המשיך לרוץ ולחפש כוחות שלנו באזור. הוא הגיע לכפר הנטוש עלייקה שם זיהה סוללת תותחים של צה"ל. הוא פנה למפקד וביקש אותו לירות בכינון ישיר לעבר הטנקים הסורים. למרות מחאות מפקד הכוח ירו התותחים וחילופי האש נמשכו כשעתיים עד שהגיעו יחידות המילואים הראשונות של השריון בפיקודו של אורי אור שנכנסו למערכה המשיכו בבלימת הסורים וייצבו את האזור. על פעילות זו קיבל אפי את עיטור המופת.  

ביום שני ה 8 לאוקטובר בעיצומן של קרבות הבלימה כשל הניסיון הראשון של החטיבה לכבוש את מוצב החרמון. פלוגה א' הגיעה לחרמון בערך ב 13:30 וקיבלה פקודה לחסימה מעל צומת הטנק על מנת לאפשר נסיגת הכוחות. לקראת ערב ירדה הפלוגה חזרה לחניון האוטובוסים שם חטפה הפגזה כבדה. הפלוגה התארגנה לשהות ואבטחה בלילה עם מעט ציוד אישי, הרוב נשרף בהפגזות היום הראשון. בינתיים, קיבלה פלוגה ב' פקודה לסייע למוצב 104 שכמו כל שאר המוצבים המשיך להיות נתון להתקפות שריון, ארטילריה וחי"ר סוריים. בדרך לשם עצרו במפקדה במסעדה ותוך כדי המתנה הגיח מטוס סורי שתקף סוללה ארטילרית שלנו. חיילי הכוח הפלוגתי ירו על המטוס באמצעות מק"ח והצליחו לפגוע בזנבו. תוך זמן קצר התרסק המטוס על הקרקע.

לאחר יומיים אינטנסיביים של קרבות בלימה כשפלוגות הגדוד מסייעות ככל שניתן בדחיפת אספקה תחת אש, פינוי פצועים וסיוע למוצבים הייתה ביום שלישי ה 9/10 רגיעה זמנית בבוקר אך די מהר הסתבר שהיא הייתה מוגבלת בזמן. ביום הזה ריכזו הסורים מאמץ נואש בגזרה הצפונית להבקיע בכל זאת את קו החזית באזור זה לאחר שנהדפו בקרבות עקובים מדם עד כה. במקביל כוחות השריון חדרו כוחות קומנדו סורים לאזור צומת בוקעתא. כוח בפיקודו של המג"ד שחר התארגן עם ציוד ויצא עם פלוגה א' במהירות לשם על מנת לחתור למגע ולסלק את האויב. הכוח חצה את הכפר והתקדם לכיוון השטחים החקלאיים שח הישוב מזרחית לכפר. בדרכם פגשו קצין שריון שהזהירם מהמקום המשוער של החיילים הסורים.  המג"ד חילק פיצל את פלוגה א' לשני כוחות לאגפים הצפוני והדרומי ואילו הכוח שלו נע באמצע. בשלב מסוים הסתיים הכביש והכוח המשיך שדה העגבניות בו התחולל הקרב. כוח בפיקוד המ"פ עלה צפונה מעט על הגבעות לחפות מקדימה. לוחמי שאר הכוח שנעו עם הזחל"מים במרכז ירו לעבר שדה העגבניות שבהתחלה לא ניתן היה לראות בו דבר עקב גובהה של הצמחייה. תוך כדי ההסתערות התרוממו כמויות גדולות של לוחמי קומדו סורים והשדה כולו הפך לשדה קרב. השדה היה חרוש בתלמים עמוקים וקשה למעבר. כל הכוחות ירו לעבר הסורים שהחלו לסגת. גילויי גבורה רבים אפיינו קרב קשה זה. לוחמים שמעולם לא חוו מחזות של הרוגים ופצועים קפצו מהזחל"מים והחלו לחבוש מייד את חבריהם. פצועים המשיכו להילחם ומפקדים שנפגעו הוסיפו לתפקד. שני לוחמים נפגעו קשה והובלו אל הרופא בצומת בוקעתה אך שם התעקשו שקודם כל יטופל האחר לפניהם. ברגע מסוים נפגע זחל"ם המגד באופן ישיר. המג"ד נפצע אך בשלבים אלה המשיך לתפקד ולחלק פקודות. גם הקמב"ץ יוסי בידרמן נפגע זמנית מגל החום האדיר עקב הפגיעה. סגן מפקד הפלוגה מנצור מנצור נהרג. המג"ד שנפצע קשה ביקש מהקמב"ץ שיחלץ אותו לאחור והוא אכן ניסה. דובי גזית שחזר מלימודים היישר אל המלחמה תיאר את הרגעים הקשים האלה. הזחל"ם חטף 2 פגיעות ממטולי RPG ומי שהיה מסוגל התגלגל החוצה מזחל"ם. למרות הפציעה פקד המג"ד: "אם יש סורים בשדה תמשיכו לירות" בסופו של דבר הורידו אותו מהכלי והמח"ט הודיע לבידרמן שהוא שולח תגבורת. הכוח המשיך לספוג הפגזה קשה ואף להרוג עוד כמה סורים ולאחר זמן מה חולץ כוח המג"ד הפצוע לאחור על ידי נגמ"ש סיירת חטיבה 7. המג"ד שחולץ אל פלוגת החובשים החטיבתית איבד דם רב ותוך כדי מאבק על לחייו נפטר. בינתיים נמשכה הלחימה העיקשת בשדה העגבניות מטווחים קצרים מאוד. חרף הנפגעים הכוח המשיך להילחם. לוחמי הפלוגה פגעו בחיילי קומנדו רבים. הקמב"ץ בידרמן מצא עצמו בקרב ידיים פנים אל פנים מול חייל סורי ואיכשהוא הצליח לסובב את הנשק ולירות בסורי. תוך כדי כך ירדו על הכוח שני מטוסי מיג סוריים שניסו לסייע לכוחותיהם. יש לזכור שעד אותו קרב היו חלק מלוחמי הפלוגה מצוידים ב" עוזים" היעילים רק לירי מטווחים קרובים מאוד. בתום הקרב עברו לנשק סורי (רובי קלצ'ניקוב) שלקחו שלל בקרב. במהלך הקרב התרחשו הרבה אירועי גבורה מקומיים כאשר איש חובש לרעהו את הפצע וממשיכים להילחם בעקשנות. עקב כך סיימו חלק מהלוחמים את הקרב ללא חולצה כיוון שזו שמשה כתחבושת מאולתרת. היו לוחמים שנפגעו ביד אחת וירו ביד השנייה העיקר להמשיך להשיב אש. העקשנות השתלמה ולאחר פרק זמן נשברו הסורים והחלו לסגת לעבר הגבול. במהלך הקרב נהרגו 4 לוחמים כולל המג"ד ונפצעו 22. הקמב"ץ פונה פצוע לבית החולים שם ביקש מאחת החיילות מדים וברח בחזרה לגדוד. בקרב נפצעו גם לוחמי פלס"ר 7 שהגיעו לסייע בחילוץ הפצועים והסתבכו אף הם בקרב עם הסורים. בשלב זה, ארבעה ימים מתחילת המלחמה כוחות צה"ל עדיין עסקו בקרב הבלימה אך נראה היה שזה כבר הוכרע והסורים נשברו ונהדפו לעבר קו הגבול. החטיבה קבלה פקודה להיערך לשלב השני – פריצה והבקעה שטח הסורי. מיד לאחר תום הקרב בבוקעתא הטיל המח"ט את תפקיד המג"ד על הסמג"ד ארווין והורה לו לארגן את כוחות הגדוד לשלב הפריצה. את אהוד בר סבר מינה המח"ט לסגנו של ארווין. ביום רביעי ה 10/10, כונס הגדוד ביער אודם והחל נוהל הקרב לשלב זה. בסיומו, הגדוד הסתדר בטור זחל"מים ארוך והחל בתנועה מזרחה.

2.1.2  גדוד 13

 לוחמי גדוד 13 בפיקוד סא"ל זאב אורן שהו ערב המלחמה במוצבי הגזרה הצפונית ברמת הגולן וכן את מוצב החרמון. הכוחות שהו במוצבים מחלקתיים של כ 18 -20 לוחמים. במוצב החרמון שהו חיילים מיחידות שונות אולם לוחמי גדוד 13 היו כוח החי"ר הלוחם היחיד במוצב ומבחינה זו המוצב היה מחלקתי. לוחמי פלוגה א' היו הכוח הלוחם במוצב החרמון. כמו כן איישו לוחמי הפלוגה את מוצב 103 בפיקודו של הסמ"פ סגן יעקב בורובסקי. לוחמי פלוגה ג' בפיקוד סגן גבי אופיר שהו במוצבים מחלקתיים 104, 105, 106, + כיתת חי"ר על הר חרמונית.  לוחמי הפלוגה המסייעת איישו את מוצב 107 ("פורטוגל") ואת מוצבים 109, 110. 2 מחלקות טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188 מוקמו האחת בעורף מוצב 104 והשנייה בעורף מוצב 105. סוללת תומ"ת 155 מ"מ הוקצתה לסייע לכל גזרת הגדוד וקצין התצפית הקדמי שלה הגיע למוצב 104 יום לפני פרוץ הקרבות.

להלן צילומי מפות אזורי המוצבים.

                                                              מוצב החרמון והאזור סביבו

 

                                                           מיקום המוצבים 103 104 105                    

                                                                          מוצב 106, החרמונית  ומוצב 107

                                                                                       מוצבים 109 , 110

במוצבי הקו היו בונקרים, תעלות קשר ועמדות מוגנות מבטון מזוין ומסביב גדרות ושדות מוקשים נגד אדם. בשער הכניסה לכל מוצב הוצבה שרשרת מוקשים נגד טנקים בלילה ובשעת חירום כמו במלחמה השער היה ננעל ושרשרת המוקשים הייתה נפרסת. הסורים היו ערוכים במערכי הגנה קדמיים סמוך לקו הגבול ובמערכי עומק שהגנו על צירי הכניסה לסוריה מכיוון רמת הגולן. מול מוצב 104 שלטו הסורים על הנתיב המוביל מסחיתא (בסמוך ל 104) לצומת חאדר והלאה. בעוד מרבית לוחמי החטיבה יצאו לחופשת סוף השבוע בבוקר יום ששי ה 5 לאוקטובר, לוחמי גדוד 13 נשארו לאייש את מוצבי צפון רמת הגולן ומוצב החרמון. גם הם קיוו שסוף השבוע יעבור כבר והם יוכלו לרדת מהרמה ולהשתתף בעצרת לציון 25 שנה לחטיבה. בימים שקדמו למלחמה באותו שבוע זיהו הלוחמים בחלק מהמוצבים תנועות לא שגרתיות של כוחות סוריים. סג"מ אלימלך, מפקד מוצב 107 שהיה הקרוב ביותר גיאוגרפית לשטח הסורי דיווח למפקדת הגדוד על הכנסת טנקים ותותחים לגזרה. בשבת בבוקר, ה 6 באוקטובר עדיין לא נאמר למ"פ אופיר שתפרוץ מלחמה באותו יום ותחת ההנחה של "יום קרב" יצא בעצמו לסיור הבוקר. תוך כדי הסיור הבחין אחד הגששים בקנה של תותח טנק שבצבץ באחת החורשות ממזרח. הייתה זו הפתעה מוחלטת עבורו.  המ"פ שרצה להעביר את הידיעה רק בטלפון קווי דיווח על כך למפקדת הגדוד בקוניטרה כשחזר למפקדת הפלוגה במסעדה בערך בשעה 10 בבוקר. עם קבלת הדיווח הורה לו המג"ד להיכנס לכוננות ספיגה. המ"פ אופיר העביר את הפקודה למוצבים שבגזרתו וכך גם נאמר למוצבי הפלוגות האחרות. הוא שלח את סגנו למוצב 105. הלוחמים נעלו את שערי המוצבים לאחר שהניחו את שרשרת המוקשים, נכנסו לבונקר ורק התצפיתנים בעמדות מול האויב נשארו בעמדה שלהם. במוצב 110, שממנו יש את התצפית הטובה ביותר למרכז רמת הגולן הבחינו הלוחמים בפיקוד מוטי פרדר בימים שלפני תחילת הלחימה בתכונה בצד הסורי. סוללות טילי סאם נגד מטוסים עברו "יישור" למצב של מוכנות לירי. בשבת, יום תחילת הקרבות קצת אחרי השעה 13:00 הבחינו מעמדת התצפית שם כי הסורים מורידים רשתות הסוואה מכלים שונים ודיווחו למפקדת הגדוד. כמו שאר המוצבים, הם קיבלו הוראה לעבור לכוננות ספיגה – פרסו שרשרת מוקשים ונכנסו לבונקר חוץ מעמדת התצפית.

דקות ספורות לפני השעה 14:00 פתחו הסורים בהפגזה מסיבית לעבר מוצבי צה"ל. מפקדי פלוגות ג' ומסייעת (אופיר , ) הנחו את המוצבים שבגזרת הפלוגות להשאיר תצפיות בעמדות המוגנות מירי ולפתוח באש לעבר כל אויב שנגלה לעיניהם. תוך זמן לא ארוך זרמו דיווחים מהמוצבים על פגיעות כבדות ונזקים קשים למוצבים. תוך כדי הפגזה כבדה פגעו טנקים סוריים בסיוע תותחי נ"ט בעמדות הקדמיות הבולטות. למעשה הפגיעות העיפו את העמדות לכל עבר, חלקים בתעלות הקשר קרסו , התמלאו בחלקי עמדות וסלעים ונחסמו. הקשר עם המוצבים נותק. הירי על המוצבים התבצע מטווחים של 1500 – 2000 מטר כך שבשלב הזה לא היו במוצבים אמצעים לשבש ירי זה. התקיפות התבצעו במקביל על כל המוצבים ובעוצמה רבה והלוחמים בהם הבינו די מהר שלא מדובר ביום קרב. בחסות ההפגזה והירי לעבר עמדות המוצב נעו כוחות חי"ר סוריים לעבר גדר המערכת. המ"פ אופיר קיבל דיווח על גדוד שריון סורי בליווי נגמשים הנע על הציר המוביל לעיירה בוקעתא והבין כי בכוונתם לפרוץ למוצב 105 מדרום. בשיתוף מפקדי המוצבים הוזעקו הטנקים ששהו בסמוך למוצבים. במוצב 104 נוצר חיש מהר שיתוף פעולה בינם לבין לוחמי המוצב. אלה זיהו עבור מ"מ הטנקים אביב שיראון את הטנקים הסוריים שהתקרבו למוצב. תוך זמן קצר הושמדו ארבעה טנקים, טרקטור וטנק גישור כשהחיילים הסוריים נראים בורחים מהם. בינתיים חיילי החי"ר הסורי הגיעו לתחתית המוצב והלחץ היה בשיאו. לוחמי המוצב ירו בכל הכלים שברשותם ובעזרת כוח השריון בלמו את חיילי האויב שהגיעו עד סמוך לגדרות ובלמו את ההסתערות על המוצב. קצין התצפית הקדמי של סוללת התותחים – אודי ענפי – ביקש הקצאה של הסוללה לטובת המוצב אך הלחץ עליה היה גדול והמוצב לא קיבל סיוע ארטילרי. בלית ברירה החליט למצות ככל האפשר את יכולותיה של מרגמה 81 מ"מ וכיוון את האש שלה בצעקות למפקד המרגמה ליאון פרינץ. המרגמה ירתה פגזי נפיץ וזרחן בקצב מסחרר וסייעה רבות לשאר הכוחות שירו על הכוחות המסתערים. ההתקפה הזו נבלמה תוך אבדות כבדות לסורים , חלקם מגופותיהם הושארו סמוך לגדרות המוצב והשאר ברחו. בשלב מסוים נפגע מפקד המוצב סג"מ יוני מידן ונוטרל לזמן קצר לא לפני שהספיק להעביר פקודה לאחד המכ"ים לצפות על השטח במקומו ולוודא שלא מסתערים על המוצב. לאחר זמן קצר התאושש וחזר לעמדת הפיקוד. כאמור, הקשר שנותק עם מפקדת הפלוגה והיעדר הדיווחים העלו את החשש במפקדה כי המוצב נפל לנוכח הדיווחים שהתקבלו קודם עד לניתוק הקשר על עוצמת ההתקפה ועל כמויות הכוחות הנעות לעבר המוצב. בסביבות השעה 20:00 נשמעה לפתע בקשר הודעה מהמוצב בחמ"ל הפלוגתי והדבר גרם לשמחה והתרגשות במפקדת הפלוגה.  מהדיווח הבין המ"פ אופיר כי מבין לוחמי הפלוגה נפגע מפקד המוצב מהדף והתאושש וכי אחד הטנקים נפגע וכל צוותו נהרג חוץ מהנהג אך המוצב החזיק מעמד. בשעות אלה שללחימה אחר הצהרים ראו לוחמי מוצב 103 מסוקי מי סוריים נוחתים באזור מוצב החרמון ופורקים שם לוחמים. מהתצפית שלהם היה רושם שחיילים אלה מכתרים את המוצב. לקראת ערב נראו  על ידם לוחמים סוריים יורדים לכיוון מג'דל שמס וממודיעין של אנשים בכפר הם הבינו כי הם הגיעו לדאוג לאספקת מזון ושתייה ומכך הסיקו שמוצב החרמון עדיין לא נפל בידיהם.

באותן שעות של לחימה, במקביל, התחוללה התקפה כבדה גם על מוצב 105. סמג"ד הטנקים רס"ן יוסי ניסים העביר את הטנקים שברשותו לעמדות הסמוכות למוצב. הוא זיהה למעלה 20 טנקים ונגמשים במרחק של כ 2 ק"מ נעים לכיוון המוצב. כוח הטנקים פתח באש והשמיד מספר טנקים ואת שני טנקי הגישור שניסו לגשר על תעלת הנ"ט שבקו המערכת. פעולה מהירה זו עצרה את ההתקפה הסורית והשריון הסורי החל לסגת. בינתיים הלכו חיילי החי"ר הסורי והתקרבו לגדרות המוצב עד למרחק של 200 – 300 מטר ממנו. לוחמי המוצב ירו בכל כלי הנשק שברשותם לעבר הסורים המתקרבים. הסמ"פ צבי הלברכט הזעיק את סמ"פ הטנקים אברהם קיימוביץ וביקש שאחד הטנקים ייכנס למוצב. קיימוביץ נכנס למוצב, ירה מספר פגזים לעבר החיילים הסוריים והפעיל אש מקלעים כבדה. תוך כדי הלחימה נורה לעברו טיל סאגר שפספס ולכן מיהר לצאת מהמוצב ולתפוס עמדת חליפין וממנה המשיך בירי. לאחר דקות ארוכות של קרב נסוגו הסורים תוך השארת הרוגים בשטח. בשלב מסוים קיבל המ"פ אופיר דיווח כי עמדת המרגמה 81 במוצב ספגה פגיעה ישירה והבין כי הרגם נהרג. הוא החליט לצאת למוצבים ולראות בעצמו מה קורה. כשיצא מהבונקר הבין שאין לו עם מה לנוע כיוון שכל כלי הרכב שחנו במפקדת הפלוגה נפגעו. הוא הבחין בנגמש שהיה שייך לפלוגת הטנקים , לקח את נהג הנגמש ונע במהירות , תחילה למוצב 104 ובהמשך למוצב 105. כל העת נפלו מסביב פגזים מהפגזה שנמשכה מאז תחילת המלחמה. במוצב 105 הופתע הסמ"פ לראות את המ"פ ובכך תרם משמעותית להעלאת מורל הלוחמים. המ"פ עוד הספיק לראות חיילים סוריים בורחים ושיבח את נחישות הלוחמים ועמידתם. הוא חזר למפקדה במסעדה עם גופת הרג"ם שנהרג. זמנית, עם רדת החשיכה הייתה הפוגה רגעית בהתקפות השריון והחי"ר אך ההפגזה נמשכה בטפטוף. הלוחמים למדו מהאזנה לרשת הקשר כי מוצב החרמון נפל בידי הסורים וחבריהם הלוחמים שם כנראה נהרגו. הלילה שבין ה 6 ל 7 באוקטובר עבר על לוחמי המוצבים במתח רב, הם גם הבינו כבר מהאזנה למכשירי הטרנזיסטורים כי ישראל מצויה במלחמה כוללת עם צבאות מצרים וסוריה. בלילה עצמו לא היו ניסיונות כיבוש סורי והלוחמים במוצבים ובמפקדת הפלוגה נערכו להגנה היקפית. התחושה הייתה מעיקה משום שלאורך כל הלילה נשמעו רעשי של תנועות טנקים ולא היה ברשות הלוחמים ציוד לראיית לילה כך שלא ידעו האם לצפות להתקפת חי"ר סורי או לא. הלוחמים קיבלו הנחייה מהמ"פ אופיר להאיר מידי פעם את האזור שלפני המוצב בעזרת פצצות תאורה. למחרת, חודשו ההסתערויות הסוריות לעבר המוצבים ביתר שאת.  ההפגזה הסורית חודשה ונצפו על ידי המוצבים שיירות של משאיות סוריות הנושאות חיילי חי"ר נעות לכיוון הגבול. המ"פ אופיר צפה ממוצב 104 וראה את הסורים מתארגנים להתקפה. בשלב מסוים קיבל הנחייה מהמג"ד אורן להתארגן לנסיגה. הפתעתו הייתה רבה. הוא העביר מיד מסר חזרה שאין בכך צורך כי הלוחמים מצליחים להגן על הקו. ואכן נודע לו כי המג"ד והמח"ט סירבו לקיים את הנסיגה בפועל. המ"פ תדרך את מפקדי המוצבים לנסות לפגוע בכמה שיותר משאיות חיילים בטרם הם נכנסים לשטח מת שלפני ההסתערות על המוצב. כשחזר למפקדת הפלוגה קיבל דיווחים על הפגזות קשות הנוחתות על המוצבים. כתוצאה מכך הושמדו כלי נשק מחלקתיים ומכשירי קשר. הלוחמים נותרו עם נשקם האישי בלבד. המצב הלך והחמיר במיוחד במוצב 104 שהיה אפוף עשן כל העת. אופיר הבין שלא ניתן להגן עליו ללא תגבורת ועל פי דרישתו הגיע למוצב צוות של 20 לוחמי סיירת גולני עם מפקדה רס"ן שמריהו ויניק וסגנו סרן איתן צדוק. הגעתם שיפרה את מצב הרוח של הלוחמים והאמינו שבעזרתם יוסיפו לעמוד איתן אל מול ההתקפה הסורית. הם ארגנו פינוי הרוגים ופצועים והתארגנו בעצמם ללחימה. התברר כי במוצב הייתה הרבה תחמושת מאג אך לא היו מאגים כיוון שהושמדו ולכוח שהגיע מהסיירת היו מאגים כך ששני הכוחות השלימו זה את זה בדיוק בזמן. מפקד המוצב סג"מ יוני מידן שאב עידוד רב מויניק שארגן מחדש את גזרות הלחימה בין הלוחמים. גם מצב הרוח במוצב 105 השתפר מעט אחרי שמפקדו יעקב עמר הצליח לחזור אליו מהחופשה בה היה עם תחילת המלחמה.

על מוצב 110 כמו שאר המוצבים בגזרה הונחתה הפגזה כבדה בשלב הראשון של כשעה. לאחר שניתן היה "להרים את הראש" ולצפות לעבר הצד הסורי, נדהם מפקד המוצב מוטי פרדר ממראה עיניו. הוא דיווח לסמג"ד אילן בירן כי "כוח בסדר גודל אוגדתי נע מול עיני". הכוח הורכב לא רק מטנקים וסוללות תותחים מתנייעות אלא כלל גם כוחות מסייעים כמו אמבולנסים ורכבי חילוץ – כל מה שצריך ללחימה. הכוח עבר מדרום למוצב – בינו ובין מוצב תל פארס. בדיעבד התברר כי היה זה הכוח המרכזי של הסורים שהצליח לפרוץ לרמה וחלקו הגיע כזכור עד נפח שם נבלם בימים הראשונים בעוד שהכוח שניסה לפרוץ בגזרה הצפונית כאמור נבלם. לאחר ההפגזה המשיכו הלוחמים בשגרת כוננות ספיגה ובלילה בסביבות 21:00 הבחין הלוחם שהיה בקרב שער המוצב בדמויות. הוא וידא עם מפקד המוצב שאף אחד לא מתוכנן להגיע אל המוצב לביקור. הלוחמים התארגנו בשקט וזיהו כי קבוצה של חיילים סוריים מנסה לנטרל את נצרות פגזי התאורה ממש בכניסה למוצב. הלוחמים פתחו באש עזה, חלק מהסורים נהרג במקום והשאר ברחו. כוח גדוד 12 שהוזכרו בפרק הקודם (פלוגה א') שהגיע בבוקר עם סיוע של תחמושת וציוד הבחין בגופות החיילים הסורים המוטלים בקרב גדר המוצב – לוחמי המוצב הרגו 14 חיילים במכת האש. הלילה שבין יום ראשון לשני עבר כמו קודמו במתיחות רבה ובוקר יום שני ה 8 לאוקטובר נפתח בהפגזה מסיבית על כל המוצבים: 103, 104, 105, 107 ומוצבי תל חזקה 109 , 110 שמהם נראו כוחות סוריים גדולים נעים לכיוון המוצבים. הסורים ריכזו מאמץ רב לכיבוש מוצב 104 האסטרטגי. על המוצב הונחתה אש ארטילרית מסיבית במיוחד וירי של נ"ט ותותחים ממזרח, ותקיפה מתואמת של כוחות חי"ר ממזרח ומצפון. למעשה, לא היה ללוחמי המוצב מודיעין כלשהוא וכל מה שעמד לרשותם זה מה שהם ראו בעיניהם.

איתן צדוק מתאר את המצב כגיהינום אמיתי. ירי בלתי פוסק מכיוון חאדר על המוצב בעוד נחילי אדם שהיוו את כוחות החי"ר חוצים את הגבול כשהם סוחבים איתם בידיים תולרי"ם (תותחים ללא רתע) , כמו משהו סוריאליסטי הלקוח מסרטי מלחמת העולם. המ"פ אופיר הבין שהסורים הולכים בכל הכוח על מוצב זה והגיע לשם על מנת להצטרף ללחימה. הוא דאג שיעמיסו כמה שיותר פגזי מרגמה 81 מ"מ על זחלם והגיע למוצב. תוך זמן קצר המצב שם נעשה קריטי: כוח סורי כבש את סחיתא – שרידי ישוב קדום על גבעה השולטת על מוצב 104 ומספר חיילים סוריים פרצו את גדר המוצב והשתלטו על עמדת תותח 20 מ"מ שהייתה ריקה אבל בפאתי המוצב כחלק ממנו. זו הייתה כ 30 מטר מעמדות הלחימה של הכוח המגן. התעלה המקשרת מעמדה זו אל שאר העמדות הייתה חסומה בגדרות תיל צפופות. תוך כדי חילופי אש עם הסורים הבין המ"פ שאין טעם להסתער עליה כיוון שהכוח הסורי השולט מסחיתא יכול היה להסב לכוח המסתער נפגעים רבים. הוא פקד על הכוח שלנו להפסיק לרגע את האש על מנת להבין היכן בדיוק ממוקמים הסורים. לפתע יצא מעמדת התותח חייל סורי שכיוון מטול RPG  אל הלוחמים בקרבת אופיר. אלה ירו עליו וזרקו רימונים אך לא פגעו והאש מהעמדה לא פסקה. בשלב זה ביקש המ"פ אופיר מאחד הטנקים שהיו מאחורי המוצב לפתוח באש על העמדה. הטנק ירה פגז ועוד אחד והעמדה שותקה. לאחר חיסול כוח החי"ר שחדר למוצב ביקש המ"פ הנחתה ארטילרית על סחיתא ובאותו זמן ירו לוחמי המוצב על כוח החי"ר שניסה לחדור מכיוון מזרח , כולל כמויות פגזים גדולות של מרגמה 81 מ"מ שהובאו כזכור על ידי המ"פ. האש כוונה ממש לטווחים קצרים של 100 – 150 מטר בשיפולי הגבעה עליה ממוקם המוצב. הירי המרכך על המוצב לא פסק ובשלב מסוים נפגע איתן צדוק בראשו ובהמשך פונה לטיפול רפואי בבית חולים וברח ממנו לאחר כמה ימים על מנת לחבור לכוחות הסיירת בעלייה השנייה לכיבוש מוצב החרמון. בעקבות הנחישות של לחומי 104, ההתקפות הסוריות על מוצב 104 נשברו. לוחמי המוצב יכלו לאחר 3 ימי לחימה רצופים לנשום מעט אוויר. מספר לוחמי סיירת שנפגעו קיבלו טיפול ופונו למסעדה. המ"פ אופיר שיבח את הלוחמים על העמידה האיתנה וחזר למפקדת הפלוגה. בהמשך, מהאזנה לרשתות הקשר הבין כי לוחמי כל המוצבים עדיין נתונים להפגזה בלתי פוסקת וכי לוחמי מוצב 104 הצליחו אחר הצהרים לסכל עוד ניסיון התקפה סורי כאשר ירו על משאיות חיילים סוריים שנראו מזרחית לקו הגבול עוד בטרם אלה הצליחו לסכנם. קצין הטיווח אודי ענפי סיפר כי הטווח בו נראו המשאיות היה כ 2500 מטרים ולשם כמובן לא יכלו פגזי המרגמה 81 מ"מ להגיע אולם כפי שנלמד מהניסיון המשיכו המשאיות בתנועה לעבר שטחים מתים מאחורי המערכים הקדמיים שלהם, שם נהגו לפרוק את החיילים. הרגם ליאון פרינץ כבר ידע לאיזה טווח לירות וברגע המתאים החל בירי מהיר של כ 8-10 פגזים בדקה. שתי משאיות סוריות נדלקו, החיילים קפצו מתוכם וברחו וכל ההתקפה הסורית נעצרה.

גם ממוצב 105 קיבל המ"פ אופיר דיווח על הפגזה כבדה ועל הדיפת התקפה סורית כבר בתחילתה. יעקב עמר, מפקד המוצב סיפר שהלוחמים במוצב זיהו שדרת משאיות נעה מג'ובתא אל חשב לכיוון המוצב. הוא הזעיק טנק, זיהה לו את המטרה והטנק פגע במספר משאיות, חיילים סוריים נצפו קופצים מהן ומתפזרים לכל עבר. עם רדת החשיכה נוצרה רגיעה יחסית. הטנקים ששהו במוצב 105 עזבו אותו על מנת להשתתף בקרבות שריון מדרום לחרמונית. בבוקר שלמחרת, ה 9 לאוקטובר, דיווח מפקד המוצב על הר חרמונית רוני נחמה למ"פ אופיר על עשרות ואולי מאות חיילים סוריים נעים רגלית מדרום להר. כמו כן נצפו טנקים בודדים בשטח ולו היה ברור לו כנגד מי הם נערכים. הוא ניסה לקבל סיוע ארטילרי שירד על הסורים המתקדמים אך כל הזמן נדחה בתואנה שיש דברים דחופים יותר. לבסוף קיבל סיוע אך האש הייתה דלילה ולא בלמה אותם. חיילי התצפית הקטנה בהר ורדה ראו כמות גדולה של חי"ר סורי עוברת ממש מתחת להר וידעו כי אם הם יעלו להר לא יוותר להם סיכוי עקב מספרם הגדול. הסורים לא עלו על ההר משום ששמו פעמיהם לעבר בוקעתא. מעט מאוחר יותר נשלח לשם כוח של גדוד 12 בפיקודו של המג"ד שחר שלחם בהם ובלם אותם , קרב מר בו נהרג המג"ד (ראה קרבות הבלימה של גדוד 12). עם תום שלב הבלימה החל שלב ההבקעה לתוך השטח הסורי והמ"פ אופיר תכנן להיכנס עם הפלוגה לשטח סוריה ב 11 באוקטובר. עם ההתארגנות לכניסה הופיעו מטוסי סוחוי סוריים וניסו לפגוע בשיירה. חיילי השיירה התפזרו וירו מהכלים שברשותם בניסיון לפגוע בהם. המ"פ אופיר נפגע ברגליו וגם לוחם הסיירת קובי לוי נפגע קשה. לאחר טיפול בשטח פונו לבית החולים. בשלב ההתשה חזר לפלוגה לאחר הפציעה והמשיך בפיקוד. הלוחמים ציינו את תפקודו בקרבות ואת העובדה כי בזכותו שמרו על מוטיבציה ומורל גבוה.

בכל אותם ימים מאז פרוץ המלחמה בשבת ה 6 לאוקטובר שהו במוצב 107 הידוע בכינויו "פורטוגל" 19 לוחמים בפיקודו של סג"מ אלימלך שהיה מפקד חדש שהגיע למחלקה זמן קצר לפני המלחמה. ימים אלה שבת עד שלישי ה 9 לאוקטובר נחרתו היטב בזיכרון הלוחמים. עמידתם הנחושה אל מול הצבא הסורי כשהם נאחזים במקום ולוחמים ללא הפסק הפכה לאגדה בעיני רבים. ארבעת ימי הלחימה הרצופים תוארו על יד הלוחמים כ"גיהינום" שבו לא היה רגע אחד של שקט. המוצב עצמו ממוקם בשטח בעייתי. לא על גבעה שלטת אלא במישור, מה שעשוי היה להקל על אויב לכבוש אותו. עם פרוץ הקרבות ולנוכח ההפגזה המסיבית שנחתה על המוצב – כפי שתיאר אלימלך "כל האדמה רעדה" הפעילו הלוחמים רדיו טרנזיסטור והבינו כי לא מדובר ביום קרב אלא במלחמה של ממש. עם תחילת הלחימה שיתפו הלוחמים פעולה בצורה טובה עם השריונרים של חטיבה 188 : נחילי שיירות וטנקים סוריים נצפו מהמוצב והלוחמים זיהו לטנקיסטים מטרות. שיירת טנקים הגיעה לטווח של כ 300 מטרים מהמוצב במוצאי אותה שבת של פרוץ הקרבות. הטנקים פגעו ברכב הראשון והאחרון בשיירה וכל הטנקים נלכדו בטור והחלו להתפוצץ מאש לוחמי השריון. היה זה ניצחון אחד בקרב אך לא במערכה כולה עדיין. למחרת ביום א', המשיכו טנקים סוריים לעבור בסמיכות למוצב בטווח של מאות מטרים בודדים. הלוחם יוסי צדוק השתמש לראשונה מאז הטירונות במטול בזוקה הכבד והמסורבל אך היעיל. לאחר פגז אחד שכמעט ופגע בחבריו התאפס צדוק ופגע בטנק סורי שנדלק. ביום שלישי שוב התקרבו טנקים סוריים למוצב וצדוק פגע והשמיד 4 מהם תוך כדי שיפור לעמדת חליפין על מנת לא להיפגע מאש שלהם במידה וזוהה. ביום שלישי אחר הצהרים נפגע צדוק וטופל במוצב. רק לאחר שעות רבות ניתן היה לפנות אותו לבית חולים. על תפקודו בקרב קיבל יוסי צדוק את עיטור המופת.

רגעי דרמה רבים חוו לוחמי מוצב 107 , הם ירו בנשקים אישיים כל מי שניסה להתקרב למוצב. ביום שני, יומיים לאחר פרוץ הקרבות קיבל כוח השריון ששהה במוצב פקודה לעזוב את המוצב על מנת לתגבר כוחות אחרים. היה זה רגע קשה עבור לוחמי המוצב שהבינו שהם נותרים ללא כוח אש משמעותי אבל הם היו נחושים להוסיף ולהחזיק במוצב. בזמן זה שהו מרבית הלוחמים בבונקר לנוכח ההפגזה הכבדה שירדה על המוצב והמפקד אלימלך רץ אל הבונקר תוך שהוא כמעט נפגע מהפגזים סביב והודיע ללוחמים על ארגון הכוח מחדש לנוכח המצב שנוצר עם עזיבת הטנקים. בהמשך זיהו הלוחמים כ 200 מטר מהם כוח טנקים סורי עצום בסדר גודל של דיביזיה בתנועה. הבקשות לסיוע אווירי וארטילרי לא נענו אלא רק עידוד בנוסח "עם ישראל מאחוריכם, תחזיקו מעמד". חסרי אונים הם התבוננו בטנקים הקרבים אל המוצב. רק לאחר זמן ארוך, כאשר דרומית להם התחולל קרב השריון המפורסם בעמק הבכא של חטיבות 188 ו 7 הבחינו הלוחמים במוצב לפתע על טנקים סוריים שהחלו להימלט. הם העבירו את הדיווח והתברר כי היה חשוב מאוד: הוא גרם ללוחמי הטנקים של מג"ד 77 אביגדור קהלני להישאר ולא לסגת. לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים בהם לא הרבה האמינו כי הלוחמים הספורים יעמדו מול גלי ההתקפות הסוריות הגיע המג"ד זאב אורן אל המוצב והתחבק עם הלוחם גרשון יולזרי תוך כדי צעקה " אריות אתם, אריות !" .שבעה ימים מתחילת המלחמה כאשר כוחות צה"ל כבר היו בעיצומה של ההבקעה מעבר לקו הסגול מזרחה הגיע כוח אחר להחליף את לוחמי המוצב ואנשיהם לא האמינו שכוח אלימלך שהה במוצב כל הימים מתחילת המלחמה. זה היה פשוט בלתי נתפס. גם לוחמי הגדוד במוצבים 109 , 110 ספגו בארבעת ימי הבלימה של תחילת המלחמה הפגזות כבדות ונעשו ניסיונות על ידי הסורים לכבוש אותם אך הם נהדפו. לוחמי גדוד 12 סיפקו בימים אלה תחמושת וציוד בעיקר למוצב 110 תוך כדי זיהוי גופות לוחמים סוריים בקרבת גדרות המוצב (ראה גדוד 12 בקרבות הבלימה).

לסיכום ניתן לציין כי מלבד מוצב החרמון אף מוצב שהוחזק על ידי לוחמי גדוד 13 לא נפל. הלוחמים גילו נחישות, דבקות במטרה וגבורה אל אף יחסי הכוחות מול האויב שהיו לרעתם בצורה בולטת. הם ספגו הרוגים ופצועים אך הוסיפו להילחם עד שבירת הצבא הסורי בשלב הבלימה. בהמשך, היו חלק מהכוחות במלחמת ההתשה.

2.1.3  ניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון כוחות מגדוד 51  , גדוד 17 -בית הספר למכים וצוותים מהסיירת  – 8 באוקטובר.

גדוד 51 גדוד 17 וצוותים מהסיירת החלו את מהלכי הלחימה בניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון שהתרחש בין ה 8 ל 9 לאוקטובר בלילה, בשלב שבו כוחות צה"ל עסקו עדיין בבלימת מתקפת הצבא הסורי לאורך כל חזית רמת הגולן. צוות אחר של הסיירת, כמתואר בפרק על גדוד 13 כבר סייע בלחימה במוצב 104 בשלב הזה. גדוד 51 סיים לפני המלחמה פעילות של כ 3 חודשי תעסוקה מבצעית בג'בליה  שברצועת עזה וביום חמישי, ה 4 לאוקטובר עשה את דרכו צפונה אל בסיס האם בטירת הכרמל. כמו שאר לוחמי החטיבה מלבד הכוחות מגדוד 13 שנשארו במוצבי צפון הרמה, המטרה הייתה להתארגן בבסיס האם, לצאת לחופשת סוף השבוע ולהגיע במוצאי שבת לעצרת החטיבתית שתוכננה בתל אביב. את הפיקוד על הגדוד קיבל סא"ל יהודה (יודקה) פלד ממש ביום הזה כך שלגדוד היה מפקד חדש שלא הכיר את חייליו. לאחר המלחמה, הדגיש המג"ד את חשיבות הכרת הלוחמים ויחידות הגדוד השונות על ידי מפקדם אך ציין כי למרות חוסר הכרה זה כולם צייתו ומילאו אחר ההוראות בשלמותן ולחמו בחירוף נפש. בשבת ה 6/10 שהה הגדוד בבסיס האם בכוננות והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר כשהם עדיין לא מאמינים שמדובר במלחמה של ממש. עם פתיחת הקרבות סמוך לשעה 14:00 , היו הלוחמים כבר בתנועה באוטובוסים לכיוון רמת הגולן. הגדוד עם המג"ד הטרי עלו לרמת הגולן בניסיון להשתלב בקרבות הבלימה ועזרה לייצוב הקו שאותו ניסו הסורים לפרוץ. כבר בעלייה ב 6/10 בערב נודע ללוחמים על נפילת מוצב החרמון. אך הסתבר שהמידע לא היה מדויק משום שחיילי הקומנדו הסוריים אמנם נחתו באזור המוצב אך עד ה 8 לחודש לא ממש נכנסו לתוכו פנימה לכל התעלות והמבוכים אלא שהו בקרבת המוצב תוך לימוד השטח. הדבר נודע לכוחותינו על ידי שני חיילים מגדוד 13 שהצליחו להיחלץ מהמוצב הנצור בו לוחמי גדוד 13 היוו את הכוח הלוחם היחיד – 13 חיילי חי"ר. שני הלוחמים ממוצב החרמון שהגיעו למוצב 103 במג'דל שמס וסיפרו כי עדיין יש חיילים בתוך מנהרות המוצב והוא עוד לא נפל סופית. בעקבות מידע זה וכן עדויות שעדיין נשמעים קולות ירי מהמוצב שרמזו על המשך הלחימה שם, ביקש המח"ט אמיר דרורי לעלות באותו לילה (בין ה 8 ל 9 באוקטובר) על המוצב עם כוח על מנת לכבוש אותו מחדש. הכוח התארגן בחופזה, ללא מודיעין סדור על סדר הכוחות הסוריים ומיקומם המדויק, ללא תצפיות וללא סיוע אווירי וארטילרי. הוא כלל כ 150 לוחמים שהורכבם היה:

  • פלוגה ב' של גדוד 51 בפיקוד המג"ד יודקה ומשני צוותי סיירת כשבראשם מפקד הסיירת ויניק – כוח זה החל לעלות רגלית ממג'דל שמס כללית לכיוון מוצב החרמון אך בשלב ראשון לגבעה 1614 כנקודת ציון.
  • כוח גדוד 17, בפיקוד המג"ד סא"ל דובי דרור שכלל שתי פלוגות, האחת בפיקוד מודי בן שך והשנייה של חיילי הסיירת בקורס מ"כים בפיקוד יעקב סלע. כוח זה היה ממונע ועלה דרך הכביש על גבי זחל"מים לכיוון הרכבל התחתון. אל הכוח הממונע הצטרפו 2 טנקים .

תנועת כוחות לעבר מוצב החרמון בניסיון הכיבוש הראשון 

תוואי התנועה כולו בעלייה מפרכת ומצריך מאמץ רב עם הנשקים והתחמושת שנשאו הלוחמים. הכוח הממונע עלה דרך הכביש לרכבל התחתון, מצא אותו ריק והמשיך בנסיעה במעלה הכביש לכיוון "עיקול הטנק". בצילום המפה הבא מסומנת תנועת הכוחות בצהוב. מתחקירים שונים עלה כי ממש במקרה נע גדוד צנחנים סורי במורדות הרכס כשמטרתו הייתה ככל הנראה להגיע למעברי הבניאס. וכך, הכוח הרגלי שנע למעלה נתקל בו מעט צפונית לגבעה 1614 כשלסורים יתרון שהם בתא שטח גבוה יותר וכוחותינו בתא שטח נמוך מהם. שני הכוחות ניהלו שם קרב. בהגיע כוח גדוד 17 לעיקול הטנק ביקש המח"ט דרורי ממודי בן שך שישלח מחלקה לכיוון הכוח הרגלי כאמור למטה יותר על מנת לסייע. מודי שלח  את מפקד המחלקה מוטי רוזן עם 20 לוחמים לכיוון האמור. לאחר זמן קצר הם זיהו את הסורים והחלו לנהל מולם קרב. הסורים במצב הזה היו לכודים בין שני כוחות האחד מלמעלה והשני מלמטה שניהלו איתם קרב. התנהל קרב קלאסי של דילוגים בשטח וירי כשעתיים ויותר עד שהסורים בשלב מסוים החלו לנטוש ולחזור למוצב הפטמה (בשטח הסורי)  ממנו יצאו. בתום קרב זה לא יכול היה כוח גדוד 51 להמשיך במשימה עקב ריבוי נפגעים. בעיקול הטנק ירדה פלוגת גדוד 17 של הסיירת מהזחל"מים והחלה לנוע רגלית במקביל לכביש לכיוון גבעה 16 המרוחקת מעיקול הטנק כ 1 – 1.5  ק"מ. הפלוגה השנייה החלה לנוע על הכביש עם הזחל"מים לאותו כיוון. כמה מאות מטרים אחרי העיקול נתקל הכוח הממונע בשרשרת מוקשים ששימש פיתיון לעצירת השיירה על מנת לפנות את המוקשים. כשהשיירה נעצרה זחל משק החבלה עוזרי זחל בין גלגלי הזחלם ופינה את שרשרת המוקשים. בשלב הזה האיץ המח"ט דרורי במג"ד דרור לזרז את הפינוי והמג"ד עצמו יורד מהזחל"ם וניגש לראות מה קורה. שם הוא נפגע בראשו מאש סורית ונהרג במקום. הכוח הממונע בפיקודו של מודי בן שך מחדש את תנועתו למעלה ובינתיים הגיעו ראשוני כוח של פלוגת הסיירת למקום בו החלו לנהל קרב מול הסורים והחל לספוג נפגעים. המח"ט ביקש ממודי לשלוח מחלקה נוספת למעלה לפלוגה זו לסיוע. מודי שלח מחלקה נוספת בפיקודו של אפי שניאור, מ"פ בגדוד 13 שהצטרף לזחלם של מודי. כשמגיע כוח זה לסייע לכוח הסיירת הוא כבר רואה את מוצב החרמון מפאתי גבעה 16 אך לכוח הסיירת יש כבר הרבה נפגעים, המ"פ וסגנו נפצעו, אחד המ"מים נהרג ומספר הנפגעים הגדול יצר מצב שלמעשה הכוח הזה כבר לא מבצעי. כשמודי מגיע עם שני הזחל"מים שלו לקרבת הרכבל העליון הוא נקלע למארב סורי יעיל שיורה על הזחל"מים מ 3 כיוונים. הזחל"מים סופגים פגיעות, חלק מהלוחמים נהרג ומרביתם נפצע והכוח יוצא למעשה מכשירות מבצעית. כוח 51 עם צוותי הסיירת כאמור עדיין בגבעה 1614 עם כמות רבה של נפגעים ובשל מצב שני הכוחות מודיע המח"ט דרורי על נסיגה. פינוי הפצועים מאזור גבעה 16 היה קשה עד בלתי אפשרי וארבע מהם הושארו בשטח ונמצאו על ידי הכוח שכבש את המוצב בניסיון השני. ערפל שירד על זירת הקרב אפשר פינוי של חלק מההרוגים והפצועים שלא היה מתאפשר אחרת כנראה.      

2.1.4   גדוד 51 – פעילויות נוספות בשלב הבלימה

בעוד פלוגה ב' נלחמת במהלך הניסיון הראשון לכיבוש מוצב החרמון, תרמו חיילי פלוגה ג' את חלקם בשלב הבלימה בלחימה מול חיילי קומנדו סוריים שהונחתו באזור צומת נפח. ב 9 לאוקטובר שהתה הפלוגה באזור זה וקיבלה התראה על התקרבות מסוקים סוריים. מסוקים אלה הכילו חיילי קומנדו סורי שככל הנראה היו אמורים להשתלט על אזור הצומת ומפקדת נפח. הפלוגה התארגנה למארב והמ"פ יגאל פסו (שנהרג בקרב החרמון השני) ניהל בקור רוח את מכת האש, ההסתערות והמרדף. למרות שהחיילים הסוריים צוידו בנשקים ובציוד טובים יותר שכלל גם מטולי RPG, הצליחו חיילי פלוגה ג' לחסל את הפלוגה הסורית תוך זמן לא ארוך. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם במלחמה כשבהמשך מבצע "קינוח" לכיבוש מוצב החרמון. בקרב זה היו לחיילי הפלוגה 3 הרוגים ושלושה פצועים ונפל בידיהם שלל רב. המ"פ פסו שיבח את תפקודם לאחר הקרב.

2.2   שלב ההבקעה

2.2.1  גדוד 12

רצועת ההגנה הקדמית של המערך הסורי התבססה על מערכת ביצורים שהשתרעה לכל אורך הקו הסגול. היא נשענה באגפיה על מכשולים בלתי עבירים – החרמון בצפון וקניון הרוקד בדרום. למערך זה היה עומק של 10 – 15 ק"מ והוא התרכז בצירי פריצה אפשריים. מוצבי הסורים במרחב זה היו ערוכים היטב וכללו עמדות לנשק מסייע ושדות מוקשים. בחזית המערך הקמו מוצבי חיץ מגודרים וממוקשים. מערך זה נתפס על ידי הכוחות הסורים הנסוגים עם תחילת שלב ההבקעה. תוכנית הפעולה של אוגדת רפול שכוחותיה העיקריים היו בשלב זה חטיבת גולני וחטיבה 7 התבססה על הבקעת יום בשני מאמצים תוך סיוע ארטילרי ואווירי מירבי. המאמץ הצפוני אמור היה לפרוץ לכיוון חאדר תל דאור , חרפא ומזרעת בית-ג'ן (יחד עם חטיבה 7 הפריצה הייתה מכיוון ג'ובתא אל חשב ) ואילו הדרומי היה אמור לפרוץ מצפון לג'ובתא אל חשב לכיוון חלס ותל שמס. משימת גדוד 12 הייתה לפרוץ בין מוצבים 104  , 105 בעקבות חטיבה 7 לכיוון מזרח. כוחות צה"ל קיבלו את הפקודה לנוע והחלו במשימה. המשימות הראשונות לגדוד 12 היו השתלטות על הכפר הסורי ג'ובתא אל חשב ופתיחת הציר לכיוון מערב למוצב 104. ציר זה היה עמוס בחיילי אויב במהלך שניסו להגיע דרכו למוצב בשלב הבלימה. כיבוש הכפר היה קל כיוון שהוא היה כמעט נטוש ולא נמצאו בו כוחות סוריים. לאחר שהות של לילה בכפר, פנה הגדוד לפתיחת הציר למוצב 104 אך קיבל פקודה לנוע מזרחה לכיוון הכפר מזרעת בית ג'ן על מנת לחבור לכוח שריון ולאבטח את הטנקים שלו שהיו בלחימה. הגדוד אפשר בלילה ההוא ללוחמי הכוח מגדוד 77 של אביגדור קהלני לנוח לאחר מספר ימי לחימה רצופים מה שאפשר לשריונאים להמשיך בלחימה למחרת. לאחר עלות השמש התארגן הגדוד בחזר למשימה המקורית: פתיחת הציר לכיוון מוצב 104 והשמדת כוחות סוריים אם קיימים כאלה בדרך אליו. הקרב הראשון בשלב ההבקעה התרחש בין לוחמי הגדוד ובין כוח התגבור המרוקאי שהגיע על מנת לסייע לסורים בגבעת תל אחמר. תוך כדי ההסתערות על הגבעה כשפלוגה א' בראש, הגיחו שני מטוסי מיג 17 שהטילו פצצות אך גרמו לנזק מועט יחסית, שני פצועים כשאחד מהם הוא מ"פ ג' אביחי בקר. חיילי הגדוד הסתערו על עמדות הכוח המרוקאי אך התברר כי זה ברח מהעמדות ונטש ציוד רב שהיה לשימוש עבור חיילי הגדוד. המג"ד הטרי ארווין קיבל עתה את הפקודה הבאה: לנוע לעבר הכפר מזרעת בית ג'ן ולחבור שם לגדוד שריון ישראלי שכבש את הכפר בפיקודו של עמוס כץ. הגדוד הגיע לכפר בסביבות חצות והחליף את כוח השריון. כפר זה נתפס כנקודה אסטרטגית חשובה בעיני הסורים. הוא שכן על צומת דרכים שאחת מהן הובילה לבירה דמשק, כ 37 ק"מ בלבד ממנה. ואכן בימים הבאים הטילו הסורים את מיטב כוחותיהם לכיבוש הכפר ולהשבתו לידיהם. לצורך כך הם השתמשו במיטב הלוחמים כולל לוחמי משמר הרפובליקה- המשמר הנשיאותי של הנשיא אסד אך כפי שיתואר מיד, כשלו במשימתם.

2.2.2 קרבות גדוד 12 במזרעאת בית ג'ן

במזרעת בית ג'ן נכונו לכוחות הגדוד ימי לחימה אינטנסיביים וארוכים, כל יום כזה נמשך החל מעלות השחר ועד שעות הצהרים. הלחימה הייתה משולבת – כוחות שריון סורי שניסו לפרוץ וצמודים אליהם כוחות חי"ר כשהלחימה מתנהל בין הבתים ובבין הטרסות בחורשות סביב לכפר.

מזרעאת בית ג'ן וישובים סמוכים

עם אור ראשון חברה פלוגת שריון שנשלחה לסייע לגדוד בפיקודו של אלי גבע אל ארווין ששלח אותם לתפוס שטחים שולטים על הכפר. הכוחות בכפר חולקו לגדרות על ידי המג"ד: פלוגה ב' בגבעת המג"ד השולטת על כל השטח לכיוון צפון ומזרח, שם גם התמקם חפ"ק המג"ד. פלוגה א' על הציר לכיוון צפון מערב לכיוון הכפר בית-ג'ן. פלוגה ג' בפיקודו של הסמ"פ מיקי רצון במקום המ"פ אביחי בקר שכאמור נפצע במרכז הכפר ודרומה לכיוון הלג'ה. הפלוגה המסייעת בפיקודו של אבי רונן הוצבה בשולי הכפר ובעצם מחוצה לו בחלק המזרחי הפונה אל הכוחות הסוריים. הצבה זו הוכיחה את עצמה בשלושת ימי הקרבות שבאו החל מה 13 לאוקטובר שכן בכולם התחילה הלחימה באזור זה הכולל טרסות אבן רבות מטעים וחורשות דלילות יחסית ולוחמי הפלוגה המסייעת היו הראשונים להיות מותקפים והגיבו. עם זאת יש לציין כי חלק מהלוחמים הסורים הצליחו גם להתגנב בחסות החשיכה שלפני השחר בעקר בימי ההתקפות הראשון והשני בין הטרסות והבתים ולהגיע לתוך הכפר מכיוונים נוספים. התגנבות זו גבתה מחיר כבד כאשר הם פגעו בלוחמי הגדוד מתוך הכפר מכיוונים לא צפויים בזמן שתשומת הלב העיקרית הייתה נתונה לקרבות המסיבים שהתנהלו בחלק המזרחי שלו. 

בימים הבאים, התנהלו התקפות נגד סוריות גלים גלים כשהם מנסים בשצף קצץ לכבוש את הכפר. לחימת כוחות הגדוד בסיוע השריונאים הייתה נחושה עד לשבירת האויב ולהפסקת ניסיונות הכיבוש מצידו. למעשה היה גדוד 12 הכוח המזרחי ביותר של צה"ל בזמן זה בין החרמון (צידו המזרחי של הרכס) לבין אזור הלג'ה ¹ ומשימתו הייתה להחזיק בכפר ולחסום את הציר העובר דרכו לתגבורות סוריות מערבה.

במהלך כל ימי ההתקפות הסוריות וגם אחרי שפסקו ניסיונות הכיבוש שלהם היוותה הארטילריה הסורית סיוט של ממש עבור לוחמי הגדוד. הלוחמים למדו חיש מהר לזהות יציאות ירי של 6 – 8 קני ארטילריה בעת ובעונה אחת. ארטילריה זו פעלה הן במהלך הקרבות עצמם וגם כשהסורים נסוגו או הפסיקו את ניסיונות הכיבוש. הכפר שמסביבו גבעות ורכסים מיוערים היווה ככל הנראה משכן בטוח לקציני ארטילריה חלקם אולי בדמות רועי צאן מוסווים שטיווחו את כוחות הגדוד ללא הרף. הארטילריה גבתה מחיר בדמות פצועים וקורבנות והייתה בעיה קשה עבור כוחותינו עד לסיום המלחמה. המתקפה הסורית שכללה טנקים חדישים באותה תקופה T-62 ואת חיילי הקומנדו של המשמר הנשיאותי של אסד בצרוף לוחמי חי"ר נוספים הייתה עזה והחלה עם אור השחר בבוקר ה 13 באוקטובר. לצד רעש טנקים ההולך וקרב הבחין מ"פ מסייעת רונן בטנקים סורים מתקרבים ממזרח. רונן דרש וקיבל תגבורת טנקים שלנו וכיוון אותם בהתאם למטרות שראה. הטנקים הסוריים נפגעו אך לא כולם, אחד גם חלף סמוך לרונן שלא יכול היה לעשות עם הנשק שלו כלום והוא עדכן את אהוד הסמג"ד ששלח את הלוחם שמואל חרזי עם בזוקה לירי על הטנק. חרזי הסתתר מאחורי טנק סורי פגוע וכאשר עברו אותו פגע בשני טנקים. אנשי הצוות הסוריים קפצו מהטנקים וכמעט פגעו בחרזי אך אהוד ירה בהם בזמן. בלימת כוח השריון הסורי לא עצרה את אנשי החי"ר שלהם שהמשיכו לנסות להתקדם בין מחסות ובין בתי הכפר המזרחיים ואפילו בקרבת בית הספר ששכן בבניין גדול בכפר. חלק מהכוח הזה הושמד בהסתערות של כוח מסייעת בפיקודו של מפקד מחלקת מרגמות ישראל זר-אביב שאיגף עם הכוח שלו קבוצת לוחמים סורים והצליח עם הכוח שלו להשמיד אותם. באירוע לחימה זה נפצעו 8 לוחמים בפיקודו של המ"מ אביגדור הדני מהמסייעת מאש טנק סורי שירה לעברם בעודם מחפים על הסתערות כוחותינו על החי"ר הסורי. במקביל ניסו הסורים בליווי אש ארטילרית גם כיוונים אחרים בתוך הכפר כאמור אך נבלמו על ידי כוחות פלוגה ב' ו ג' בעיקר. על ניהול הקרבות כולל הקצאת מטרות לכוחות השריון ניהל בקור רוח המג"ד ארווין מהגבע ה שלטת עליה היה ממוקם תוך שהוא מכוון את כוחותינו למקומות בהם זוהו חיילים סוריים.

ההתקפות נמשכו ביומיים הבאים ביתר שאת. כפי שאמר ארווין, לאחר יום הלחימה הראשון "למדנו את הפרנציפ" וביומיים הבאים התארגנו ולחמנו אף טוב יותר. גם הארטילריה של כוחותינו הופעלה ביעילות ופעמים רבות לכדה את הכוחות הסוריים בארגז אש מסיבית. בלילה נערכו כוחותינו מדרום לצומת המזרחית בצורת ריש. עם אור ראשון נשמע שאון טנקים קרבים. הלוחמים פתחו באש וירו 4 פצצות אר פי ג'י. מצפון לכביש ובצמוד לו הייתה מחלקה בפיקודו של הסמג"ד אהוד בר סבר. ההתקפות התחילו כמצופה עם שחר. דומני כי המושג ,כוננות עם שחר" נולד אז מהלחימה בכפר זה. ב 14 וב 15 לאוקטובר, הטילו הסורים את יחידת המשמר הנשיאותי של אסד אל המערכה במאמץ אחרון להשתלט על הכפר. הסורים שינו גישה ועברו לניסיונות של תפיסת בתים מכיוון צפון בהתגנבות לפני השחר. כך גם הצליחו להתגנב למספר בתים באזור הצומת המזרחית סמוך למיקומה של הפלוגה המסייעת. הכוח של רונן החל לדחוק אותם אל גשר היציאה מהכפר וכוח מפלוגה א בפיקודו של ברוך הכט ירד אל הגשר, כך נדחקו חיילי כוח זה ונמלטו. מקצת חבריהם שהתגנב לכיוון מרכז הכפר פתח באש על החולייה הטכנית של הגדוד. מאש זו היו נפגעים. במקביל נורו יריות אל כוחות הפלוגה המסייעת שחצצו בפאתי הכפר יריות והחל עוד יום קרב שנמשך שעות ארוכות עד הצהרים. הפלוגה בפיקודו של רונן פתחה בטיהור. הכוח דחק את הסורים צפונה לכיוון גבעה 338 ופלוגה ג' במרכז הכפר דחקה אותם צפונה אל עבר השטח הפתוח. בינתיים נפצע גם מיקי רצון, הסמ"פ שהפך למ"פ ופונה. החליף אותו בנזי (דוד בן זוהר) ששהה בקורס מפ"ים וחזר לגדוד עם פרוץ המלחמה. לאחר זמן נסוגו הסורים ובשטח נמצאו מספר גופות של חייליהם. היה זה יום בו השקיעו הסורים מאמץ נואש לנסות ולכבוש מחדש לפחות חלק מהכפר. ההפגזות וההתקפות נמשכו. חיילי המשמר הנשיאותי ניסו גם לטפס ולהסתער על גבעת המג"ד וחלקם פעל בגזרה אחרת בה ישבה הפלוגה המסייעת. היה צורך לארגן כוח מהמסייעת שיטהר שטח בנוי במרכז הכפר סמוך לבית הספר. תוך תנועה ברחובות הכפר מבית לבית, נהרגו שני לוחמי מילואים שסופחו לפלוגה המסייעת מאש חיילים סורים מכיוון בלתי צפוי – מתוך הבתים. כוח המסייעת בפיקוד אבי רונן הבין שיש צורך לסרוק את השטח במספר כיוונים. במהלך סריקה זו הצליחו לוחמי המסייעת ולוחמי פלוגה ג' להרוג חלק מהכוח הסורי ולהניס את הנותרים בחזרה מזרחה. כל אותה עת המשיכה ארטילריה סורית לטפטף אש על כוחות הגדוד וטנקים סורים ירו אל תוך הכפר בטרם נפגעו. באחד המקרים נפער חור בקיר בית הספר מפגז של טנק כשחוליה מכוחותינו שהתה בו ורק בדרך נס לא נפגעה. במקביל, בלמו לוחמי פלוגה ב' בפיקוד עדי אדירי את ניסיונות החיילים הסורים לטפס על גבעת המג"ד ולכבוש אותה. במקביל לניסיון זה הופעלה ארטילריה סורית כבדה שממנה נפגעו המ"פ אדירי, מ"מ נוסף ומ"מ שנהרג במקום. המ"פ פונה לאחור ביחד עם פצועים נוספים. 

ביום האחרון ללחימה ניסו הסורים שוב להתגנב דרך החורשות והבתים אך נבלמו שוב ושוב על ידי לוחמי הגדוד. עיקר הלחימה התנהלה בין הבתים והארטילריה הסורית טפטפה כל העת. הלוחמים הוקפצו בין מקומות שונים בהתאם לניהול הקרב על ידי המג"ד ובהתאם למקומות בהם זוהה ניסיון חיילים סוריים לחדור לכפר. בשלב מסוים נכנס אפי פיין (איתם) להיתקלות עם קבוצת חיילי קומנדו סוריים בחורשה המקיפה את הכפר. אפי לא היה עם כוח מספיק גדול, מעט לוחמים ביחס לסורים שהתארגנו באזור של מערות. כתוצאה מכך נהרגו שלושה לוחמים בקרב מטווח קצר ביותר ושני לוחמים נסוגו לאחור על מנת לארגן תגבורת. משזו הגיעה הסתער הכוח על הסורים פגע בחלקם ואת הנותרים לקח בשבי. הקרבות ביום הזה הסתיימו בסביבות השעה 14:00 כשהלוחמים מגדירים אותו: יום מתיש. ניסיונות הכיבוש מצד הסורים אמנם פסקו אך במהלך הימים הבאים עד ה 24 לאוקטובר בו נכנסה לתוקף הפסקת אש המשיכו הסורים להפגיז את כוחותינו באש ארטילרית וגרמו לו נפגעים. ביום האחרון, שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, נהרג אהוד בר סבר ששימש כסגנו של ארווין מאש ארטילרית. שני כוחות נוספים ראויים לכל שבח וציון: כוח התאג"ד והחובשים שטיפלו בפצועים ופלוגת מפקדה. החובשים ביצעו עבודה נפלאה ואחד מהם, חובש הפלוגה המסייעת דורון שנער אף זכה לצל"ש. המג"ד ארווין ציין כי בנושא פינוי נפגעים וטיפול בהם הגיע הגדוד לרמה גבוהה, פרי תרגולת יסודית. כל פלוגה פינתה את נפגעיה למרכז הכפר שם נבדק הנפגע על ידי רופא שקבע את האבחנה וערך את הטיפול הראשון. במידת הצורך היה מוזעק מסוק לפינוי ועל הקרקע עסק בכך כוח מיוחד על גבי זחל"מים. התיאום עם מפקדת החטיבה בכל מה שנגע לפינוי נפגעים היה יעיל מאוד. פלוגת מפקדה תמכה בגדוד בכל תקופת הלחימה בצורה מעוררת כבוד. אנשיה הגיעו מהעורף באופן קבוע כשבידיהם אספקה, תחמושת דברי דואר ופינוקים שונים. לוחמי הגדוד לא שוכחים לציין זאת בכל מפגש.

לפני סיום פרק זה, כמה מילים על ארווין שהפך מסמג"ד למג"ד במהלך המלחמה ותיפקד באופן יוצא מן הכלל. לוחמי הגדוד ומפקדיו לא שוכחים לעולם לציין את תפקודו במלחמה זו. ארווין ניהל את קרבות הגדוד בקור רוח, באומץ לב ובתבונה. הקרבות במזרעת בית-ג'אן התנהלו מטווחים קצרים בין אנשי החי"ר ובין הטנקיסטים כאחד. היה צורך לקבל החלטות נכונות תחת לחץ וסכנה. ארווין לא איבד את שלוותו. מדהים היה לשמוע אותו בקשר מוריד פקודות ומכוון את הכוחות. הוא גם דאג לא רק להישאר במגננה אלא גם ליזום כששלח כמעט מידי לילה כוח לתוך השטח הסורי על מנת שיבצע מארב ויקדים תרופה למכה.

גדוד 12 איבד במהלך המלחמה 13 לוחמים. מספר הפצועים היה 55. במהלך חודשי ההתשה שבאו לאחר המלחמה נהרגו ונפצעו לוחמים נוספים.

¹ הלג'ה: אזור השייך לחבל חורן בסוריה, מאופיין על ידי קילוחי בזלת עבים, ייחודיים וצעירים בני כמה אלפי שנים בלבד שכיסו שטחים נרחבים (הערת המחבר)

2.2.3   גדוד 51

לקראת סיום קרבות הבלימה כבשו לוחמי גדוד 51 את מוצב תל דהור סמוך לג'בתא אל חשב לאחר קרב קצר ולאחר מכן התארגנו בחניון לילה סמוך לכפר חאדר תוך כדי שהם נזהרים מחוליות RPG. המלחמה עברה לשלב ההבקעה, גדוד 12 נע לעבר מזרעת בית ג'אן וגדוד 51 נערך לקרב שעתיד לבוא לקראת ה 21 לחודש – הקרב השני על מוצב החרמון.  

2.2.4  גדוד 17

לאחר הניסיון הראשון לכיבוש החרמון שלא צלח קיבל סא"ל דוד (דוביד) כץ את הפיקוד על הגדוד במקומו של המג"ד סא"ל דובי דרור שנהרג בקרב זה. ב 11/10 כבש הגדוד שתוגבר בפלוגת טנקי שרמן את חאדר. יום לאחר מכן כבש הגדוד את חרפא ושהה בגזרת הכפר. בין ה 13 ל 20 לאוקטובר הצליחו לוחמי הגדוד להפיל מטוס תקיפה סורי ולשבות את הטייס. כמו כן הם בחנו בימים אלה צירי עלייה לחרמון מכיוון מזרח.  לאחר מכן נטלו חלק במבצע "קינוח" – כיבוש החרמון בניסיון השני (ראה בהמשך בשלב ההבקעה).

2.2.5  מבצע קינוח: כיבוש מוצב החרמון 21/10 – 22/10

לקראת הקרב לכיבוש מוצב החרמון בסוף המלחמה שניתן לו השם "מבצע קינוח" החליט אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי להקים מפקדה מיוחדת לתכנון המבצע וכן לפיקוד ושליטה על הכוחות המבצעים. כמפקד המבצע מונה ראש מטה פיקוד צפון תא"ל יקותיאל (קותי) אדם וצוות הפיקוד כלל את סגן הקצח"ר סא"ל אריה צידון, מפקד סיירת מטכ"ל סא"ל גיורא זורע ,מח"ט גולני אל"מ אמיר דרורי ומפקד חטיבת המילואים של הצנחנים 317, אל"מ חיים נדל. הוחלט כי חטיבת הצנחנים תכבוש את מוצב החרמון הסורי לאחר שתונחת באמצעות מסוקים באזור מוצב החרמון הסורי וחטיבת גולני תכבוש את מוצב החרמון. נדחתה בקשת המגדי"ם לתקוף מכיוון מזרח עקב אי מתן אישור של פיקוד צפון. יום קודם לתחילת המבצע התמקם כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו וסגנו עוזי דיין במצפה שלגים. הכוח ביצע תצפיות על מוצב החרמון ולא זיהה דבר. הוא דיווח על תנועה מועטה ביותר של הסורים ככל הנראה כי הם נשארו מחופרים ולא זזו מהעמדות שלהם. הם גם זיהו כי המוצב עצמו ככל הנראה ריק מאדם.

הכוחות שהשתתפו בקרב זה:

גדוד 51 בפיקודו של המג"ד סא"ל יהודה פלד.

פלס"ר גולני בפיקודו של סא"ל שמריהו ויניק.

מטרת שני כוחות אלה הייתה עליה בצירים שונים לכיוון המוצב וכיבושו.

גדוד 17 בפיקודו של דוד (דוביד) כץ, שצורפה אליו פלוגת סגל בא"ך-  כוח ממונע בשלב הראשון שמטרתו הייתה לעלות בצורה רכובה ולפתוח את ציר הכביש עד אזור הקרב ולשמש כעתודה חטיבתית. התלוו אליו טנקים ומפעילי צמ"ה.

חטיבה 317 – צנחנים במילואים בפיקודו של אל"מ חיים נדל שכללה:

גדוד 471 בפיקודו של סא"ל חזי שלח

גדוד 567 בפיקודו של סא"ל אלישע שלם

יחידה הנדסית פיקודית וגדוד צמ"ה

ששה טנקים מחטיבה 188

אנשי הכוח הסורי שהחזיקו במוצב ובסביבתו:

גדוד 82 בפיקוד סלימאן חסן

כוח מגדוד הסיור 183 בפיקודו של אחמד ריפעי אל ג'וג'ו.

ביום המבצע התקיימה בפיקוד צפון קבוצת פקודות אחרונה שכללה את סדר הכוחות אך הייתה חסרה בתמונת מודיעין טובה על היערכות הכוח הסורי שהגן על המוצב. רק במהלך הקרב עצמו התברר כי החיילים הסוריים התחפרו היטב סביב המוצב ולא בתוכו ושלטו באש על כל כוח שעלה מולם מעצם היותם בשטח שולט. המח"ט דרורי ששב מקבוצת הפקודות אחר הצהרים לאזור ההיערכות ביער אודם, לא הספיק לתדרך את הכוחות כראוי והתרכז יותר בעידוד הלוחמים ובהסבר על חשיבות הקרב על המוצב המהווה את "העיניים של המדינה". בשעות אחר הצהרים הונחת כוח הצנחנים בשיא החרמון והאזור שם נכבש כמעט ללא התנגדות. קצת אחרי השעה 18:00 בערב החלו הכוחות בתנועה בשלושה צירים , כאשר גדוד 51 והסיירת נעו רגלית וכוח העתודה נע בשלב הזה רכוב. המפה הבאה מתארת את תנועת הכוחות בקרב.

תנועת הכוחות במבצע קינוח

כפי שניתן לראות מהמפה, גדוד 51 נע בתוואי דומה לזה שבניסיון הכיבוש הראשון, הכוח הממונע של גדוד 17 נע על הכביש והסיירת הציעה ציר חלופי לניסיון הכיבוש הראשון ולכן עלו לוחמיה באיגוף ממערב והגיעו לרכבל העליון מכיוון צפון. הלוחמים שעלו בצירים הרגליים עשו זאת בתנאי שטח קשים במיוחד של עליות שחלקן תלולות ושטחים מלאי טרשים שהקשו על ההליכה בנוסף לכך שהיו עמוסים בתחמושת. כוח גדוד 51 עלה בשני ראשים שהתאחדו לפני תחילת הקרב. את כוח גדוד 51 הובילה פלוגה ג' בפיקוד יגאל פסו. בעת הטיפוס הקשה הופעלה ארטילריה לטובת הכוחות המתקדמים אך מאחר וזו כמעט פגעה בכוח גדוד 51 הוחלט להפסיקה. לדעתו של הסמג"ד ציון זיו (זלוף) , ניתן היה לתקן את מיקום נפילת הפגזים כך שירככו את גבעה 16 שלגביה היה ידוע עוד מהקרב הראשון שחיילים סוריים מצויים בה. פלוגה ג', מובילת הכוח הגיעה למרגלות היעד שלהם גבעה 16. מעדותו של רס"פ ג' אבי רחמים הלוחמים שנעו בראש חולקו ל 6 צוותים כאשר הצוות בפיקודו היה הדרומי ביותר. הכוח נעצר להתארגנות ולא חש בשלב זה  שכ 150 מטר מהם במעלה הגבעה מחופרים בהסתר בין הסלעים חיילי שתי פלוגות סוריות. בדרך, לא רחוק משיפולי הגבעה נתקלו ראשוני הכוח העולה בגופות החיילים הישראלים שנותרו בשטח מניסיון הכיבוש הראשון. בסביבות השעה 2:00 בלילה החל הקרב. תוך כדי סריקת גבעה 16 פתחו הסורים באש מעמדותיהם מטווח קרוב. הקרבות התנהלו מטווחים קצרים לעיתים תוך מאבקים פיזיים. את החשיכה האירו מידי פעם זרקורי ענק שהוצבו ביער אודם. כוח 51 שהיה נחות לעומת השטח השולט בו היו הסורים החל לספוג נפגעים. מספרם בפלוגה ג' הלך וגדל והפלוגה תוגברה בלוחמי הפלוגה המסייעת. הלוחמים הסוריים התחפרו בשוחות אישיות הפעם לא לצידי הדרכים כמו בניסיון הכיבוש הראשון ולא בתעלות אלא בעמדות בשטח סביב. הם גם השתמשו במקלעי מא"ג שנטלו מהמוצב הכבוש וזרעו בכך בלבול בקרב לוחמי 51 שלא הבינו כיצד נורית עליהם אש ממקלעים שברשות צה"ל. עיקר המאמץ היה באזור גבעה 16. הקרב הלך והסתבך כשמספר ההרוגים והפצועים עולה בהתמדה. המג"ד שלח את סגנו ציון זיו (זלוף) עם פלוגה א' בפיקוד סרן יהושוע ויאטר לגבעה 17, מזרחית לגבעה 16 שם נהיו ערוכים חיילי הקומנדו הסורי בעמדות מחופרות היטב ופתחו באש כבדה לעבר לוחמי הפלוגה. הם ניהלו שם קרב עד שהקשר עימם נותק. משרבו הפצועים וההרוגים, ביקש המג"ד פלד מהסמג"ד שיגיע לארגן את פינוי הפצועים והוא אכן הגיע על מנת לטפל בפינויים וחזר למערכה כאשר המג"ד נפצע בהמשך. בעוד הקרבות נמשכים בגבעות 16, 17 קיבלה פלוגה ב' פקודה לבצע איגוף ולהגיע לכיוון גבעה 16 ממערב. למעשה היה צריך כוח זה להגיע לגבעה 19 אך הגיע בטעות לגבעה 24 (הר חבושית) שבה לא היו חיילי אויב. כשהבין המ"פ שטעה סבר שהוא על גבעה 22 ורק בבוקר הבין הקמב"ץ שפלוגה ב' נמצאת בעצם על גבעה 24. בינתיים המשיך והתנהל הקרב בין לוחמי פלוגה ג' לבין הסורים. המ"פ פסו נפצע הן בכתף והן בראש מרסיס רימון של חייל סורי שחיסל , נחבש וממשיך לתפקד ולנהל את הקרב בקור רוח ובאומץ בלתי רגיל. המג"ד דיווח למח"ט כי הקרב מורכב ומתנהל באיטיות. בעת שכוחות גדוד 51 היו בדרכם למעלה בשלב הטיפוס, עלו חיילי הסיירת דרך התוואי שיועד להם והגיעו מצפון לרכבל העליון כבר בשעה 23:00 לאחר טיפוס קשה מאוד פיזית. הם המתינו שם עד השעה 2:00 ואז קיבלו פקודה מהמח"ט לנוע. ברכבל העליון היו אמורים להיות חיילים סוריים ולכן הכוח נע בשקט למען גורם ההפתעה. הוא עלה על כיפה ששולטת על הרכבל העליון נתקל בסורים והקרב החל. אך נתקל והחל בקרב. הכוח הסתער לעבר החיילים הסוריים. בשלב מסוים בקרב מפקד הסיירת ויניק יצא עם חלק מהכוח מהחפירות של יסודות הרכבל נפגע ונהרג ויחד אתו גם החובש שלו שקפץ לחלץ אותו נפגע אף הוא ונהרג וגם  הקשר שלו שניסה לחלץ אותם נפגע גם הוא ונהרג. סגן מפקד הסיירת איתן צדוק קיבל הוראה מהמח"ט להישאר באזור הרכבל העליון עם הצוות שנותר ככוח חסימה. הקרב בגבעה 16 התנהל בצורה הרואית בין הרובאים שנותרו בריאים של גדוד 51 והחיילים הסוריים כשלוחמי 51 מראים נחישות ודבקים במשימתם. למעשה היו כל כך הרבה נפגעים שהקרב בשלב הזה התנהל בצורה ספוראדית כשקבוצות קטנות של לוחמים בכל מיני מקומות בגבעה 16 מנהלות מעין קרב מקומי משל עצמן. פינוי הפצועים בפיקוד הסמג"ד התנהל בגבורה תחת אש. אחד הלוחמים מפלוגה ג', סולימני מספר כי "הסורים בשלבים אלה לא נשברו והמשיכו להילחם תוך צעקות עידוד לעצמם. בשלב מסוים הוא הבחין במח"ט דרורי מאחוריו ובעוד הוא מהרהר האם להזהיר אותו שיתפוס מחסה נפגע המח"ט ונפל". גם הלוחם צרפתי תיאר מנקודת מבטו את האירועים: "פלוגה ג' בסיוע חיילים בודדים מפלוגות אחרות מצאה את עצמה בלילה הזה על גבעה 16 במצב קשה מאוד. לא ידענו היכן בדיוק ממוקם האויב ומה סדר גודל הכוח שלו. הפקודות והתדריכים שקבלנו לא דמו למה שהתרחש בשדה הקרב. לאויב היה יתרון עלינו בכל המובנים: הוא היה מחופר בעמדות שולטות, והיו לו נשק וציוד לראיית לילה טובים מאשר לנו בעוד שאנחנו רק עם הנשקים שלנו. הסורים הכירו היטב את השטח והיה להם ניסיון מוצלח מהקרב הראשון בו פלוגה ג' לא השתתפה. כבר בתחילת הקרב היו לנו אבדות כבדות, היו הרוגים ופצועים מבוכה והפתעה ואפילו הלם, פחד ומצוקה. ההיררכיה הפיקודית נשברה , המפקדים נפצעו בזה אחר זה ובשלבים מאוחרים גם נותק הקשר בין הכוח הלוחם לשאר הכוחות ואם לא די בכך היה גם ירי של כוחותינו על כוחותינו שכלל גם ארטילריה". האש הארטילרית שהזכיר צרפתי הופעלה

לפנות בוקר, כאשר הקרב הפך לצמוד ולא מאורגן לאחר פציעת המח"ט והמג"ד על מנת לסייע ללוחמים בגבעות 16.

הסמג"ד זיו מציין כי עוד לפני שהופעלה אש זו, בשעה 5:00 בבוקר, דקות ספורות לפני שנפצע המח"ט היו לגדוד 51 כבר 43 הרוגים ו 87 פצועים זאת מתוך כ 190 לוחמי הגדוד, כך שלמעשה מרביתו כבר הושבתה ונותרו כמה עשרות בכל הפלוגות יחד מפוזרים בשטח וחלקם בחוליות קטנות ומנותקות. קודם לכן, בזמן שכוחות גדוד 51 וכוח הסיירת עלו רגלית, נע גם כוח העתודה, גדוד 17 בפיקוד דוד (דוביד) כץ בליווי הטנקים בקצב של כוח רגלי. דוביד חשש ממארבים לצידי הדרך ולכן הלכה על המדרון מעל הכביש החצוב בהר חוליה רגלית כ 50 מטר לפני שיירת הזחל"מים והטנקים לכל מקרה של התקלות. באזור הר חבושית נוצר קשר עין בין כוח זה לרכבל העליון. על הכביש נפרשה שרשרת מוקשים וכשהכוח פינה אותה החלו הסורים לירות מאזור הרכבל על השיירה הממונעת, אש תותחים כולל פגזי תול"ר. אחד הכלים עלה על מוקש כשניסה לבצע עקיפה. בשלב זה קיבל המג"ד כץ פקודה מהמח"ט לעלות עם כוח רגלי לכיוון המוצב עקב המצב הקשה בקרב. הוא לקח פלוגה הומוגנית של קורס מכים, העביר את הפיקוד על השיירה הממונעת לסמג"ד איתן ירון. כוח רגלי זה נע על הציר עד עיקול הטנק ומשם המשיך עד שיפולי גבעה 16. בדרך פגש הכוח את סמג"ד 51 ציון זיו (זלוף) שכאמור ריכז את הורדת הפצועים שזרמו כל הזמן לאחור. כשהגיע הכוח לאזור גבעה 16 פגש המג"ד כץ את המח"ט שאמר לו שגדוד 51 מצוי על גבעה 16 והמשימה שלו היא לחלץ את לוחמיו ולפנות את הפצועים. הכוח החל בתנועתו לביצוע המשימה. המג"ד כץ הבין תוך כדי תנועה מהדיווחים של הסמג"ד זיו (זלוף) כי מרבית מפקדי הטנקים נפגעו על ידי צלפים כיוון שהיו חשופים בצריח. אבי פרץ מעיד שהצוות שלו שמנה 10 לוחמים נקלע לחילופי אש קשים עם כוחות סוריים שריתקו אותו למקומו ואז הגיע אליהם המג"ד פלד שארגן הסתערות לעבר העמדה הסורית אך זו נבלמה כששני לוחמים נהרגים ומרבית הצוות פצועים. אלה שלא נפגעו פינו את הפצועים לאחור ובינתיים פרץ המשיך להתקדם כשאיתו רק לוחם אחד. בעזרת רימונים שנשא בתרמיל הצליחו הוא והלוחם הנוסף לאחר קרב עיקש לנטרל את העמדה הסורית. המג"ד פלד דיווח מעט לאחר מכן בסביבות 05:00 כי הוא נמצא לבד על גבעה 16 וככל הנראה אין בסביבתו שום מסגרת. המח"ט דרורי נפגע בסביבות 05:15 כשהציב רתק מכוח העתודה והספיק להעביר את הפיקוד למג"ד 51 יודקה פלד שלא היה מודע לכך שבראש גבעה 16 הייתה קבוצה קטנה של לוחמי גדוד 51 שלחמו כל הלילה והמשיכו לנהל קרב עיקש והרואי מול הסורים ממרחק של מטרים ספורים כנגד כוחות מצומצמים של צלפים סוריים. היו אלה לוחמי הצוות הראשון המוביל של פלוגה ג' והם כללו את המ"פ יגאל פסו, דוד צרפתי, אוהלי עודד, סמל אברהם פרץ ואלישע פרזמה אליהם הצטרף בשלב מסוים חייל שנשא מכשיר קשר. כמה דקות לאחר מכן נפגע גם המג"ד פלד. בשלב זה, מרבית שדרת הפיקוד של גדוד 51 נפגעה ואת הפיקוד נטל קצין האג"ם החטיבתי יואב גולן את הפיקוד שהפעיל את אותה אש ארטילרית עזה שהוזכרה קודם על גבעה 17 ועל מוצב החרמון . דוד(דוביד) כץ שהגיע עם לוחמי גדוד 17 פרס את הפלוגה על מנת לחפות על לוחמי גדוד 51 והחל בפינוי נפגעים שהיו במדרון קדמי של גבעה 16. הוא  זוכר אש זו כהפגזה עוצמתית ביותר שהתנאים בשטח – סלעי הטרשים – מסייעים בהפצת רסיסי הפגזים לכל עבר. כאמור, בעיקר נפגעו ממנה חיילי גדוד 51 וחיילי גדוד 17. בשעה 05:36 דיווח מ"פ ג' יגאל פסו על מספר גדול של פצועים. בהמשך לאחר שפסקה הארטילריה הביע פסו את כעסו הרב בקשר על הארטילריה שממנה נפגעו חלק מהלוחמים ועל כך שלא הגיעה תגבורת. דקות אחדות . לאחר מכן שוחח פסו עם דוד צרפתי ויצא להסתערות על חייל סורי שהיה בתוך שוחה תוך כדי ההסתערות נורה על ידי צלף סורי ונהרג. צרפתי חיסל את הצלף הזה דקות ספורות לפני הגעת הכוחות מגדוד 17. בשלב זה זחל מג"ד 17 כץ לעמדת הפיקוד שם היה יואב גולן משום שלא הבין מה קורה ומדוע ממתינים זמן רב כל כך מבלי לעשות כלום. כץ התעדכן ממנו שרמ"ט הפיקוד הורה להחזיק בגבעה ולהמתין שהצנחנים הנעים מכיוון שיא החרמון הסורי למטה יכבשו את מוצב החרמון. הוא גם הבין ממנו שהארטילריה המפגיזה היא בכלל שלנו. דוד (דוביד) כץ החליט שלא יתכן שגולני ינסו פעמיים לכבוש את החרמון ולא יצליחו. הוא ביקש מגולן להפסיק את הארטילריה והודיע לו שהוא יוצא להסתערות. כץ מתאר שתפקד בהסתערות הזו כמ"מ וברגע שהכוח שלו קם והחל להסתער עם 2 מחלקות של גדוד 17 כשבצמוד אליהם הצטרפו חיילים בודדים שהיו על גבעה 16. הכוח הסורי נשבר. הם החלו לברוח מהעמדות שבנו במשך שבועיים בהתחפרות ובהצבת אבני כמסתור. הם שהו 2 בעמדה ותוך כדי ההסתערות של כוח 17 נראו מידי פעם חיילים סורים נוטשים את עמדותיהם ובורחים. כך התקדם הכוח עד גבעה 17 ובכך הקרב על גבעה 16 תם. בידי כוח גדוד 17 היו כבר שבויים סוריים. דוד (דוביד) כץ לא ידע מה קורה במוצב ומניסיון העבר (אסון בונקר בית המכס לאחר מלחמת ששת הימים) חשש שהמוצב ממולכד. לכן, לאחר קבוצת פקודות שנתן על גבעה 17 החל הכוח בראשותו לנוע אל המוצב כששבויים סוריים נעים לפניו והוא דאג גם שהם יכנסו אל תוך המוצב לפני הכוח במקרה של מטענים ממולכדים. הכוח נכנס למוצב כשחיילי גדוד 51 מניפים את הדגל. דוד (דוביד) כץ דיווח בקשר: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני". זה ביטא את תחושתו לגבי שיתוף הפעולה של כוחות שונים מהחטיבה.

אחרית דבר:

קרב החרמון גבה מחיר כבד בהרוגים ופצועים. אצל חלק מהפצועים שהחלימו נותרה צלקת נפשית עמוקה. הקרב הוכיח שוב ושוב את מסורת גולני מיום הקמת החטיבה כפי שבאה לידי ביטוי לאורך הזמן ובכל הגזרות: דבקות במטרה, נחישות, גבורה, הרצון לסיים את המשימה בכל מחיר וערך רעות הלוחמים כפי שבא לידי ביטוי ברצון לסייע לחבר בלחימה ולחלץ חבר פצוע תחת אש תוך סיכון חיים.

7.3 חטיבת גולני במלחמת ההתשה: 24/10/1973 – 31/5/1974

הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים נכנסה לתוקף ב 24/10/1973. בחצי השנה שאחריה, עד לנסיגה מהמובלעת הסורית לקו הסגול בעקבות הסכמם ההפרדה שנחתם עם סוריה ב 31/5/1974 עסקו יחידות החטיבה השונות הן באימונים והן בתעסוקה מבצעית, כשגזרות התעסוקה היו בתקופה זו רק במובלעת זו.  בפעילויות אלה במהלך מלחמת ההתשה נפלו ונפצעו לוחמים שהתווספו על אלה שנפגעו במהלך המלחמה עצמה. בתקופה זו שהו כל גדודי החטיבה לסירוגין במובלעת הסורית בעיקר במוצבים כשהם מבצעים בעיקר משימות של בטחון שוטף דהיינו שהייה במוצבים, תצפית לעבר האויב וסיורים או מארבי מנע בגזרות בהן שהו ומידי פעם גם תקיפות יזומות של כוחות סוריים בבסיסיהם או בעמדותיהם. לרשימת החללים והפצועים במלחמה נוספו אלה שנפגעו בעיקר מאש ארטילרית סורית כבדה שהונחתה על כל הכוחות מידי יום. כוחותינו הגיבו ב "ימי קרב" יזומים בהם הסתייעו בטנקים ובתותחים שירו מהמוצבים לעבר הסורים שבמקרים רבים נפרסו כמה מאות מטרים מול מוצבי הכוחות.  במרבית המוצבים שהיו מאולתרים תפסו הלוחמים מחסה מההפגזות בתוך טנקי T-34 סוריים שנלקחו שלל.  בין שהייה אחת לשנייה, עסקו הגדודים והסיירת באימונים.

גדוד 12

בפיקוד סא"ל גדעון המאירי שהה במהלך ההתשה במזרעאת בית ג'ן בו לחם במלחמה, ובהמשך לסירוגין באזור אום בוטנה. הפעילות המבצעית כללה שמירה על הקיים, סיורי לילה ותשמועים לכיוון הסורים על מנת לוודא שהם לא הולכים להפתיע את הכוחות בכפר וכן סיורים על הרכסים באזור בעיקר לכיוון הכפר בית-ג'ן מערבית למזרעת בית-ג'ן לשם איתור תצפיות סוריות. בהמשך תפס הגדוד את גזרת אום-בוטנה כאשר מלחמת ההתשה כבר הייתה בעיצומה. כאן המטרה הייתה להחזיק בקטע מול מוצב 109 מזרחית לקו הסגול ולחסום את הציר הדרומי של המובלעת עד אזור תל מסחרה. בסוף התקופה, סמוך להסכמי ההפרדה שהה הגדוד הן באזור אום בוטנה והן בגזרת מזרעאת בית ג'ן.  לגדוד היו מספר חללים ופצועים בתקופה זו כולל מ"פ מסייעת מולי באור שנהרג יום לפני שהשתחרר מצה"ל.

גדוד 13

בפיקוד סא"ל זאב אונגר שהה בתעסוקה מבצעית במלחמת ההתשה מספר פעמים ובמספר מקומות . אחד המרכזיים בהם תל-שמס בו התמקמה מפקדת הגדוד והפלוגות השונות שהו במספר מוצבים באזור. בנוסף שהתה אחת הפלוגות  לסירוגין גם באזור החרמון. הגדוד עסק בפעילות בטחון שוטף של אחיזה בקו של השטח שנכבש במלחמה בשלב ההבקעה לסוריה.  כוחותיו כמו גם מימשו את תפיסת הקו של המח"ט אמיר דרורי (שיושמה בכל הגדודים) כי הכוחות המגינים על הקו אינם יכולים להיות סטטיים אלא ליזום. וכך, יזמו כוחות המוצבים של הגדוד כמעט מידי ערב סיורים ומארבים דינמיים אל תוך השטח הסורי. מידי פעם גם ירו בסיורים כאלה על ריכוזים סוריים. עיקר. כוחות הגדוד ספגו הפגזות כבדות בעיקר על תל שמס אך גם על הפלוגה בשיא החרמון או במוצב הפיתולים. הפגזות אלה גבו מחיר יקר של מספר לוחמים שנהרגו בהן.

גדוד 51

בפיקוד סא"ל יהודה (יודקה) פלד הוקם ברובו מחדש לאחר המלחמה מאחר ולמעלה משני שליש של מפקדיו ולוחמיו נפגעו במלחמה. הגדוד עסק לסירוגין בפעילות מבצעית במספר גזרות: חרפא, מזרעאת בית ג'ן , תל ג'בא, תל אל-מאל, חן ארנבה, חמרית. כמו בשאר הגדודים, היו לוחמי הגדוד נתונים לאורך כל מלחמת ההתשה להפגזות כבדות שהסבו להו חללים ופצועים שהתווספו על אלה שנפגעו במלחמה. הגדוד שהה בין שתי אוגדות כך ש"זכה" למנה גדושה של הפגזות. הגדוד לא הסתפק בישיבה בגזרות השונות אלא הפעיל סיורים חודרים, מארבים ומידי פעם פשיטות: פלוגה ב' בפיקודו של איתן צדוק פשטה על מוצב המצוי בין תל חרה לתל מאל. המוצב הזה הטריד מאוד את כוחות הפלוגה: אנשיו טיווחו ירי ארטילרי וירי טנקים לכיוון המוצב הפלוגתי יום יום. לאחר שקיבל אישור, לקח איתו איתן כ 10 לוחמים בגלל הרצון לנוע בשקט ככל הניתן לפשיטה על המוצב. הכוח נע בשקט כשהוא מפלס דרכו בשדות המוקשים הן שלנו והן של האויב. התנועה הייתה קשה ככל שהכוח התקרב אל היעד- מדובר בשפכי בזלת בלג'ה שהם טרסות / גבעות בזלתיות באי סדר ובגבהים שונים. הכוח נדרש לעלות לכיוון המוצב הסורי כשהוא מטפס טרסות כאלה בגבהים של 5 – 10 מטרים מה שהכביד על התנועה. בנוסף לכך ערפל כיסה את השטח והקשה עוד יותר על ההגעה אל היעד. איתן הצליח להביא את הכוח אל נקודת ההיערכות והוריד צוותי רתק ואז עקב הערפל לאחר מטרים ספורים ממש נתקל מקרוב בשומר של המתחם. הכוח ירה ראשון והשמיד את חיילי המוצב שיצאו ממקום שנתם. לאחר מכן בוצע פיצוץ של המתחם בעזרת חומרי חבלה. הכוח נסוג חזרה לשטחנו בתוואי דרך שונה מזה שהגיע בו וחזר ללא נפגעים.

הזמן בין הפעילויות המבצעיות השונות נוצל לאימונים.

גדוד 17

בפיקוד סא"ל דוד (דוביד) כץ המשיך לתפקד לאחר המלחמה כבית ספר למ"כים אך נשא גם בנטל ההשתתפות במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הגדוד תפס את גזרת מזרעת בית ג'ן ומעבר לפעילות השוטפת ביצע גם פשיטות: כיבוש מוצבי תחזוקה בלג'ה והתקפות על חניוני טנקים. באחד הלילות, בדרך לפשיטה באזור הכפר חינה, צפונית מזרחית למזרעאת בית ג'ן, נתקל כוח מהגדוד בפיקוד המג"ד מטווח של מטרים ספורים  ב 6 חוליות קומנדו 18  איש , שהיו בדרך אל כוחותינו מהכפר דבל בדיוק בכיוון ההפוך: בכוונתם הייתה לתקוף חניוני טנקים של כוחותינו במזרעת בית ג'אן. המג"ד כץ סיפר כי הבחין בכוח הנע בדיוק במקביל לכוח שלו ובכיוון הפוך במרחק של כ 5-10 מטרים. חיש מהר הבחין שלחיילי כוח אין קסדות על הראשים מה שהספיק לו להתעשת במהירות ולתת פקודת אש. כוח הגדוד חיסל את כל כוח הקומנדו הסורי למעט אחד שהובא כשבוי. בסוף תקופת ההתשה אייש הגדוד את תל שמס.

סיירת גולני   השתתפה בפעילות מבצעית במובלעת הסורית  במספר גזרות.

חיילות החטיבה

בכל תקופת מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שבאה אחריה נודעה חשיבות רבה לפעילויות שונות שעסקו בהן חיילות החטיבה בפיקוד סגן ורדה פומרנץ (שהועלתה לאחר המלחמה לדרגת סרן). הבנות מילאו תפקידים בכל היחידות: מפקדת החטיבה , הגדודים והסיירת. בזמן המלחמה שהו הבנות בעיקר בבתי החולים בצפת, רמב"ם ועפולה. הן תרמו רבות בסיוע בבתי החולים: מעבר לביקור הפצועים סייעו ברישום בזיהוי ובסיוע למשפחות הפצועים. בתקופה זו הוקם בראש פינה, בבית של אחת המשפחות מהמושב מעין מרכז לארגון חבילות ודברים שונים לחיילים (שאינם חומרי לחימה). שם היה מאורגן בשעות הערב רכב עם ציודים וחבילות שהיה עולה למחרת ופורק את תכולתו בין יחידות החטיבה. במלחמת ההתשה הארוכה עד סוף מאי 1974 זה הפך לעניין קבוע. בנות החטיבה שהו מרבית התקופה במפקדת החטיבה בג'ובאתא אל חשב וסייעו מאוד כפקידות, טלפניות ובעבודות שלישות שונות. אחת המשימות החשובות בהן נטלו חלק היה לא נעים בכלל אבל חובה: ביקור אצל המשפחות השכולות. בתקופה זו לא היה למעשה תפקיד רשמי שהגדרתו: "קצינת נפגעים" והחיילות שביקרו בבתי המשפחות ביצעו תפקיד זה הלכה למעשה. החיילות טיפלו גם בהרבה אירועי סעד בניצוחה של קצינת הסעד סרן רותי פרנק שכן לוחמים שבאו מבתים שהתקשו כלכלית יצאו אך מעט ולא היו יכולים לסייע למשפחתם בתקופה קשה זו.  יהודה (יודקה) פלד, מג"ד 51 זוכר ומוקיר את שירותן באומרו כי הן אינן מתארות לעצמן כמה חשוב היה תפקידן ובאיזו מידה סייעו לתפקוד היחידות השונות. 

ואלה שמות חללי החטיבה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה:

גדוד 12

טוראי אבו יוסף
סמ"ר אורן איתמר
סמל אצלן אהרון
סגן באור שמואל
סגן בן ארויו דרור
רס"ן בר סבר אהוד
סגן גברון פנחס
סגן דהן אלי
רב"ט הס יעקב
סמל חביב אליהו
רב"ט חדד יגאל
סמ"ר יעקב טוביה
סמ"ר כהן-טוויל אליהו
רב"ט ליניק יונה
סרן מנסור מנסור
טוראי נסים אברהם
סגן רובינשטיין אליעזר
רב"ט רוזנברג יחיאל
סמל רוזנשטיין אלכסנדר
סמל רייפר מיכאל-חיים
סא"ל שחר יעקב
רס"ר שכטר מנחם

גדוד 13

רב"ט אדרי אברהם
רב"ט אזולאי יצחק
רב"ט אלבז אברהם
סמל אליעזר סיילס תמיר
סמל ביטון דוד אליאס
סרן בן גרא אהוד
סמל בראשי יגאל
רב"ט ברמי ברנרד
סמל זילברמן שלום
סמל חכם חיים
סמל חפר און
סמ"ר טל אמיר
רב"ט לוזיה מרדכי
רב"ט לוי עזיז
סרן לינצנברג אלון
סגן פונק חגי
רב"ט פחימה שמעון
רב"ט צרויה משה
סמל קלינוט שלמה
רב"ט שבילי דניאל
סמל שלום יצחק
סרן שניאור אפרים

גדוד 51 

סמל אבוטבול יוסף
סמל אהלי עודד
רב"ט אוחנה יוסף
סמ"ר בוסקילה מקסים
סמל בוקי שלמה
רב"ט ביזאוי אלי
סמל ברוך יוסף
סמ"ר ברייננברג ראובן
רב"ט גולדברג אמנון
סרן גור-אריה גבריאל
סרן גרוס יוסף
סמ"ר דהאן עמרם
סמ"ר הס עודד
סמ"ר הררי גיל
סמל וויס אהרן
סרן ויאטר יהושע
סמל וינברג משה
סגן זוסמן רמי-אברהם
סמל חורש אלברט
סמל חיגר שלמה
רב"ט חיים יעקב
סמ"ר חכם אליהו
סמל חממי יהודה
סגן טאו שמחה
רב"ט טימסית משה
רב"ט ינאי נחשון
רב"ט ישראלי כרמל
סמל כהן יהושע
רב"ט כהן שלמה
טוראי כהן שמשון (שימש)
סמל כלפה אלעזר
רב"ט לוי אליהו
סמל לרר אוריאל
רב"ט מחדון ישראל
סמל מכלוף דוד
סמל מלקר חנן
סמ"ר נורי בנימין
רב"ט סגל שאול
סמל סליקטר דוד
סמל עגיב ראובן
סמל עוזרי שמואל
רב"ט עזרא יורם
סמל פליישמן יוסף
סרן פסו ניסים-יגאל
סגן פצ'ניק יוסף
סמ"ר פרידקס נחמיה
סמל פרנקל משה-אברהם
סמל פרץ אברהם
סמל פרץ דוד
סמל פרץ ציון
סמל צדיקיאן הרצל
רב"ט קדוש ציון
סמ"ר קורמס יגאל
סמ"ר קרימר שלמה
רב"ט ראדה מאיר
סמ"ר רוזנטל דב
סמ"ר רונן דן
רב"ט ריחני יחזקאל

גדוד 17

רב"ט אבישי רפאל-צבי
רב"ט ביטרמן משה אריה
רב"ט בן ברק זהר
רב"ט גלנטי משה
רב"ט גרינשטיין עומר
סא"ל דרור דב
רב"ט וזה אריה
רב"ט זיתן נועם
סגן ירון איתמר
רב"ט ירקוני ישי
סמל לזר אלימלך
סמל מלחי אריה
רב"ט משולם אברהם
רב"ט נהון שבתאי
רב"ט סעדיה יצחק
סגן פלטי שי
רב"ט פרישתא איוב
רס"ל פרץ דוד
רב"ט שוחט ידיד
רב"ט שטרקשל מיכאל
סמ"ר שמולה יואב
רב"ט שפירא יאיר

סיירת גולני

סמ"ר אלחנני אהוד
סא"ל אליעז ראובן
סמ"ר בין נמרוד
סמל גונין יעקב-שלמה
סמ"ר הרן חיים
רס"ן ויניק שמריהו
רב"ט וסרמן יורם
סמל זילברשטיין פסח
סמ"ר יניב אלכסנדר
סמל יצחק יהודה
רב"ט ליטן גלעד
סמ"ר מנחם נמרוד
סגן סלע שמואל
רס"ל פיינשטיין עזרא
סמ"ר פלדמן אברהם
סמ"ר פלונסקי איתן-צבי
רב"ט שטיין ראובן-חיים

בסיס אימונים חטיבתי 

רב"ט בר ששת יוסף
טוראי וינר חיים-דב
סמל סעיד אריה
סגן שני נעמן

מפקדת החטיבה

סמל אהרן אהרן
טוראי אקבל נסים
סגן בוסקילה חיים
סג"מ טבוך שלמה
רס"ל מילר חיים

 מסופחים לחטיבת גולני

 רב"ט אביטל שלום                                                                                                                                                           סמל בן זכריה מתתיהו                                                                                                                                                     סמל ניסני ראובן                                                                                                                                                             סמל פוליטי ראובן                                                                                                                                                                 סמל פלנטר אופיר                                                                                                                                                            סמל רוזן מרדכי      

 

יהי זכרם ברוך