פרק מורשת 7: חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה 

7. חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה

מבוא

צבאות מצרים וסוריה הפתיעו את צה”ל כשפתחו במלחמה ביום הכיפורים, ב 6/10/1973 סמוך לשעה 14:00.  חטיבת גולני כולה לחמה במלחמה קשה זו בצפון רמת הגולן. בטרם נפנה לתיאור פעילויות הכוחות השונים, להלן רקע קצר.

7.1 הפעילות במלחמה בין ה 6/10/1973 עד הפסקת האש 24/10/1973.

א.  הרקע למלחמה

כשדנים ברקע למלחמת יום הכיפורים יש להבחין בין הסיבות למלחמה לבין נסיבות פרוץ המלחמה. הסיבות הן הגורמים הכלליים שנמשכו זמן רב לפני המלחמה. הנסיבות הן הגורמים המיידיים לפרוץ המלחמה באותם ימים (ספטמבר – אוקטובר 1973).

הסיבות לפרוץ המלחמה.

הגורם העיקרי- רצונן של מצרים וסוריה להשיב להן את כבודן לאחר ההפסד במלחמת ששת הימים זאת לאחר שמצרים איבדה את סיני וסוריה איבדה את רמת הגולן. מדינת ישראל לא ניהלה תהליך מדיני ממשי עם מדינות ערב שיכול היה להניב הסכם שלום. נשיא מצרים, אנואר סאדאת סבר שאם יפתח במלחמה יביא הדבר למשא ומתן מדיני שבסופו תיסוג ישראל מסיני.

נסיבות פרוץ המלחמה: הגורמים המיידיים

 1. בעיות פנימיות במצרים-המצוקה הכלכלית, חברתית ופוליטית הניעה את הנשיא סאדאת ליזום מלחמה נגד ישראל בתקווה שלאחר המלחמה ייווצר מצב שיאפשר פתרון מצוקותיה של מצרים. 

סאדאת היה צריך להוכיח את עצמו במצרים ומחוצה לה, לאחר מותו של הנשיא הנערץ נאצר. סאדאת קיווה שמתקפה על ישראל תגביר את הפופולאריות שלו בתוך מצריים.

2.  בתחילת שנות ה-70 התרחש משבר האנרגיה-העולמי: עלייה במחירי הנפט. משבר זה חיזק את מעמדן של מדינות הנפט הערביות והוסיף להן את הביטחון העצמי הנחוץ כדי לתקוף את ישראל.

3.  השפעת המלחמה הקרה – בראשית שנות ה-70 הפך המזרח התיכון אחד ממוקדי המאבק בין המעצמות, בריה”מ וארה”ב, במסגרת המלחמה הקרה. בריה”מ תמכה במדינות ערב באמצעות נשק, מודיעין מתקדם, ושלחה יועצים צבאיים. בריה”מ עודדה את מצריים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל, והגבירה אצלן את התחושה שבידיהן לנצח את ישראל. במצרים החלה תפנית לאחר מותו של נאצר. סאדאת נטה יותר מערבה וב-1972 סילק אלפי יועצים ומומחים סובייטיים, ובני משפחותיהם ממצרים. למרות זאת, על מנת לא לאבד את מעמדה במזרח התיכון תמכה בריה”מ במצרים וסוריה וסיפקה להן נשק. ארה”ב,(בעיקר קיסינג’ר – היועץ לביטחון לאומי), חתרה לחיזוק השפעתה במזרח התיכון על חשבון בריה”מ. ארה”ב הייתה מעוניינת במלחמה בין ישראל למצריים, בתקווה שאחרי המלחמה מצרים תעבור להשפעתה של ארה”ב (במקום ההשפעה הסובייטית). פינוי משפחות היועצים הסובייטיים: בסוריה ובמצריים היו מאות יועצים סובייטיים (רוסים). בימים שלפני המלחמה פונו משפחותיהם. זה היה סימן מודיעיני ברור לעליית המתח בין המדינות.

 4. המלחמה נקראת “מלחמת יום הכיפורים”, כי היא התחילה ביום זה. ישראל ורוב החיילים צמו ביום הכיפורים. תחושת הקדושה ביום הזה מנעה מהחיילים והצבא לחשוב שיתכן מצב של מלחמה ביום הקדוש.

ב. מצבת כוחות צה”ל ברמת הגולן ערב המלחמה.

ערב מלחמת יום הכיפורים, עדיין לא האמינו בצמרת המדינה וצה”ל כי למחרת תפרוץ מלחמה כוללת. ההערכה הייתה כי לכל היותר יפרצו מעשי איבה בקנה מידה מקומי. היערכות הכוחות הייתה בהתאם. על מנת להבין את גודל ניצחון כוחותינו, להלן סדרי הכוחות.

כוחות צה”ל:

אוגדה 36 בפיקוד תא”ל רפאל איתן שכללה:

  • שתי חטיבות שריון סדירות (טנקי שוט-קל) – חטיבה 7 בפיקודו של אל”מ אביגדור (יאנוש) בן גל, וחטיבה 188 בפיקודו של אל”מ יצחק בן שוהם.
  • חטיבת גולני בפיקודו של אל”מ אמיר דרורי.
  • אגד ארטילרי בפיקודו של אל”מ בני ארד.

חטיבות מילואים:

  • חטיבת מילואים שריון 679 בפיקודו של אל”מ אורי אור (טנקי שוט-קל) .
  • חטיבת מילואים צנחנים בפיקודו של אל”מ חיים נדל (הצטרפה לקרבות ב 10 לאוקטובר).
  • גדס”ר 134 (אוגדתי) בפיקודו של רס”ן חנני תבור שכלל טנקים ונגמשים.

   אוגדת מילואים 210 בפיקודו של האלוף דן לנר שכללה:

  • חטיבת שריון 179 בפיקודו של אל”מ רן שריג (טנקי שוט-קל).
  • חטיבה 9 בפיקודו של אל”מ מרדכי בן פורת (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).
  • חטיבה 4 בפיקודו של אל”מ יעקב הדר (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).

אוגדת מילואים 146 בפיקודו של האלוף משה פלד ששהתה תחילה בבקעת הירדן והצטרפה ללחימה כיומיים לאחר פרוץ הקרבות שכללה:

  • חטיבה 205 בפיקודו של אל”מ יוסי פלד (גדודי שוט-קל).
  • חטיבה 670 בפיקודו של אל”מ גדעון גורדון (שני גדודי חרמש. גדוד שרמן נותר בבקעת הירדן).
  • אגד ארטילרי 213 בפיקודו של אל”מ דני אבידר.
  • גדס”ר 288 בפיקודו של סא”ל צביקה דהב.

כוחות הצבא הסורי:

  • שלוש דיביזיות משוריינות שכל אחת כללה שתי חטיבות משוריינות, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה
  • דיביזיית חיל רגלים נוספת שכללה שתי חטיבות חי”ר, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון ועוד חטיבת שריון מסופחת.
  • דיביזיית חיל רגלים שכללה שתי חטיבות חי”ר ובכלל זה חיל משלוח מרוקאי שצורף ערב המלחמה, חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה.

עתודה:

שלוש חטיבות חיל רגלים, גדוד צנחנים, יחידת קומנדו, גדוד משמר המדבר, חטיבת משמר הרפובליקה ועוד שתי חטיבות שריון. מרבית כוחות עתודה אלה נטלו חלק במערכה. בסך הכל הכילו הכוחות הסוריים כ 60000 חיילים, 1400 טנקים ו 800 קני ארטילריה.

המלחמה החלה ב 6/10/1973 והסתיימה עם כניסת הפסקת אש לתוקף ב 24/101973.

8. פעילות כוחות חטיבת גולני

את ימי המלחמה ברמת הגולן ניתן לחלק בצורה ברורה לארבעה שלבים: שלב הבלימה, שלב ההבקעה, שלב כיבוש החרמון ולשלב מלחמת ההתשה. בשלב ההבקעה עברו כוחותינו מבלימת האויב הסורי והסגתו חזרה אל מעבר לקו הסגול לשלב ההתקפה שבו הם פרצו והתייצבו בסופו של דבר במובלעת רחבה מעבר לקו הסגול תוך שהם דוחקים את האויב עוד ועוד מזרחה.

8.1 שלב הבלימה

 בפרוץ המלחמה שהה גדוד 13 בפיקודו של סא”ל זאב אורן במוצבי צפון רמת הגולן מהחרמון ודרך שורת מוצבים ממוצב 104 ועד לחרמונית, ולוחמי הפלוגה המסייעת שהו בגזרה הסמוכה מדרום – מהחרמונית ועד רכס חזקה שכלל את המוצבים 107, 109, 110. כוחות גדוד זה ציפו בקוצר רוח לסוף השבוע על מנת להצטרף לשאר כוחות החטיבה בכינוס לציון 25 שנה להקמתה שתוכנן להתקיים בגני התערוכה בתל אביב. אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי, הבטיח למח”ט אמיר דרורי יממה לפני פרוץ הקרבות כי “אם לא יהיה יום קרב ביום ראשון הגדוד אצלך”. גדוד 12 בפיקודו של סא”ל יעקב שחר סיים ימים ספורים קודם לכן תעסוקה מבצעית בדרום רמת הגולן וירד להתארגנות בבסיס בן עמי וגדוד 51 בפיקודו של סא”ל יודקה פלד, שנכנס לתפקידו יומיים לפני פרוץ המלחמה סיים תעסוקה מבצעית ברצועת עזה והתארגן בבסיסו שבטירת הכרמל. גם הסיירת שהתה בבסיס בן עמי ולוחמי גדוד 17 עסקו בשגרת אימונים במסגרת קורס מ”כים. חיילי הסיירת וגדודים 12 ו 51 יצאו לחופשת שבת למעט פלוגה ג’ גדוד 51 ששהתה בבסיס האם. אולם אך הגיעו החיילים לבתיהם במקומות שונים בארץ, כבר הצטוו לשוב לבסיסם בצהרי יום ששי ה 5 באוקטובר עקב הידיעות על “יום קרב” או “מבצע מוגבל” למחרת. ביום שבת, ה 6 לאוקטובר בשעות הבוקר עסקו בארגון הציוד כאשר סמוך לשעה 14:00 הבינו כי פרצו קרבות הן ברמת הגולן והן בתעלת סואץ.

8.1.1 גדוד 12

בעת שהותם בקו ברמת הגולן בתעסוקה מבצעית בשלושת החודשים שקדמו למלחמה, הבחינו לוחמי הגדוד מעמדות התצפית במוצבים מספר פעמים בשינוי היערכות הכוחות הסוריים. דיווחים הועברו, אך איש בצמרת הפיקוד לא סבר שתפרוץ מלחמה כוללת. בערב ראש השנה, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה התריע ברוך הכט, מ”פ א’ בפני שר הבטחון ואלוף הפיקוד שביקרו במוצב תל פארס כי עומדת לפרוץ מלחמה. גם המג”ד שחר נשמע באותו שבוע מתבטא ברוח זו בפני הלוחמים אותם ביקר בסיור שערך בין כחות הגדוד שלושה ימים לפני שהגדוד סיים את התעסוקה המבצעית בקו. הגדוד ירד מהקו בדרום רמת הגולן ביום רביעי ויצא לחופשה חריגה של 10 ימים, אך הוזעק חזרה למחנה הקבע בבן עמי ביום ששי כעבור יומיים. המג”ד נטל באופן אישי חלק בהרמת הטלפונים ללוחמים שיצאו לחופשת שבת וביקש מהם לשוב מיד. ההבנה הייתה ש”משהו עומד להתרחש” והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר של יום הכיפורים בבסיס האם. לאחר ההבנה כי פרצו קרבות הן בדרום והן ברמת הגולן, עלו המג”ד ומפקדי הפלוגות לראש פינה לקבלת תדריך ראשוני והסמג”ד ארווין ארגן את הלוחמים והציוד לתנועה לכיוון מחנה פילון. הלוחמים עלו צפונה כשפלוגה ג’ מגיעה מגני התערוכה שם שהתה וחוברת לשאר הפלוגות במחנה פילון. שם, קיבל הגדוד זחל”מים עם זיווד חסר וחלקי ביותר (מבחינת מקלעים, תחמושת ומכשירי קשר). כבר לפנות ערב, מאזור ראש פינה ניתן היה לשמוע הדי פיצוצים ולהבחין בתימרות עשן ובשמים האדומים מכיוון רמת הגולן. כל פלוגה קבלה 5 זחל”מים ולמרות שרק 12 לוחמים הורשו רשמית לאייש כל זחל”ם הלוחמים לא ויתרו וכל כלי הכיל מספר רב יותר. אף לוחם לא רצה לפספס את המלחמה. הפקודה הראשונה שקיבל המג”ד היה לכבוש את קוניטרה כי ההבנה הייתה שהיא כבר נכבשה על ידי הסורים. בשלב זה ללוחמים היה כבר ברור כי אין מדובר ב”יום קרב”. הידיעות זרמו בערוצים הצבאיים וגם באמצעות מקלטי רדיו-טרנזיסטור שהיו נפוצים אז כי המלחמה הכוללת פרצה בהפתעה, כאשר בדרום המצרים צלחו את תעלת סואץ, צרו על מעוזי התעלה והמשיכו צפונה. ברמת הגולן הסורים פלשו לשטחים שבשליטת ישראל, הפגיזו שטחים נרחבים שם וניהלו קרבות אל מול כוחות צה”ל בקו.

לאחר ההתארגנות החל הגדוד לנוע בשעה 04:00 לפנות בוקר יום ראשון ה 7 לאוקטובר לכיוון חזית הלחימה. המג”ד קיבל תחילה פקודה להיערך לכיבוש קונייטרה, אך תוך כדי תנועה התברר כי הסורים כבר עברו אותה. דיווחים החלו להגיע על נפילת מוצב החרמון בידי כוחות סורים שהונחתו שם ממסוקים. הייתה זו מכה קשה לצה”ל שלא הוסיפה למצב רוחם הדרוך של הלוחמים. מה שלא ידעו הלוחמים בשלב הזה כי המוצב עדיין לא נפל. הסורים הנחיתו כוחות במרחק מה וכיתרו את המוצב אך עדיין המשיכו בהפגזתו ולא נכנסו אליו. משום כך הצליחו שניים מאנשי הכוח המגן מגדוד 13 להסתנן (מתוך כמה שחלקם נהרגו במארב סורי) ולהגיע אל כוחותינו ב 8 לאוקטובר. תוך כדי עלייה לרמה כשברקע במזרח השמים אדומים והדי הפגזות נשמעים כל העת, הם גם הבחינו בחמישה מטוסים שלנו שהופלו על ידי אש טילים. הלוחמים החלו להפנים כי מדובר במלחמה כוללת והמראה הקשה אך חיזק את נחישותם להגיע לאזור שדה הקרב. הסורים שריכזו מאמץ להבקעה בגזרה הצפונית נתקלו בהתנגדות עיקשת הן של כוחות שריון מחטיבה 7 והן של לוחמי גדוד 13 ששהו במוצבים (על כך בהרחבה בפרק על גדוד 13 בהמשך). קרבות הבלימה הצריכו שינוי משימה עבור גדוד 12 והפקודה הייתה לסייע לגדוד 13 להחזיק מעמד. המג”ד חילק את גזרות הגדוד תוך כדי תנועה: פלוגה ג’ באזור נפח, פלוגה א’ באזור הר אביטל, פלוגה ב’ באזור הר בנטל ופלוגה מסייעת שכבר החלה לסייע בפינוי נפגעי חטיבת השריון 188 באזור צומת ואסט (כיום צומת האמיר).

לוחמי גדוד 13 היו נצורים שעות רבות במוצביהם ונזקק לסיוע מידי בעיקר של אספקת תחמושת שנוצלה במהלך שעות הקרב הרבות. משימות הסיוע הוטלה על פלוגה א’. מ”פ א’ ברוך הכט, חבר למג”ד 13 זאב אורן שסיפר לו כי אין לו קשר עם המוצבים שעברו התקפה קשה כל הלילה וביקש שיסייע למוצב 110 באספקת תחמושת. 2 זחל”מים בפיקוד מ”פ א’ חברו לסמג”ד 13 אילן בירן בקוניטרה, העמיסו תחמושת על הזחל”מים ונעו לכיוון המוצב כשהלוחמים יושבים על ארגזי התחמושת חשופים. הכביש המוליך דרומה מקוניטרה היה מלא בטנקים פגועים ונטושים חלקם מותנעים עדיין לאחר קרב לילי שריון שלנו בשריון סורי. הכוח הבחין בטנקים סורים שמרביתם נפגעו בקרב ונפתחה עליו אש מספר פעמים. צוותים של טנקים סוריים ירדו מהכלים הפגועים והתפזרו בשטח. הכוח השיב באש פגע בחלק מהלוחמים הסורים הנ”ל והמשיך בדרכו למוצב 110, כאשר בכניסה אליו נפתחה עליו אש שוב מגבעה מיוערת סמוכה. בהתקרבו לשער המוצב זיהה הכוח כ 25 גופות של חיילים סורים שניסו לכבוש את המוצב ונהדפו. הכוח מסר את התחמושת למפקד המוצב שהתחיל לחוש סוף סוף שהלוחמים שאיתו והוא אינם לבדם אל מול האויב. בהמשך היום הכוח חזר לקוניטרה העמיס תחמושת נוספת והמשיך למוצב 109 כאשר כל האזור מופגז על ידי ארטילריה סורית. למחרת, נשלח לסייע גם למוצב 107 (“פורטוגל”) בתום קרב גדול של שריון בשריון שהתנהל סביב כביש הגישה למוצב. לוחמי גדוד 13 במוצב זה לחמו בנחישות ולא אפשרו לסורים לכבוש אותו כשהם נצורים כמעט יומיים. עם שוב הכוח ממשימתו קיבלה פלוגה א’ פקודה לנוע לעבר החרמון.

בהמשך גם פלוגה ב’ בפיקוד עדי אדירי קיבלה פקודה לסייע ללוחמי גדוד 13 במוצבים החל מיום שני בצהריים. סמג”ד 13 אילן בירן הטיל עליו להגיע למוצב 110 עם תחמושת וציוד. הכוח יצא מקוניטרה דרומה וחלף על פני טנקים ישראלים פגועים או מנוטרלים. בהמשך התנועה הגיעה מולו שיירה סורית שהכילה משאיות ומכליות שלוו על ידי כוח אבטחה.  ההתקלות הייתה מטווח קצר ובסיומה בערו כלי הרכב הסוריים. הכוח הגיע למוצב וככל שהתקרב אליו זיהה עוד ועוד גופות של חיילים סורים שהיו מוטלות על הגדרות. הכוח פרק את הציוד וחזר לקוניטרה ולתל אביטל להמשך משימות.

פלוגה ג’ התארגנה להגנה היקפית סביב מחנה נפח. כבר בשלב התנועה על ציר הנפט נחת לידם פגז שהבעיר את אחד הזחל”מים. למזלם של הלוחמים הם ירדו ממנו מספר דקות קודם. מאזור סינדיאנה ומורדות תל שיפון נצפו כמויות גדולות של טנקים סוריים שנעו לעבר נפח שלה הייתה חשיבות כמפקדת כוחות צה”ל ברמה ומטרתם הייתה לכבוש אותה. לרשות לוחמי פלוגה ג’ עמדה רק בזוקה אחת. בינתיים נחת בסמוך אליהם מסוק סורי ועליו לוחמי קומנדו. הפלוגה ירתה אש תופת אל הסורים שהתפזרו. הטנקים הסוריים המשיכו להתקדם. מפקד הפלוגה אביחי בקר, פקד לסגת מהאזור לנוכח יחסי הכוחות והיעדר נשק ממשי אל מול גלי השריון הסורי המתקדם. סג”מ אפי פיין, לימים תא”ל אפי איתם נותר בשטח למרות הפצרות חבריו והחליט להילחם בסורים המתקדמים. הוא נכנס למעביר מים והניח לטנק הסורי הראשון להגיע כמעט לגדר הבסיס. אז יצא ממחבואו וירה מהבזוקה לעברו. באופן מדהים השיירה הסורית נעצרה. אפי רץ לאורך הגדר, זיהה שני טנקים ישראלים בכניסה לבסיס, דרבן אותם להשיב אש מקלעים לעבר הסורים למרות שהתותחים שלהם היו תקולים. אפי המשיך לרוץ ולחפש כוחות שלנו באזור. הוא הגיע לכפר הנטוש עלייקה שם זיהה סוללת תותחים של צה”ל. הוא פנה למפקד וביקש אותו לירות בכינון ישיר לעבר הטנקים הסורים. למרות מחאות מפקד הכוח ירו התותחים וחילופי האש נמשכו כשעתיים עד שהגיעו יחידות המילואים הראשונות של השריון בפיקודו של אורי אור שנכנסו למערכה המשיכו בבלימת הסורים וייצבו את האזור. על פעילות זו קיבל אפי את עיטור המופת.  

ביום שני ה 8 לאוקטובר בעיצומן של קרבות הבלימה כשל הניסיון הראשון של החטיבה לכבוש את מוצב החרמון. פלוגה א’ נקראה בסביבות השעה 11 לנוע מתל אביטל לחרמון, הפלוגה בראשות המג”ד שחר הגיעה לעיקול הטנק בחרמון בסביבות השעה 13:30 וקיבלה מהמח”ט פקודה לבצע חסימה מעל עיקול הטנק על מנת לאפשר את נסיגת הכוחות. לקראת ערב הפלוגה נשלחה להתמקם בחניון האוטובוסים סמוך לרכבל תחתון שם ספגה הפגזה כבדה. הפלוגה התארגנה לשהות ואבטחה בלילה במרומי החרמון עם מעט ציוד אישי, שכן הרוב נשרף בהפגזות היום הראשון. בינתיים, קיבלה פלוגה ב’ פקודה לסייע למוצב 104 שכמו כל שאר המוצבים המשיך להיות נתון להתקפות שריון, ארטילריה וחי”ר סוריים. בדרך לשם עצרו במפקדה במסעדה ותוך כדי המתנה הגיח מטוס סורי שתקף סוללה ארטילרית שלנו. חיילי הכוח הפלוגתי ירו על המטוס באמצעות מק”ח והצליחו לפגוע בזנבו. תוך זמן קצר התרסק המטוס על הקרקע.

לאחר יומיים אינטנסיביים של קרבות בלימה של שריון בשריון והדיפת התקפות על המוצבים על ידי הלוחמים ששהו בהם תוך סיוע של פלוגות הגדוד ככל שניתן בדחיפת אספקה תחת אש, פינוי פצועים וסיוע למוצבים הייתה ביום שלישי ה 9/10 רגיעה זמנית בבוקר אך די מהר הסתבר שהיא הייתה מוגבלת בזמן. ביום הזה ריכזו הסורים מאמץ נואש בגזרה הצפונית להבקיע בכל זאת את קו החזית באזור זה לאחר שנהדפו בקרבות עקובים מדם עד כה. במקביל לכוחות שריון סוריים חדרו כוחות קומנדו שלהם לאזור צומת בוקעתא. כוח בפיקודו של המג”ד שחר התארגן עם ציוד ויצא עם פלוגה א’ במהירות לשם על מנת לחתור למגע ולסלק את האויב. הכוח חצה את הכפר והתקדם לכיוון השטחים החקלאיים של הישוב מזרחית לכפר. בדרכם, פגשו קצין שריון שהזהירם מהמקום המשוער של החיילים הסורים. המג”ד חילק את פלוגה א’ לשני כוחות באגפים צפוני ודרומי ואילו הכוח שלו נע באמצע. הכוח המשיך לנוע בפריסה ותוך זמן קצר נתקל בחיילים סוריים בתוך שדה עגבניות גדול בו התחולל הקרב. הכוח שעלה מערבה מעט על שטח שולט החל לחפות. התפתח קרב מטווחים קצרים ובינוניים כאשר הלוחמים יורים מכל המקלעים על הזחל”מים. חלק מהזחל”מים בשלב מסוים פרקו חלק מהלוחמים אשר תפסו מחסה מאחורי תלוליות בסמוך לזחל”מים והמשיכו לירות ולפגוע בסורים. המקלעים היו יעילים מאד ועשרות חיילים סורים נפגעו, אך גם לוחמים רבים אצלנו נפגעו. במהלך הקרב נפגע זחל”ם המג”ד מפצצת RPG באופן ישיר. המג”ד נפצע קשה אך בשלבים אלה המשיך לתפקד ולחלק פקודות. גם הקמב”ץ יוסי בידרמן נפגע זמנית מגל החום האדיר עקב הפגיעה. המג”ד שנפצע קשה ביקש מהקמב”ץ שיחלץ אותו לאחור והוא אכן ניסה אך בד בבד עם פציעתו פקד: “אם יש סורים בשדה תמשיכו לירות”. במקביל החלה לרדת ארטילריה על שדה הקרב תוך התמשכות הלחימה העיקשת בשדה העגבניות מטווחים קצרים מאוד. תוך כדי הלחימה החלה הפגזה ארטילרית סורית ופגזים נפלו סמוך לכוח. חרף הנפגעים הכוח המשיך להילחם. לוחמי הפלוגה פגעו בחיילי קומנדו רבים. הקמב”ץ מצא עצמו בקרב ידיים פנים אל פנים מול חייל סורי ואיכשהוא הצליח לסובב את הנשק ולירות בסורי. תוך כדי כך ירדו על הכוח שני מטוסי מיג סוריים שניסו לסייע לכוחותיהם. יש לזכור שעד אותו קרב היו חלק מלוחמי הפלוגה מצוידים ב” עוזים” היעילים רק לירי מטווחים קרובים מאוד. היו לוחמים שנפגעו והמשיכו להילחם. קצין שנפגע ביד אחת והמשיך לירות ביד השנייה העיקר להמשיך לייצר אש ולפגוע. העקשנות השתלמה ולאחר כ – 20 דקות האש כמעט שככה ולא נראו סורים עומדים בטווח המיידי. בשלב הזה להפתעת הלוחמים הגיעו למקום נגמ”שים של פלס”ר 7 אשר נשלחו ע”י יאנוש מח”ט 7 למקום. לאחר הגעת הנגמשים של פלס”ר 7, הזחל”מים של הפלוגה החלו להתקפל ולפנות את הנפגעים הרבים. המג”ד וחלק מהלוחמים מהזחל”ם שלו פונו ע”י זחל”ם הסמג”ד, ונגמשי פלס”ר 7 פינו אחרי מספר דקות את יתר נפגעי זחל”ם המגד וכן נפגעים של זחל”ם נוסף שנפגע מפצצת RPG. הפצועים פונו לתאג”ד הגדודי שמוקם בצומת בוקעתה ומשם למרכזים רפואיים עורפיים יותר.

גילויי גבורה רבים אפיינו קרב קשה זה. לוחמים שמעולם לא חוו מחזות של הרוגים ופצועים קפצו מהזחל”מים והחלו לחבוש מיד את חבריהם. פצועים המשיכו להילחם ומפקדים שנפגעו הוסיפו לתפקד. שני לוחמים נפגעו קשה והובלו אל הרופא בצומת בוקעתה אך שם התעקשו שקודם כל יטופל האחר לפניהם. דובי גזית שחזר מלימודים היישר אל המלחמה תיאר את הרגעים הקשים האלה: “הזחל”ם חטף 2 פגיעות ממטולי RPG ומי שהיה מסוגל התגלגל החוצה מזחל”ם. למרות הפציעה פקד המג”ד: “אם יש סורים בשדה תמשיכו לירות”. בסופו של דבר הורידו אותו מהכלי והמח”ט הודיע לבידרמן שהוא שולח תגבורת. הכוח המשיך לספוג הפגזה קשה ואף להרוג עוד כמה סורים ולאחר זמן מה חולץ כוח המג”ד הפצוע לאחור על ידי נגמ”ש סיירת חטיבה 7″. המג”ד שחולץ אל פלוגת החובשים החטיבתית איבד דם רב ותוך כדי מאבק על חייו נפטר.

 במהלך הקרב, לוחמים חבשו איש לרעהו את הפצע והמשיכו להילחם בעקשנות. עקב כך סיימו חלק מהלוחמים את הקרב ללא חולצה כיוון שזו שמשה כתחבושת מאולתרת. העקשנות והנחישות בקרב השתלמה והסורים שלא נפגעו כאמור נשברו ונסוגו. במהלך הקרב נהרגו 5 לוחמים כולל המג”ד ונפצעו 22. הקמב”ץ פונה פצוע לבית החולים שם ביקש מאחת החיילות מדים וברח בחזרה לגדוד. בקרב נפצעו גם לוחמי פלס”ר 7 שהגיעו לסייע בחילוץ הפצועים והסתבכו אף הם בקרב עם הסורים. בשלב זה, ארבעה ימים מתחילת המלחמה כוחות צה”ל עדיין עסקו בקרב הבלימה אך נראה היה שזה כבר הוכרע והסורים נשברו ונהדפו לעבר קו הגבול. החטיבה קבלה פקודה להיערך לשלב השני – פריצה והבקעה שטח הסורי. מיד לאחר תום הקרב בבוקעתא הטיל המח”ט את תפקיד המג”ד על הסמג”ד ארווין והורה לו לארגן את כוחות הגדוד לשלב הפריצה. את אהוד בר סבר מינה המח”ט לסגנו של ארווין. ביום רביעי ה 10/10, כונס הגדוד ביער אודם והחל נוהל הקרב לשלב זה. בסיומו, הגדוד הסתדר בטור זחל”מים ארוך והחל בתנועה מזרחה.

בקרב זה נהרגו: יעקב שחר (המג”ד), מנצור מנצור (סמ”פ א’), מנחם שכטר, איתמר אורן, אליהו כהן-טוויל.

8.2 גדוד 13

 לוחמי גדוד 13 בפיקוד סא”ל זאב אורן שהו ערב המלחמה במוצבי הגזרה הצפונית ברמת הגולן וכן את מוצב החרמון. הכוחות שהו במוצבים מחלקתיים של כ 18 -20 לוחמים. במוצב החרמון שהו חיילים מיחידות שונות אולם לוחמי גדוד 13 היו כוח החי”ר הלוחם היחיד במוצב ומבחינה זו המוצב היה מחלקתי. לוחמי פלוגה א’ היו הכוח הלוחם במוצב החרמון. כמו כן איישו לוחמי הפלוגה את מוצב 103 בפיקודו של הסמ”פ סגן יעקב בורובסקי. לוחמי פלוגה ג’ בפיקוד סגן גבי אופיר שהו במוצבים מחלקתיים 104, 105, 106, + כיתת חי”ר על הר חרמונית.  לוחמי הפלוגה המסייעת איישו את מוצב 107 (“פורטוגל”) ואת מוצבים 109, 110. 2 מחלקות טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188 מוקמו האחת בעורף מוצב 104 והשנייה בעורף מוצב 105. סוללת תומ”ת 155 מ”מ הוקצתה לסייע לכל גזרת הגדוד וקצין התצפית הקדמי שלה הגיע למוצב 104 יום לפני פרוץ הקרבות.

להלן צילומי מפות אזורי המוצבים.

                                                              מוצב החרמון והאזור סביבו

 

                                                           מיקום המוצבים 103, 104, 105                   

                                                                          מוצב 106, החרמונית  ומוצב 107

                                                                                       מוצבים 109 , 110

במוצבי הקו היו בונקרים, תעלות קשר ועמדות מוגנות מבטון מזוין ומסביב גדרות ושדות מוקשים נגד אדם. בשער הכניסה לכל מוצב הוצבה שרשרת מוקשים נגד טנקים בלילה ובשעת חירום כמו במלחמה השער היה ננעל ושרשרת המוקשים הייתה נפרסת. הסורים היו ערוכים במערכי הגנה קדמיים סמוך לקו הגבול ובמערכי עומק שהגנו על צירי הכניסה לסוריה מכיוון רמת הגולן. מול מוצב 104 שלטו הסורים על הנתיב המוביל מסחיתא (בסמוך ל 104) לצומת חאדר והלאה. בעוד מרבית לוחמי החטיבה יצאו לחופשת סוף השבוע בבוקר יום ששי ה 5 לאוקטובר, לוחמי גדוד 13 נשארו לאייש את מוצבי צפון רמת הגולן ומוצב החרמון. גם הם קיוו שסוף השבוע יעבור כבר והם יוכלו לרדת מהרמה ולהשתתף בעצרת לציון 25 שנה לחטיבה. בימים שקדמו למלחמה באותו שבוע זיהו הלוחמים בחלק מהמוצבים תנועות לא שגרתיות של כוחות סוריים. סג”מ אלימלך, מפקד מוצב 107 שהיה הקרוב ביותר גיאוגרפית לשטח הסורי דיווח למפקדת הגדוד על הכנסת טנקים ותותחים לגזרה. בשבת בבוקר, ה 6 באוקטובר עדיין לא נאמר למ”פ אופיר שתפרוץ מלחמה באותו יום ותחת ההנחה של “יום קרב” יצא בעצמו לסיור הבוקר. תוך כדי הסיור הבחין אחד הגששים בקנה של תותח טנק שבצבץ באחת החורשות ממזרח. הייתה זו הפתעה מוחלטת עבורו. המ”פ שרצה להעביר את הידיעה רק בטלפון קווי דיווח על כך למפקדת הגדוד בקוניטרה כשחזר למפקדת הפלוגה במסעדה בערך בשעה 10 בבוקר. עם קבלת הדיווח הורה לו המג”ד להיכנס לכוננות ספיגה. המ”פ אופיר העביר את הפקודה למוצבים שבגזרתו וכך גם נאמר למוצבי הפלוגות האחרות. הוא שלח את סגנו למוצב 105. הלוחמים נעלו את שערי המוצבים לאחר שהניחו את שרשרת המוקשים, נכנסו לבונקר ורק התצפיתנים בעמדות מול האויב נשארו בעמדה שלהם. במוצב 110, שממנו יש את התצפית הטובה ביותר למרכז רמת הגולן הבחינו הלוחמים בפיקוד מוטי פרדר בימים שלפני תחילת הלחימה בתכונה בצד הסורי. סוללות טילי סאם נגד מטוסים עברו “יישור” למצב של מוכנות לירי. בשבת, יום תחילת הקרבות קצת אחרי השעה 13:00 הבחינו מעמדת התצפית שם כי הסורים מורידים רשתות הסוואה מכלים שונים ודיווחו למפקדת הגדוד. כמו שאר המוצבים, הם קיבלו הוראה לעבור לכוננות ספיגה – פרסו שרשרת מוקשים ונכנסו לבונקר חוץ מעמדת התצפית.

דקות ספורות לפני השעה 14:00 פתחו הסורים בהפגזה מסיבית לעבר מוצבי צה”ל. מפקדי פלוגות ג’ ומסייעת (אופיר) הנחו את המוצבים שבגזרת הפלוגות להשאיר תצפיות בעמדות המוגנות מירי ולפתוח באש לעבר כל אויב שנגלה לעיניהם. תוך זמן לא ארוך זרמו דיווחים מהמוצבים על פגיעות כבדות ונזקים קשים למוצבים. תוך כדי הפגזה כבדה פגעו טנקים סוריים בסיוע תותחי נ”ט בעמדות הקדמיות הבולטות. למעשה הפגיעות העיפו את העמדות לכל עבר, חלקים בתעלות הקשר קרסו, התמלאו בחלקי עמדות וסלעים ונחסמו. הקשר עם המוצבים נותק. הירי על המוצבים התבצע מטווחים של 1500 – 2000 מטר כך שבשלב הזה לא היו במוצבים אמצעים לשבש ירי זה. התקיפות התבצעו במקביל על כל המוצבים ובעוצמה רבה והלוחמים בהם הבינו די מהר שלא מדובר ביום קרב. בחסות ההפגזה והירי לעבר עמדות המוצב נעו כוחות חי”ר סוריים לעבר גדר המערכת. המ”פ אופיר קיבל דיווח על גדוד שריון סורי בליווי נגמשים הנע על הציר המוביל לעיירה בוקעתא והבין כי בכוונתם לפרוץ למוצב 105 מדרום. בשיתוף מפקדי המוצבים הוזעקו הטנקים ששהו בסמוך למוצבים. במוצב 104 נוצר חיש מהר שיתוף פעולה בינם לבין לוחמי המוצב. אלה זיהו עבור מ”מ הטנקים אביב שיראון את הטנקים הסוריים שהתקרבו למוצב. תוך זמן קצר הושמדו ארבעה טנקים, טרקטור וטנק גישור כשהחיילים הסוריים נראים בורחים מהם. בינתיים חיילי החי”ר הסורי הגיעו לתחתית המוצב והלחץ היה בשיאו. לוחמי המוצב ירו בכל הכלים שברשותם ובעזרת כוח השריון בלמו את חיילי האויב שהגיעו עד סמוך לגדרות ובלמו את ההסתערות על המוצב. קצין התצפית הקדמי של סוללת התותחים – אודי ענפי – ביקש הקצאה של הסוללה לטובת המוצב אך הלחץ עליה היה גדול והמוצב לא קיבל סיוע ארטילרי. בלית ברירה החליט למצות ככל האפשר את יכולותיה של מרגמה 81 מ”מ וכיוון את האש שלה בצעקות למפקד המרגמה ליאון פרינץ. המרגמה ירתה פגזי נפיץ וזרחן בקצב מסחרר וסייעה רבות לשאר הכוחות שירו על הכוחות המסתערים. ההתקפה הזו נבלמה תוך אבדות כבדות לסורים, חלקם מגופותיהם הושארו סמוך לגדרות המוצב והשאר ברחו. בשלב מסוים נפגע מפקד המוצב סג”מ יוני מידן ונוטרל לזמן קצר לא לפני שהספיק להעביר פקודה לאחד המכ”ים לצפות על השטח במקומו ולוודא שלא מסתערים על המוצב. לאחר זמן קצר התאושש וחזר לעמדת הפיקוד. כאמור, הקשר שנותק עם מפקדת הפלוגה והיעדר הדיווחים העלו את החשש במפקדה כי המוצב נפל לנוכח הדיווחים שהתקבלו קודם עד לניתוק הקשר על עוצמת ההתקפה ועל כמויות הכוחות הנעות לעבר המוצב. בסביבות השעה 20:00 נשמעה לפתע בקשר הודעה מהמוצב בחמ”ל הפלוגתי והדבר גרם לשמחה והתרגשות במפקדת הפלוגה.  מהדיווח הבין המ”פ אופיר כי מבין לוחמי הפלוגה נפגע מפקד המוצב מהדף והתאושש וכי אחד הטנקים נפגע וכל צוותו נהרג חוץ מהנהג אך המוצב החזיק מעמד. בשעות אלה שללחימה אחר הצהרים ראו לוחמי מוצב 103 מסוקי מי סוריים נוחתים באזור מוצב החרמון ופורקים שם לוחמים. מהתצפית שלהם היה רושם שחיילים אלה מכתרים את המוצב. לקראת ערב נראו על ידם לוחמים סוריים יורדים לכיוון מג’דל שמס וממודיעין של אנשים בכפר הם הבינו כי הם הגיעו לדאוג לאספקת מזון ושתייה ומכך הסיקו שמוצב החרמון עדיין לא נפל בידיהם.

באותן שעות של לחימה, במקביל, התחוללה התקפה כבדה גם על מוצב 105 שמפקדו היה סג”מ יעקב עמר. סמג”ד הטנקים רס”ן יוסי ניסים העביר את הטנקים שברשותו לעמדות הסמוכות למוצב. הוא זיהה למעלה 20 טנקים ונגמשים במרחק של כ 2 ק”מ נעים לכיוון המוצב. כוח הטנקים פתח באש והשמיד מספר טנקים ואת שני טנקי הגישור שניסו לגשר על תעלת הנ”ט שבקו המערכת. פעולה מהירה זו עצרה את ההתקפה הסורית והשריון הסורי החל לסגת. בינתיים הלכו חיילי החי”ר הסורי והתקרבו לגדרות המוצב עד למרחק של 200 – 300 מטר ממנו. לוחמי המוצב ירו בכל כלי הנשק שברשותם לעבר הסורים המתקרבים. הסמ”פ צבי הלברכט הזעיק את סמ”פ הטנקים אברהם קיימוביץ וביקש שאחד הטנקים ייכנס למוצב. קיימוביץ נכנס למוצב, ירה מספר פגזים לעבר החיילים הסוריים והפעיל אש מקלעים כבדה. תוך כדי הלחימה נורה לעברו טיל סאגר שפספס ולכן מיהר לצאת מהמוצב ולתפוס עמדת חליפין וממנה המשיך בירי. לוחמי החי”ר במוצב של גדוד 13, ירו מכל הכלים וסמל מחלקת המרגמות שלום זילברמן ז”ל הפעיל את מרגמה 81 מ”מ בקצב מרשים ופגע קשות בסורים עד שנהרג בעצמו. כל אותה העת ניתכה על המוצב אש ארטילרית סורית כבדה אך הלוחמים תפקדו בנחישות תחת האש שבשלב מסוים הצטרפו אליה מטוסי מיג 17 שתקפו את המוצב באש מקלעים. הלוחמים פגעו באחד מהם והפילו אותו. לאחר דקות ארוכות של קרב נסוגו הסורים תוך השארת הרוגים בשטח. בשלב מסוים קיבל המ”פ אופיר דיווח כי עמדת המרגמה 81 במוצב ספגה פגיעה ישירה והבין כי הרגם נהרג. הוא החליט לצאת למוצבים ולראות בעצמו מה קורה. כשיצא מהבונקר הבין שאין לו עם מה לנוע כיוון שכל כלי הרכב שחנו במפקדת הפלוגה נפגעו. הוא הבחין בנגמש שהיה שייך לפלוגת הטנקים, לקח את נהג הנגמש ונע במהירות, תחילה למוצב 104 ובהמשך למוצב 105. כל העת נפלו מסביב פגזים מהפגזה שנמשכה מאז תחילת המלחמה. במוצב 105 הופתע הסמ”פ לראות את המ”פ ובכך תרם משמעותית להעלאת מורל הלוחמים. המ”פ עוד הספיק לראות חיילים סוריים בורחים ושיבח את נחישות הלוחמים ועמידתם. הוא חזר למפקדה במסעדה עם גופת הרג”ם שנהרג. זמנית, עם רדת החשיכה הייתה הפוגה רגעית בהתקפות השריון והחי”ר אך ההפגזה נמשכה בטפטוף. הלוחמים למדו מהאזנה לרשת הקשר כי מוצב החרמון נפל בידי הסורים וחבריהם הלוחמים שם כנראה נהרגו. הלילה שבין ה 6 ל 7 באוקטובר עבר על לוחמי המוצבים במתח רב, הם גם הבינו כבר מהאזנה למכשירי הטרנזיסטורים כי ישראל מצויה במלחמה כוללת עם צבאות מצרים וסוריה. בלילה עצמו לא היו ניסיונות כיבוש סורי והלוחמים במוצבים ובמפקדת הפלוגה נערכו להגנה היקפית. התחושה הייתה מעיקה משום שלאורך כל הלילה נשמעו רעשי של תנועות טנקים ולא היה ברשות הלוחמים ציוד לראיית לילה כך שלא ידעו האם לצפות להתקפת חי”ר סורי או לא. הלוחמים קיבלו הנחייה מהמ”פ אופיר להאיר מידי פעם את האזור שלפני המוצב בעזרת פצצות תאורה. למחרת, חודשו ההסתערויות הסוריות לעבר המוצבים ביתר שאת.  ההפגזה הסורית חודשה ונצפו על ידי המוצבים שיירות של משאיות סוריות הנושאות חיילי חי”ר נעות לכיוון הגבול. המ”פ אופיר צפה ממוצב 104 וראה את הסורים מתארגנים להתקפה. בשלב מסוים קיבל הנחייה מהמג”ד אורן להתארגן לנסיגה. הפתעתו הייתה רבה. הוא העביר מיד מסר חזרה שאין בכך צורך כי הלוחמים מצליחים להגן על הקו. ואכן נודע לו כי המג”ד והמח”ט סירבו לקיים את הנסיגה בפועל. הלוחמים התארגנו להלם עד הכדור האחרון כשאת מעט הרימונים הם שומרים לעצמם במקרה והמוצב ייפול… המ”פ תדרך את מפקדי המוצבים לנסות לפגוע בכמה שיותר משאיות חיילים בטרם הם נכנסים לשטח מת שלפני ההסתערות על המוצב. כשחזר למפקדת הפלוגה קיבל דיווחים על הפגזות קשות הנוחתות על המוצבים. כתוצאה מכך הושמדו כלי נשק מחלקתיים ומכשירי קשר. הלוחמים נותרו עם נשקם האישי בלבד. המצב הלך והחמיר במיוחד במוצב 104 שהיה אפוף עשן כל העת. אופיר הבין שלא ניתן להגן עליו ללא תגבורת ועל פי דרישתו הגיע למוצב צוות של 20 לוחמי סיירת גולני עם מפקדה רס”ן שמריהו ויניק וסגנו סרן איתן צדוק. הגעתם שיפרה את מצב הרוח של הלוחמים והאמינו שבעזרתם יוסיפו לעמוד איתן אל מול ההתקפה הסורית. הם ארגנו פינוי הרוגים ופצועים והתארגנו בעצמם ללחימה. התברר כי במוצב הייתה הרבה תחמושת מאג אך לא היו מאגים כיוון שהושמדו ולכוח שהגיע מהסיירת היו מאגים כך ששני הכוחות השלימו זה את זה בדיוק בזמן. מפקד המוצב סג”מ יוני מידן שאב עידוד רב מויניק שארגן מחדש את גזרות הלחימה בין הלוחמים. גם על מוצב 105 המשיכה לרדת ארטילריה כבדה כל אותה יממה. הסורים ניסו שוב ושוב להתקרב אל המוצב אך הלוחמים השיבו באש והסבו להם אבדות כבדות. בין לבין, מסרו אנשי המוצב דוח לגבי המתרחש בגזרתם וסייעו בכך להבנת תמונת המצב בקרבות בעמק הבכא הסמוך. לקראת היממה הרביעית, מצב הרוח במוצב 105 השתפר והמורל היה גבוה לנוכח הצלחות הלוחמים לבלום את הסורים. לאחר חמישה ימי לחימה התארגנו הלוחמים לפריצה אל תוך סוריה כשהם מעבירים את האחריות למוצב לחיילי מילואים.

על מוצב 110 כמו שאר המוצבים בגזרה הונחתה הפגזה כבדה בשלב הראשון של כשעה. לאחר שניתן היה “להרים את הראש” ולצפות לעבר הצד הסורי, נדהם מפקד המוצב מוטי פרדר ממראה עיניו. הוא דיווח לסמג”ד אילן בירן כי “כוח בסדר גודל אוגדתי נע מול עיני”. הכוח הורכב לא רק מטנקים וסוללות תותחים מתנייעות אלא כלל גם כוחות מסייעים כמו אמבולנסים ורכבי חילוץ – כל מה שצריך ללחימה. הכוח עבר מדרום למוצב – בינו ובין מוצב תל פארס. בדיעבד התברר כי היה זה הכוח המרכזי של הסורים שהצליח לפרוץ לרמה וחלקו הגיע כזכור עד נפח שם נבלם בימים הראשונים בעוד שהכוח שניסה לפרוץ בגזרה הצפונית כאמור נבלם. לאחר ההפגזה המשיכו הלוחמים בשגרת כוננות ספיגה ובלילה בסביבות 21:00 הבחין הלוחם שהיה בקרב שער המוצב בדמויות. הוא וידא עם מפקד המוצב שאף אחד לא מתוכנן להגיע אל המוצב לביקור. הלוחמים התארגנו בשקט וזיהו כי קבוצה של חיילים סוריים מנסה לנטרל את נצרות פגזי התאורה ממש בכניסה למוצב. הלוחמים פתחו באש עזה, חלק מהסורים נהרג במקום והשאר ברחו. כוח גדוד 12 שהוזכרו בפרק הקודם (פלוגה א’) שהגיע בבוקר עם סיוע של תחמושת וציוד הבחין בגופות החיילים הסורים המוטלים בקרב גדר המוצב – לוחמי המוצב הרגו 14 חיילים במכת האש. הלילה שבין יום ראשון לשני עבר כמו קודמו במתיחות רבה ובוקר יום שני ה 8 לאוקטובר נפתח בהפגזה מסיבית על כל המוצבים: 103, 104, 105, 107 ומוצבי תל חזקה 109, 110 שמהם נראו כוחות סוריים גדולים נעים לכיוון המוצבים. הסורים ריכזו מאמץ רב לכיבוש מוצב 104 האסטרטגי. על המוצב הונחתה אש ארטילרית מסיבית במיוחד וירי של נ”ט ותותחים ממזרח, ותקיפה מתואמת של כוחות חי”ר ממזרח ומצפון. למעשה, לא היה ללוחמי המוצב מודיעין כלשהוא וכל מה שעמד לרשותם זה מה שהם ראו בעיניהם.

איתן צדוק מתאר את המצב כגיהינום אמיתי. ירי בלתי פוסק מכיוון חאדר על המוצב בעוד נחילי אדם שהיוו את כוחות החי”ר חוצים את הגבול כשהם סוחבים איתם בידיים תולרי”ם (תותחים ללא רתע), כמו משהו סוריאליסטי הלקוח מסרטי מלחמת העולם. המ”פ אופיר הבין שהסורים הולכים בכל הכוח על מוצב זה והגיע לשם על מנת להצטרף ללחימה. הוא דאג שיעמיסו כמה שיותר פגזי מרגמה 81 מ”מ על זחלם והגיע למוצב. תוך זמן קצר המצב שם נעשה קריטי: כוח סורי כבש את סחיתא – שרידי ישוב קדום על גבעה השולטת על מוצב 104 ומספר חיילים סוריים פרצו את גדר המוצב והשתלטו על עמדת תותח 20 מ”מ שהייתה ריקה אבל בפאתי המוצב כחלק ממנו. זו הייתה כ 30 מטר מעמדות הלחימה של הכוח המגן. התעלה המקשרת מעמדה זו אל שאר העמדות הייתה חסומה בגדרות תיל צפופות. תוך כדי חילופי אש עם הסורים הבין המ”פ שאין טעם להסתער עליה כיוון שהכוח הסורי השולט מסחיתא יכול היה להסב לכוח המסתער נפגעים רבים. הוא פקד על הכוח שלנו להפסיק לרגע את האש על מנת להבין היכן בדיוק ממוקמים הסורים. לפתע יצא מעמדת התותח חייל סורי שכיוון מטול RPG אל הלוחמים בקרבת אופיר. אלה ירו עליו וזרקו רימונים אך לא פגעו והאש מהעמדה לא פסקה. בשלב זה ביקש המ”פ אופיר מאחד הטנקים שהיו מאחורי המוצב לפתוח באש על העמדה. הטנק ירה פגז ועוד אחד והעמדה שותקה. לאחר חיסול כוח החי”ר שחדר למוצב ביקש המ”פ הנחתה ארטילרית על סחיתא ובאותו זמן ירו לוחמי המוצב על כוח החי”ר שניסה לחדור מכיוון מזרח , כולל כמויות פגזים גדולות של מרגמה 81 מ”מ שהובאו כזכור על ידי המ”פ. האש כוונה ממש לטווחים קצרים של 100 – 150 מטר בשיפולי הגבעה עליה ממוקם המוצב. הירי המרכך על המוצב לא פסק ובשלב מסוים נפגע איתן צדוק בראשו ובהמשך פונה לטיפול רפואי בבית חולים וברח ממנו לאחר כמה ימים על מנת לחבור לכוחות הסיירת בעלייה השנייה לכיבוש מוצב החרמון. בעקבות הנחישות של לחומי 104, ההתקפות הסוריות על מוצב 104 נשברו. לוחמי המוצב יכלו לאחר 3 ימי לחימה רצופים לנשום מעט אוויר. מספר לוחמי סיירת שנפגעו קיבלו טיפול ופונו למסעדה. המ”פ אופיר שיבח את הלוחמים על העמידה האיתנה וחזר למפקדת הפלוגה. בהמשך, מהאזנה לרשתות הקשר הבין כי לוחמי כל המוצבים עדיין נתונים להפגזה בלתי פוסקת וכי לוחמי מוצב 104 הצליחו אחר הצהרים לסכל עוד ניסיון התקפה סורי כאשר ירו על משאיות חיילים סוריים שנראו מזרחית לקו הגבול עוד בטרם אלה הצליחו לסכנם. קצין הטיווח אודי ענפי סיפר כי הטווח שבו נראו המשאיות היה כ 2500 מטרים ולשם כמובן לא יכלו פגזי המרגמה 81 מ”מ להגיע אולם כפי שנלמד מהניסיון המשיכו המשאיות בתנועה לעבר שטחים מתים מאחורי המערכים הקדמיים שלהם, שם נהגו לפרוק את החיילים. הרגם ליאון פרינץ כבר ידע לאיזה טווח לירות וברגע המתאים החל בירי מהיר של כ 8-10 פגזים בדקה. שתי משאיות סוריות נדלקו, החיילים קפצו מתוכם וברחו וכל ההתקפה הסורית נעצרה.

גם ממוצב 105 קיבל המ”פ אופיר דיווח על הפגזה כבדה ועל הדיפת התקפה סורית כבר בתחילתה. יעקב עמר, מפקד המוצב סיפר שהלוחמים במוצב זיהו שדרת משאיות נעה מג’ובתא אל חשב לכיוון המוצב. הוא הזעיק טנק, זיהה לו את המטרה והטנק פגע במספר משאיות, חיילים סוריים נצפו קופצים מהן ומתפזרים לכל עבר. עם רדת החשיכה נוצרה רגיעה יחסית. הטנקים ששהו במוצב 105 עזבו אותו על מנת להשתתף בקרבות שריון מדרום לחרמונית. בבוקר שלמחרת, ה 9 לאוקטובר, דיווח מפקד המוצב על הר חרמונית מאיר גורפינקל למ”פ אופיר על עשרות ואולי מאות חיילים סוריים נעים רגלית מדרום להר. כמו כן נצפו טנקים בודדים בשטח ולו היה ברור לו כנגד מי הם נערכים. הוא ניסה לקבל סיוע ארטילרי שירד על הסורים המתקדמים אך כל הזמן נדחה בתואנה שיש דברים דחופים יותר. לבסוף קיבל סיוע אך האש הייתה דלילה ולא בלמה אותם. חיילי התצפית הקטנה בהר ורדה ראו כמות גדולה של חי”ר סורי עוברת ממש מתחת להר וידעו כי אם הם יעלו להר לא יוותר להם סיכוי עקב מספרם הגדול. הסורים לא עלו על ההר משום ששמו פעמיהם לעבר בוקעתא. מעט מאוחר יותר נשלח לשם כוח של גדוד 12 בפיקודו של המג”ד שחר שלחם בהם ובלם אותם, קרב מר בו נהרג המג”ד (ראה קרבות הבלימה של גדוד 12). עם תום שלב הבלימה החל שלב ההבקעה לתוך השטח הסורי והמ”פ אופיר תכנן להיכנס עם הפלוגה לשטח סוריה ב 11 באוקטובר. עם ההתארגנות לכניסה הופיעו מטוסי סוחוי סוריים וניסו לפגוע בשיירה. חיילי השיירה התפזרו וירו מהכלים שברשותם בניסיון לפגוע בהם. המ”פ אופיר נפגע ברגליו וגם לוחם הסיירת קובי לוי נפגע קשה. לאחר טיפול בשטח פונו לבית החולים. בשלב ההתשה חזר לפלוגה לאחר הפציעה והמשיך בפיקוד. הלוחמים ציינו את תפקודו בקרבות ואת העובדה כי בזכותו שמרו על מוטיבציה ומורל גבוה.

בכל אותם ימים מאז פרוץ המלחמה בשבת ה 6 לאוקטובר שהו במוצב 107 הידוע בכינויו “פורטוגל” 19 לוחמים בפיקודו של סג”מ אלימלך שהיה מפקד חדש שהגיע למחלקה זמן קצר לפני המלחמה. ימים אלה שבת עד שלישי ה 9 לאוקטובר נחרתו היטב בזיכרון הלוחמים. עמידתם הנחושה אל מול הצבא הסורי כשהם נאחזים במקום ולוחמים ללא הפסק הפכה לאגדה בעיני רבים. ארבעת ימי הלחימה הרצופים תוארו על יד הלוחמים כ”גיהינום” שבו לא היה רגע אחד של שקט. המוצב עצמו ממוקם בשטח בעייתי. לא על גבעה שלטת אלא במישור, מה שעשוי היה להקל על אויב לכבוש אותו. עם פרוץ הקרבות ולנוכח ההפגזה המסיבית שנחתה על המוצב – כפי שתיאר אלימלך “כל האדמה רעדה” הפעילו הלוחמים רדיו טרנזיסטור והבינו כי לא מדובר ביום קרב אלא במלחמה של ממש. עם תחילת הלחימה שיתפו הלוחמים פעולה בצורה טובה עם השריונרים של חטיבה 188: נחילי שיירות וטנקים סוריים נצפו מהמוצב והלוחמים זיהו לטנקיסטים מטרות. שיירת טנקים הגיעה לטווח של כ 300 מטרים מהמוצב במוצאי אותה שבת של פרוץ הקרבות. הטנקים פגעו ברכב הראשון והאחרון בשיירה וכל הטנקים נלכדו בטור והחלו להתפוצץ מאש לוחמי השריון. היה זה ניצחון אחד בקרב אך לא במערכה כולה עדיין. למחרת ביום א’, המשיכו טנקים סוריים לעבור בסמיכות למוצב בטווח של מאות מטרים בודדים. הלוחם יוסי צדוק השתמש לראשונה מאז הטירונות במטול בזוקה הכבד והמסורבל אך היעיל. לאחר פגז אחד שכמעט ופגע בחבריו התאפס צדוק ופגע בטנק סורי שנדלק. ביום שלישי שוב התקרבו טנקים סוריים למוצב וצדוק פגע והשמיד 4 מהם תוך כדי שיפור לעמדת חליפין על מנת לא להיפגע מאש שלהם אם זוהה. ביום שלישי אחר הצהרים נפגע צדוק וטופל במוצב. רק לאחר שעות רבות ניתן היה לפנות אותו לבית חולים. על תפקודו בקרב קיבל יוסי צדוק את עיטור המופת.

רגעי דרמה רבים חוו לוחמי מוצב 107, הם ירו בנשקים אישיים כל מי שניסה להתקרב למוצב. ביום שני, יומיים לאחר פרוץ הקרבות קיבל כוח השריון ששהה במוצב פקודה לעזוב את המוצב על מנת לתגבר כוחות אחרים. היה זה רגע קשה עבור לוחמי המוצב שהבינו שהם נותרים ללא כוח אש משמעותי אבל הם היו נחושים להוסיף ולהחזיק במוצב. בזמן זה שהו מרבית הלוחמים בבונקר לנוכח ההפגזה הכבדה שירדה על המוצב והמפקד אלימלך רץ אל הבונקר תוך שהוא כמעט נפגע מהפגזים סביב והודיע ללוחמים על ארגון הכוח מחדש לנוכח המצב שנוצר עם עזיבת הטנקים. בהמשך זיהו הלוחמים כ 200 מטר מהם כוח טנקים סורי עצום בסדר גודל של דיביזיה בתנועה. הבקשות לסיוע אווירי וארטילרי לא נענו אלא רק עידוד בנוסח “עם ישראל מאחוריכם, תחזיקו מעמד”. חסרי אונים הם התבוננו בטנקים הקרבים אל המוצב. רק לאחר זמן ארוך, כאשר דרומית להם התחולל קרב השריון המפורסם בעמק הבכא של חטיבות 188 ו 7 הבחינו הלוחמים במוצב לפתע על טנקים סוריים שהחלו להימלט. הם העבירו את הדיווח והתברר כי היה חשוב מאוד: הוא גרם ללוחמי הטנקים של מג”ד 77 אביגדור קהלני להישאר ולא לסגת. לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים בהם לא הרבה האמינו כי הלוחמים הספורים יעמדו מול גלי ההתקפות הסוריות הגיע המג”ד זאב אורן אל המוצב והתחבק עם הלוחם גרשון יולזרי תוך כדי צעקה “אריות אתם, אריות!”. שבעה ימים מתחילת המלחמה כאשר כוחות צה”ל כבר היו בעיצומה של ההבקעה מעבר לקו הסגול מזרחה הגיע כוח אחר להחליף את לוחמי המוצב ואנשיהם לא האמינו שכוח אלימלך שהה במוצב כל הימים מתחילת המלחמה. זה היה פשוט בלתי נתפס. גם לוחמי הגדוד במוצבים 109, 110 ספגו בארבעת ימי הבלימה של תחילת המלחמה הפגזות כבדות ונעשו ניסיונות על ידי הסורים לכבוש אותם אך הם נהדפו. לוחמי גדוד 12 סיפקו בימים אלה תחמושת וציוד בעיקר למוצב 110 תוך כדי זיהוי גופות לוחמים סוריים בקרבת גדרות המוצב (ראה גדוד 12 בקרבות הבלימה).

לסיכום ניתן לציין כי מלבד מוצב החרמון אף מוצב שהוחזק על ידי לוחמי גדוד 13 לא נפל. הלוחמים גילו נחישות, דבקות במטרה וגבורה אל אף יחסי הכוחות מול האויב שהיו לרעתם בצורה בולטת. הם ספגו הרוגים ופצועים אך הוסיפו להילחם עד שבירת הצבא הסורי בשלב הבלימה. בהמשך, היו חלק מהכוחות במלחמת ההתשה.

8.3 גדוד 51

  8.3.1 קרב מעלה גמלא בפיקודו של הסמג”ד רס”ן ציון זיו (זלוף)
 
 במוצאי שבת ה 6 לאוקטובר, היה גדוד 51 מוכן לעלייה לרמת הגולן. הגדוד פוצל ל 2 כוחות: פלוגות א’ ב’ נעו על זחל”מים בפיקודו של המג”ד יודקה פלד לכיוון החרמון (אך כאמור נעצרו כשהגיעו לנווה אטיב והופנו לחסימת ציר חאדר ובהמשך ביום שני ה 8 לאוקטובר נטלה פלוגה ב’ חלק בניסיון הראשון לכיבוש החרמון) ופלוגות ג’ ומסייעת נעו עם הסמג”ד ציון זיו ביום א ה 7.10 לעבר מחנה נפח לאחר שקיבל פקודה ממרדכי שוורץ, עוזר קצין אג”ם פיקוד צפון לנוע לשם ולהשתתף בבלימת הסורים הנעים לעבר המקום. כוח זה הגיע לנפח שסביבה התחולל קרב טנקים עם הסורים שהיו קרובים לשם וקיבל פקודה להמשיך ולנוע דרומה על ציר הנפט לכיוון צומת רפיד לסייע בחילוץ 2 סוללות תותחים 155 מ”מ של גדוד 405 שנשטפו על ידי שריון סורי שפרצו מכיוון רפיד. תוך כדי התקדמות הכוח בשדרה על ציר הנפט דרומה ירו טנקים סורים על השדרה מהגבעות מזרחית לציר. ציון הבין כי הציר חסום והוא עלול להיתקל בטנקים סוריים בקרוב ולכן תכנן ציר חלופי להגעה לאזור שאליו נשלח. הוא החליט לסובב את הכוח לנוע לצומת בית המכס ומשם לרדת לאזור הבטיחה שבכנרת. לאחר הירידה פנה הכוח והחל לעלות דרך ציר מעלה גמלא. על מנת להתכונן לתרחיש של התקלות בטנקים נע הסמג”ד בראש הכוח עם מחלקת התול”רים (תותחי ללא רתע 106 מ”מ גל גבי ג’יפים) כאשר 2 ג’יפים לפניו, 2 ג’יפים מאחוריו ושאר הכוח על גבי זחל”מים בעקבותיהם. הדרך אז הייתה דרך עפר (כיום היא כבר כביש). בעודם מטפסים במעלה הרכס ירד לקראתם תותח מתנייע 155 מ”מ על צוותו, כשאחריו נעו נגמש מפקד הסוללה יוסי קורן ובעקבותיו 4 נגמשי הסוללה. אלה השתייכו לגדוד תותחים 405. אורי מנוס, סמג”ד הגדוד הארטילרי הזה שסוללותיו הותקפו על ידי הסורים באזור שבין צומת רפיד לצומת דליות הציע לסמג”ד זלוף (זיו) לעצור ולהסתובב ולסגת משום שטנקים סורים נמצאים בעקבותיו. כוח התותחנים עצמו ירה את כל התחמושת שלו ברציפות מיום שבת, תחילת המלחמה ובמשך כל הלילה וכאמור חלק מסוללותיו נפגעו מאש טנקים סוריים. מאחר שלא נשארה לו תחמושת, סוכם עם גדוד 405 שהלוגיסטיקה שלהם (חימוש ודלק) תמתין להם למטה בכנרת בבטיחה משום שלא ניתן היה להגיע אליהם בשום ציר אחר ולכן הם ירדו לבטחה להתחמש אלא שגולני נשאר גולני, פקודות הן פקודות והסמג”ד המשיך בתנועת כוח 51. הוא הקצה למפקד הסוללה יוסי קורן על 3 מטרות לאורך הציר וסיכם להפעיל אותו במידת הצורך. כלי התותחנים המשיכו לבטחה לצורך חימוש ותדלוק. בעוד הטור נע באיטיות במעלה הציר, הופיעו לפתע מעליו במרחק של כ 200 מטר 3 טנקי T-55 סוריים, שהשתייכו לכוחות חטיבה 47 הסורית שירו קודם לכן על גדוד הארטילריה 155 מ”מ של מנוס. טנקים אלה טעו בניווט ואחד מהם היה טנק מפקד החטיבה שבמקום להיצמד למשימה המקורית שקיבל והיא איגוף רמת מגשימים מדרום מערב, טעה והוביל את הכוח המוביל אל ציר מעלה גמלא והחל לרדת בו. הוא הגיע לכפר ג’רניה בירידה לכיוון מעלה גמלא וגם דיווח בקשר שהוא רואה כבר את הכנרת. משיחות הקשר הסורי שנקלטו במודיעין ומתחקיר שבויים לאחר מכן התברר כי מח”ט זה הועמד על טעותו וקיבל פקודה לשוב מייד לכוחותיו, וכי לא הייתה לסורים כל כוונה לרדת אל הכנרת עקב החשש ממלכודת, בוודאי לא בשלב של פחות מ 24 שעות מתחילת המלחמה כשכוחותיהם לא השיגו עדיין את מטרותיהם לימים הראשונים של הלחימה. המפה הבאה מתארת את מקום ההתקלות:

 

                         אזור התקלות כוח 51 בטנקים סורים

ציון זיו לא היסס ופקד על מחלקת התול”ר לירות וגם הפעיל את סוללת התותחים של יוסי קורן כשהוא מורה לה לירות על המטרה הרחוקה ביותר – אזור צומת דליות והיא אכן ירתה עשרות פגזים על אזור זה בו כבר היו טנקים סוריים – יש להניח שהפגזה כבדה זו הסבה להם נזק. במקביל, פקד ציון להוריד 3 חוליות לוחמים עם נשק נ”ט בפיקוד הקמ”ן הגדודי. התול”ר שמאחוריו הגיב ראשון וירה פגז חודר שריון לכיוון הטנק המוביל. פגז זה פגע בשרשרת הזחל של הטנק הסורי אך לא התפוצץ. ג’יפ התולר המוביל ירה פגז נוסף שהחטיא את המטרה. שני הפגזים לא התפוצצו עקב הטווח הקצר מידי משום שעבור פגז כזה נדרש טווח גדול יותר על מנת להתפוצץ. לשלושת הטנקים הסוריים גם פגיעה אחת הספיקה כנראה. הם מיהרו לרדת למדרון אחורי. ציון זיו קרא בקשר לעוזר קצין אג”ם פיקודי, עדכן אותו במצב וביקש סיוע אווירי מידי. עוזר קצין אג”ם מרדכי שוורץ נדהם ולא האמין לדיווח שטנקים סורים יורדים בציר מעלה גמלא ובאותה נשימה הודה שאין לו מטוסים להפנות לאזור. הוא הציע לסמג”ד להתפנות מהשטח לבית המכס העליון. בתגובה הורה הסמג”ד לטור לעצור ולנסוע לאחור ברוורס מכיוון שרוחב הציר אפשר בקושי מעבר של רכב אחד. הטור של שתי הפלוגות נסע בהילוך איטי לאחור עד למקום בו הציר התרחב מעט והזחל”מים יכלו להסתובב. הירידה לאחור בציר התנהלה באיטיות תוך זהירות ובחיפוי חוליות הנ”ט של הגדוד. הטנקים הסוריים התעשתו וירו כל העת פגזים חודרי שריון אך אלה החטיאו והתנפצו על סלעי הבזלת סביב ובנס לא נפגע אף לוחם. מטרת הכוח הנסוג הייתה לרדת נמוך כמה שאפשר על מנת להקשות על הטנקים הסוריים להנמיך את הירי שלהם. כשהטור של גולני היה בתנועה לאחור הבחין הסמג”ד זיו בטנקים שיורדים מאזור אלמגור לכיוון הכנרת. היו אלה טנקי שוט-קל של גדוד מילואים 39 מחטיבה 188 בפיקודו של יואב וספי. במקביל ממש באותו זמן הגיעו טנקי שרמן מחטיבת מילואים 4 השייכים לאוגדת מילואים של האלוף דן לנר לאזור גשר אריק. שני כוחות אלה נעו לכיוון ציר מעלה גמלא. הסמג”ד זיו שכבר היה בשיפולי הציר בעת הירידה עדכן את מפקד האוגדה דן לנר שהיה בחפ”ק העולה על המתרחש. מפקד האוגדה לנר הורה למג”ד 39 וספי לפעול תחת פיקודה של חטיבה 4. כוח טנקי השוט קל בפיקוד וספי החל לעלות בציר ולנהל קרב מול הטנקים הסורים תוך כדי טיפוס. בהמשך סייעו להם גם טנקי חטיבה 4. הם דחקו את הסורים לאחור תוך שהם משמידים טנקים רבים שלהם עד שהגיעו לאזור צומת דליות וגם לאחר מכן.

אמנם כפי שצוין, לא הייתה לסורים באותה עת כוונה לרדת אל הכנרת אולם בכל זאת אירוע זה שארך כשעתיים אפשר לכוחות המשולבים של יואב וספי וחטיבה 4 של אוגדת לנר להגיע לאזור ולהשמיד את הכוח הסורי. 

 

8.3.2 ניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון כוחות מגדוד 51, גדוד 17 -בית הספר למכים וצוותים מהסיירת – 8 באוקטובר.

גדוד 51 גדוד 17 וצוותים מהסיירת החלו את מהלכי הלחימה בניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון שהתרחש ביום שני ה 8 לאוקטובר, בשלב שבו כוחות צה”ל עסקו עדיין בבלימת מתקפת הצבא הסורי לאורך כל חזית רמת הגולן. צוות אחר של הסיירת, כמתואר בפרק על גדוד 13 כבר סייע בלחימה במוצב 104 בשלב הזה. גדוד 51 סיים לפני המלחמה פעילות של כ 3 חודשי תעסוקה מבצעית במחנות הפליטים שברצועת עזה וביום חמישי, ה 4 לאוקטובר עשה את דרכו צפונה אל בסיס האם בטירת הכרמל. כמו שאר לוחמי החטיבה מלבד הכוחות מגדוד 13 שנשארו במוצבי צפון הרמה, המטרה הייתה להתארגן בבסיס האם, לצאת לחופשה רגילה ובמהלכה להגיע לעצרת החטיבתית שתוכננה לתאריך 9 לחודש בגני התערוכה בתל אביב. את הפיקוד על הגדוד קיבל רס”ן יהודה (יודקה) פלד ממש ביום הזה כך שלגדוד היה מפקד חדש שלא הכיר את חייליו. לאחר המלחמה, הדגיש המג”ד את חשיבות הכרת הלוחמים ויחידות הגדוד השונות על ידי מפקדם אך ציין כי למרות חוסר הכרות זה כולם צייתו ומילאו אחר ההוראות בשלמותן ולחמו בחירוף נפש. בשבת ה 6/10 שהה הגדוד בבסיס האם בכוננות והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר כשהם עדיין לא מאמינים שמדובר במלחמה של ממש. עם פתיחת הקרבות סמוך לשעה 14:00, היו הלוחמים כבר בתנועה באוטובוסים למפגש במשטרת ראש פינה. הגדוד התפצל ל 2: המג”ד יחד עם פלוגות א, ב, נעו על זחל”מים צפונה לכיוון נווה אטיב במוצאי שבת מתוך כוונה לכבוש את החרמון בחזרה לפני שהסורים שנחתו שם יספיקו להתארגן. בפועל, כוח זה נעצר בנווה אטיב עקב פריצת הצבא הסורי וההתקפה על מוצב 104 על ציר חאדר. פלוגות אלה קיבלו פקודה לשינוי משימה: ביצוע חסימה על ציר חאדר על מנת לבלום את התקדמות הצבא הסורי שכבר תקף את מוצבי הגזרה לרבות מוצב 104. חצי הגדוד השני – פלוגות ג’ ומסייעת עם חפ”ק הסמג”ד ציון זלוף(זיו) נשארו להמתין בראש פינה להוראות מאג”ם הפיקוד שיינתנו ביום ראשון בבוקר. כבר בעלייה ב 6/10 בערב נודע ללוחמים על נפילת מוצב החרמון. אך הסתבר שהמידע לא היה מדויק משום שחיילי הקומנדו הסוריים אמנם נחתו באזור המוצב אך עד ה 7 לחודש לא ממש נכנסו לתוכו פנימה לכל התעלות והמבוכים אלא שהו בקרבת המוצב תוך לימוד השטח. הדבר נודע לכוחותינו על ידי שני חיילים מגדוד 13 שהצליחו להיחלץ מהמוצב הנצור בו לוחמי גדוד 13 היוו את הכוח הלוחם היחיד – 13 חיילי חי”ר. שני הלוחמים ממוצב החרמון שהגיעו ביום ראשון ה 7 לחודש למוצב 103 במג’דל שמס וסיפרו כי עדיין יש חיילים בתוך מנהרות המוצב והוא עוד לא נפל סופית. בעקבות מידע זה וכן עדויות שעדיין נשמעים קולות ירי מהמוצב שרמזו על המשך הלחימה שם, ביקש המח”ט אמיר דרורי לעלות באותו לילה (בין ה 7 ל 8 באוקטובר) על המוצב עם כוח על מנת לכבוש אותו מחדש. בקשה זו נדחתה על ידי הפיקוד אך בקשה נוספת אושרה בהמשך לתקיפת מוצב החרמון למחרת. הכוח התארגן בחופזה, ובסופו של דבר נע לקראת החרמון אור ליום ה 8 באוקטובר ללא מודיעין סדור על סדר הכוחות הסוריים ומיקומם המדויק, ללא תצפיות וללא סיוע אווירי וארטילרי. הוא כלל כ 150 לוחמים שהרכבם היה:

  • פלוגה ב’ של גדוד 51 עם חפ”ק המג”ד יודקה פלד ומצוות סיירת כשבראשו בפיקוד שאולי. צוות כוח זה החל לעלות רגלית ממג’דל שמס כללית לכיוון מוצב החרמון אך בשלב ראשון לגבעה 1614 כנקודת ציון.
  • כוח גדוד 17, בפיקוד המג”ד רס”ן דובי דרור שכלל שתי פלוגות, האחת, פלוגה בת 111 לוחמים שמתוכם רק כ 80 היו על זחלמי”ם בפיקוד סגן מודי בן שך שהייתה בסוף קורס המ”כים, כשביום א ה 7/10 עתידה הייתה לצאת לטיול לשארם א שייך אותו קיבלה כתשורה מהמח”ט על זכייה במקום הראשון בצעדת 3 הימים, והשנייה של 3 צוותים של חיילי הסיירת בהרכב של 33 לוחמים שהיו בקורס מ”כים בפיקוד סרן יעקב סלע שכבר סיימה את הקורס ומסדר הסיום היה אמור להתקיים למחרת פרוץ המלחמה. כוח זה היה ממונע ועלה דרך הכביש על גבי זחל”מים לכיוון הרכבל התחתון. אל הכוח הממונע הצטרפו 2 טנקים בפיקוד סגן תאני.

תנועת כוחות לעבר מוצב החרמון בניסיון הכיבוש הראשון 

ההתארגנות לקרב הייתה חפוזה ביותר. המפקדים התכנסו בצומת מסעדה ביום שני ה 8 לאוקטובר ושמעו מהמח”ט אמיר דרורי ומהמג”ד סא”ל דובי דרור שהולכים לעלות על החרמון. מאוחר יותר, נתן יודקה פלד מג”ד 51 תדריך קצרצר לקרב בצומת נחל סער, על הגשר בין מסעדה למג’דל שמס. תדריך זה נקטע באיבו עקב הפגזה שהונחתה על הצומת על ידי הסורים. עקב הגעת שני חיילים ממוצב החרמון בשיום שני בבוקר מוקדם למוצב 103, הסברה הייתה שיש עדיין חיילים לכודים במוצב ולכן נדרשה פעולת הצלה מהירה. הרעיון היה לעלות כמה שיותר מהר, בעוד הסורים עדיין לא מאורגנים כיאות, לכבוש את המוצב ולחלץ את החיילים הישראלים שעדיין שורדים שם. נוהל הקרב החפוז הזה לא לווה במודיעין כלשהוא והמחשבה הייתה שהסורים נמצאים במוצב עצמו ואפשר להגיע אליו, להיחלם בהם בתוך המוצב ולכבוש אותו. נתנה מחשבה גם לכך שיתכן שהסורים פרוסים בגבעות מסביב למוצב ולכן כוח גדוד 51 עלה ברגל ממג’דל שמס, כמו גם כוח הסיירת שהתחיל לנוע רגלית מעיקול הטנק כגיבוי לפלוגה של מודי שעל הכביש. כל ההתארגנות והעלייה הייתה באור יום כשממוצב החרמון ומסביבתו ניתן היה לראות את כוחותינו מתארגנים ומתחילים לעלות לחרמון. לא היה תאום הקשר בין הכוחות ובהמשך יוברר עד כמה עניין זה פגע בלחימה משום שעקב אי תיאום זה גם הסיוע הארטילרי שביקש יעקב סלע בעת הלחימה מול הסורים לא ניתן, כמו גם בקשותיו של מ”פ ב’ מודי לסיוע ארטילרי או אווירי. 

תוואי התנועה של גדוד 51 היה כולו בעלייה והצריך מאמץ רב עם הנשקים והתחמושת שנשאו הלוחמים. הכוח הממונע של גדוד 17 עלה דרך הכביש לרכבל התחתון, מצא אותו ריק והמשיך בנסיעה במעלה הכביש לכיוון “עיקול הטנק”. הסורים החלו לירות על השיירה מנשק אנטי טנקי ובערך בשלב הזה חלפו מעל ראשי הכוח הממונע העולה שני פגזי תול”ר שנורו על ידי הסורים מלמעלה. רק אז הפנימו הלוחמים כי מדובר בקרב של ממש שכן עד אותו שלב הגזרה הייתה שקטה. בצילום המפה מסומנת תנועת הכוחות בצהוב. מכאן ואילך התרחשו מספר אירועי לחימה שלא היה קשר ביניהם:

האחד – הקרב של הזחל”מים של מודי על הכביש (לרבות הכוחות שהופרשו מהפלוגה- נחלקה בפיקוד הסמ”פ מוטי רוזן כדי לסייע לגדוד 51 ומחלקה בפיקוד סגן יואלי עם סגן אפי שניאור כדי לסייע לפלוגה בפיקוד יעקב סלע)

השני – הקרב של 3 צוותי הסיירת של פלוגת יעקב סלע.

השלישי והקרב של גדוד 51 בעת הטיפוס הרגלי.

מתחקירים שונים עלה כי ממש במקרה נע גדוד קומנדו סורי במורדות הרכס כשמטרתו הייתה ככל הנראה להגיע למעברי הבניאס. וכך, הכוח הרגלי שנע למעלה נתקל בו מעט צפונית לגבעה 1614 כשלסורים יתרון שהם בתא שטח גבוה יותר וכוחותינו בתא שטח נמוך מהם. שני הכוחות ניהלו שם קרב. בהגיע כוח גדוד 17 לעיקול הטנק ביקש המח”ט דרורי ממודי בן שך שישלח מחלקה לכיוון הכוח הרגלי כאמור למטה יותר על מנת לסייע. מודי שלח את הסמ”פ שלו, מוטי רוזן, עם 20 לוחמים לכיוון האמור. לאחר זמן קצר הם זיהו את הסורים והחלו לנהל מולם קרב. הסורים במצב הזה היו לכודים בין שני כוחות האחד מלמעלה והשני מלמטה שניהלו איתם קרב. התנהל קרב קלאסי של דילוגים בשטח וירי כשעתיים ויותר עד שהסורים בשלב מסוים החלו לנטוש ולחזור למוצב הפטמה (בשטח הסורי) ממנו יצאו. הכוח של מוטי הרג עשרות חיילים סוריים שהופתעו מאד מהכוח שהגיע מעורפם ובעצם הכוח הזה ביחד עם גדוד 51 היווה את הסיבה לנסיגת הסורים החל מסביבות השעה 16:00, מה שלא הותיר לגדוד 51 אפשרות להמשיך ולעלות עקב הזמן שדחק. 

לכוח של סגן מוטי רוזן היה הרוג אחד – רב”ט מיכאל שטרקשל,  ו 3 פצועים.  היות שבכוח היו בסה”כ 17 לוחמים, הכוח לא היה מסוגל לשאת 4 אלונקות, הם קבלו הוראה מהמח”ט להשאיר את גופתו של שטרקשל במקום – ולחזור לעקול הטנק עם שלשת הפצועים.

עוד קודם לכן, עם הגיע הכוחות לעיקול הטנק, פקד המח”ט אמיר דרורי על מג”ד 17 דובי דרור שיורה ליעקב סלע לקחת שני צוותים מהפלוגה (מדובר על צוותים המונים 15 לוחמים כל אחד), ולעלות רגלית על הרכס שבעצם כבר היה שיפולי גבעה 16 ולאבטח את האגף הימני של הטור הממונע. סלע ביקש מהמג”ד שגם הצוות השלישי בפלוגה שלו יצטרף אולם המג”ד לא אישר והורה לצוות הנוסף להישאר עם הכוח הממונע. גם החלטה זו מחזקת את ההערכה ששררה כי הכוח הרגלי לא ייתקל בהתנגדות משמעותית ועיקר הכוח צריך להיות בטור הממונע שיגיע למוצב ויחל בלחימה עליו. הכוח בפיקוד סלע ירד מהזחל”מים והחל לנוע רגלית במקביל לכביש לכיוון גבעה 16 המרוחקת מעיקול הטנק כ 1 – 1.5 ק”מ.

הפלוגה של מודי החלה לנוע על הכביש עם הזחל”מים לכיוון מוצב החרמון. סלע מעיד כי היה צריך לשמור על קשר עין עם הטור הממונע אך כפי שהתברר לו בהמשך קשר כזה לא נשמר. הכוח של סלע התארגן והתחיל לטפס והטור הממונע המשיך לנוע. מספר מאות מטרים לאחר עיקול הטנק נתקל הכוח הממונע בשרשרת מוקשים ששימש את הסורים לעצירת השיירה הצפויה. כשהשיירה נעצרה זחל משק החבלה עוזרי בין שרשרות הטנק ופינה את שרשרת המוקשים. בשלב הזה האיץ המח”ט דרורי במג”ד דרור לזרז את הפינוי והמג”ד עצמו קפץ מהזחל”ם על מנת לראות מה קורה אך בעודו באוויר נפגע מאש סורית ונהרג במקום. בשלב זה ביקש המח”ט דרורי ממודי כי ישלח כוח לעזור לכוח סלע שהיה כבר אז במגע עם החיילים הסורים באגף. מודי שלח את המחלקה של סגן שלמה יואלי וצירף אליו גם את סגן אפי שניאור (הועלה לדרגת סרן לאחר מותו). הכוח של יואלי חבר במספר מקומות אל הכוח של יעקב סלע אבל אנשיו נפצעו בזה אחרי זה, כולל יואלי עצמו, והסמל שלו אברהם אליאס.  אפי שניאור עם רב”ט אבי משולם, נתקלו בסורים, ולאחר שאפי ירה ררנ”ט שלקח מגופת רפי אבישי – והוא ואבי משולם הסתערו על עמדת אויב – הם נראו לאחרונה נכנסים לתעלת קשר – ומאז גורלם אינו ידוע. גם חלבי מועין – נעלם במהלך הקרב – אחרי שאליאס הורה לו להביא את החגור של רפי אבישי. סגן אפי שניאור ורב”ט אבי משולם – זכו בצל”ש הרמטכ”ל על פועלם זה.

המח”ט דרורי העביר את הפיקוד על הטור הממונע לאריה פלד וכעת, כוח בפיקודו טיפל בפינוי המוקשים החוסמים את המשך התקדמות השיירה. פלד מעיד כי הסורים שהיו ממוקמים בשטח שולט מעל השיירה ירו אל תוך הזחל”מים. הכוח בפיקודו של פלד הצליח לאחר מאמץ רב לסלק את המוקשים מהציר כשסגן שי פלטי ז”ל ולוחם נוסף זחלו מתחת לטנקים על מנת לא להיחשף לאש הסורית. פינוי המוקשים אפשר לשיירה להתקדם עוד כ 100-150 מטרים כשתוך כדי כך ניהלו הלוחמים על הזחל”מים כולל אלה שבפיקודו של מודי בן שך שעדיין לא ירדו מהכלים חילופי אש בגבורה רבה עם הסורים שהיו בעמדות שולטות וגם מול כוח סורי נוסף שהיה ממוקם למעלה לכיוון הכביש. כוח שלישי של צלפים סורים התמקם משמאל לכוח מעבר לוואדי שממערב. סגן פלטי, הספיק לחזור לזחל”ם הפיקוד לאחר פינוי שרשרת המוקשים וכאשר השיירה התקדמה זיהה חוליית חיילים סוריים מצוידים במטולי RPG במרחק של כ 20 מטרים מתכוננת לירי על זחל”ם הפיקוד. פלטי חטף מקלעון של פצוע ירד מהזחל”ם והסתער על החולייה תוך כדי טיפוס על המצוק שעליו התמקמה החולייה. תוך כדי הסתערות נפגע ונהרג. על גבורתו זו קיבל סגן פלטי ציון לשבח.

בינתיים, מבלי להיות מודעים להתקלות הכוח הממונע, טיפסו הצוותים בפיקודו של סלע והגיעו לפאתי גבעה 16, מעט לפניה. השטח בכל האזור זרוע בולדרים גדולים וטרשים הפוגעים הן בכושר ההסתערות והלחימה והן בקשר עין בין הלוחמים ומקשים מאוד את השליטה על הכוחות, וזה בנוסף לכך שחיש מהר התברר לכוח העולה רגלית כי הסורים פרושים מעליהם בעמדות שולטות. הכוח המטפס הורכב משני כוחות אחד בפיקודו של אורי הרמן והשני בפיקודו של שמואל סלע ז”ל כשהמ”פ יעקב סלע במרכז. הכוחות טיפסו כ 200 מטר ונפתחה עליהם אש מלמעלה, מעמדות סוריות על גבעה 16. הכוח כולו נע לאט עקב תנאי השטח. הכוח של שמואל סלע “משך” יותר ויותר שמאלה לכיוון הכביש והלך והתנתק מהמ”פ כשבשלב מסוים אבד קשר עין אתו והוא ניהל שם קרב מול הסורים. כבר במכת האש הראשונה נפגעו לוחמים בשני הכוחות העולים. האש הסורית הייתה מדויקת מאוד שכן ממקומם הם יכלו לכוון ולצלוף על הכוח המטפס. הכוח בפיקודו של יעקב סלע החל לדלג קדימה בדילוגים קצרים מאוד וההתקדמות הייתה מאוד איטית, כ 5 מטר בכל פעם. הכוח לא זיהה בשלב זה מהיכן בדיוק יורים עליו. הכוח הספיק להתקדם כ 150 – 200 מטר ואז ממש סמוך מאוד לגבעה 16 נפגע המ”פ סלע בפעם הראשונה, הייתה זו פגיעה במפסעה. למרות פגיעה זו המשיך סלע לתפקד. בשלב זה הוא ביקש סיוע ארטילרי מהמח”ט (לא היה לו קשר עם המג”ד דרור, יתכן שאז כבר נפגע המג”ד). סלע קיבל תשובה שאין סיוע ארטילרי וזה תמוה למדי משום שבתחקיר שנערך לאחר הקרב העיד מפקד הסיוע כי המתין לבקשות ירי אולם לא קיבל, מה שמראה את חוסר התיאום בקשר שהוזכר קודם והפעם זה היה צורך קריטי. הצוות הסמוך ליעקב סלע המשיך להתקדם. המאגיסט יעקב גונין הצליח זמנית לשתק חלק מהצוותים הסוריים ובכך לאפשר התקדמות הכוח התוקף. גונין לחם בגבורה רבה – הוא ירה אש יעילה לעבר העמדות הסוריות ובכך חיפה בצורה אפקטיבית ומעוררת הערכה על הכוח המתקדם, שהצליח תחת חיפוי זה להתקדם. ביצועיו יוצאי הדופן בלחימה עד שנהרג הקנו לו את עיטור העוז. בשלב זה כבר ראה הכוח התוקף של סלע מי יורה ומהיכן כיוון שהטווחים אל הסורים הצטמצמו וניתן היה לזהותם. מפקד הכוח הסמוך לסלע, אורי הרמן הגיע למחסה מאחוריו שהה המ”פ ודיווח על כך שהמאגיסט גונין נהרג, יש לו נפגעים רבים ומצב הכוח שלו קשה. כאמור, המבנה הסלעי של הרכס הקשה מאוד על השליטה אך למרות המצב החליט המ”פ סלע בתיאום עם הרמן מפקד הצוות להמשיך. בדילוג הבא נפגע יעקב סלע שנית -ידו רוסקה והוא החל לאבד דם רב. לאחר דקות אחדות הגיע הרמן שוב אל מיקומו של סלע ומדווח שאין לו עם מי להתקדם. גם כעת לא היה קשר עם הכוח של שמואל סלע שהתנתק עוד קודם לכן וגם שם הייתה כמות הנפגעים משמעותית. לאור המצב הקשה של הכוח והעובדה שאין בעצם עם מי להסתער סופית על הסורים החליט סלע לבקש אישור נסיגה. האישור לא התקבל והיה צורך לפנות את סלע לאחור ולטפל בו עקב איבוד הדם הרב. ערפילים החלו לכסות את גבעה 16 וסביבתה ואלה הקלו על חילוצו לאחור ואחרי מספר דקות אכן הגיעה פקודת נסיגה. בשורה התחתונה: לכוח היו 4 הרוגים ו 10 פצועים ומספר מועט מידי של לוחמים על מנת להמשיך ולהסתער על הסורים. המ”פ סלע מעיד כי לא קיבל שום מידע לא בקשר ולא אחר ביחס למחלקה מהפלוגה של מודי בן שך שנשלחה בהוראת המח”ט לסייע לכוח שלו – כוח זה לא הגיע אליו. להערכתו של סלע, כוח זה עלה שמאלה מידי ולא בכיוון שלו וכך בעצם לא הגיע אליו. אנשי כוח זה בפיקודו של אפי שניאור, מ”פ בגדוד 13 שהצטרף לזחל”ם של מודי אומרים שהם כבר ראו את אנטנות מוצב החרמון כשהם הגיעו לקרבת הכוח שנלחם שם, כנראה הכוח בפיקודו של שמואל סלע שככל הנראה כבר היה הרוג בשלב זה. כאמור מצב שני הכוחות של פלוגת המ”כים של הסיירת היה קשה. בנוסף ליעקב סלע, נפגע גם המ”מ אורי הרמן וככל הנראה בשלב הזה היה גם שמואל סלע כבר הרוג, כך שכל הקצינים שהשתתפו בקרב יצאו מכלל פעולה. כשמודי מגיע עם שני הזחל”מים שלו ועם טנק לקרבת הרכבל העליון הנמצא על הכביש כ 1.3 ק”מ מעיקול הטנק, הוא נקלע למארב סורי יעיל שיורה על הזחל”מים מ 3 כיוונים. הזחל”מים סופגים פגיעות, מחצית מהלוחמים (6) בזחל”ם של מודי נהרג והיתר נפצעו והכוח יוצא למעשה מכשירות מבצעית. המאגיסט, רב”ט משה ביטרמן מתפעל את המאג ממרכז הזחל”ם עד שנפגע בראשו ועל כך הוא קיבל צל”ש מהרמטכ”ל. גם יתר הלוחמים מייצרים בזחל”ם ארגזי אש עד שנפגעו מאש סורית מדויקת. מודי שישב על דופן הזחל”ם ראה חייל סורי זורק לעבר הכוח שלו רימון, ירה אליו ואל הרימון וקפץ מהזחל”ם שלולי הכביש. החל משלב זה, ניהל מודי קרב הישרדות מול הסורים שניסו להסתער עליו עם כוח שנמצא כ 10-15 מטר ממנו ובשלב מסוים הוא גם נורה ברגל.

בשלב מסוים הצטרף מאחור על הכביש, אל הזחלם של מודי הזחלם של המ”מ סגן ורצהייזר, וברגע שהגיע חטף RPG שהרג שם את רב”ט נועם זייתן – ופגע במרבית אנשי הזחלם. חלק מהפצועים מזחל”ם זה הצטרפו לפצועים של מודי שלא היו בזחל”ם. מודי ניסה ליצור קשר עם הטנק שהיה עמו – אך כל ניסיונותיו (לרבות שימוש בטלפון אחורי, וטפוס על הטנק כדי לדבר עם המט”ק) לגרום לטנק לירות פגזים – או אש לתכלית עלו בתוהו. מודי העמיס את הפצועים של הזחל”ם שלו ואת הפצועים של הזחל”ם של ורצהייזר על הזחל”ם שלו – ולאחר שהגיעה פקודת נסיגה – סובב בחסות ענן שירד על ההר את הזחל”ם – והתפנה לעקול הטנק. אלדד שרוני מהסיירת, סייע לחלץ את יתרת הפצועים (החובש סמל ישעיהו שינקמן, רב”ט אסמר שריף ורב”ט פישקעס דוב), לא הועמסו בשל חוסר במקום על הזחל”ם.

בקרב נהרגו בסה”כ בפלוגה ב’ של מודי 12 לוחמים. במפקדת הגדוד נהרגו המג”ד – סא”ל דב דרור, והקמ”ן – סגן שי פלטי.

גם לכוח 51 עם צוותי הסיירת בגבעה 1614 הייתה כמות רבה של נפגעים והוא לא הצליח להתקדם. בשל מצב שני הכוחות מודיע המח”ט דרורי על נסיגה. פינוי הפצועים מאזור גבעה 16 היה קשה עד בלתי אפשרי וארבעה מהם הושארו בשטח ונמצאו על ידי הכוח שכבש את המוצב בניסיון השני. ערפל שירד על זירת הקרב אפשר פינוי של חלק מההרוגים והפצועים שלא היה מתאפשר אחרת כנראה.   

לסיכום: הקרב הראשון שנערך ב 8 לאוקטובר הסתיים ללא כיבוש החרמון ועם מספר נפגעים כדלהלן:

  • 23 הרוגים, כ 57 פצועים, 8 הרוגים שמהם נותרו בשטח עד תום הקרב השני. 

                                       

   8.3.3 קרב פלוגה ג’ בפיקודו של יגאל פסו בקומנדו סורי
 
 בעוד פלוגה ב’ נלחמת במהלך הניסיון הראשון לכיבוש מוצב החרמון, תרמו חיילי פלוגה ג’ את חלקם בשלב הבלימה בלחימה מול חיילי קומנדו סוריים שהונחתו באזור צומת נפח. ב 9 לאוקטובר בשעות הבוקר המוקדמות שהתה הפלוגה באזור זה וקיבלה התראה על נחיתת מסוקים סוריים סמוך לצומת מצפון לו במרחק קצר. מסוקים אלה הכילו את אנשי ארגון המחבלים א צעיקה שהצטרף במלחמה למאמץ הסורי. 3 מסוקים נחתו באזור נפח ובהם כ 75 לוחמים שככל הנראה היו אמורים להשתלט על אזור הצומת ומפקדת נפח. פלוגה ג’ התארגנה במהירות לתנועה ולמגע עם הכח הנוחת. הם נעו על זחלמים על ציר הנפט צפונה מצומת נפח ופגשו אנשי כוח שיריון שהראו להם את המיקום משוער של הכוח הסורי. התנועה על הזחלמים נמשכה דקות בלבד שכן הכוח הפולש אכן היה כ 2 ק” צפונית לצומת. הוא התפצל לשניים, חלק פנה מערבה וחלק מזרחה. עם היווצרות המגע בינו לבין כוחותינו ירו הסורים לכיוון כוחות פלוגה ג’.  המ”פ יגאל פסו (שנהרג בקרב החרמון השני) ניהל בקור רוח את מכת האש, ההסתערות והמרדף. למרות שהחיילים הסוריים צוידו בנשקים ובציוד טובים יותר שכלל גם מטולי RPG, הצליחו חיילי פלוגה ג’ לחסל את הפלוגה הסורית תוך זמן לא ארוך. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם במלחמה כשבהמשך מבצע “קינוח” לכיבוש מוצב החרמון. בקרב זה היו לחיילי הפלוגה 4 הרוגים ושלושה פצועים ונפל בידיהם שלל רב. המ”פ פסו שיבח את תפקודם לאחר הקרב. האיור הבא מציג את אזור הקרב:
 
 
                        אזור קרב פלוגה ג גדוד 51 בכח אויב מוסק שהונחת
 
הרוגי הקרב: יוסי גרוס- הסמ”פ, שני נעמן, קצין צעיר שהצטרף לכוח פלוגה ג’, חממי יהודה ועזרא יורם
 

8.3.4 פלוגה ד בפיקודו של דני טופוס בשלב הבלימה

פלוגה ד בגדוד 51 במלחמת יום הכיפורים ובהתשה שאחריה בפיקודו של דני טופוס, ראויה בפני עצמה לציון עקב הייחודיות שאפיינה אותה. מבנה הגדודים באותה תקופה כלל את פלוגות א, ב, ג והפלוגה המסייעת. פלוגה ד של גדוד 51 הייתה מעין “פיילוט” על פי הנחייתו של מפקד החטיבה אמיר דרורי. היא נוצרה מהרעיון של המח”ט להקים פלוגת שלוחמיה יתגבשו לפלוגה לוחמת במהלך מסלול לוחם מהטירונות ועד סיום קורס מכ”ים, בדומה למספר יחידות אחרות באותה עת. לאחר כחצי שנה של טירונות ואימונים אינטנסיביים שונתה הפקודה המקורית וכ 60 לוחמים מהפלוגה (מתוך כ 200 בעת הקמתה) הופנו לקורס מכ”ים. הפלוגה התגבשה לכוח לוחם מאומן היטב והגיעה להישגים באימון הקיץ החטיבתי 1973. לאחר מכן נשלחה הפלוגה לפעילות ביטחונית ומבצעית בגזרת סג’עייה שבעזה , שם שהתה כ 4 חודשים וקצרה שבחים על פעילותה ועל תרומתה ללחימה במחבלים בגזרתה ממפקד החטיבה המרחבית דאז אפרים חירם (“פיחוטקה”). ערב המלחמה עלתה הפלוגה כמו יתר הגדוד למחנה הקבע בטירת הכרמל. על פי הנחייה שהגיעה מפיקוד צפון הופרדה הפלוגה ביום ששי ערב המלחמה משאר הגדוד ופעלה בשלב זה ישירות מול הפיקוד. בהיעדר רכב קרבי (זחלמ”ים) הועלתה הפלוגה על ציודה על שני אוטובוסים ונעה צפונה. משימתה הייתה אבטחת גשרי הירדן (גשר אריק, גשר בנות יעקב וגשרי הבניאס) החל ממוצאי שבת, היום בו פרצה המלחמה ולמחרת. תחת אבטחה זו פעלו כוחות הנדסה בהכנת הגשרים לפיצוץ במקרה שהכוחות הסוריים יתקדמו מערבה ויהיה צורך למנוע מהם התקדמות נוספת. בשלב זה שאר פלוגות הגדוד התקדמו ועלו לרמת הגולן (פלוגות א ו ב בלילה שבין שבת לראשון בפיקודו של המג”ד יודקה פלד ופלוגות ג ומסייעת בפיקודו של הסמג”ד ציון זיו(זלוף) ביום ראשון בבוקר). במהלך יום ראשון לפני הצהרים בוטלה התכנית לפוצץ את הגשרים והמ”פ טופוס כינס את הפלוגה לצורך חזרה למסגרת הגדודית. ממידע שהבין מהמנהלה העורפית של הגדוד בראש פינה, אירגן את הפלוגה לעלייה לצומת ואסט. הפלוגה הייתה עדיין על אוטוסים ללא רכבי לחימה. במהלך העלייה לשם ביום שני ה8 לאוקטובר השיגה הפלוגה זחל”ם אחד ובהמשך שני רכבי BTR שנעזבו על ידי כוחות סוריים שנהדפו כך שבשלב הזה היו חלק מהלוחמים על רכבי לחימה ועדיין חלק על אוטובוס. גדוד 51 שכבר היה כבר לאחר ניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון שלא צלח קיבל פקודה לכבוש את תל דאהור והפלוגה נעה עם הגדוד שהשתלט עליו. 
בהמשך מוזכרת פלוגה ד בפעילויות בשלבי ההבקעה וההתשה.
 

8.3.5 כוח בא”ח – גדוד 81

כוח שהורכב מסגל בסיס האימונים החטיבתי בפיקוד יוסי מור מפקד הבא”ח וסגנו איתן ירון התארגן ביום ששי בערב ובמהלך השבת וקיבל פקודה מהמחט דרורי להגיע עם זחלמי”ם לראש פינה. הכוח נקרא גדוד 8. הוא הגיע ליעדו ביום ראשון במהלך הבוקר ונשלח לצפון רמת הגולן דרך קריית שמונה.  הכוח הגיע למסעדה ביום שני בבוקר והבין מרשת הקשר שמתחולל בחרמון קרב בין כוחות גולני (בניסיון הכיבוש הראשון). הכוח עלה בלא שהתבקש לכיוון אזור הקרב אך כאשר עבר את חניון האוטובוסים התברר כי ניתנה כבר פקודת נסיגה. המפקד יוסי מור סיים את משימתו ושאר כוח גדוד 8 בפיקודו של איתן ירון הצטווה לבצע חסימה בפתחת ברכת רם על מנת לבלום כוחות סורים שינסו לחדור מכיוון מוצב 104 אל אזור זה וימשיכו למסעדה וקריית שמונה. הכוח קיבל תגבור של ג’יפי תול”ר מאחד הגדודים והתארגן להגנה. ניסיונות הקומנדו הסורי לחדור לשטחנו נבלמו סופית בקרב גדוד 12 מול בוקעתא כך שגדוד 8 לא היה צריך להתערב. לאחר קרב גדוד 12 נשלח כוח זה לסרוק ולטהר את הר החרמונית אבל התברר בסריקה כי נקי מאויב.  לקראת שלב ההבקעה סופחה לכוח 8 פלוגה נוספת מגדוד 17 – בית הספר למ”כים – והוא הפך לגדוד מוקטן כשדוד (דוביד) כץ מונה למפקדו. מספרו של הגדוד נותר ברשת הקשר גדוד 8.

9.   שלב ההבקעה

בשלב ההבקעה של צה”ל שהחל בתום שלה הבלימה פעלה החטיבה באוגדה 36 בפיקוד רפול (תת אלוף רפאל איתן) בציר הצפוני ממוצב 104 מזרחה. להלן תרשים תנועת הכוחות:

 

      תנועת כוחות גולני במהלך ההבקעה לאחר שלב הבלימה

 

9.1 גדוד 12

רצועת ההגנה הקדמית של המערך הסורי התבססה על מערכת ביצורים שהשתרעה לכל אורך הקו הסגול. היא נשענה באגפיה על מכשולים בלתי עבירים – החרמון בצפון וקניון הרוקד בדרום. למערך זה היה עומק של 10 – 15 ק”מ והוא התרכז בצירי פריצה אפשריים. מוצבי הסורים במרחב זה היו ערוכים היטב וכללו עמדות לנשק מסייע ושדות מוקשים. בחזית המערך הקמו מוצבי חיץ מגודרים וממוקשים. מערך זה נתפס על ידי הכוחות הסורים הנסוגים עם תחילת שלב ההבקעה. תוכנית הפעולה של אוגדת רפול שכוחותיה העיקריים היו בשלב זה חטיבת גולני וחטיבה 7 התבססה על הבקעת יום בשני מאמצים תוך סיוע ארטילרי ואווירי מירבי. המאמץ הצפוני אמור היה לפרוץ לכיוון תל דאור, חאדר, חרפא ומזרעת בית-ג’ן (יחד עם חטיבה 7 הפריצה הייתה מכיוון ג’ובתא אל חשב) ואילו הדרומי היה אמור לפרוץ מצפון לג’ובתא אל חשב לכיוון חלס ותל שמס. משימת גדוד 12 הייתה לפרוץ בין מוצבים 104, 105 בעקבות חטיבה 7 לכיוון מזרח. כוחות צה”ל קיבלו את הפקודה לנוע והחלו במשימה. המשימות הראשונות לגדוד 12 היו השתלטות על הכפר הסורי ג’ובתא אל חשב ופתיחת הציר לכיוון מערב למוצב 104. ציר זה היה עמוס בחיילי אויב במהלך שניסו להגיע דרכו למוצב בשלב הבלימה. כיבוש הכפר היה קל כיוון שהוא היה כמעט נטוש ולא נמצאו בו כוחות סוריים. לאחר שהות של לילה בכפר, במהלכה אפשר הגדוד בלילה פנה הגדוד לפתיחת הציר למוצב 104 אך קיבל פקודה לנוע מזרחה לכיוון הכפר מזרעת בית ג’ן על מנת לחבור לכוח שריון ולאבטח את הטנקים שלו שהיו בלחימה. הגדוד אבטח בלילה ההוא את אנשיו ואת לוחמי הכוח מגדוד 77 של אביגדור קהלני שהיו זקוקים למנוחה לאחר מספר ימי לחימה רצופים, וזה אפשר לשריונאים להמשיך בלחימה למחרת. לאחר עלות השחר התארגן הגדוד והחל בתנועה. הקרב הראשון בשלב ההבקעה התרחש בין לוחמי הגדוד ובין כוח התגבור המרוקאי שהגיע על מנת לסייע לסורים בגבעת תל אחמר. הגדוד הסתער על הגבעה כשפלוגה א’ בראש ותוך כדי כך הגיחו שני מטוסי מיג 17 שהטילו פצצות אך גרמו לנזק מועט יחסית. לגדוד היו שני פצועים הקרב זה כשאחד מהם הוא מ”פ ג’ אביחי בקר. חיילי הגדוד הסתערו על עמדות הכוח המרוקאי אך התברר כי זה ברח מהעמדות ונטש ציוד רב שהיה לשימוש עבור חיילי הגדוד. המג”ד הטרי ארווין קיבל עתה את הפקודה הבאה: לנוע לעבר הכפר מזרעת בית ג’ן ולחבור שם לגדוד שריון ישראלי שכבש את הכפר בפיקודו של עמוס כץ. הגדוד הגיע לכפר ביום ששי בערב ה 12 לאוקטובר בסביבות חצות והחליף את כוח השריון. כפר זה נתפס כנקודה אסטרטגית חשובה בעיני הסורים. הוא שכן על צומת דרכים שאחת מהן הובילה לבירה דמשק, כ 37 ק”מ בלבד ממנה. ואכן בימים הבאים הטילו הסורים את מיטב כוחותיהם לכיבוש הכפר ולהשבתו לידיהם. לצורך כך הם השתמשו במיטב הלוחמים כולל לוחמי משמר הרפובליקה- המשמר הנשיאותי של הנשיא אסד אך כפי שיתואר מיד, כשלו במשימתם.

9.2. קרבות גדוד 12 במזרעאת בית ג’ן

במזרעת בית ג’ן נכונו לכוחות הגדוד ימי לחימה אינטנסיביים וארוכים, כל יום כזה נמשך החל מעלות השחר ועד שעות הצהרים. הלחימה הייתה משולבת – כוחות שריון סורי שניסו לפרוץ וצמודים אליהם כוחות חי”ר כשהלחימה מתנהל בין הבתים ובין הטרסות ובחורשות סביב לכפר.

                                מזרעאת בית ג’ן וישובים סמוכים

עם אור ראשון בשבת ה 13 לאוקטובר חברה פלוגת שריון שנשלחה לסייע לגדוד בפיקודו של אלי גבע אל ארווין ששלח אותם לתפוס שטחים שולטים על הכפר. הכוחות בכפר חולקו לגזרות על ידי המג”ד: פלוגה ב’ בגבעת המג”ד השולטת על כל השטח לכיוון צפון ומזרח, שם גם התמקם חפ”ק המג”ד. פלוגה א’ במרכז הכפר חולשת על הכניסה לכפר מדרום מערב ועל הציר לכיוון הכפר בית-ג’ן. פלוגה ג’ בפיקודו של הסמ”פ מיקי רצון במקום המ”פ אביחי בקר שכאמור נפצע במרכז הכפר ודרומה לכיוון הלג’ה. הפלוגה המסייעת בפיקודו של אבי רונן הוצבה בשולי הכפר ובעצם מחוצה לו בחלק המזרחי הפונה אל הכוחות הסוריים. הצבה זו הוכיחה את עצמה בשלושת ימי הקרבות שבאו החל מה 13 לאוקטובר שכן בכולם התחילה הלחימה באזור זה הכולל טרסות אבן רבות מטעים וחורשות דלילות יחסית ולוחמי הפלוגה המסייעת היו הראשונים להיות מותקפים והגיבו. עם זאת יש לציין כי חלק מהלוחמים הסורים הצליחו גם להתגנב בחסות החשיכה שלפני השחר בעקר בימי ההתקפות הראשון והשני בין הטרסות והבתים ולהגיע לתוך הכפר מכיוונים נוספים. התגנבות זו גבתה מחיר כבד כאשר הם פגעו בלוחמי הגדוד מתוך הכפר מכיוונים לא צפויים בזמן שתשומת הלב העיקרית הייתה נתונה לקרבות המסיבים שהתנהלו בחלק המזרחי שלו. 

ישראל זר אביב – מ”מ המרגמות: בחצות ליל ה 12/10, עם הגעת הגדוד למזרעת בית ג’אן, קיבל רונן מ”פ מסייעת פקודה להציב מארב/תשמוע על הציר הפונה צפונה (לכוון דמשק), כ – 500 מ’ מצפון לצומת שממזרח לכפר, מאחר וההערכה הייתה שהתקפת הנגד הסורית צפויה להתבצע מציר זה. רונן שלח את מחלקת המרגמות בפיקודי. נעתי עם שני זחל”מים על הציר והתמקמתי לצד הדרך בתוך מטע עצי מישמש. פרסתי את החיילים מחוץ לזחל”מים כמארבים לכוון צפון. לאחר זמן קצר שמענו מעלינו פצפוצי ענפים. זיהינו חיילים שהתחבאו במטע ופתחנו באש. החיילים נסוגו ונעלמו.

בימים הבאים, התנהלו התקפות נגד סוריות גלים גלים כשהם מנסים בשצף קצץ לכבוש את הכפר. לחימת כוחות הגדוד בסיוע השריונאים הייתה נחושה עד לשבירת האויב ולהפסקת ניסיונות הכיבוש מצדו. למעשה היה גדוד 12 הכוח המזרחי ביותר של צה”ל בזמן זה בין החרמון (צדו המזרחי של הרכס) לבין אזור הלג’ה ¹ ומשימתו הייתה להחזיק בכפר ולחסום את הציר העובר דרכו לתגבורות סוריות מערבה.

מספר עדי אדירי, מפקד פלוגה ב’ שהייתה מוצבת במרכז הכפר, בקרבת חפ”ק המג”ד (גבעת המג”ד): עם עלות השחר נערכה התקפה רגלית של משמר הרפובליקה שהגיעו קרוב אלינו עד לטווח של כ-100 מ’ מאיתנו, בין הטרסות, בתי הכפר והעצים, בפריסה של כ-200 מ’. היו להם כומתות ירוקות, ניהלנו קרב יריות במשך כחצי שעה, הם היו במורד ואצלנו נפרסו כ-30 לוחמים. הסורים התחילו להפעיל עלינו ארטילריה, פגז נפל קרוב מאד אלינו, אלי רובינשטיין, מ”מ 3 נהרג במקום, מוטי אלימלך ואני (עדי) נפצענו מרסיסי הפגזים ופונינו.
החליף אותי יצחק ברקוביץ ברקו, שהיה סמ”פ שלי, חזרתי לפלוגה שבוע לאחר תום המלחמה.

במהלך כל ימי ההתקפות הסוריות וגם אחרי שפסקו ניסיונות הכיבוש שלהם היוותה הארטילריה הסורית סיוט של ממש עבור לוחמי הגדוד. הלוחמים למדו חיש מהר לזהות יציאות ירי של 6 – 8 קני ארטילריה בעת ובעונה אחת. ארטילריה זו פעלה הן במהלך הקרבות עצמם וגם כשהסורים נסוגו או הפסיקו את ניסיונות הכיבוש. הכפר שמסביבו גבעות ורכסים מיוערים היווה ככל הנראה משכן בטוח לקציני ארטילריה חלקם אולי בדמות רועי צאן מוסווים שטיווחו את כוחות הגדוד ללא הרף. הארטילריה גבתה מחיר בדמות פצועים וקורבנות והייתה בעיה קשה עבור כוחותינו עד לסיום המלחמה. המתקפות הסוריות שכללו טנקים חדישים, באותה תקופה T-62 ואת חיילי הקומנדו של המשמר הנשיאותי של אסד בצרוף לוחמי חי”ר נוספים היו עזות והחלו עם אור השחר בבוקר ה 13 באוקטובר. לצד רעש טנקים ההולכים וקרבים הבחין מ”פ מסייעת רונן בטנקים סורים מתקרבים ממזרח. רונן דרש וקיבל תגבורת טנקים שלנו וכיוון אותם בהתאם למטרות שראה. הטנקים הסוריים נפגעו אך לא כולם, אחד גם חלף סמוך לרונן שלא יכול היה לעשות עם הנשק שלו כלום והוא עדכן את אהוד הסמג”ד ששלח את הלוחם שמואל חרזי עם בזוקה לירי על הטנק. חרזי הסתתר מאחורי טנק סורי פגוע וכאשר עברו אותו פגע בשני טנקים. אנשי הצוות הסוריים קפצו מהטנקים וכמעט פגעו בחרזי אך אהוד ירה בהם בזמן. בלימת כוח השריון הסורי לא עצרה את אנשי החי”ר שלהם שהמשיכו לנסות להתקדם בין מחסות ובין בתי הכפר המזרחיים ואפילו בקרבת בית הספר ששכן בבניין גדול בכפר. חלק מהכוח הזה הושמד בהסתערות של כוח מסייעת בפיקודו של מפקד מחלקת מרגמות ישראל זר-אביב שאיגף עם הכוח שלו קבוצת לוחמים סורים והצליח עם הכוח שלו להשמיד אותם. באירוע לחימה זה נפצעו 8 לוחמים בפיקודו של המ”מ אביגדור הדני מהמסייעת מאש טנק סורי שירה לעברם בעודם מחפים על הסתערות כוחותינו על החי”ר הסורי. במקביל ניסו הסורים בליווי אש ארטילרית גם כיוונים אחרים בתוך הכפר כאמור אך נבלמו על ידי כוחות פלוגה ב’ ו ג’ בעיקר. על ניהול הקרבות כולל הקצאת מטרות לכוחות השריון ניהל בקור רוח המג”ד ארווין מהגבע ה שלטת עליה היה ממוקם תוך שהוא מכוון את כוחותינו למקומות שבהם זוהו חיילים סוריים.

ההתקפות נמשכו ביומיים הבאים ביתר שאת. כפי שאמר ארווין, לאחר יום הלחימה הראשון “למדנו את הפרנציפ” וביומיים הבאים התארגנו ולחמנו אף טוב יותר. גם הארטילריה של כוחותינו הופעלה ביעילות ופעמים רבות לכדה את הכוחות הסוריים בארגז אש מסיבית.  בלילה נערכו כוחותינו מדרום לצומת המזרחית בצורת ריש. הלילה עבר על לוחמי הפלוגה המסייעת ששהו בסמוך לצומת המזרחית בדריכות מלאה. ממרחק נשמע רעש של טנקים מתקרבים והתברר כי הסורים החליטו לתקוף את הכפר בשיטה שונה. הם קידמו בלילה טנקים לעבר גבעה 338 ובמקביל להם התקרב כוח חי”ר גדול ממערב לגבעה זו ונע דרומה לכיוון הכפר.

ההתקפות התחילו כמצופה עם שחר ונראה כי המושג, כוננות עם שחר” נולד אז מהלחימה בכפר זה. עם אור ראשון נשמע שאון טנקים קרבים. הלוחמים פתחו באש וירו 4 פצצות אר פי ג’י. מצפון לכביש ובצמוד לו הייתה מחלקה בפיקודו של הסמג”ד אהוד בר סבר. ב 14 וב 15 לאוקטובר, הטילו הסורים למערכה גם את יחידת המשמר הנשיאותי של אסד במאמץ אחרון להשתלט על הכפר. הסורים שינו גישה ועברו לניסיונות של תפיסת בתים מכיוון צפון בהתגנבות לפני השחר. כך גם הצליחו להתגנב למספר בתים באזור הצומת המזרחית סמוך למיקומה של הפלוגה המסייעת. הכוח של רונן החל לדחוק אותם אל גשר היציאה מהכפר וכוח מפלוגה א בפיקודו של ברוך הכט ירד אל הגשר, כך נדחקו חיילי כוח זה ונמלטו. מקצת חבריהם שהתגנב לכיוון מרכז הכפר פתח באש על החולייה הטכנית של הגדוד. מאש זו היו נפגעים. במקביל נורו יריות אל כוחות הפלוגה המסייעת שחצצו בפאתי הכפר יריות והחל עוד יום קרב שנמשך שעות ארוכות עד הצהרים. הפלוגה בפיקודו של רונן פתחה בטיהור. בקרב זה ירו צלפים סורים שהצליחו להתגנב אל הכוח מצידו החורי והרגו שניים מלוחמינו. הכוח של רונן המשיך בלחימה ודחק את הסורים צפונה לכיוון גבעה 338 ופלוגה ג’ במרכז הכפר דחקה אותם צפונה אל עבר השטח הפתוח. בינתיים נפצע גם מיקי רצון, סגן מפקד פלוגה ג שהפך למ”פ ופונה. החליף אותו בנזי (דוד בן זוהר) ששהה בקורס מפי”ם וחזר לגדוד עם פרוץ המלחמה. לאחר זמן נסוגו הסורים ובשטח נמצאו מספר גופות של חייליהם. היה זה יום שבו השקיעו הסורים מאמץ נואש לנסות ולכבוש מחדש לפחות חלק מהכפר. ההפגזות וההתקפות נמשכו. חיילי המשמר הנשיאותי ניסו גם לטפס ולהסתער על גבעת המג”ד וחלקם פעל בגזרה אחרת בה ישבה הפלוגה המסייעת. היה צורך לארגן כוח מהמסייעת שיטהר שטח בנוי במרכז הכפר סמוך לבית הספר. תוך תנועה ברחובות הכפר מבית לבית, נהרגו שני לוחמי מילואים שסופחו לפלוגה המסייעת מאש חיילים סורים מכיוון בלתי צפוי – מתוך הבתים. כוח המסייעת בפיקוד אבי רונן הבין שיש צורך לסרוק את השטח במספר כיוונים. במהלך סריקה זו הצליחו לוחמי המסייעת ולוחמי פלוגה ג’ להרוג חלק מהכוח הסורי ולהניס את הנותרים בחזרה מזרחה. כל אותה עת המשיכה ארטילריה סורית לטפטף אש על כוחות הגדוד וטנקים סורים ירו אל תוך הכפר בטרם נפגעו. באחד המקרים נפער חור בקיר בית הספר מפגז של טנק כשחוליה מכוחותינו שהתה בו ורק בדרך נס לא נפגעה. במקביל, בלמו לוחמי פלוגה ב’ בפיקוד עדי אדירי את ניסיונות החיילים הסורים לטפס על גבעת המג”ד ולכבוש אותה. ביחד עם הניסיון הזה הופעלה ארטילריה סורית כבדה שממנה נפגעו המ”פ אדירי, מ”מ נוסף ומ”מ שנהרג במקום. המ”פ פונה לאחור ביחד עם פצועים נוספים. 

במהלך הלילות, במשך שלושה רצופים שלח ארוין בכל ערב כוח של 12 לוחמים בפיקוד מ”פ א’ כ – 3-4 ק”מ מזרחה על מנת לשמש כמארב/ תשמוע לכוחות סוריים אשר עלולים היו לנוע בחסות החשיכה לכיוון לוחמי הגדוד בגזרת הכפר.

ביום האחרון ללחימה ניסו הסורים שוב להתגנב דרך החורשות והבתים אך נבלמו שוב ושוב על ידי לוחמי הגדוד. עיקר הלחימה התנהלה בין הבתים והארטילריה הסורית טפטפה כל העת. הלוחמים הוקפצו בין מקומות שונים בהתאם לניהול הקרב על ידי המג”ד ובהתאם למקומות שבהם זוהה ניסיון חיילים סוריים לחדור לכפר. בשלב מסוים נכנס אפי פיין (איתם) להיתקלות עם קבוצת חיילי קומנדו סוריים בחורשה המקיפה את הכפר. אפי לא היה עם כוח מספיק גדול, מעט לוחמים ביחס לסורים שהתארגנו באזור של מערות. כתוצאה מכך נהרגו שלושה לוחמים בקרב מטווח קצר ביותר ושני לוחמים נסוגו לאחור על מנת לארגן תגבורת. משזו הגיעה הסתער הכוח על הסורים פגע בחלקם ואת הנותרים לקח בשבי. הקרבות ביום הזה הסתיימו בסביבות השעה 14:00 כשהלוחמים מגדירים אותו: יום מתיש. ניסיונות הכיבוש מצד הסורים אמנם פסקו אך במהלך הימים הבאים עד ה 24 לאוקטובר שבו נכנסה לתוקף הפסקת אש המשיכו הסורים להפגיז את כוחותינו באש ארטילרית וגרמו לו נפגעים. ביום האחרון, שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, נהרג אהוד בר סבר ששימש כסגנו של ארווין מאש ארטילרית.

שני כוחות נוספים ראויים לכל שבח וציון: כוח התאג”ד והחובשים שטיפלו בפצועים ופלוגת מפקדה. החובשים ביצעו עבודה נפלאה ואחד מהם, חובש הפלוגה המסייעת דורון שנער אף זכה לצל”ש. המג”ד ארווין ציין כי בנושא פינוי נפגעים וטיפול בהם הגיע הגדוד לרמה גבוהה, פרי תרגולת יסודית. כל פלוגה פינתה את נפגעיה למרכז הכפר שם נבדק הנפגע על ידי רופא שקבע את האבחנה וערך את הטיפול הראשון. במידת הצורך היה מוזעק מסוק לפינוי ועל הקרקע עסק בכך כוח מיוחד על גבי זחל”מים. התיאום עם מפקדת החטיבה בכל מה שנגע לפינוי נפגעים היה יעיל מאוד. פלוגת מפקדה תמכה בגדוד בכל תקופת הלחימה בצורה מעוררת כבוד. אנשיה הגיעו מהעורף באופן קבוע כשבידיהם אספקה, תחמושת דברי דואר ופינוקים שונים. לוחמי הגדוד לא שוכחים לציין זאת בכל מפגש.

לפני סיום פרק זה, כמה מילים על ארווין שהפך מסמג”ד למג”ד במהלך המלחמה ותיפקד באופן יוצא מן הכלל. לוחמי הגדוד ומפקדיו לא שוכחים לעולם לציין את תפקודו במלחמה זו. ארווין ניהל את קרבות הגדוד בקור רוח, באומץ לב ובתבונה. הקרבות במזרעת בית-ג’אן התנהלו מטווחים קצרים בין אנשי החי”ר ובין הטנקיסטים כאחד. היה צורך לקבל החלטות נכונות תחת לחץ וסכנה. ארווין לא איבד את שלוותו. מדהים היה לשמוע אותו בקשר מוריד פקודות ומכוון את הכוחות. הוא גם דאג לא רק להישאר במגננה אלא גם ליזום כששלח כמעט מידי לילה כוח לתוך השטח הסורי על מנת שיבצע מארב ויקדים תרופה למכה. 

לסיכום הנה כמה דברים שאמרו מפקדי הפלוגות:

ברוך אלעד: היינו מאומנים מאד, לא היה ציוד כמו שצריך, קיבלנו זווד חלקי, קשר בעייתי, ובכל זאת עברנו במהירות ממשימה למשימה. הפלוגה הייתה מאד מקצועית ונחושה, מגובשת ומאומנת ברמה גבוהה מאד, לא היו התלבטויות, הייתה דבקות במטרה. גם אחרי הקרב בבוקעתה בו היו לפלוגה 4 הרוגים ו22 פצועים, התארגנו בתוך שעתיים להמשך. למדתי לא למלא באופן עוור כל פקודה, הבנתי שצריך לשקול, יחד עם ביצוע המשימה.

בנזי: הפיקוד של ארוין היה מדהים, רגוע ושקט כל הזמן בקשר. הרגשתי כל הזמן שמגבעת המגד סומכים עלינו וצופים עלינו ודואגים לנו. מהר מאד לכולנו היה נשק שלל רוסי. כל הזמן דיווחו ברשתות על מציאת תחמושת ומנות קרב מרוקאיות.

עדי אדירי: מטריד אותי כל הזמן אם היינו יכולים לפעול טוב יותר, מצד אחד אירוע ללא תקדים וחשש אמיתי לקיום המדינה, מצד שני לא היה בשום שלב פחד, לא היה חשש לגבי ביצוע המשימה. לקחנו מאד ברצינות את הצורך לבצע את הלחימה, ללא התלבטויות, כמו באימון. לא הרגשנו בשום שלב שנאה לאויב, פשוט ידענו שצריך להילחם בו. הכניסה למלחמה הייתה סוג של מכה בתודעה, לראות מטוסים ישראלים מופלים, טנקים ישראלים שרופים.

אבי רונן מ”פ מסייעת:

ארוין בנה וניהל את קרבות ההגנה של הגדוד על מזרעת בית ג’אן בקור רוח ובבהירות, באומץ לב ובתבונה. הקרבות התנהלו מטווחים קצרים וארוכים בין אנשי החי”ר והשריון משני הצדדים. הוא יזם ושלח בלילות כוחות לתוך השטח שבשליטה סורית לביצוע מארבים ובימים נשלחו תצפיות כדי שיתריעו ויכוונו את האש הארטילרית. הפעלת כוחות הגדוד, השריון והארטילריה השתפרו משמעותית והיו יעילים יותר מיום ליום. בלחימה הצפופה בכפר, איפשר המג”ד לכל פלוגה ומסגרת לפעול במיטבה ובאופן עצמאי, נסך במפקדים ובחיילים ביטחון וגילה נוכחות בכל נקודת מפנה בלחימה, תוך התערבות מינימלית, תוך שהוא מכוון את הכוחות. למרות האמל”ח הנחות ונתוני הפתיחה, פעלנו בביטחון, ללא התלבטות, ובמקצועיות רבה. כאשר טווח הנשק היה קצר מדי, הסתערנו וקיצרנו טווח. לדעתי, עמדו לצידנו האימונים בהם ירדנו לפרטי פרטים, האמון בניסיון המבצעי של הותיקים שבינינו, הקרבה הרבה בין החיילים למפקדים, ממש כמו משפחה, הרצון להשתפר כל הזמן וההיכרות הגבוהה מאד עם זירת רמת הגולן.

לסיום, אצטט את ארוין: “במבחן התוצאה, הקומנדו הסורי הושמד, היחידות המובחרות נהדפו  והדרך לדמשק הייתה סלולה ובמרחק 40 ק”מ. הציוד שלנו היה ממש ציוד דל, ועם המעט שהיה עשינו ממש טוב וזה בגלל הנחישות.
אנחנו הגולנצ’יקים הוכחנו שאם המשימה לא בלתי חוקית בעליל, אנחנו מבצעים אותה.
אצלנו בגולני יודעים שאם מישהו קם להסתער, תמיד יהיה מי שיחפה עליו, כך חונכנו וזה מה שהורשנו לדורות הבאים.”

גדוד 12 איבד במהלך המלחמה 13 לוחמים. מספר הפצועים היה 55. במהלך חודשי ההתשה שבאו לאחר המלחמה נהרגו ונפצעו לוחמים נוספים.

¹ הלג’ה: אזור השייך לחבל חורן בסוריה, מאופיין על ידי קילוחי בזלת עבים, ייחודיים וצעירים בני כמה אלפי שנים בלבד שכיסו שטחים נרחבים (הערת המחבר)

9.3   גדוד 51

לקראת סיום קרבות הבלימה כבשו כאמור לוחמי גדוד 51 את מוצב תל דהור סמוך לג’בתא אל חשב לאחר קרב קצר ולאחר מכן התארגנו בחניון לילה סמוך לכפר חאדר תוך כדי שהם נזהרים מחוליות RPG. המלחמה עברה לשלב ההבקעה, גדוד 12 נע לעבר מזרעת בית ג’אן וגדוד 51 נערך לקרב שעתיד לבוא לקראת ה 21 לחודש – הקרב השני על מוצב החרמון.  פלוגה ד בפיקודו של דני טופוס ששהתה תחילה סמוך לצומת חאדר (“צומת החביות”) הוקצתה למשימות חטיבתיות. היא ליוותה סוללות תותחים 175 מ”מ שהפגיזו את אזור דמשק ושימשה כוח סיוע וחילוץ לפלס”ר בחדירות עומק. גדוד 51 קיבל פקודה לכבוש את הכפר בית ג’אן (כשגדוד 12 כבר כבש את מזרעת בית-ג’אן מזרחית לו). הגדוד קיבל שינוי משימה ופלוגה ד בסיוע מחלקת טנקי שרמן מילואים ונגמשי מרגמות (דגם ג) גם הם מילואים כבשו את הכפר ונערך על השטחים השולטים באזור כשמקום שהותה היה במוצב “יהודית”, גבעה שלטת דרומית לכפר בית ג’אן. חיש מהר התברר כי הגבעה נוחה לצורך טיווח ירי של סוללות תותחים של כוחותינו על אזור שדה התעופה בדמשק. מיקום המוצב נראה במפה הבאה:

                          מיקום “יהודית” ופלוגה ד בשלב ההבקעה

הסורים הבינו די מהר כי הכוחות המצויים במוצב “יהודית” מסייעים לטווח שטחים שלהם וירו אש ארטילרית חזקה במהלך הימים הבאים בדומה לכוחות אחרים שלנו בשטח, כל מטח פגזים היה של 6 -8 קנים. במהלך הפגזות אלה נהרג סמל המחלקה גיל הררי. ביום שבת, ה 20 לאוקטובר, ערב מבצע “קינוח” עדכן המג”ד יודקה את דני טופוס על כך שהגדוד עומד להשתתף בניסיון נוסף לכיבוש מוצב החרמון. כוח של 22 לוחמים מפלוגה ד בפיקוד הסמ”פ ידידיה נעים צורף לכוחות הגדוד המתכוננים למערכה על המוצב.

9.4 גדוד 17 (ברשת הקשר עדיין גדוד 8)

בעת הכניסה לסוריה, נע כוח 8 בפיקודו של סא”ל דוד כץ שמונה כמפקד בעקבות מותו של סא”ל דובי דרור בקרב החרמון הראשון. הכוח מנה כאמור פלוגה מגדוד 17 ונע בעקבות גד’ 12 פנימה, ופנה צפונה לכיבוש וטיהור המוצב בחאדר. מכת אש ארטילרית מאסיבית על המוצב הקדימה את כניסתו למוצב. בשלב זה, כנראה החיילים הסורים ברחו מהמוצב ונטמעו בין תושבי הכפר. רתק מקכ”ים של הזחל”מים ליווה את כניסו אל המוצב מהשער. התנועה בתעלות הייתה באש, למרות שלא הושבה אש סורית. בתום טיהור התעלות והבונקרים ובדיקה שלא נותר בהם איש, המתנו למשימה הבאה.  בשעת ערב התקבלה פקודה לנוע בעקבות חט’ 7, לחבור אל כוח שלהם שהתייצב בכפר חרפא, ולסייע להם בלחימה. במסע ניווט לילי, חברנו אל פלוגת הטנקים שהתמקמה בחלקו העליון של הכפר. הקרבות הסתיימו ולא נותר לנו אלא לאבטח אותם.  בין ה 13 ל 20 לאוקטובר הצליחו לוחמי הגדוד להפיל מטוס תקיפה סורי ולשבות את הטייס. כמו כן הם בחנו בימים אלה צירי עלייה לחרמון מכיוון מזרח. לאחר מכן נטלו חלק במבצע “קינוח” – כיבוש החרמון בניסיון השני (ראה בהמשך בשלב ההבקעה). לאחר ההבקעה לשטח שממזרח לקו הסגול בימים 11 – 12 לאוקטובר כבש גדוד 17 את חרפא ושהה בה, ממנה עבר בהמשך לפעילות הגנה התקפית.

9.4.1 פעילויות הגנה התקפית של גדוד 17 והסיירת ב 16 – 17 לאוקטובר

בימים אלה שלפני מבצע קינוח התמקמו כוחות גדוד 17 בפיקוד דוד (דוביד) כץ והסיירת בפיקוד שמריהו (ויניק) לוין באזור הכפר מזרעאת בית ג’אן ויצאו משם לפעילויות הגנה התקפית כדלהלן:

גדוד 17 נע לפשיטה באזור הכפר חינה, צפונית מזרחית למזרעאת בית ג’ן כשהמטרה לתקוף חוליות ציידי טנקים והסיירת פשטה באותו לילה על חניון טנקים סורים בגזרה. בעוד כוח גדוד 17 מתקדם לעבר היעד, זיהה המג”ד בטווח של כ 10 מטרים ממנו כוח של 6 חוליות קומנדו, סך הכל 18 איש , שהיו בדרך אל כוחותינו מהכפר דבל בדיוק בכיוון ההפוך: בכוונתם לתקוף חניוני טנקים של כוחותינו במזרעת בית ג’אן. המג”ד כץ סיפר כי הבחין בכוח הנע בדיוק במקביל לכוח שלו ובכיוון הפוך. חיש מהר הבחין שלחיילי הכוח אין קסדות על הראשים מה שהספיק לו להתעשת במהירות ולתת פקודת אש. כוח הגדוד חיסל את כל כוח הקומנדו הסורי למעט חייל אחד שהובא כשבוי וסיפר בחקירתו כי הם היו בדרכם לתקוף טנקים שלנו.

כוח הסיירת פשט על חניון הטנקים וביצע את משימתו כפי שהוגדרה.

בלילה הבא, נע כוח מגדוד 17 בפיקוד מג”ד עם פלוגה בפיקוד איתן ברושי במטרה לפשוט על מתחם מאגרי תחמושת ואספקה של הסורים ליד הכפר חינה. הכוח כבש את המתחם ממנו ברחו שני חיילים סורים היישר אל החפ”ק הגדודי שחיסל אותם.

10. מבצע קינוח: כיבוש מוצב החרמון 21/10 – 22/10

לקראת הקרב לכיבוש מוצב החרמון בסוף המלחמה שניתן לו השם “מבצע קינוח” החליט אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי להקים מפקדה מיוחדת לתכנון המבצע וכן לפיקוד ושליטה על הכוחות המבצעים. כמפקד המבצע מונה ראש מטה פיקוד צפון תא”ל יקותיאל (קותי) אדם וצוות הפיקוד כלל את סגן הקצח”ר סא”ל אריה צידון, מפקד סיירת מטכ”ל סא”ל גיורא זורע, מח”ט גולני אל”מ אמיר דרורי ומפקד חטיבת המילואים של הצנחנים 317, אל”מ חיים נדל. הוחלט כי חטיבת הצנחנים תכבוש את מוצב החרמון הסורי לאחר שתונחת באמצעות מסוקים באזור מוצב החרמון הסורי וחטיבת גולני תכבוש את מוצב החרמון. נדחתה בקשת המג”דים לתקוף מכיוון מזרח עקב אי מתן אישור של פיקוד צפון. יום קודם לתחילת המבצע התמקם כוח מסיירת מטכ”ל בפיקוד יוני נתניהו וסגנו עוזי דיין במצפה שלגים. הכוח ביצע תצפיות על מוצב החרמון ולא זיהה דבר. הוא דיווח על תנועה מועטה ביותר של הסורים ככל הנראה כי הם נשארו מחופרים ולא זזו מהעמדות שלהם. הם גם זיהו כי המוצב עצמו ככל הנראה ריק מאדם.

חטיבה 317 – צנחנים במילואים בפיקודו של אל”מ חיים נדל שכללה:

גדוד 471 בפיקודו של סא”ל חזי שלח

גדוד 567 בפיקודו של סא”ל אלישע שלם

 חטיבה 1 – גולני בפיקוד אמיר דרורי שכללה:

גדוד 51 בפיקוד סא”ל יהודה (יודקה )פלד

גד’ 17 (למעשה גדוד 8 (בא”ח)בתוספת פלוגה אחת מגדוד 17 שהיוו גדוד מוקטן) בפיקוד סא”ל דוד (דוביד) כץ ועוד ששה טנקים מחטיבה 188 בפיקוד סמג”ד ויחידה הנדסה פיקודית וצמ”ה

סיירת בפיקוד סרן שמריהו ויניק

הכוחות הסורים שהחזיקו במוצב החרמון ובסביבתו:

גדוד 82 בפיקוד סלימאן חסן

כוח מגדוד הסיור 183 בפיקודו של אחמד ריפעי אל ג’וג’ו.

ביום המבצע התקיימה בפיקוד צפון קבוצת פקודות אחרונה שכללה את סדר הכוחות אך הייתה חסרה בתמונת מודיעין טובה על היערכות הכוח הסורי שהגן על המוצב. רק במהלך הקרב עצמו התברר כי החיילים הסוריים התחפרו היטב סביב המוצב ולא בתוכו ושלטו באש על כל כוח שעלה מולם מעצם היותם בשטח שולט. המח”ט דרורי ששב מקבוצת הפקודות אחר הצהרים לאזור ההיערכות ביער אודם, התרכז בעידוד הלוחמים ובהסבר על חשיבות הקרב על המוצב המהווה את “העיניים של המדינה”.

משימות הכוחות: גדוד 51 יכבוש את מוצב החרמון הישראלי.              

גדוד 17 יהווה עתודה חטיבתית ויפתח במקביל לשאר הכוחות את ציר הכביש ממג’דל שאמס עד הרכבל העליון תוך פינוי כוחות סורים השולטים על הציר וינטרל שרשראות מוקשים. הכוח יחבור לסיירת ברכבל עליון ויעלה 7 טנקים למוצב החרמון לאחר שייכבש על ידי גד’ 51. 

הסורים זיהו מהחרמון שיש כינוס בחורשות סכך וירו ארטילריה דלילה אמנם אך מדויקת על הכוח המתארגן. בשעות אחר הצהרים הונחת כוח הצנחנים באזור החרמון הסורי וכבש את המוצב כמעט ללא התנגדות. קצת אחרי השעה 18:00 בערב החלו כוחות חטיבת גולני לנוע ליעדיה בשלושה צירים, כאשר גדוד 51 והסיירת נעו רגלית וגדוד 17 המשוריין נע על הכביש המוביל למוצב החרמון. המפה הבאה מתארת את תנועת הכוחות בקרב.

תנועת הכוחות במבצע קינוח

כפי שניתן לראות מהמפה, גדוד 51 נע בתוואי דומה לזה שבניסיון הכיבוש הראשון, הכוח הממונע של גדוד 17 נע על הכביש והסיירת הציעה ציר חלופי לניסיון הכיבוש הראשון ולכן עלו לוחמיה באיגוף ממערב והגיעו לרכבל העליון מכיוון צפון. הלוחמים שעלו בצירים הרגליים עשו זאת בתנאי שטח קשים במיוחד של עליות שחלקן תלולות ושטחים מלאי טרשים שהקשו על ההליכה בנוסף לכך שהיו עמוסים בתחמושת. כוח גדוד 51 עלה בשני ראשים שהתאחדו לפני תחילת הקרב. את כוח גדוד 51 הובילה פלוגה ג’ בפיקוד יגאל פסו. בעת הטיפוס הקשה הופעלה ארטילריה לטובת הכוחות המתקדמים אך מאחר שזו כמעט פגעה בכוח גדוד 51 הוחלט להפסיקה. לדעתו של הסמג”ד ציון זיו (זלוף), ניתן היה לתקן את מיקום נפילת הפגזים כך שירככו את גבעה 16 שלגביה היה ידוע עוד מהקרב הראשון שחיילים סוריים מצויים בה. פלוגה ג’, מובילת הכוח הגיעה למרגלות היעד שלהם גבעה 16. מעדותו של רס”פ ג’ אבי רחמים הלוחמים שנעו בראש חולקו ל 6 צוותים כאשר הצוות בפיקודו היה הדרומי ביותר. הכוח נעצר להתארגנות ולא חש בשלב זה  שכ 150 מטר מהם במעלה הגבעה מחופרים בהסתר בין הסלעים חיילי שתי פלוגות סוריות. בסביבות השעה 2:00 בלילה החל הקרב. תוך כדי סריקת גבעה 16 פתחו הסורים באש מעמדותיהם מטווח קרוב. הקרבות התנהלו מטווחים קצרים לעיתים תוך מאבקים פיזיים. את החשיכה האירו מידי פעם זרקורי ענק שהוצבו ביער אודם. כוח 51 שהיה נחות לעומת השטח השולט בו היו הסורים החל לספוג נפגעים. מספרם בפלוגה ג’ הלך וגדל והפלוגה תוגברה בלוחמי הפלוגה המסייעת. הלוחמים הסוריים התחפרו בשוחות אישיות הפעם לא לצדי הדרכים כמו בניסיון הכיבוש הראשון ולא בתעלות אלא בעמדות בשטח סביב. הם גם השתמשו במקלעי מא”ג שנטלו מהמוצב שכבשו. עיקר המאמץ היה באזור גבעה 16. הקרב הלך והסתבך כשמספר ההרוגים והפצועים עולה בהתמדה. המג”ד שלח את סגנו ציון זיו (זלוף) עם פלוגה א’ בפיקוד סרן יהושוע ויאטר לגבעה 17, מזרחית לגבעה 16. בשלב מסוים קיבל הסמג”ד שינוי משימה מהמג”ד שביקש ממנו לחזור אליו ולנהל את פינוי הנפגעים הרבים. פלוגה א המשיכה בדרכה לגבעה 17. על מנת להגיע לעמדות במעלה גבעה זו יש צורך לחצות שטח חשוף בין גבעות 16 ו 17. חיילי פלוגה א היו שם במדרון קדמי. בשלב זה הם החלו להיפגע ממקורות אש רחוקים יחסית ככל הנראה צלפים שנעזרו באמצעים לראיית לילה. המ”פ שוקי ויאטר נפגע במכת האש הראשונה יחד עם עוד כמה לוחמים והפלוגה נותרה ללא פיקוד. גידי לפבר, קצין טיווח ארטילרי קדמי שהיה עם הפלוגה בשלב הזה מספר כי לאחר מכת אש זו הם פינו את הנפגעים וחלק מהלוחמים המשיך לאזור גבעה 17 וכאשר התקרבו למקורות הירי החלו לנהל קרב מולם. הוא הפעיל ירי ארטילרי לתחום שבין גבעה 17 למוצב כיוון שבשלב הזה עדיין לא היו שם לוחמים של גדוד 51. הקרב בין הלוחמים בשתי הגבעות מול הסורים נמשך. בעוד הקרבות נמשכים בגבעות 16, 17 קיבלה פלוגה ב’ פקודה לבצע איגוף ולהגיע לכיוון גבעה 16 ממערב. למעשה היה צריך כוח זה להגיע לגבעה 19 אך הגיע בטעות לגבעה 24 (הר חבושית) שבה לא היו חיילי אויב. כשהבין המ”פ שטעה סבר שהוא על גבעה 22 ורק בבוקר הבין הקמב”ץ שפלוגה ב’ נמצאת בעצם על גבעה 24. בינתיים המשיך והתנהל הקרב בין לוחמי פלוגה ג’ לבין הסורים. המ”פ פסו נפצע הן בכתף והן בראש מרסיס רימון של חייל סורי שחיסל, נחבש וממשיך לתפקד ולנהל את הקרב בקור רוח ובאומץ בלתי רגיל. המג”ד דיווח למח”ט כי הקרב מורכב ומתנהל באיטיות. בעת שכוחות גדוד 51 היו בדרכם למעלה בשלב הטיפוס, עלו חיילי הסיירת דרך התוואי שיועד להם והגיעו מצפון לרכבל העליון כבר בשעה 23:00 לאחר טיפוס קשה מאוד פיזית. הם המתינו שם עד השעה 2:00 ואז קיבלו פקודה מהמח”ט לנוע. ברכבל העליון היו אמורים להיות חיילים סוריים ולכן הכוח נע בשקט למען גורם ההפתעה. הוא עלה על כיפה ששולטת על הרכבל העליון נתקל בסורים והקרב החל. אך נתקל והחל בקרב. הכוח הסתער לעבר החיילים הסוריים. בשלב מסוים בקרב מפקד הסיירת ויניק יצא עם חלק מהכוח מהחפירות של יסודות הרכבל נפגע ונהרג ויחד אתו גם החובש שלו שקפץ לחלץ אותו נפגע אף הוא ונהרג וגם הקשר שלו שניסה לחלץ אותם נפגע גם הוא ונהרג. סגן מפקד הסיירת איתן צדוק קיבל הוראה מהמח”ט להישאר באזור הרכבל העליון עם הצוות שנותר ככוח חסימה. הקרב בגבעה 16 התנהל בצורה הרואית בין הרובאים שנותרו בריאים של גדוד 51 והחיילים הסוריים כשלוחמי 51 מראים נחישות ודבקים במשימתם. למעשה היו כל כך הרבה נפגעים שהקרב בשלב הזה התנהל בצורה ספוראדית כשקבוצות קטנות של לוחמים בכל מיני מקומות בגבעה 16 מנהלות מעין קרב מקומי משל עצמן.  אחד הלוחמים מפלוגה ג’, סולימני מספר כי “הסורים בשלבים אלה לא נשברו והמשיכו להילחם תוך צעקות עידוד לעצמם. גם הלוחם צרפתי תיאר מנקודת מבטו את האירועים: “פלוגה ג’ בסיוע חיילים בודדים מפלוגות אחרות מצאה את עצמה בלילה הזה על גבעה 16 במצב קשה מאוד. לא ידענו היכן בדיוק ממוקם האויב ומה סדר גודל הכוח שלו. הפקודות והתדריכים שקבלנו לא דמו למה שהתרחש בשדה הקרב. לאויב היה יתרון עלינו בכל המובנים: הוא היה מחופר בעמדות שולטות, והיו לו נשק וציוד לראיית לילה טובים מאשר לנו בעוד שאנחנו רק עם הנשקים שלנו. הסורים הכירו היטב את השטח והיה להם ניסיון מוצלח מהקרב הראשון בו פלוגה ג’ לא השתתפה. כבר בתחילת הקרב היו לנו אבדות כבדות, היו הרוגים ופצועים. ההיררכיה הפיקודית נשברה, המפקדים נפצעו בזה אחר זה ובשלבים מאוחרים גם נותק הקשר בין הכוח הלוחם לשאר הכוחות ואם לא די בכך היה גם ירי של כוחותינו על כוחותינו שכלל גם ארטילריה”. גם הכוח מפלוגה ד שיועד לפינוי נפגעים מצא עצמו בלחימה קשה תוך כדי פינוי הפצועים והפך לכוח לחימה לכל דבר. מתאר הלוחם יואב לוי: “לאחר טיפוס קשה במעלה ההר במשך רוב הלילה, פתחו עלינו הסורים בסביבות השעה 2.00 באש תופת. כדורים שרקו מכל עבר, צעקות הפצועים נשמעו ממקומות שונים ואנו התרוצצנו לכל הכיוונים, תחילה נצמדנו לסלעים ביחד עם החובשים בניסיון להגיש עזרה לפצועים ולפנות אותם… הקרב הפך ללחימה של יחידים…חובשים נפגעו ונהרגו… ברגע מסוים שמעתי את המגיסט שהיה לא רחוק ממני בין הסלעים, צועק נגמרה לי התחמושת.  זחלתי לכיוון שלו ראיתי אחרי כמה מטרים את מס’ 2 שלו הרוג, הורדתי את המנשא (פקל 500) מעליו, ובזחילה בין הסלעים שכל הזמן כדורים שורקים בגובה של 40 ס”מ מעל הראשים, הגעתי אליו, פרקתי את ארגזי התחמושת והפכתי להיות מס’ 2 שלו. כמה מטרים מצד שמאל שלי שכב בחור אני חושב שהיה זה שלמה כהן, קיבל כדור בראש, כל המוח שלו בחוץ חשבתי שהוא הרוג, ולפתע הוא ליקק את השפתיים, מנסה לקבל אויר, הבנתי שהוא עדיין חי, אני רואה את מאיר אלבז והרצל שכני לידי. הבנו שהוא עוד חי, ופינינו אותו לאחור. עליתי שוב למעלה, בזחילה, בין הסלעים, כשכל הזמן כדורים שורקים מעל הראש, ליד סלע אני רואה חייל שניסה להתרומם וקיבל צרור ברגל, הוא נשכב וצעק אמא חובש, זחלתי לעברו, נכנסתי מתחתיו, זחלתי אתו כמה סלעים למחסה, תוך כדי ירי צלפים עלינו, ושוב אני רואה את מאיר אלבז שקרא לעוד שני חיילים ויחד עם אלונקה פינינו אותו לאחור. רק באלונקה התברר לי שזה בנצי סלמה מהמסייעת. פתאום אני רואה את עזרא לוי, קם באמוק ומסתער קדימה ולצד שמאל תוך ירי אינטנסיבי מהמותן, צעקתי לו עזרא שכב, כולם צעקו לו והוא לא הפסיק, הסורים ירו עליו כמו מטורפים, כך הוא רץ עד למחסה. כמעט בכל השלבים צעקו לנו לא להרים את הראשים. לידינו בצד שמאל היה החפ”ק , מח”ט ומג”ד. המח”ט נעמד מאחורי סלע קטן, והסורים כנראה זיהו את האנטנה מאחורה, והתחילו לירות לכיוון שלנו אש תופת, ראיתי את הכדורים ניתזים על הסלע לפניו, מישהו צעק לו , לשכב או לרדת במקום והוא לא עשה זאת, לפתע שמעתי צעקות המח”ט נפצע, אלונקה למח”ט. היינו בשטח נחות, לידי שכב המ”כ שלי מאיר ראדה, שסיפר לי כל הזמן על אחיו הצנחן מיכאל שנמצא בסיני, והוא אמר לי לא להרים את הראש, כדורים שרקו וניתזו לכל עבר, ושוב צעקה של המגיס”ט נגמרה לי התחמושת. מאיר ראדה אמר לי לך תביא לו תחמושת, ושוב זחלתי, נאחז בציפורניים בקרקע, דילגתי, ימינה ולמעלה, לקחתי ממס’ 2 שלו ששכב הרוג לידו, את מנשא התחמושת שלו, פרקתי את החבלים של ארגזי התחמושת, וארגז ארגז הגשתי לו, הוא שוכב יורה בהם ומקלל אותם, שכבתי לידו ואני מנסה עם העוזי שלי לירות לעברם, הוא אמר לי אל תירה הכדורים שלך נופלים בדרך, כי הנשק שלך מחוץ לטווח. ביקש ממני: שכב לידי ותנסה לאתר לי אותם אני לא רואה אותם הם מאחורי הסלעים. פתאום קיבלנו מטח של צרורות המא”ג עף הצידה והוא נהרג במקום. תפסתי מחסה מאחורי סלע, כשלפתע אני רואה מטווח של כמה מטרים חייל סורי מתרומם עם רימון ביד, מנסה להחליף עמדה ונעמד, רוקנתי עליו כמעט מחסנית שלמה והוא לא נפל, הוא נעמד קפא סחטתי את ההדק שוב פעם, ואז הוא נפל הבנתי שהוא זה שירה במגיס”ט. התגלגלתי שמאלה ולמטה חיפשתי את מאיר ראדה, מאיר כבר התקדם קצת וצעק לי לשכב לידו. אמרתי לו שהמגיס”ט נהרג, הוא אמר לי כולם נפצעים ונהרגים, גם המח”ט נפצע, ולא להרים את הראש. משמאלנו קם עוד לוחם לעבר המח”ט גם הוא קיבל כדור ונפל, לפתע מאיר התרומם אני לא יודע אם להסתער קדימה או לפנות את המח”ט וקיבל כדור בלב, ונפל. אחרי כמה ניסיונות להגיע למח”ט הצליח הרצל שכני ועזרא לוי להגיע למח”ט לפנות אותו, אני לא זוכר אם גם אני פיניתי אותו כי גם המג”ד נפצע, היו המון פצועים והרוגים…”  לפלוגה ד היו 2 הרוגים בקרב זה – המ”כ מאיר ראדה והחובש ברוך יוסף.

האש הארטילרית שהזכיר צרפתי הופעלה לפנות בוקר, כללה ככל הנראה גם אש סורית כיוון שחיל האוויר הפעיל מטוסים על מנת לשתק ארטילריה זו. כאשר הקרב הפך לצמוד ולא מאורגן לאחר פציעת המח”ט והמג”ד על מנת לסייע ללוחמים בגבעות 16הסמג”ד זיו (זלוף) מציין כי עוד לפני שהופעלה אש זו, בשעה 5:00 בבוקר, דקות ספורות לפני שנפצע המח”ט היו לגדוד 51 כבר 43 הרוגים ו 87 פצועים זאת מתוך כ 190 לוחמי הגדוד, כך שלמעשה מרביתו כבר הושבתה ונותרו כמה עשרות בכל הפלוגות יחד מפוזרים בשטח וחלקם בחוליות קטנות ומנותקות. קודם לכן, בזמן שכוחות גדוד 51 וכוח הסיירת עלו רגלית, נע גם כוח העתודה, גדוד 17 בפיקוד דוד (דוביד) כץ על שתי פלוגותיו בליווי הטנקים בקצב של כוח רגלי. איתן ירון, סגנו של דוביד פיקד על כוח החוד שנע ראשון. מפקדי שתי חוליות החוד היו שמי מפקדי פלוגות מבסיס האימונים החטיבתי: איתן ברושי ואלי איצקוביץ’.  דוביד חשש ממארבים לצדי הדרך ולכן הלכה על המדרון מעל הכביש החצוב בהר חוליה רגלית כ 50 מטר לפני שיירת הזחל”מים והטנקים לכל מקרה של התקלות. באזור הר חבושית נוצר קשר עין בין כוח זה לרכבל העליון. על הכביש נפרשה שרשרת מוקשים וכשהכוח פינה אותה החלו הסורים לירות מאזור הרכבל על השיירה הממונעת, אש ממקלעים ומתותחים ללא רתע (תול”ר). אחד הכלים עלה על מוקש כשניסה לבצע עקיפה.                 

בשלב זה קיבל המג”ד כץ פקודה מהמח”ט לקחת פלוגה ולעלות עם הכוח רגלית לכיוון המוצב. עקב המצב הקשה בקרב. הוא לקח פלוגה הומוגנית של קורס מכים, העביר את הפיקוד על השיירה הממונעת לסמג”ד איתן ירון שהמשיכה לנוע לאורך הכביש. כ 300 מטר לפני הרכבל העליון נפתחה על הכוח הממונע של ירון אש תופת טנק הדחפור חטף פגז נ”ט לפני שהסיירת השתלטה על אזור הרכבל. כל מפקדי הטנקים בכוח של איתן ירון נפגעו מאש סורית. הכוח הצליח להזיז את טנק הדחפור ולפנות את הציר לשאר הטנקים אך לא היה ברור מהיכן יורים וכל מי שהרים את הראש מעבר לטנקים חטף כדור. במהלך ההתקדמות האיטית נפגע אחד ממפקדי חולית החוד אלי איצקוביץ’. איתן ירון התקדם וזיהה אותו וקצין נוסף – דרור בן ארויו שוכבים לצד הדרך. אלי היה פצוע. הכוח בפיקוד ירון התקדם מעט הלאה ואז עלה טנק על מוקש ולא יכול היה להתקדם. הכוח ניסה לחלץ את הטנק הפגוע אך תחת אש כבדה זה לא צלח. ברגעים אלה חטף כוח החוד בעיקר אש תופת והתקדמותו נעצרה עד שהסיירת השתלטה על אזור הרכבל העליון לאחר שמפקדה נהרג. אבל ירון הבחין באש סורית מהמצוק הדרומי של הרכבל בו היו כוכים בסלעים והורה לטנקים תוך תיאום עם כוח הסיירת לירות לכיוון כוכים אלה. תחילה הופסק הירי מחשש לפגיעה בלוחמי הסיירת ואחר כך חודש בתיאום כשבשלב הזה מנהל את לחימת החטיבה יואב לוי קצין האג”ם עקב פציעתם של אמיר דרורי ויודקה פלד קודם לכן. עם ירי טנקים זה הושתקו מקורות הירי מדרום לרכבל העליון והכוח הממונע בפיקוד ירון בעצם סיים זמנית את משימתו – פתיחת הציר עד הרכבל העליון וחבירה עם הסיירת.  

בינתיים, בזמן התרחשות האירועים בכוח הממונע, נע הכוח הרגלי של גדוד 17 בפיקוד דוביד  על הציר עד עיקול הטנק ומשם המשיך עד שיפולי גבעה 16. בדרך פגש הכוח את סמג”ד 51 ציון זיו (זלוף) שכאמור ריכז את הורדת הפצועים שזרמו כל הזמן לאחור. כשהגיע הכוח לאזור גבעה 16 פגש המג”ד כץ את המח”ט שאמר לו שגדוד 51 מצוי על מדרון גבעה 16 והמשימה שלו היא לחלץ את לוחמי הגדוד ולפנות את הפצועים. הכוח החל בתנועתו לביצוע המשימה. המג”ד כץ הבין תוך כדי תנועה מהדיווחים של סמג”ד 17 איתן ירון כי מרבית מפקדי הטנקים נפגעו על ידי צלפים כיוון שהיו חשופים בצריח. אבי פרץ מעיד שהצוות שלו שמנה 10 לוחמים נקלע לחילופי אש קשים עם כוחות סוריים שריתקו אותו למקומו ואז הגיע אליהם המג”ד פלד שארגן הסתערות לעבר העמדה הסורית אך זו נבלמה כששני לוחמים נהרגים ומרבית הצוות פצועים. אלה שלא נפגעו פינו את הפצועים לאחור ובינתיים פרץ המשיך להתקדם כשאתו רק לוחם אחד. בעזרת רימונים שנשא בתרמיל הצליחו הוא והלוחם הנוסף לאחר קרב עיקש לנטרל את העמדה הסורית.           

המג”ד פלד דיווח מעט לאחר מכן בסביבות 05:00 כי הוא נמצא לבד על גבעה 16 וככל הנראה אין בסביבתו שום מסגרת. בכאוס ששרר הוא לא ידע שיש עדיין לוחמים בודדים על גבעה זו, ביניהם מוטי לוי, מיקי דהרי, המ”פ יגאל פסו ועוד 2-3 לוחמים המח”ט דרורי נפגע בסביבות 05:15 כשהציב רתק מכוח העתודה והספיק להעביר את הפיקוד למג”ד 51 יודקה פלד שלא היה מודע לכך שבראש גבעה 16 הייתה קבוצה קטנה של לוחמי גדוד 51 שלחמו כל הלילה והמשיכו לנהל קרב עיקש והרואי מול הסורים ממרחק של מטרים ספורים כנגד כוחות מצומצמים של צלפים סורייםהיו אלה לוחמי הצוות הראשון המוביל של פלוגה ג’ והם כללו את המ”פ יגאל פסו, דוד צרפתי, אוהלי עודד ואלישע פרזמה. איתם היה גם סמל אברהם פרץ. כמה דקות לאחר מכן נפגע גם המג”ד פלד. בשלב זה, מרבית שדרת הפיקוד של גדוד 51 נפגעה ואת הפיקוד נטל קצין האג”ם החטיבתי יואב גולן את הפיקוד שהפעיל את אותה אש ארטילרית עזה שהוזכרה קודם על שיפולי גבעה 17 לכיוון מוצב החרמון. ועל מוצב החרמון. דוד(דוביד) כץ שהגיע עם לוחמי גדוד 17 פרס את הפלוגה על מנת לחפות על לוחמי גדוד 51 והחל בניסיון שלא ממש צלח לפנות נפגעים שהיו במדרון קדמי של גבעה 16. הוא הורה לשני רתקים להתמקם ואלה החלו לירות ונחשפו על ידי הסורים שהיו כזכור מצוידים באמצעים לראיית לילה וירו בחזרה עליהם. מהירי הזה נפגעו מספר לוחמים ברתק, בין היתר נהרג המ”מ איתמר ירון כשניסה לעזור לאחד הפצועים ברתק שלו תחת אש. על כך קיבל את עיטור הגבורה לאחר נפילתו. דוביד זוכר את אש הארטילריה כהפגזה עוצמתית ביותר שהתנאים בשטח – סלעי הטרשים – מסייעים בהפצת רסיסי הפגזים לכל עבר. לא ברור אם וכמה נפגעו ממנה לוחמי גדוד 51 כיוון שהיא הייתה מתואמת עם הקט”ק גידי לפבר שהיה עם לוחמי פלוגה א בגבעה 16 ולטענתו אש זו הונחתה תוך בקרה לא להתקרב אל הלוחמים. בשעה 05:36 דיווח מ”פ ג’ יגאל פסו על מספר גדול של פצועים. בהמשך לאחר שפסקה הארטילריה הביע פסו את כעסו הרב בקשר על הארטילריה שממנה נפגעו חלק מהלוחמים ועל כך שלא הגיעה תגבורת. דקות אחדות לאחר מכן שוחח פסו עם דוד צרפתי ויצא לבצע איגוף ביחד עם סרי סעדיה שהיה הקשר שלו. פסו ירה מהאיגוף וגרם לבהלה אצל הסורים. כאשר חזר מהאיגוף נפגע מאש כוחותינו שסברו בטעות כי זה חייל סורי. לאחר הפציעה נשמע יגאל פסו שוב מביע את כעסו בקשר על הארטילריה. הוא יצא פצוע להסתערות על צלף סורי שהיה בתוך שוחה, אחד משני צלפים שהיו בסביבתו וגרמו לנו נפגעים רבים. תוך כדי ההסתערות נורה על ידי צלף סורי ונהרג. צרפתי חיסל את הצלף הזה דקות ספורות לפני הגעת הכוחות מגדוד 17. כעת נותרו על גבעה 16 רק צרפתי ואברהם פרץ ואלישע פרזמה שהמשיכו בלחימה לבדם.  כמה עשרות מטרים מזרחית להם נותרו הלוחמים מוטי סולימני ויהורם אפרתי. מעט לאחר מכן, הצטרפו הלוחמים צרפתי ופרץ. הקשר יוסף אבוטבול ונהרג סמוך אליהם.

בשלב מסוים נפגע מכשיר הקשר של מג”ד 17 דוד כץ ולא היה לו קשר עם מפקדת החטיבה, לכן הוא זחל לעמדת הפיקוד משום שלא הבין מה קורה ומדוע ממתינים זמן רב כל כך מבלי לעשות כלום. כץ פגש את קצין האג”מ והתעדכן ממנו שמגד 51 נפצע ושרמ”ט הפיקוד הורה להחזיק בגבעה ולהמתין שהצנחנים הנעים מכיוון החרמון הסורי, יכבשו את מוצב החרמון הישראלי מאחור. כץ גם הבין מקצין האג”מ שהארטילריה הנופלת על גבעה 16 היא בכלל שלנו.

דוד (דוביד) כץ החליט שלא יתכן שגולני ינסו פעמיים לכבוש את החרמון ולא יצליחו. הוא ביקש מקצין האג”מ להפסיק את הארטילריה והודיע לו שהוא מתקדם לכיוון המוצב. כץ מתאר שתפקד בתנועה זו הזו כמ”פ וברגע שהכוח שלו קם והחל להתקדם עם 2 מחלקות של גדוד 17 כשבצמוד אליהם הצטרפו החיילים הבודדים מגדוד 51 שהיו על גבעה 16, אלישע פרזמה צרפתי ואברהם פרץ שנטל גם מכשיר קשר שנותר כנראה מאחד הנפגעים ונשא אותו על גבו. הכוח הסורי נשבר. חייליו ששהו בזוגות בעמדה, החלו לברוח מהעמדות שבנו במשך שבועיים בהתחפרות ובהצבת אבני כמסתור וחלקם נפל בשבי בידי הכוח המתקדם. הכוח בפיקודו של דוד (דוביד) כץ התקדם בלא שנורתה אף ירייה על מנת לסיים את הקרב בגבעה 16 ולהשתלט על גבעה 17. לכן, לאחר קבוצת הפקודות שנתן על גבעה 17 החל הכוח בראשותו לנוע אל המוצב ללא התנגדות. לוחמי גדוד 51 לרבות הסמג”ד ציון זיו הצטרפו למתקדמים. הכוח הממונע שהיה בעתודה הפך להיות בין הראשונים עקב התקדמותו על גבי הרכבים והצטרף לתנועה לעבר המוצב. אחד מחיילי גד’ 51 שהצטרפו לגד’ 17 והיה ברשותו דגל גולני, הניף את הדגל על תורן אנטנת מוצב החרמון הישראלי. מג”ד 17, דוד (דוביד) כץ דיווח בקשר: “תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני”. במשפט זה ביטא את תחושתו לגבי שיתוף הפעולה של כל כוחות החטיבה בקרב החרמון.

אחרית דבר:

קרב החרמון גבה מחיר כבד בהרוגים ופצועים. אצל חלק מהפצועים שהחלימו נותרה צלקת נפשית עמוקה. הקרב הוכיח שוב ושוב את מסורת גולני מיום הקמת החטיבה כפי שבאה לידי ביטוי לאורך הזמן ובכל הגזרות: דבקות במטרה, נחישות, גבורה, הרצון לסיים את המשימה בכל מחיר וערך רעות הלוחמים כפי שבא לידי ביטוי ברצון לסייע לחבר בלחימה ולחלץ חבר פצוע תחת אש תוך סיכון חיים.

 

11. חטיבת גולני במלחמת ההתשה: 24/10/1973 – 31/5/1974

הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים נכנסה לתוקף ב 24/10/1973. בחצי השנה שאחריה, עד לנסיגה מהמובלעת הסורית לקו הסגול בעקבות הסכמם ההפרדה שנחתם עם סוריה ב 31/5/1974 עסקו יחידות החטיבה השונות הן באימונים והן בתעסוקה מבצעית, כשגזרות התעסוקה היו בתקופה זו רק במובלעת זו.  בפעילויות אלה במהלך מלחמת ההתשה נפלו ונפצעו לוחמים שהתווספו על אלה שנפגעו במהלך המלחמה עצמה. בתקופה זו שהו כל גדודי החטיבה לסירוגין במובלעת הסורית בעיקר במוצבים כשהם מבצעים בעיקר משימות של בטחון שוטף דהיינו שהייה במוצבים, תצפית לעבר האויב וסיורים או מארבי מנע בגזרות בהן שהו ומידי פעם גם תקיפות יזומות של כוחות סוריים בבסיסיהם או בעמדותיהם. לרשימת החללים והפצועים במלחמה נוספו אלה שנפגעו בעיקר מאש ארטילרית סורית כבדה שהונחתה על כל הכוחות מידי יום. כוחותינו הגיבו ב “ימי קרב” יזומים בהם הסתייעו בטנקים ובתותחים שירו מהמוצבים לעבר הסורים שבמקרים רבים נפרסו כמה מאות מטרים מול מוצבי הכוחות.  במרבית המוצבים שהיו מאולתרים תפסו הלוחמים מחסה מההפגזות בתוך טנקי T-34 סוריים שנלקחו שלל.  בין שהייה אחת לשנייה, עסקו הגדודים והסיירת באימונים.

גדוד 12

בפיקוד סא”ל גדעון המאירי שהה במהלך ההתשה במזרעאת בית ג’ן בו לחם במלחמה, ובהמשך לסירוגין באזור אום בוטנה. הפעילות המבצעית כללה שמירה על הקיים, סיורי לילה ותשמועים לכיוון הסורים על מנת לוודא שהם לא הולכים להפתיע את הכוחות בכפר וכן סיורים על הרכסים באזור בעיקר לכיוון הכפר בית-ג’ן מערבית למזרעת בית-ג’ן לשם איתור תצפיות סוריות. בהמשך תפס הגדוד את גזרת אום-בוטנה כאשר מלחמת ההתשה כבר הייתה בעיצומה. כאן המטרה הייתה להחזיק בקטע מול מוצב 109 מזרחית לקו הסגול ולחסום את הציר הדרומי של המובלעת עד אזור תל מסחרה. בסוף התקופה, סמוך להסכמי ההפרדה שהה הגדוד הן באזור אום בוטנה והן בגזרת מזרעאת בית ג’ן.  לגדוד היו מספר חללים ופצועים בתקופה זו כולל מ”פ מסייעת מולי באור שנהרג יום לפני שהשתחרר מצה”ל.

גדוד 13

בפיקוד סא”ל זאב אונגר שהה בתעסוקה מבצעית במלחמת ההתשה מספר פעמים ובמספר מקומות. אחד המרכזיים בהם תל-שמס בו התמקמה מפקדת הגדוד והפלוגות השונות שהו במספר מוצבים באזור. בנוסף שהתה אחת הפלוגות לסירוגין גם באזור החרמון. הגדוד עסק בפעילות בטחון שוטף של אחיזה בקו של השטח שנכבש במלחמה בשלב ההבקעה לסוריה.  כוחותיו כמו גם מימשו את תפיסת הקו של המח”ט אמיר דרורי (שיושמה בכל הגדודים) כי הכוחות המגינים על הקו אינם יכולים להיות סטטיים אלא ליזום. וכך, יזמו כוחות המוצבים של הגדוד כמעט מידי ערב סיורים ומארבים דינמיים אל תוך השטח הסורי. מידי פעם גם ירו בסיורים כאלה על ריכוזים סוריים. עיקר. כוחות הגדוד ספגו הפגזות כבדות בעיקר על תל שמס אך גם על הפלוגה בשיא החרמון או במוצב הפיתולים. הפגזות אלה גבו מחיר יקר של מספר לוחמים שנהרגו בהן.

גדוד 51

בפיקוד סא”ל יהודה (יודקה) פלד הוקם ברובו מחדש לאחר המלחמה מאחר ולמעלה משני שליש של מפקדיו ולוחמיו נפגעו במלחמה. הגדוד עסק לסירוגין בפעילות מבצעית במספר גזרות: חרפא, מזרעאת בית ג’ן , תל ג’בא, תל אל-מאל, חן ארנבה, חמרית. מיד לאחר המלחמה, בעוד הפלוגות מלקקות את פצעיהן, ביצעה פלוגה ד פעילות אבטחה עבור חיל ההנדסה שביצע מיקוש בדרום המובלעת בגזרת אום בוטנה מדרום לתילים מסחרה ותל אל מל.  כמו בשאר הגדודים, היו לוחמי הגדוד נתונים לאורך כל מלחמת ההתשה להפגזות כבדות שהסבו להו חללים ופצועים שהתווספו על אלה שנפגעו במלחמה. הגדוד שהה בין שתי אוגדות כך ש”זכה” למנה גדושה של הפגזות. גדוד 51 קיבל את גזרת חרפא כאשר בחודשים הראשונים נשאה פלוגה ד בנטל הפעילות. בין היתר קבעה הפלוגה עובדה כאשר נתבקשה לתפוס מקום סמוך לכפר מקרוסה על מנת שהאום יראה עד לאן הגיעו כוחות צהל בסיור שערך. במקום הוקם מוצב 14 שהיה בהמשך למוצב המופגז ביותר בגזרה. הפלוגה הקימה עוד 2 מוצבים – 12,13 תחת הפגזות בלתי פוסקות ושהתה בגזרה כ 3 חודשים תחת מלחמת התשה קשה, שבמהלכה נהרג סמל המחלקה יגאל קורמס .

הגדוד לא הסתפק בישיבה בגזרות השונות אלא הפעיל סיורים חודרים, מארבים ומידי פעם פשיטות: פלוגה ב’ בפיקודו של איתן צדוק פשטה על מוצב המצוי בין תל חרה לתל מאל. המוצב הזה הטריד מאוד את כוחות הפלוגה: אנשיו טיווחו ירי ארטילרי וירי טנקים לכיוון המוצב הפלוגתי יום יום. לאחר שקיבל אישור, לקח אתו איתן כ 10 לוחמים בגלל הרצון לנוע בשקט ככל הניתן לפשיטה על המוצב. הכוח נע בשקט כשהוא מפלס דרכו בשדות המוקשים הן שלנו והן של האויב. התנועה הייתה קשה ככל שהכוח התקרב אל היעד- מדובר בשפכי בזלת בלג’ה שהם טרסות / גבעות בזלתיות באי סדר ובגבהים שונים. הכוח נדרש לעלות לכיוון המוצב הסורי כשהוא מטפס טרסות כאלה בגבהים של 5 – 10 מטרים מה שהכביד על התנועה. בנוסף לכך ערפל כיסה את השטח והקשה עוד יותר על ההגעה אל היעד. איתן הצליח להביא את הכוח אל נקודת ההיערכות והוריד צוותי רתק ואז עקב הערפל לאחר מטרים ספורים ממש נתקל מקרוב בשומר של המתחם. הכוח ירה ראשון והשמיד את חיילי המוצב שיצאו ממקום שנתם. לאחר מכן בוצע פיצוץ של המתחם בעזרת חומרי חבלה. הכוח נסוג חזרה לשטחנו בתוואי דרך שונה מזה שהגיע בו וחזר ללא נפגעים.

הזמן בין הפעילויות המבצעיות השונות נוצל לאימונים ולהתארגנות של הפלוגות לאחר המלחמה בה נפגעו רבים מלוחמיו. כחודש לפני סיום מלחמת ההתשה, באפריל 74 פורקה פלוגה ד ולוחמיה פוזרו בין הפלוגות השונות, בין היתר שובצה אחת המחלקות בפלוגה המסייעת בה קלטו לוחמיה את נשק הדרגון (טיל נגד טנקים) שהוכנס אז לשימוש בצה”ל. 

גדוד 17

עסק בהתשה בפעילות בטחון שוטף תחילה בגזרת מזרעאת בית ג’אן ובסוף תקופת ההתשה אייש הגדוד את תל שמס.

סיירת גולני 

השתתפה בפעילות מבצעית במובלעת הסורית במספר גזרות. בתחילת מלחמת ההתשה עסקה בסיורים ומארבים שונים במובלעת הסורית. באפריל 1974 קיבל מודי בן שח את הפיקוד עליה74. הפעילות הראשונה בפיקודו הייתה פשיטה על מוצב “התולר” הסורי במובלעת. קדמו לפשיטה זו שני ניסיונות של היחידה לביצוע המשימה שלא צלחו. במוצב זה הוצב תותח תול”ר שממנו ירו הסורים על כוחותינו. המוצב הסורי היה ממוקם באזור שבו תפרוסת צפופה סלעי הלג’ה הבזלתיים ששיבשו את השדה המגנטי באזור ולא ניתן היה להסתייע במצפנים על מנת לנווט שם. כוח הסיירת מצא שיטות שונות להזדהות והתמצאות על מנת להגיע למוצב. הכוח שמנה 6 לוחמים זחל כשעתיים באזור שהיה שדה מוקשים מבלי לדעת שהוא כזה. הם הצליחו להגיע לעמדות הירי שנקבעו להם בתוך המוצב ופתחו באש. כל אנשי המוצב נהרגו חוץ מאחד שנמלט ונתפס כשבוי בידי כוח חסימה שהוכן מראש. בדרך חזרה הייתה לכוח היתקלות נוספת עם חיילים סורים שכללה חילופי אש ללא הסתערות.

חיילות החטיבה

בכל תקופת מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שבאה אחריה נודעה חשיבות רבה לפעילויות שונות שעסקו בהן חיילות החטיבה בפיקוד סגן ורדה פומרנץ (שהועלתה לאחר המלחמה לדרגת סרן). הבנות מילאו תפקידים בכל היחידות: מפקדת החטיבה, הגדודים והסיירת. בזמן המלחמה שהו הבנות בעיקר בבתי החולים בצפת, רמב”ם ועפולה. הן תרמו רבות בסיוע בבתי החולים: מעבר לביקור הפצועים סייעו ברישום בזיהוי ובסיוע למשפחות הפצועים. בתקופה זו הוקם בראש פינה, בבית של אחת המשפחות מהמושב מעין מרכז לארגון חבילות ודברים שונים לחיילים (שאינם חומרי לחימה). שם היה מאורגן בשעות הערב רכב עם ציודים וחבילות שהיה עולה למחרת ופורק את תכולתו בין יחידות החטיבה. במלחמת ההתשה הארוכה עד סוף מאי 1974 זה הפך לעניין קבוע. בנות החטיבה שהו מרבית התקופה במפקדת החטיבה בג’ובאתא אל חשב וסייעו מאוד כפקידות, טלפניות ובעבודות שלישות שונות. אחת המשימות החשובות בהן נטלו חלק היה לא נעים בכלל אבל חובה: ביקור אצל המשפחות השכולות. בתקופה זו לא היה למעשה תפקיד רשמי שהגדרתו: “קצינת נפגעים” והחיילות שביקרו בבתי המשפחות ביצעו תפקיד זה הלכה למעשה. החיילות טיפלו גם בהרבה אירועי סעד בניצוחה של קצינת הסעד סרן רותי פרנק שכן לוחמים שבאו מבתים שהתקשו כלכלית יצאו אך מעט ולא היו יכולים לסייע למשפחתם בתקופה קשה זו.  יהודה (יודקה) פלד, מג”ד 51 זוכר ומוקיר את שירותן באומרו כי הן אינן מתארות לעצמן כמה חשוב היה תפקידן ובאיזו מידה סייעו לתפקוד היחידות השונות. 

ואלה שמות חללי החטיבה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה:

גדוד 12

סמ”ר אורן אורנשטיין איתמר

סמל אהרון אצלן

סגן באור שמואל

רס”ן בר סבר אהוד

סגן גברון פנחס

סגן דהן אלי

רב”ט יעקב הס

סמל חביב אליהו

רב”ט חדד יגאל

סמ”ר כהן-טוויל אליהו

רב”ט ליניק יונה

סרן מנסור מנסור

טוראי ניסים אברהם

סגן רובינשטיין אליעזר

רב”ט רוזנברג יחיאל

סמל רוזנשטיין אלכסנדר

סמל רייפר מיכאל חיים

סא”ל שחר יעקב

רס”ר שכטר מנחם

גדוד 13

רב”ט אדרי אברהם

רב”ט אזולאי יצחק

רב”ט אלבז אברהם

סמל אליעזר סיילס תמיר

סמל ביטון דוד אליאס

סרן בן גרא אהוד

סמל בראשי יגאל

רב”ט ברמי ברנרד

סמל זילברמן שלום

סמל חכם חיים

סמל חפר און

סמ”ר טל אמיר

סמ”ר טוביה יעקב

רב”ט לוזיה מרדכי

רב”ט לוי עזיז

סרן לינצנברג אלון

סגן פונק חגי

רב”ט פחימה שמעון

רב”ט צרויה משה

סמל קלינוט שלמה

רב”ט שבילי דניאל

סמל שלום יצחק

סרן שניאור אפרים

גדוד 51

סמל אבוטבול יוסף

סמל אהלי עודד

רב”ט אוחנה יוסף

רב”ט אשרי אביהו

סמ”ר בוסקילה חיים

סמל בוקי שלמה

רב”ט ביזאוי אלי

סמל ברוך יוסף

סמ”ר ברייננברג ראובן

רב”ט גולדברגר אמנון

סרן גור אריה גבריאל

סרן גרוס יוסף

סמ”ר דהאן עמרם

סמ”ר הס עודד

סמ”ר הררי גיל

סמל וייס אהרן

סרן ויאטר יהושוע

סמל וינברג משה

סגן זוסמן גבי אברהם

סמל חורש אלברט

סמל חיגר שלמה

רב”ט חיים יעקב

סמ”ר חכם אליהו

סמל חממי יהודה

סגן טאו שמחה

רב”ט טימסית משה

רב”ט ינאי נחשון

סרן ירמיהו ירמי נטל

רב”ט ישראלי כרמל

סמל כהן יהושוע

רב”ט כהן שלמה

סמל כלפה אלעזר

רב”ט לוי אליהו

סמל לרר אוריאל

רב”ט מחדון ישראל

סמל מחלוף דוד

סמל מלקר חנן

רב”ט נהון שבתאי

סמ”ר נורי בנימין

רב”ט סגל שאול

סמל סליקטר דוד

סמל עגיב ראובן

סמל עוזרי שמואל

רב”ט עזרא יורם

סמל פליישמן יוסף

סרן פסו ניסים-יגאל

סגן פצ’ניק יוסף

סמ”ר פרידקס נחמיה

סמל פרנקל משה-אברהם

סמל פרץ אברהם

סמל פרץ דוד

סמל פרץ ציון

סמל צדיקיאן הרצל

רב”ט קדוש ציון

סמ”ר קורמס יגאל

סמ”ר קרימר שלמה

רב”ט ראדה מאיר

סמ”ר רוזנטל דב

סמ”ר רונן דן

רב”ט ריחני יחזקאל

 

גדוד 17

רב”ט אבישי רפאל צבי

רב”ט ביטרמן משה אריה

רב”ט בן ברק זוהר

רב”ט גלנטי משה

רב”ט גרינשטיין עומר

סא”ל דרור דב

רב”ט וזה אריה

רב”ט זיתן נועם

סגן ירון איתמר

רב”ט ירקוני ישי

סמל לזר אלימלך

רב”ט מועין חלבי

סמל מלחי אריה

רב”ט משולם אברהם

רב”ט סעדיה יצחק

סגן פלטי שי

רב”ט פרישתא איוב

רס”ל פרץ דוד

רב”ט שוחט ידיד

רב”ט שטרקשל מיכאל

סמ”ר שמולה יואב

רב”ט שפירא יאיר

סיירת גולני

סמ”ר אלחנני אהוד

סמ”ר בין נמרוד

סמל גונין יעקב-שלמה

סמ”ר הרן חיים
רס”ן ויניק שמריהו

רב”ט וסרמן יורם

סמל זילברשטיין פסח

סמ”ר יניב אלכסנדר

סמל יצחק יהודה

רב”ט ליטן גלעד

סמ”ר מנחם נמרוד

סגן סלע שמואל

רס”ל פילשטיין עזרא

סמ”ר פלדמן אברהם

סמ”ר פלונסקי איתן-צבי

רב”ט שטיין ראובן חיים

 

בסיס אימונים חטיבתי 

סגן שני נעמן

סמל סעיד אריה

מפקדת החטיבה

סא”ל אליעז ראובן

סגן בוסקילה חיים

סג”מ טבוך שלמה

 מסופחים לחטיבת גולני

רב”ט אביטל שלום

סמל בן זכריה מתתיהו

סמל פוליטי ראובן

סמל פלנטר אופיר

סמל רוזן מרדכי

 

יהי זכרם ברוך

דילוג לתוכן