7. חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה

מבוא

צבאות מצרים וסוריה הפתיעו את צה"ל כשפתחו במלחמה ביום הכיפורים, ב 6/10/1973  סמוך לשעה 14:00.  חטיבת גולני כולה לחמה במלחמה קשה זו בצפון רמת הגולן. בטרם נפנה לתיאור פעילויות הכוחות השונים, להלן רקע קצר.

7.1 הפעילות במלחמה בין ה 6/10/1973 עד הפסקת האש 24/10/1973.

א.  הרקע למלחמה

כשדנים ברקע למלחמת יום הכיפורים יש להבחין בין הסיבות למלחמה לבין נסיבות פרוץ המלחמה. הסיבות הן הגורמים הכלליים שנמשכו זמן רב לפני המלחמה. הנסיבות הן הגורמים המידיים לפרוץ המלחמה באותם ימים (ספטמבר – אוקטובר 1973).

הסיבות לפרוץ המלחמה.

הגורם העיקרי- רצונן של מצרים וסוריה להשיב להן את כבודן לאחר ההפסד במלחמת ששת הימים זאת לאחר שמצרים איבדה את סיני וסוריה איבדה את רמת הגולן. מדינת ישראל לא ניהלה תהליך מדיני ממשי עם מדינות ערב שיכול היה להניב הסכם שלום. נשיא מצרים, אנואר סאדאת סבר שאם יפתח במלחמה יביא הדבר למשא ומתן מדיני שבסופו תיסוג ישראל מסיני.

נסיבות פרוץ המלחמה: הגורמים המידיים

 1. בעיות פנימיות במצרים-המצוקה הכלכלית, חברתית ופוליטית הניעה את הנשיא סאדאת ליזום מלחמה נגד ישראל בתקווה שלאחר המלחמה ייווצר מצב שיאפשר פתרון מצוקותיה של מצרים. 

סאדאת היה צריך להוכיח את עצמו במצרים ומחוצה לה, לאחר מותו של הנשיא הנערץ נאצר. סאדאת קיווה שמתקפה על ישראל תגביר את הפופולאריות שלו בתוך מצריים.

2.  בתחילת שנות ה-70 התרחש משבר האנרגיה-העולמי: עלייה במחירי הנפט. משבר זה חיזק את מעמדן של מדינות הנפט הערביות והוסיף להן את הביטחון העצמי הנחוץ כדי לתקוף את ישראל.

3.  השפעת המלחמה הקרה – בראשית שנות ה-70 הפך המזרח התיכון אחד ממוקדי המאבק בין המעצמות, בריה"מ וארה"ב , במסגרת המלחמה הקרה. בריה"מ תמכה במדינות ערב באמצעות נשק , מודיעין מתקדם, ושלחה יועצים צבאיים. בריה"מ עודדה את מצריים וסוריה  לצאת למלחמה נגד ישראל, והגבירה אצלן את התחושה שבידיהן לנצח את ישראל. במצרים החלה תפנית לאחר מותו של נאצר. סאדאת נטה יותר מערבה וב-1972 סילק אלפי יועצים ומומחים סובייטיים, ובני משפחותיהם ממצרים. למרות זאת, על מנת לא לאבד את מעמדה  במזרח התיכון תמכה בריה"מ במצרים וסוריה וסיפקה להן נשק. ארה"ב ,(בעיקר קיסינג'ר – היועץ לביטחון לאומי) ,חתרה לחיזוק השפעתה במזרח התיכון על חשבון בריה"מ. ארה"ב הייתה מעוניינת במלחמה בין ישראל למצריים, בתקווה שאחרי המלחמה מצרים תעבור להשפעתה של ארה"ב (במקום  ההשפעה הסובייטית). פינוי משפחות היועצים הסובייטיים: בסוריה ובמצריים היו מאות יועצים סובייטיים (רוסים). בימים שלפני המלחמה פונו משפחותיהם. זה היה סימן מודיעיני ברור לעליית המתח בין המדינות.

 4. המלחמה נקראת "מלחמת יום הכיפורים", כי היא התחילה ביום זה. ישראל ורוב החיילים צמו ביום הכיפורים. תחושת הקדושה ביום הזה מנעה מהחיילים והצבא לחשוב שיתכן מצב של מלחמה ביום הקדוש.

ב. מצבת כוחות צה"ל ברמת הגולן ערב המלחמה.

ערב מלחמת יום הכיפורים, עדיין לא האמינו בצמרת המדינה וצה"ל כי למחרת תפרוץ מלחמה כוללת. ההערכה הייתה כי לכל היותר יפרצו מעשי איבה בקנה מידה מקומי. היערכות הכוחות הייתה בהתאם. על מנת להבין את גודל ניצחון כוחותינו, להלן סדרי הכוחות.

כוחות צה"ל:

אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן שכללה:

  • שתי חטיבות שריון  סדירות (טנקי שוט-קל) – חטיבה 7 בפיקודו של אל"מ אביגדור (יאנוש) בן גל, וחטיבה 188 בפיקודו של אל"מ יצחק בן שוהם.
  • חטיבת גולני בפיקודו של אל"מ אמיר דרורי.
  • אגד ארטילרי בפיקודו של אל"מ בני ארד.

חטיבות מילואים:

  • חטיבת מילואים שריון 679 בפיקודו של אל"מ אורי אור (טנקי שוט-קל) .
  • חטיבת מילואים צנחנים בפיקודו של אל"מ חיים נדל (הצטרפה לקרבות ב 10 לאוקטובר).
  • גדס"ר 134 (אוגדתי) בפיקודו של רס"ן חנני תבור שכלל טנקים ונגמשים.

   אוגדת מילואים 210 בפיקודו של האלוף דן לנר שכללה:

  • חטיבת שריון 179 בפיקודו של אל"מ רן שריג (טנקי שוט-קל).
  • חטיבה 9 בפיקודו של אל"מ מרדכי בן פורת (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).
  • חטיבה 4 בפיקודו של אל"מ יעקב הדר (טנקי שרמן ושני גדודי חרמש).

אוגדת מילואים 146 בפיקודו של האלוף משה פלד ששהתה תחילה בבקעת הירדן והצטרפה ללחימה כיומיים לאחר פרוץ הקרבות שכללה:

  • חטיבה 205 בפיקודו של אל"מ יוסי פלד (גדודי שוט-קל).
  • חטיבה 670 בפיקודו של אל"מ גדעון גורדון (שני גדודי חרמש. גדוד שרמן נותר בבקעת הירדן).
  • אגד ארטילרי 213 בפיקודו של אל"מ דני אבידר.
  • גדס"ר 288 בפיקודו של סא"ל צביקה דהב.

כוחות הצבא הסורי:

  • שלוש דיביזיות משוריינות שכל אחת כללה שתי חטיבות משוריינות, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה
  • דיביזיית חיל רגלים נוספת שכללה שתי חטיבות חי"ר, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון ועוד חטיבת שריון מסופחת.
  • דיביזיית חיל רגלים שכללה שתי חטיבות חי"ר ובכלל זה חיל משלוח מרוקאי שצורף ערב המלחמה, חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת וחטיבת ארטילריה.

עתודה:

שלוש חטיבות חיל רגלים, גדוד צנחנים, יחידת קומנדו, גדוד משמר המדבר, חטיבת משמר הרפובליקה ועוד שתי חטיבות שריון. מרבית כוחות עתודה אלה נטלו חלק במערכה. בסך הכל הכילו הכוחות הסוריים כ 60000 חיילים, 1400 טנקים ו 800 קני ארטילריה.

המלחמה החלה ב 6/10/1973 והסתיימה עם כניסת הפסקת אש לתוקף ב 24/101973 .

7.2 פעילות כוחות חטיבת גולני

את ימי המלחמה ברמת הגולן ניתן לחלק בצורה ברורה לשניים: שלב הבלימה ושלב ההבקעה בו עברו כוחותינו מבלימת האויב הסורי והסגתו
חזרה אל מעבר לקו הסגול לשלב ההתקפה בו הם פרצו והתייצבו בסופו של דבר במובלעת רחבה מעבר לקו הסגול תוך שהם דוחקים את האויב עוד ועוד מזרחה.

7.2.1 שלב הבלימה

 בפרוץ המלחמה שהה גדוד 13 בפיקודו של סא"ל זאב אורן במוצבי צפון רמת הגולן מהחרמון ודרך שורת מוצבים ממוצב 104 ועד לחרמונית, ולוחמי הפלוגה המסייעת שהו בגזרה הסמוכה מדרום – מהחרמונית ועד רכס חזקה שכלל את המוצבים 107, 109 , 110. כוחות גדוד זה ציפו בקוצר רוח לסוף השבוע על מנת להצטרף לשאר כוחות החטיבה בכינוס לציון 25 שנה להקמתה שתוכנן להתקיים בגני התערוכה בתל אביב. אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי, הבטיח למח"ט אמיר דרורי יממה לפני פרוץ הקרבות כי "אם לא יהיה יום קרב ביום ראשון הגדוד אצלך". גדוד 12 בפיקודו של סא"ל יעקב שחר סיים ימים ספורים קודם לכן תעסוקה מבצעית בדרום רמת הגולן וירד להתארגנות בבסיס בן עמי וגדוד 51 בפיקודו של סא"ל יודקה פלד, שנכנס לתפקידו יומיים לפני פרוץ המלחמה סיים תעסוקה מבצעית ברצועת עזה והתארגן בבסיסו שבטירת הכרמל. גם הסיירת שהתה בבסיס בן עמי ולוחמי גדוד 13 בכינוס  גדוד 17 עסק בשגרת אימונים במסגרת קורס מ"כים. חיילי הסיירת וגדודים 12 ו 51 יצאו לחופשת שבת למעט פלוגה ג' גדוד 51 ששהתה בבסיס האם. אולם אך הגיעו החיילים לבתיהם במקומות שונים בארץ, כבר הצטוו לשוב לבסיסם בצהרי יום ששי ה 5 באוקטובר עקב הידיעות על "יום קרב" או "מבצע מוגבל" למחרת. ביום שבת, ה 6 לאוקטובר בשעות הבוקר עסקו בארגון הציוד כאשר סמוך לשעה 14:00 הבינו כי פרצו קרבות הן ברמת הגולן והן בתעלת סואץ.

7.2.1.1  גדוד  12

בעת שהותם בקו ברמת הגולן בתעסוקה מבצעית בשלושת החודשים שקדמו למלחמה, הבחינו לוחמי הגדוד מעמדות התצפית במוצבים מספר פעמים בשינוי היערכות הכוחות הסוריים. דיווחים הועברו אך איש בצמרת הפיקוד לא סבר שתפרוץ מלחמה כוללת. בערב ראש השנה, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה התריע ברוך הכט, מ"פ א' בפני שר הבטחון ואלוף הפיקוד שביקרו במוצב תל פארס כי עומדת לפרוץ מלחמה. גם המג"ד שחר נשמע באותו שבוע מתבטא ברוח זו בפני הלוחמים אותם ביקר בסיור שערך בין כחות הגדוד שלושה ימים לפני שהגדוד סיים את התעסוקה המבצעית בקו. לאחר שירדו כוחות הגדוד לבסיס האם, המג"ד נטל באופן אישי חלק בהרמת הטלפונים ללוחמים שיצאו לחופשת שבת וביקש מהם לשוב מיד. ההבנה הייתה ש"משהו עומד להתרחש" והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר של יום הכיפורים בבסיס האם. לאחר ההבנה כי פרצו קרבות הן בדרום והן ברמת הגולן, עלו המג"ד ומפקדי הפלוגות לראש פינה לקבלת תדריך ראשוני והסמג"ד ארווין ארגן את הלוחמים והציוד לתנועה לכיוון מחנה פילון.  הלוחמים עלו צפונה כשפלוגה ג' מגיעה מגני התערוכה שם שהו וחוברת לשאר הפלוגות במחנה פילון. כבר לפנות ערב, מאזור ראש פינה ניתן היה לשמוע הדי פיצוצים ולהבחין בתימרות עשן ובשמים האדומים מכיוון רמת הגולן. כל פלוגה קבלה 5 זחל"מים ולמרות שרק 12 לוחמים הורשו רשמית לאייש כל זחל"ם הלוחמים לא ויתרו וכל כלי הכיל מספר רב יותר. אף לוחם לא רצה לפספס את המלחמה. הפקודה הראשונה שקיבל המג"ד היה לכבוש את קוניטרה כי ההבנה הייתה שהיא כבר נכבשה על ידי הסורים. בשלב זה ללוחמים היה כבר ברור כי אין מדובר ב"יום קרב". הידיעות זרמו בערוצים הצבאיים וגם באמצעות מקלטי רדיו-טרנזיסטור שהיו נפוצים אז כי המלחמה הכוללת פרצה בהפתעה, כאשר בדרום המצרים צלחו את תעלת סואץ, צרו על מעוזי התעלה והמשיכו צפונה. ברמת הגולן הסורים פלשו לשטחים שבשליטת ישראל, הפגיזו שטחים נרחבים שם וניהלו קרבות אל מול כוחות צה"ל בקו.

לאחר ההתארגנות החל הגדוד לנוע בשעה 04:00 לפנות בוקר יום ראשון ה 7 לאוקטובר. המג"ד הוביל את השיירה הגדודית כשעדיין תקפה הפקודה לכבוש את קוניטרה אך תוך כדי תנועה התברר כי הסורים כבר עברו אותה. דיווחים החלו להגיע על נפילת מוצב החרמון בידי כוחות סורים שהונחתו שם ממסוקים. הייתה זו מכה קשה לצה"ל שלא הוסיפה למצב רוחם הדרוך של הלוחמים. מה שלא ידעו הלוחמים בשלב הזה כי המוצב עדיין לא נפל. הסורים הנחיתו כוחות במרחק מה וכיתרו את המוצב אך עדיין המשיכו בהפגזתו ולא נכנסו אליו. משום כך הצליחו שניים מאנשי הכוח המגן מגדוד 13 להסתנן (מתוך כמה שחלקם נהרגו במארב סורי) ולהגיע אל כוחותינו ב 8 לאוקטובר. תוך כדי עלייה לרמה כשברקע במזרח השמים אדומים והדי הפגזות נשמעים כל העת, הם גם הבחינו בחמישה מטוסים שלנו שהופלו על ידי אש טילים. הלוחמים החלו להפנים כי מדובר במלחמה כוללת והמראה הקשה אך חיזק את נחישותם להגיע לאזור שדה הקרב. הסורים שריכזו מאמץ להבקעה בגזרה הצפונית נתקלו בהתנגדות עיקשת הן של כוחות שריון מחטיבה 7 והן של לוחמי גדוד 13 ששהו במוצבים (על כך בהרחבה בפרק על גדוד 13 בהמשך). קרבות הבלימה הצריכו שינוי משימה עבור גדוד 12 והפקודה הייתה לסייע לגדוד 13 להחזיק מעמד. המג"ד חילק את גזרות הגדוד תוך כדי תנועה: פלוגה ג' באזור נפח, פלוגה א' באזור הר אביטל, פלוגה ב' באזור הר בנטל ופלוגה מסייעת שכבר החלה לסייע בפינוי נפגעי חטיבת השריון 188 באזור צומת ואסט. לוחמי גדוד 13 היו נצורים שעות רבות במוצביהם ונזקק לסיוע מידי בעיקר של אספקת תחמושת שנוצלה במהלך שעות הקרב הרבות. משימות הסיוע הוטלו על פלוגות א'  ו ב'. מ"פ א' ברוך הכט, חבר למג"ד 13 זאב אורן שסיפר לו כי אין לו קשר עם המוצבים שעברו התקפה קשה כל הלילה וביקש שיסייע למוצב 110 באספקת תחמושת. כוח זה הגיע לקוניטרה, העמיס תחמושת על הזחל"מים ונע לכיוון המוצב כשהלוחמים יושבים חשופים בחלקם סביב ארגזים אלה. הכביש המוליך דרומה מקוניטרה היה מלא בטנקים פגועים לאחר קרב לילי שריון שלנו בשריון סורי. הכוח הבחין בטנקים ישראלים וסורים שמרביתם נפגעו בקרב ונפתחה עליו אש מספר פעמים. צוותים של טנקים סוריים ירדו מהכלים הפגועים והתפזרו בשטח. הכוח הגיע למוצב, כאשר בכניסה אליו נפתחה עליו אש מגבעה מיוערת סמוכה.  הכוח זיהה כ 25 גופות של חיילים סורים שניסו לכבוש את המוצב ונהדפו ומסר את התחמושת למפקד המוצב שהתחיל לחוש סוף סוף שהלוחמים שאיתו והוא אינם לבדם אל מול האויב.  הכוח חזר לקוניטרה, העמיס תחמושת נוספת והמשיך למוצב 109 כאשר כל האזור מופגז על ידי ארטילריה סורית. למחרת נשלח לסייע גם למוצב 107 ("פורטוגל") בתום קרב גדול של שריון בשריון שהתנהל סביב כביש הגישה למוצב. לוחמי גדוד 13 במוצב זה לחמו בנחישות ולא אפשרו לסורים לכבוש אותו כשהם נצורים כמעט יומיים. עם שוב הכוח ממשימתו קיבלה פלוגה א' פקודה לנוע לעבר החרמון.

גם פלוגה ב' בפיקוד עדי אדירי קיבלה פקודה לסייע ללוחמי גדוד 13 במוצבים. סמג"ד 13 אילן בירן הטיל עליו להגיע למוצב 110 עם תחמושת וציוד. הכוח יצא מקוניטרה דרומה וחלף על פני טנקים ישראלים פגועים או מנוטרלים. בהמשך התנועה הגיעה מולו שיירה סורית שהכילה משאיות ומכליות שלוו על ידי כוח אבטחה. ההתקלות הייתה מטווח קצר ובסיומה בערו כלי הרכב הסוריים. הכוח הגיע למוצב אך ככל שהתקרב אליו זיהה עוד ועוד גופות של חיילים סורים שהיו מוטלות על הגדרות. הכוח פרק את הציוד וחזר לקוניטרה ולתל אביטל להמשך משימות.

פלוגה ג' התארגנה להגנה היקפית סביב מחנה נפח. כבר בשלב התנועה על ציר הנפט נחת לידם פגז שהבעיר את אחד הזחלמי"ם. למזלם של הלוחמים הם ירדו ממנו מספר דקות קודם. מאזור סינדיאנה ומורדות תל שיפון נצפו כמויות גדולות של טנקים סוריים שנעו לעבר נפח שלה הייתה חשיבות כמפקדת כוחות צה"ל ברמה ומטרתם הייתה לכבוש אותה. לרשות לוחמי פלוגה ג' עמדה רק בזוקה אחת. בינתיים נחת בסמוך אליהם מסוק סורי ועליו לוחמי קומנדו. הפלוגה ירתה אש תופת אל הסורים שהתפזרו. הטנקים הסוריים המשיכו להתקדם. מפקד הפלוגה אביחי בקר, פקד לסגת מהאזור לנוכח יחסי הכוחות והיעדר נשק ממשי אל מול גלי השריון הסורי המתקדם. סג"מ אפי פיין, לימים תא"ל אפי איתם נותר בשטח למרות הפצרות חבריו והחליט להילחם בסורים המתקדמים. הוא נכנס למעביר מים והניח לטנק הסורי הראשון להגיע כמעט לגדר הבסיס. אז יצא ממחבואו וירה מהבזוקה לעברו. באופן מדהים השיירה הסורית נעצרה. אפי רץ לאורך הגדר, זיהה שני טנקים ישראלים בכניסה לבסיס, דרבן אותם להשיב אש למרות מקלעים לעבר הסורים למרות שהתותחים שלהם היו תקולים. אפי המשיך לרוץ ולחפש כוחות שלנו באזור. הוא הגיע לכפר הנטוש עלייקה שם זיהה סוללת תותחים של צה"ל. הוא פנה למפקד וביקש אותו לירות בכינון ישיר לעבר הטנקים הסורים. למרות מחאות מפקד הכוח ירו התותחים וחילופי האש נמשכו כשעתיים עד שהגיעו יחידות המילואים הראשונות של השריון בפיקודו של אורי אור שנכנסו למערכה המשיכו בבלימת הסורים וייצבו את האזור. על פעילות זו קיבל אפי את עיטור המופת.  

ביום שני ה 8 לאוקטובר בעיצומן של קרבות הבלימה כשל הניסיון הראשון של החטיבה לכבוש את מוצב החרמון. פלוגה א' הגיעה לחרמון בערך ב 13:30 וקיבלה פקודה לחסימה מעל צומת הטנק על מנת לאפשר נסיגת הכוחות. לקראת ערב ירדה הפלוגה חזרה לחניון האוטובוסים שם חטפה הפגזה כבדה. הפלוגה התארגנה לשהות ואבטחה בלילה עם מעט ציוד אישי, הרוב נשרף בהפגזות היום הראשון. בינתיים, קיבלה פלוגה ב' פקודה לסייע למוצב 104 שכמו כל שאר המוצבים המשיך להיות נתון להתקפות שריון, ארטילריה וחי"ר סוריים. בדרך לשם עצרו במפקדה במסעדה ותוך כדי המתנה הגיח מטוס סורי שתקף סוללה ארטילרית שלנו. חיילי הכוח הפלוגתי ירו על המטוס באמצעות מק"ח והצליחו לפגוע בזנבו. תוך זמן קצר התרסק המטוס על הקרקע.

לאחר יומיים אינטנסיביים של קרבות בלימה כשפלוגות הגדוד מסייעות ככל שניתן בדחיפת אספקה תחת אש, פינוי פצועים וסיוע למוצבים הייתה ביום שלישי ה 9/10 רגיעה זמנית בבוקר אך די מהר הסתבר שהיא הייתה מוגבלת בזמן. ביום הזה ריכזו הסורים מאמץ נואש בגזרה הצפונית להבקיע בכל זאת את קו החזית באזור זה לאחר שנהדפו בקרבות עקובים מדם עד כה. במקביל כוחות השריון חדרו כוחות קומנדו סורים לאזור צומת בוקעתא. כוח בפיקודו של המג"ד שחר התארגן עם ציוד ויצא עם פלוגה א' במהירות לשם על מנת לחתור למגע ולסלק את האויב. הכוח חצה את הכפר והתקדם לכיוון השטחים החקלאיים שח הישוב מזרחית לכפר. בדרכם פגשו קצין שריון שהזהירם מהמקום המשוער של החיילים הסורים.  המג"ד חילק פיצל את פלוגה א' לשני כוחות לאגפים הצפוני והדרומי ואילו הכוח שלו נע באמצע. בשלב מסוים הסתיים הכביש והכוח המשיך שדה העגבניות בו התחולל הקרב. כוח בפיקוד המ"פ עלה צפונה מעט על הגבעות לחפות מקדימה. לוחמי שאר הכוח שנעו עם הזחל"מים במרכז ירו לעבר שדה העגבניות שבהתחלה לא ניתן היה לראות בו דבר עקב גובהה של הצמחייה. תוך כדי ההסתערות התרוממו כמויות גדולות של לוחמי קומדו סורים והשדה כולו הפך לשדה קרב. השדה היה חרוש בתלמים עמוקים וקשה למעבר. כל הכוחות ירו לעבר הסורים שהחלו לסגת. גילויי גבורה רבים אפיינו קרב קשה זה. לוחמים שמעולם לא חוו מחזות של הרוגים ופצועים קפצו מהזחל"מים והחלו לחבוש מיד את חבריהם. פצועים המשיכו להילחם ומפקדים שנפגעו הוסיפו לתפקד. שני לוחמים נפגעו קשה והובלו אל הרופא בצומת בוקעתה אך שם התעקשו שקודם כל יטופל האחר לפניהם. ברגע מסוים נפגע זחל"ם המגד באופן ישיר. המג"ד נפצע אך בשלבים אלה המשיך לתפקד ולחלק פקודות. גם הקמב"ץ יוסי בידרמן נפגע זמנית מגל החום האדיר עקב הפגיעה. סגן מפקד הפלוגה מנצור מנצור נהרג. המג"ד שנפצע קשה ביקש מהקמב"ץ שיחלץ אותו לאחור והוא אכן ניסה. דובי גזית שחזר מלימודים היישר אל המלחמה תיאר את הרגעים הקשים האלה. הזחל"ם חטף 2 פגיעות ממטולי RPG ומי שהיה מסוגל התגלגל החוצה מזחל"ם. למרות הפציעה פקד המג"ד: "אם יש סורים בשדה תמשיכו לירות" בסופו של דבר הורידו אותו מהכלי והמח"ט הודיע לבידרמן שהוא שולח תגבורת. הכוח המשיך לספוג הפגזה קשה ואף להרוג עוד כמה סורים ולאחר זמן מה חולץ כוח המג"ד הפצוע לאחור על ידי נגמ"ש סיירת חטיבה 7. המג"ד שחולץ אל פלוגת החובשים החטיבתית איבד דם רב ותוך כדי מאבק על לחייו נפטר. בינתיים נמשכה הלחימה העיקשת בשדה העגבניות מטווחים קצרים מאוד. חרף הנפגעים הכוח המשיך להילחם. לוחמי הפלוגה פגעו בחיילי קומנדו רבים. הקמב"ץ בידרמן מצא עצמו בקרב ידיים פנים אל פנים מול חייל סורי ואיכשהוא הצליח לסובב את הנשק ולירות בסורי. תוך כדי כך ירדו על הכוח שני מטוסי מיג סוריים שניסו לסייע לכוחותיהם. יש לזכור שעד אותו קרב היו חלק מלוחמי הפלוגה מצוידים ב" עוזים" היעילים רק לירי מטווחים קרובים מאוד. בתום הקרב עברו לנשק סורי (רובי קלצ'ניקוב) שלקחו שלל בקרב. במהלך הקרב התרחשו הרבה אירועי גבורה מקומיים כאשר איש חובש לרעהו את הפצע וממשיכים להילחם בעקשנות. עקב כך סיימו חלק מהלוחמים את הקרב ללא חולצה כיוון שזו שמשה כתחבושת מאולתרת. היו לוחמים שנפגעו ביד אחת וירו ביד השנייה העיקר להמשיך להשיב אש. העקשנות השתלמה ולאחר פרק זמן נשברו הסורים והחלו לסגת לעבר הגבול. במהלך הקרב נהרגו 4 לוחמים כולל המג"ד ונפצעו 22. הקמב"ץ פונה פצוע לבית החולים שם ביקש מאחת החיילות מדים וברח בחזרה לגדוד. בקרב נפצעו גם לוחמי פלס"ר 7 שהגיעו לסייע בחילוץ הפצועים והסתבכו אף הם בקרב עם הסורים. בשלב זה, ארבעה ימים מתחילת המלחמה כוחות צה"ל עדיין עסקו בקרב הבלימה אך נראה היה שזה כבר הוכרע והסורים נשברו ונהדפו לעבר קו הגבול. החטיבה קבלה פקודה להיערך לשלב השני – פריצה והבקעה שטח הסורי. מיד לאחר תום הקרב בבוקעתא הטיל המח"ט את תפקיד המג"ד על הסמג"ד ארווין והורה לו לארגן את כוחות הגדוד לשלב הפריצה. את אהוד בר סבר מינה המח"ט לסגנו של ארווין. ביום רביעי ה 10/10, כונס הגדוד ביער אודם והחל נוהל הקרב לשלב זה. בסיומו, הגדוד הסתדר בטור זחל"מים ארוך והחל בתנועה מזרחה.

7.2.1.2  גדוד 13

 לוחמי גדוד 13 בפיקוד סא"ל זאב אורן שהו ערב המלחמה במוצבי הגזרה הצפונית ברמת הגולן וכן את מוצב החרמון. הכוחות שהו במוצבים מחלקתיים של כ 18 -20 לוחמים. במוצב החרמון שהו חיילים מיחידות שונות אולם לוחמי גדוד 13 היו כוח החי"ר הלוחם היחיד במוצב ומבחינה זו המוצב היה מחלקתי. לוחמי פלוגה א' היו הכוח הלוחם במוצב החרמון. כמו כן איישו לוחמי הפלוגה את מוצב 103 בפיקודו של הסמ"פ סגן יעקב בורובסקי. לוחמי פלוגה ג' בפיקוד סגן גבי אופיר שהו במוצבים מחלקתיים 104, 105, 106, + כיתת חי"ר על הר חרמונית.  לוחמי הפלוגה המסייעת איישו את מוצב 107 ("פורטוגל") ואת מוצבים 109, 110. 2 מחלקות טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188 מוקמו האחת בעורף מוצב 104 והשנייה בעורף מוצב 105. סוללת תומ"ת 155 מ"מ הוקצתה לסייע לכל גזרת הגדוד וקצין התצפית הקדמי שלה הגיע למוצב 104 יום לפני פרוץ הקרבות.

להלן צילומי מפות אזורי המוצבים.

                                                              מוצב החרמון והאזור סביבו

 

                                                           מיקום המוצבים 103 104 105                    

                                                                          מוצב 106, החרמונית  ומוצב 107

                                                                                       מוצבים 109 , 110

במוצבי הקו היו בונקרים, תעלות קשר ועמדות מוגנות מבטון מזוין ומסביב גדרות ושדות מוקשים נגד אדם. בשער הכניסה לכל מוצב הוצבה שרשרת מוקשים נגד טנקים בלילה ובשעת חירום כמו במלחמה השער היה ננעל ושרשרת המוקשים הייתה נפרסת. הסורים היו ערוכים במערכי הגנה קדמיים סמוך לקו הגבול ובמערכי עומק שהגנו על צירי הכניסה לסוריה מכיוון רמת הגולן. מול מוצב 104 שלטו הסורים על הנתיב המוביל מסחיתא (בסמוך ל 104) לצומת חאדר והלאה. בעוד מרבית לוחמי החטיבה יצאו לחופשת סוף השבוע בבוקר יום ששי ה 5 לאוקטובר, לוחמי גדוד 13 נשארו לאייש את מוצבי צפון רמת הגולן ומוצב החרמון. גם הם קיוו שסוף השבוע יעבור כבר והם יוכלו לרדת מהרמה ולהשתתף בעצרת לציון 25 שנה לחטיבה. בימים שקדמו למלחמה באותו שבוע זיהו הלוחמים בחלק מהמוצבים תנועות לא שגרתיות של כוחות סוריים. סג"מ אלימלך, מפקד מוצב 107 שהיה הקרוב ביותר גיאוגרפית לשטח הסורי דיווח למפקדת הגדוד על הכנסת טנקים ותותחים לגזרה. בשבת בבוקר, ה 6 באוקטובר עדיין לא נאמר למ"פ אופיר שתפרוץ מלחמה באותו יום ותחת ההנחה של "יום קרב" יצא בעצמו לסיור הבוקר. תוך כדי הסיור הבחין אחד הגששים בקנה של תותח טנק שבצבץ באחת החורשות ממזרח. הייתה זו הפתעה מוחלטת עבורו.  המ"פ שרצה להעביר את הידיעה רק בטלפון קווי דיווח על כך למפקדת הגדוד בקוניטרה כשחזר למפקדת הפלוגה במסעדה בערך בשעה 10 בבוקר. עם קבלת הדיווח הורה לו המג"ד להיכנס לכוננות ספיגה. המ"פ אופיר העביר את הפקודה למוצבים שבגזרתו וכך גם נאמר למוצבי הפלוגות האחרות. הוא שלח את סגנו למוצב 105. הלוחמים נעלו את שערי המוצבים לאחר שהניחו את שרשרת המוקשים, נכנסו לבונקר ורק התצפיתנים בעמדות מול האויב נשארו בעמדה שלהם. במוצב 110, שממנו יש את התצפית הטובה ביותר למרכז רמת הגולן הבחינו הלוחמים בפיקוד מוטי פרדר בימים שלפני תחילת הלחימה בתכונה בצד הסורי. סוללות טילי סאם נגד מטוסים עברו "יישור" למצב של מוכנות לירי. בשבת, יום תחילת הקרבות קצת אחרי השעה 13:00 הבחינו מעמדת התצפית שם כי הסורים מורידים רשתות הסוואה מכלים שונים ודיווחו למפקדת הגדוד. כמו שאר המוצבים, הם קיבלו הוראה לעבור לכוננות ספיגה – פרסו שרשרת מוקשים ונכנסו לבונקר חוץ מעמדת התצפית.

דקות ספורות לפני השעה 14:00 פתחו הסורים בהפגזה מסיבית לעבר מוצבי צה"ל. מפקדי פלוגות ג' ומסייעת (אופיר , ) הנחו את המוצבים שבגזרת הפלוגות להשאיר תצפיות בעמדות המוגנות מירי ולפתוח באש לעבר כל אויב שנגלה לעיניהם. תוך זמן לא ארוך זרמו דיווחים מהמוצבים על פגיעות כבדות ונזקים קשים למוצבים. תוך כדי הפגזה כבדה פגעו טנקים סוריים בסיוע תותחי נ"ט בעמדות הקדמיות הבולטות. למעשה הפגיעות העיפו את העמדות לכל עבר, חלקים בתעלות הקשר קרסו , התמלאו בחלקי עמדות וסלעים ונחסמו. הקשר עם המוצבים נותק. הירי על המוצבים התבצע מטווחים של 1500 – 2000 מטר כך שבשלב הזה לא היו במוצבים אמצעים לשבש ירי זה. התקיפות התבצעו במקביל על כל המוצבים ובעוצמה רבה והלוחמים בהם הבינו די מהר שלא מדובר ביום קרב. בחסות ההפגזה והירי לעבר עמדות המוצב נעו כוחות חי"ר סוריים לעבר גדר המערכת. המ"פ אופיר קיבל דיווח על גדוד שריון סורי בליווי נגמשים הנע על הציר המוביל לעיירה בוקעתא והבין כי בכוונתם לפרוץ למוצב 105 מדרום. בשיתוף מפקדי המוצבים הוזעקו הטנקים ששהו בסמוך למוצבים. במוצב 104 נוצר חיש מהר שיתוף פעולה בינם לבין לוחמי המוצב. אלה זיהו עבור מ"מ הטנקים אביב שיראון את הטנקים הסוריים שהתקרבו למוצב. תוך זמן קצר הושמדו ארבעה טנקים, טרקטור וטנק גישור כשהחיילים הסוריים נראים בורחים מהם. בינתיים חיילי החי"ר הסורי הגיעו לתחתית המוצב והלחץ היה בשיאו. לוחמי המוצב ירו בכל הכלים שברשותם ובעזרת כוח השריון בלמו את חיילי האויב שהגיעו עד סמוך לגדרות ובלמו את ההסתערות על המוצב. קצין התצפית הקדמי של סוללת התותחים – אודי ענפי – ביקש הקצאה של הסוללה לטובת המוצב אך הלחץ עליה היה גדול והמוצב לא קיבל סיוע ארטילרי. בלית ברירה החליט למצות ככל האפשר את יכולותיה של מרגמה 81 מ"מ וכיוון את האש שלה בצעקות למפקד המרגמה ליאון פרינץ. המרגמה ירתה פגזי נפיץ וזרחן בקצב מסחרר וסייעה רבות לשאר הכוחות שירו על הכוחות המסתערים. ההתקפה הזו נבלמה תוך אבדות כבדות לסורים , חלקם מגופותיהם הושארו סמוך לגדרות המוצב והשאר ברחו. בשלב מסוים נפגע מפקד המוצב סג"מ יוני מידן ונוטרל לזמן קצר לא לפני שהספיק להעביר פקודה לאחד המכ"ים לצפות על השטח במקומו ולוודא שלא מסתערים על המוצב. לאחר זמן קצר התאושש וחזר לעמדת הפיקוד. כאמור, הקשר שנותק עם מפקדת הפלוגה והיעדר הדיווחים העלו את החשש במפקדה כי המוצב נפל לנוכח הדיווחים שהתקבלו קודם עד לניתוק הקשר על עוצמת ההתקפה ועל כמויות הכוחות הנעות לעבר המוצב. בסביבות השעה 20:00 נשמעה לפתע בקשר הודעה מהמוצב בחמ"ל הפלוגתי והדבר גרם לשמחה והתרגשות במפקדת הפלוגה.  מהדיווח הבין המ"פ אופיר כי מבין לוחמי הפלוגה נפגע מפקד המוצב מהדף והתאושש וכי אחד הטנקים נפגע וכל צוותו נהרג חוץ מהנהג אך המוצב החזיק מעמד. בשעות אלה שללחימה אחר הצהרים ראו לוחמי מוצב 103 מסוקי מי סוריים נוחתים באזור מוצב החרמון ופורקים שם לוחמים. מהתצפית שלהם היה רושם שחיילים אלה מכתרים את המוצב. לקראת ערב נראו  על ידם לוחמים סוריים יורדים לכיוון מג'דל שמס וממודיעין של אנשים בכפר הם הבינו כי הם הגיעו לדאוג לאספקת מזון ושתייה ומכך הסיקו שמוצב החרמון עדיין לא נפל בידיהם.

באותן שעות של לחימה, במקביל, התחוללה התקפה כבדה גם על מוצב 105. סמג"ד הטנקים רס"ן יוסי ניסים העביר את הטנקים שברשותו לעמדות הסמוכות למוצב. הוא זיהה למעלה 20 טנקים ונגמשים במרחק של כ 2 ק"מ נעים לכיוון המוצב. כוח הטנקים פתח באש והשמיד מספר טנקים ואת שני טנקי הגישור שניסו לגשר על תעלת הנ"ט שבקו המערכת. פעולה מהירה זו עצרה את ההתקפה הסורית והשריון הסורי החל לסגת. בינתיים הלכו חיילי החי"ר הסורי והתקרבו לגדרות המוצב עד למרחק של 200 – 300 מטר ממנו. לוחמי המוצב ירו בכל כלי הנשק שברשותם לעבר הסורים המתקרבים. הסמ"פ צבי הלברכט הזעיק את סמ"פ הטנקים אברהם קיימוביץ וביקש שאחד הטנקים ייכנס למוצב. קיימוביץ נכנס למוצב, ירה מספר פגזים לעבר החיילים הסוריים והפעיל אש מקלעים כבדה. תוך כדי הלחימה נורה לעברו טיל סאגר שפספס ולכן מיהר לצאת מהמוצב ולתפוס עמדת חליפין וממנה המשיך בירי. לאחר דקות ארוכות של קרב נסוגו הסורים תוך השארת הרוגים בשטח. בשלב מסוים קיבל המ"פ אופיר דיווח כי עמדת המרגמה 81 במוצב ספגה פגיעה ישירה והבין כי הרגם נהרג. הוא החליט לצאת למוצבים ולראות בעצמו מה קורה. כשיצא מהבונקר הבין שאין לו עם מה לנוע כיוון שכל כלי הרכב שחנו במפקדת הפלוגה נפגעו. הוא הבחין בנגמש שהיה שייך לפלוגת הטנקים , לקח את נהג הנגמש ונע במהירות , תחילה למוצב 104 ובהמשך למוצב 105. כל העת נפלו מסביב פגזים מהפגזה שנמשכה מאז תחילת המלחמה. במוצב 105 הופתע הסמ"פ לראות את המ"פ ובכך תרם משמעותית להעלאת מורל הלוחמים. המ"פ עוד הספיק לראות חיילים סוריים בורחים ושיבח את נחישות הלוחמים ועמידתם. הוא חזר למפקדה במסעדה עם גופת הרג"ם שנהרג. זמנית, עם רדת החשיכה הייתה הפוגה רגעית בהתקפות השריון והחי"ר אך ההפגזה נמשכה בטפטוף. הלוחמים למדו מהאזנה לרשת הקשר כי מוצב החרמון נפל בידי הסורים וחבריהם הלוחמים שם כנראה נהרגו. הלילה שבין ה 6 ל 7 באוקטובר עבר על לוחמי המוצבים במתח רב, הם גם הבינו כבר מהאזנה למכשירי הטרנזיסטורים כי ישראל מצויה במלחמה כוללת עם צבאות מצרים וסוריה. בלילה עצמו לא היו ניסיונות כיבוש סורי והלוחמים במוצבים ובמפקדת הפלוגה נערכו להגנה היקפית. התחושה הייתה מעיקה משום שלאורך כל הלילה נשמעו רעשי של תנועות טנקים ולא היה ברשות הלוחמים ציוד לראיית לילה כך שלא ידעו האם לצפות להתקפת חי"ר סורי או לא. הלוחמים קיבלו הנחייה מהמ"פ אופיר להאיר מידי פעם את האזור שלפני המוצב בעזרת פצצות תאורה. למחרת, חודשו ההסתערויות הסוריות לעבר המוצבים ביתר שאת.  ההפגזה הסורית חודשה ונצפו על ידי המוצבים שיירות של משאיות סוריות הנושאות חיילי חי"ר נעות לכיוון הגבול. המ"פ אופיר צפה ממוצב 104 וראה את הסורים מתארגנים להתקפה. בשלב מסוים קיבל הנחייה מהמג"ד אורן להתארגן לנסיגה. הפתעתו הייתה רבה. הוא העביר מיד מסר חזרה שאין בכך צורך כי הלוחמים מצליחים להגן על הקו. ואכן נודע לו כי המג"ד והמח"ט סירבו לקיים את הנסיגה בפועל. המ"פ תדרך את מפקדי המוצבים לנסות לפגוע בכמה שיותר משאיות חיילים בטרם הם נכנסים לשטח מת שלפני ההסתערות על המוצב. כשחזר למפקדת הפלוגה קיבל דיווחים על הפגזות קשות הנוחתות על המוצבים. כתוצאה מכך הושמדו כלי נשק מחלקתיים ומכשירי קשר. הלוחמים נותרו עם נשקם האישי בלבד. המצב הלך והחמיר במיוחד במוצב 104 שהיה אפוף עשן כל העת. אופיר הבין שלא ניתן להגן עליו ללא תגבורת ועל פי דרישתו הגיע למוצב צוות של 20 לוחמי סיירת גולני עם מפקדה רס"ן שמריהו ויניק וסגנו סרן איתן צדוק. הגעתם שיפרה את מצב הרוח של הלוחמים והאמינו שבעזרתם יוסיפו לעמוד איתן אל מול ההתקפה הסורית. הם ארגנו פינוי הרוגים ופצועים והתארגנו בעצמם ללחימה. התברר כי במוצב הייתה הרבה תחמושת מאג אך לא היו מאגים כיוון שהושמדו ולכוח שהגיע מהסיירת היו מאגים כך ששני הכוחות השלימו זה את זה בדיוק בזמן. מפקד המוצב סג"מ יוני מידן שאב עידוד רב מויניק שארגן מחדש את גזרות הלחימה בין הלוחמים. גם מצב הרוח במוצב 105 השתפר מעט אחרי שמפקדו יעקב עמר הצליח לחזור אליו מהחופשה בה היה עם תחילת המלחמה.

על מוצב 110 כמו שאר המוצבים בגזרה הונחתה הפגזה כבדה בשלב הראשון של כשעה. לאחר שניתן היה "להרים את הראש" ולצפות לעבר הצד הסורי, נדהם מפקד המוצב מוטי פרדר ממראה עיניו. הוא דיווח לסמג"ד אילן בירן כי "כוח בסדר גודל אוגדתי נע מול עיני". הכוח הורכב לא רק מטנקים וסוללות תותחים מתנייעות אלא כלל גם כוחות מסייעים כמו אמבולנסים ורכבי חילוץ – כל מה שצריך ללחימה. הכוח עבר מדרום למוצב – בינו ובין מוצב תל פארס. בדיעבד התברר כי היה זה הכוח המרכזי של הסורים שהצליח לפרוץ לרמה וחלקו הגיע כזכור עד נפח שם נבלם בימים הראשונים בעוד שהכוח שניסה לפרוץ בגזרה הצפונית כאמור נבלם. לאחר ההפגזה המשיכו הלוחמים בשגרת כוננות ספיגה ובלילה בסביבות 21:00 הבחין הלוחם שהיה בקרב שער המוצב בדמויות. הוא וידא עם מפקד המוצב שאף אחד לא מתוכנן להגיע אל המוצב לביקור. הלוחמים התארגנו בשקט וזיהו כי קבוצה של חיילים סוריים מנסה לנטרל את נצרות פגזי התאורה ממש בכניסה למוצב. הלוחמים פתחו באש עזה, חלק מהסורים נהרג במקום והשאר ברחו. כוח גדוד 12 שהוזכרו בפרק הקודם (פלוגה א') שהגיע בבוקר עם סיוע של תחמושת וציוד הבחין בגופות החיילים הסורים המוטלים בקרב גדר המוצב – לוחמי המוצב הרגו 14 חיילים במכת האש. הלילה שבין יום ראשון לשני עבר כמו קודמו במתיחות רבה ובוקר יום שני ה 8 לאוקטובר נפתח בהפגזה מסיבית על כל המוצבים: 103, 104, 105, 107 ומוצבי תל חזקה 109 , 110 שמהם נראו כוחות סוריים גדולים נעים לכיוון המוצבים. הסורים ריכזו מאמץ רב לכיבוש מוצב 104 האסטרטגי. על המוצב הונחתה אש ארטילרית מסיבית במיוחד וירי של נ"ט ותותחים ממזרח, ותקיפה מתואמת של כוחות חי"ר ממזרח ומצפון. למעשה, לא היה ללוחמי המוצב מודיעין כלשהוא וכל מה שעמד לרשותם זה מה שהם ראו בעיניהם.

איתן צדוק מתאר את המצב כגיהינום אמיתי. ירי בלתי פוסק מכיוון חאדר על המוצב בעוד נחילי אדם שהיוו את כוחות החי"ר חוצים את הגבול כשהם סוחבים איתם בידיים תולרי"ם (תותחים ללא רתע) , כמו משהו סוריאליסטי הלקוח מסרטי מלחמת העולם. המ"פ אופיר הבין שהסורים הולכים בכל הכוח על מוצב זה והגיע לשם על מנת להצטרף ללחימה. הוא דאג שיעמיסו כמה שיותר פגזי מרגמה 81 מ"מ על זחלם והגיע למוצב. תוך זמן קצר המצב שם נעשה קריטי: כוח סורי כבש את סחיתא – שרידי ישוב קדום על גבעה השולטת על מוצב 104 ומספר חיילים סוריים פרצו את גדר המוצב והשתלטו על עמדת תותח 20 מ"מ שהייתה ריקה אבל בפאתי המוצב כחלק ממנו. זו הייתה כ 30 מטר מעמדות הלחימה של הכוח המגן. התעלה המקשרת מעמדה זו אל שאר העמדות הייתה חסומה בגדרות תיל צפופות. תוך כדי חילופי אש עם הסורים הבין המ"פ שאין טעם להסתער עליה כיוון שהכוח הסורי השולט מסחיתא יכול היה להסב לכוח המסתער נפגעים רבים. הוא פקד על הכוח שלנו להפסיק לרגע את האש על מנת להבין היכן בדיוק ממוקמים הסורים. לפתע יצא מעמדת התותח חייל סורי שכיוון מטול RPG  אל הלוחמים בקרבת אופיר. אלה ירו עליו וזרקו רימונים אך לא פגעו והאש מהעמדה לא פסקה. בשלב זה ביקש המ"פ אופיר מאחד הטנקים שהיו מאחורי המוצב לפתוח באש על העמדה. הטנק ירה פגז ועוד אחד והעמדה שותקה. לאחר חיסול כוח החי"ר שחדר למוצב ביקש המ"פ הנחתה ארטילרית על סחיתא ובאותו זמן ירו לוחמי המוצב על כוח החי"ר שניסה לחדור מכיוון מזרח , כולל כמויות פגזים גדולות של מרגמה 81 מ"מ שהובאו כזכור על ידי המ"פ. האש כוונה ממש לטווחים קצרים של 100 – 150 מטר בשיפולי הגבעה עליה ממוקם המוצב. הירי המרכך על המוצב לא פסק ובשלב מסוים נפגע איתן צדוק בראשו ובהמשך פונה לטיפול רפואי בבית חולים וברח ממנו לאחר כמה ימים על מנת לחבור לכוחות הסיירת בעלייה השנייה לכיבוש מוצב החרמון. בעקבות הנחישות של לחומי 104, ההתקפות הסוריות על מוצב 104 נשברו. לוחמי המוצב יכלו לאחר 3 ימי לחימה רצופים לנשום מעט אוויר. מספר לוחמי סיירת שנפגעו קיבלו טיפול ופונו למסעדה. המ"פ אופיר שיבח את הלוחמים על העמידה האיתנה וחזר למפקדת הפלוגה. בהמשך, מהאזנה לרשתות הקשר הבין כי לוחמי כל המוצבים עדיין נתונים להפגזה בלתי פוסקת וכי לוחמי מוצב 104 הצליחו אחר הצהרים לסכל עוד ניסיון התקפה סורי כאשר ירו על משאיות חיילים סוריים שנראו מזרחית לקו הגבול עוד בטרם אלה הצליחו לסכנם. קצין הטיווח אודי ענפי סיפר כי הטווח בו נראו המשאיות היה כ 2500 מטרים ולשם כמובן לא יכלו פגזי המרגמה 81 מ"מ להגיע אולם כפי שנלמד מהניסיון המשיכו המשאיות בתנועה לעבר שטחים מתים מאחורי המערכים הקדמיים שלהם, שם נהגו לפרוק את החיילים. הרגם ליאון פרינץ כבר ידע לאיזה טווח לירות וברגע המתאים החל בירי מהיר של כ 8-10 פגזים בדקה. שתי משאיות סוריות נדלקו, החיילים קפצו מתוכם וברחו וכל ההתקפה הסורית נעצרה.

גם ממוצב 105 קיבל המ"פ אופיר דיווח על הפגזה כבדה ועל הדיפת התקפה סורית כבר בתחילתה. יעקב עמר, מפקד המוצב סיפר שהלוחמים במוצב זיהו שדרת משאיות נעה מג'ובתא אל חשב לכיוון המוצב. הוא הזעיק טנק, זיהה לו את המטרה והטנק פגע במספר משאיות, חיילים סוריים נצפו קופצים מהן ומתפזרים לכל עבר. עם רדת החשיכה נוצרה רגיעה יחסית. הטנקים ששהו במוצב 105 עזבו אותו על מנת להשתתף בקרבות שריון מדרום לחרמונית. בבוקר שלמחרת, ה 9 לאוקטובר, דיווח מפקד המוצב על הר חרמונית רוני נחמה למ"פ אופיר על עשרות ואולי מאות חיילים סוריים נעים רגלית מדרום להר. כמו כן נצפו טנקים בודדים בשטח ולו היה ברור לו כנגד מי הם נערכים. הוא ניסה לקבל סיוע ארטילרי שירד על הסורים המתקדמים אך כל הזמן נדחה בתואנה שיש דברים דחופים יותר. לבסוף קיבל סיוע אך האש הייתה דלילה ולא בלמה אותם. חיילי התצפית הקטנה בהר ורדה ראו כמות גדולה של חי"ר סורי עוברת ממש מתחת להר וידעו כי אם הם יעלו להר לא יוותר להם סיכוי עקב מספרם הגדול. הסורים לא עלו על ההר משום ששמו פעמיהם לעבר בוקעתא. מעט מאוחר יותר נשלח לשם כוח של גדוד 12 בפיקודו של המג"ד שחר שלחם בהם ובלם אותם , קרב מר בו נהרג המג"ד (ראה קרבות הבלימה של גדוד 12). עם תום שלב הבלימה החל שלב ההבקעה לתוך השטח הסורי והמ"פ אופיר תכנן להיכנס עם הפלוגה לשטח סוריה ב 11 באוקטובר. עם ההתארגנות לכניסה הופיעו מטוסי סוחוי סוריים וניסו לפגוע בשיירה. חיילי השיירה התפזרו וירו מהכלים שברשותם בניסיון לפגוע בהם. המ"פ אופיר נפגע ברגליו וגם לוחם הסיירת קובי לוי נפגע קשה. לאחר טיפול בשטח פונו לבית החולים. בשלב ההתשה חזר לפלוגה לאחר הפציעה והמשיך בפיקוד. הלוחמים ציינו את תפקודו בקרבות ואת העובדה כי בזכותו שמרו על מוטיבציה ומורל גבוה.

בכל אותם ימים מאז פרוץ המלחמה בשבת ה 6 לאוקטובר שהו במוצב 107 הידוע בכינויו "פורטוגל" 19 לוחמים בפיקודו של סג"מ אלימלך שהיה מפקד חדש שהגיע למחלקה זמן קצר לפני המלחמה. ימים אלה שבת עד שלישי ה 9 לאוקטובר נחרתו היטב בזיכרון הלוחמים. עמידתם הנחושה אל מול הצבא הסורי כשהם נאחזים במקום ולוחמים ללא הפסק הפכה לאגדה בעיני רבים. ארבעת ימי הלחימה הרצופים תוארו על יד הלוחמים כ"גיהינום" שבו לא היה רגע אחד של שקט. המוצב עצמו ממוקם בשטח בעייתי. לא על גבעה שלטת אלא במישור, מה שעשוי היה להקל על אויב לכבוש אותו. עם פרוץ הקרבות ולנוכח ההפגזה המסיבית שנחתה על המוצב – כפי שתיאר אלימלך "כל האדמה רעדה" הפעילו הלוחמים רדיו טרנזיסטור והבינו כי לא מדובר ביום קרב אלא במלחמה של ממש. עם תחילת הלחימה שיתפו הלוחמים פעולה בצורה טובה עם השריונרים של חטיבה 188 : נחילי שיירות וטנקים סוריים נצפו מהמוצב והלוחמים זיהו לטנקיסטים מטרות. שיירת טנקים הגיעה לטווח של כ 300 מטרים מהמוצב במוצאי אותה שבת של פרוץ הקרבות. הטנקים פגעו ברכב הראשון והאחרון בשיירה וכל הטנקים נלכדו בטור והחלו להתפוצץ מאש לוחמי השריון. היה זה ניצחון אחד בקרב אך לא במערכה כולה עדיין. למחרת ביום א', המשיכו טנקים סוריים לעבור בסמיכות למוצב בטווח של מאות מטרים בודדים. הלוחם יוסי צדוק השתמש לראשונה מאז הטירונות במטול בזוקה הכבד והמסורבל אך היעיל. לאחר פגז אחד שכמעט ופגע בחבריו התאפס צדוק ופגע בטנק סורי שנדלק. ביום שלישי שוב התקרבו טנקים סוריים למוצב וצדוק פגע והשמיד 4 מהם תוך כדי שיפור לעמדת חליפין על מנת לא להיפגע מאש שלהם במידה וזוהה. ביום שלישי אחר הצהרים נפגע צדוק וטופל במוצב. רק לאחר שעות רבות ניתן היה לפנות אותו לבית חולים. על תפקודו בקרב קיבל יוסי צדוק את עיטור המופת.

רגעי דרמה רבים חוו לוחמי מוצב 107 , הם ירו בנשקים אישיים כל מי שניסה להתקרב למוצב. ביום שני, יומיים לאחר פרוץ הקרבות קיבל כוח השריון ששהה במוצב פקודה לעזוב את המוצב על מנת לתגבר כוחות אחרים. היה זה רגע קשה עבור לוחמי המוצב שהבינו שהם נותרים ללא כוח אש משמעותי אבל הם היו נחושים להוסיף ולהחזיק במוצב. בזמן זה שהו מרבית הלוחמים בבונקר לנוכח ההפגזה הכבדה שירדה על המוצב והמפקד אלימלך רץ אל הבונקר תוך שהוא כמעט נפגע מהפגזים סביב והודיע ללוחמים על ארגון הכוח מחדש לנוכח המצב שנוצר עם עזיבת הטנקים. בהמשך זיהו הלוחמים כ 200 מטר מהם כוח טנקים סורי עצום בסדר גודל של דיביזיה בתנועה. הבקשות לסיוע אווירי וארטילרי לא נענו אלא רק עידוד בנוסח "עם ישראל מאחוריכם, תחזיקו מעמד". חסרי אונים הם התבוננו בטנקים הקרבים אל המוצב. רק לאחר זמן ארוך, כאשר דרומית להם התחולל קרב השריון המפורסם בעמק הבכא של חטיבות 188 ו 7 הבחינו הלוחמים במוצב לפתע על טנקים סוריים שהחלו להימלט. הם העבירו את הדיווח והתברר כי היה חשוב מאוד: הוא גרם ללוחמי הטנקים של מג"ד 77 אביגדור קהלני להישאר ולא לסגת. לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים בהם לא הרבה האמינו כי הלוחמים הספורים יעמדו מול גלי ההתקפות הסוריות הגיע המג"ד זאב אורן אל המוצב והתחבק עם הלוחם גרשון יולזרי תוך כדי צעקה " אריות אתם, אריות !" .שבעה ימים מתחילת המלחמה כאשר כוחות צה"ל כבר היו בעיצומה של ההבקעה מעבר לקו הסגול מזרחה הגיע כוח אחר להחליף את לוחמי המוצב ואנשיהם לא האמינו שכוח אלימלך שהה במוצב כל הימים מתחילת המלחמה. זה היה פשוט בלתי נתפס. גם לוחמי הגדוד במוצבים 109 , 110 ספגו בארבעת ימי הבלימה של תחילת המלחמה הפגזות כבדות ונעשו ניסיונות על ידי הסורים לכבוש אותם אך הם נהדפו. לוחמי גדוד 12 סיפקו בימים אלה תחמושת וציוד בעיקר למוצב 110 תוך כדי זיהוי גופות לוחמים סוריים בקרבת גדרות המוצב (ראה גדוד 12 בקרבות הבלימה).

לסיכום ניתן לציין כי מלבד מוצב החרמון אף מוצב שהוחזק על ידי לוחמי גדוד 13 לא נפל. הלוחמים גילו נחישות, דבקות במטרה וגבורה אל אף יחסי הכוחות מול האויב שהיו לרעתם בצורה בולטת. הם ספגו הרוגים ופצועים אך הוסיפו להילחם עד שבירת הצבא הסורי בשלב הבלימה. בהמשך, היו חלק מהכוחות במלחמת ההתשה.

7.2.1.3  ניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון כוחות מגדוד 51  , גדוד 17 -בית הספר למכים וצוותים מהסיירת  – 8 באוקטובר.

גדוד 51 גדוד 17 וצוותים מהסיירת החלו את מהלכי הלחימה בניסיון הכיבוש הראשון של מוצב החרמון שהתרחש בין ה 8 ל 9 לאוקטובר בלילה, בשלב שבו כוחות צה"ל עסקו עדיין בבלימת מתקפת הצבא הסורי לאורך כל חזית רמת הגולן. צוות אחר של הסיירת, כמתואר בפרק על גדוד 13 כבר סייע בלחימה במוצב 104 בשלב הזה. גדוד 51 סיים לפני המלחמה פעילות של כ 3 חודשי תעסוקה מבצעית בג'בליה  שברצועת עזה וביום חמישי, ה 4 לאוקטובר עשה את דרכו צפונה אל בסיס האם בטירת הכרמל. כמו שאר לוחמי החטיבה מלבד הכוחות מגדוד 13 שנשארו במוצבי צפון הרמה, המטרה הייתה להתארגן בבסיס האם, לצאת לחופשת סוף השבוע ולהגיע במוצאי שבת לעצרת החטיבתית שתוכננה בתל אביב. את הפיקוד על הגדוד קיבל סא"ל יהודה (יודקה) פלד ממש ביום הזה כך שלגדוד היה מפקד חדש שלא הכיר את חייליו. לאחר המלחמה, הדגיש המג"ד את חשיבות הכרת הלוחמים ויחידות הגדוד השונות על ידי מפקדם אך ציין כי למרות חוסר הכרה זה כולם צייתו ומילאו אחר ההוראות בשלמותן ולחמו בחירוף נפש. בשבת ה 6/10 שהה הגדוד בבסיס האם בכוננות והלוחמים התארגנו במהלך הבוקר כשהם עדיין לא מאמינים שמדובר במלחמה של ממש. עם פתיחת הקרבות סמוך לשעה 14:00 , היו הלוחמים כבר בתנועה באוטובוסים לכיוון רמת הגולן. הגדוד עם המג"ד הטרי עלו לרמת הגולן בניסיון להשתלב בקרבות הבלימה ועזרה לייצוב הקו שאותו ניסו הסורים לפרוץ. כבר בעלייה ב 6/10 בערב נודע ללוחמים על נפילת מוצב החרמון. אך הסתבר שהמידע לא היה מדויק משום שחיילי הקומנדו הסוריים אמנם נחתו באזור המוצב אך עד ה 8 לחודש לא ממש נכנסו לתוכו פנימה לכל התעלות והמבוכים אלא שהו בקרבת המוצב תוך לימוד השטח. הדבר נודע לכוחותינו על ידי שני חיילים מגדוד 13 שהצליחו להיחלץ מהמוצב הנצור בו לוחמי גדוד 13 היוו את הכוח הלוחם היחיד – 13 חיילי חי"ר. שני הלוחמים ממוצב החרמון שהגיעו למוצב 103 במג'דל שמס וסיפרו כי עדיין יש חיילים בתוך מנהרות המוצב והוא עוד לא נפל סופית. בעקבות מידע זה וכן עדויות שעדיין נשמעים קולות ירי מהמוצב שרמזו על המשך הלחימה שם, ביקש המח"ט אמיר דרורי לעלות באותו לילה (בין ה 8 ל 9 באוקטובר) על המוצב עם כוח על מנת לכבוש אותו מחדש. הכוח התארגן בחופזה, ללא מודיעין סדור על סדר הכוחות הסוריים ומיקומם המדויק, ללא תצפיות וללא סיוע אווירי וארטילרי. הוא כלל כ 150 לוחמים שהורכבם היה:

  • פלוגה ב' של גדוד 51 בפיקוד המג"ד יודקה ומשני צוותי סיירת כשבראשם מפקד הסיירת ויניק – כוח זה החל לעלות רגלית ממג'דל שמס כללית לכיוון מוצב החרמון אך בשלב ראשון לגבעה 1614 כנקודת ציון.
  • כוח גדוד 17, בפיקוד המג"ד סא"ל דובי דרור שכלל שתי פלוגות, האחת בפיקוד מודי בן שך והשנייה של חיילי הסיירת בקורס מ"כים בפיקוד יעקב סלע. כוח זה היה ממונע ועלה דרך הכביש על גבי זחל"מים לכיוון הרכבל התחתון. אל הכוח הממונע הצטרפו 2 טנקים .

תנועת כוחות לעבר מוצב החרמון בניסיון הכיבוש הראשון 

תוואי התנועה כולו בעלייה מפרכת ומצריך מאמץ רב עם הנשקים והתחמושת שנשאו הלוחמים. הכוח הממונע עלה דרך הכביש לרכבל התחתון, מצא אותו ריק והמשיך בנסיעה במעלה הכביש לכיוון "עיקול הטנק". בצילום המפה הבא מסומנת תנועת הכוחות בצהוב. מתחקירים שונים עלה כי ממש במקרה נע גדוד צנחנים סורי במורדות הרכס כשמטרתו הייתה ככל הנראה להגיע למעברי הבניאס. וכך, הכוח הרגלי שנע למעלה נתקל בו מעט צפונית לגבעה 1614 כשלסורים יתרון שהם בתא שטח גבוה יותר וכוחותינו בתא שטח נמוך מהם. שני הכוחות ניהלו שם קרב. בהגיע כוח גדוד 17 לעיקול הטנק ביקש המח"ט דרורי ממודי בן שך שישלח מחלקה לכיוון הכוח הרגלי כאמור למטה יותר על מנת לסייע. מודי שלח  את מפקד המחלקה מוטי רוזן עם 20 לוחמים לכיוון האמור. לאחר זמן קצר הם זיהו את הסורים והחלו לנהל מולם קרב. הסורים במצב הזה היו לכודים בין שני כוחות האחד מלמעלה והשני מלמטה שניהלו איתם קרב. התנהל קרב קלאסי של דילוגים בשטח וירי כשעתיים ויותר עד שהסורים בשלב מסוים החלו לנטוש ולחזור למוצב הפטמה (בשטח הסורי)  ממנו יצאו. בתום קרב זה לא יכול היה כוח גדוד 51 להמשיך במשימה עקב ריבוי נפגעים. בעיקול הטנק ירדה פלוגת גדוד 17 של הסיירת מהזחל"מים והחלה לנוע רגלית במקביל לכביש לכיוון גבעה 16 המרוחקת מעיקול הטנק כ 1 – 1.5  ק"מ. הפלוגה השנייה החלה לנוע על הכביש עם הזחל"מים לאותו כיוון. כמה מאות מטרים אחרי העיקול נתקל הכוח הממונע בשרשרת מוקשים ששימש פיתיון לעצירת השיירה על מנת לפנות את המוקשים. כשהשיירה נעצרה זחל משק החבלה עוזרי זחל בין גלגלי הזחלם ופינה את שרשרת המוקשים. בשלב הזה האיץ המח"ט דרורי במג"ד דרור לזרז את הפינוי והמג"ד עצמו יורד מהזחל"ם וניגש לראות מה קורה. שם הוא נפגע בראשו מאש סורית ונהרג במקום. הכוח הממונע בפיקודו של מודי בן שך מחדש את תנועתו למעלה ובינתיים הגיעו ראשוני כוח של פלוגת הסיירת למקום בו החלו לנהל קרב מול הסורים והחל לספוג נפגעים. המח"ט ביקש ממודי לשלוח מחלקה נוספת למעלה לפלוגה זו לסיוע. מודי שלח מחלקה נוספת בפיקודו של אפי שניאור, מ"פ בגדוד 13 שהצטרף לזחלם של מודי. כשמגיע כוח זה לסייע לכוח הסיירת הוא כבר רואה את מוצב החרמון מפאתי גבעה 16 אך לכוח הסיירת יש כבר הרבה נפגעים, המ"פ וסגנו נפצעו, אחד המ"מים נהרג ומספר הנפגעים הגדול יצר מצב שלמעשה הכוח הזה כבר לא מבצעי. כשמודי מגיע עם שני הזחל"מים שלו לקרבת הרכבל העליון הוא נקלע למארב סורי יעיל שיורה על הזחל"מים מ 3 כיוונים. הזחל"מים סופגים פגיעות, חלק מהלוחמים נהרג ומרביתם נפצע והכוח יוצא למעשה מכשירות מבצעית. כוח 51 עם צוותי הסיירת כאמור עדיין בגבעה 1614 עם כמות רבה של נפגעים ובשל מצב שני הכוחות מודיע המח"ט דרורי על נסיגה. פינוי הפצועים מאזור גבעה 16 היה קשה עד בלתי אפשרי וארבע מהם הושארו בשטח ונמצאו על ידי הכוח שכבש את המוצב בניסיון השני. ערפל שירד על זירת הקרב אפשר פינוי של חלק מההרוגים והפצועים שלא היה מתאפשר אחרת כנראה.      

7.2.1.4   גדוד 51 – פעילויות נוספות בשלב הבלימה

 קרב מעלה גמלא בפיקודו של הסמג"ד רס"ן ציון זיו (זלוף)
 
    במוצאי שבת ה 6 לאוקטובר, היה גדוד 51 מוכן לעלייה לרמת הגולן. הגדוד פוצל ל 2 כוחות: פלוגות א' ב'  נעו על זחלמ"ים בפיקודו של המג"ד יודקה פלד לכיוון החרמון (אך נעצרו כשהגיעו לנווה אטיב ולמחרת השתתפו בניסיון הראשון לכיבוש מוצב החרמון) ופלוגות ג' ומסייעת נעו עם הסמג"ד ציון זלוף לכיוון מחנה נפח לאחר שקיבל פקודה ממרדכי שוורץ, עוזר קצין אג"ם פיקוד צפון לנוע לשם ולהשתתף בבלימת הסורים הנעים לעבר המקום. כוח זה הגיע לנפח שסביבה התחולל קרב טנקים עם הסורים שהיו קרובים לשם וקיבל פקודה להמשיך ולנוע דרומה על ציר הנפט לסייע בחילוץ סוללת תותחים 155 מ"מ שהייתה חלק מאגד ארטילרי שנשטף על ידי חטיבות שריון סורי שפרצו מאזור רפיד. לאחר זמן לא ארוך הבין ציון כי הציר חסום והוא עלול להיתקל בטנקים סוריים בקרוב ולכן תכנן ציר חלופי להגיעה לאזור שאליו נשלח. כוח , הסתובב , ירד לכנרת והחל לעלות דרך אזור מעלה גמלא. על מנת להתכונן לתרחיש של התקלות בטנקים נע הסמג"ד בראש הכוח עם מחלקת התולרי"ם (תותחי ללא רתע 105 מ"מ גל גבי ג'יפים) בפיקודו של סג"מ אורי אורן כאשר 2 ג'יפים לפניו , 2 ג'יפים מאחוריו ושאר הכוח על גבי זחלמי"ם בעקבותיהם. הדרך אז הייתה דרך עפר (כיום היא כבר כביש). בעודם מטפסים במעלה הרכס דהר לקראתם תותח מתנייע 155 מ"מ על צוותו. אורי מנוס, סמג"ד הגדוד הארטילרי שסוללותיו נשטפו על ידי הסורים הציע לסמג"ד זיו לעצור ולהסתובב משום שהסורים בעקבותיו. אלא שגולני נשאר גולני, פקודות הן פקודות והסמג"ד זיו המשיך בתנועת הכוח כשהוא מציב את התותח המתנייע של מנוס לו נותרו 3 פגזים בעמדה מקבילה לציר ממנה יוכל לתת סיוע לטור המטפס בהר. בעוד הטור עסוק בטיפוס איטי ומייגע במעלה הצר, הופיעו לפתע מעליו במרחק של כ 200 מטר 3 טנקי T-55 סוריים, כנראה השתייכו לכוחות שירו קודם לכן על גדוד הארטילריה 155 מ"מ של מנוס. המפה הבאה מתארת את מקום ההתקלות:
 

                   

                                                אזור ההתקלות של כוח 51 בטנקים הסורים

ציון זיו לא היסס ופקד על כוחות התול"ר לירות. צוותי התול"ר ירו שני פגזים חודרי שריון. אחד מהם פגע בשרשרת הזחל של הטנק המוביל והשני החטיא את המטרה . לשלושת הטנקים הסוריים גם פגיעה אחת הספיקה כנראה. הם מיהרו לרדת למדרון אחורי. ציון קרא בקשר לעוזר קצין אג"ם פיקודי, עדכן אותו במצב וביקש סיוע אווירי מידי. עוזר קצין אג"ם מרדכי שוורץ לא האמין לדיווח ובאותה נשימה הודה שאין לו מטוסים להפנות לאזור. הוא הציע לסמג"ד זיו להתפנות מהשטח לבית המכס העליון. בתגובה הורה הסמג"ד זיו לכוח לטור לעצור ולנסוע לאחור מכיוון שרוחב הציר אפשר בקושי מעבר של רכב אחד. הטור של שתי הפלוגות נסע בהילוך איטי לאחור עד למקום בו הציר התרחב מעט והזחלמי"ם יכלו להסתובב. כשהטור של גולני היה בתנועה לאחור הבחין הסמג"ד זיו בטנקים שיורדים מאזור אלמגור לכיוון הכנרת. היו אלה טנקי שרמן של חטיבת המילואים 4 שלאחר התארגנות בימ"ח דהרו למעלה גמלא במטרה לחסום את הציר. לאחר מכן הגיעו הטנקים האלה והחלו לעלות. הסמג"ד זיו עדכן את מפקד אוגדת המילואים האלוף דן לנר שהיה בחפ"ק העולה על המתרחש. טנקי השרמן של חטיבה 4 בפיקוד יואב וספי ניהלו קרב תוך כדי טיפוס ודחקו את הסורים לאחור תוך שהם משמידים טנקים רבים שלהם עד שהגיעו לאזור צומת דליות וגם לאחר מכן.

הנה כי כן, תרם כוח גדוד 51 לעיכוב כוח החלוץ של השריון הסורי שכבר ראה את הכנרת מאזור מזרעת כנף מלהמשיך לרדת ובכך בעצם עיכב את כל הכוחות הסורים שאמורים היו לבוא בעקבותיו על מנת להשתלט על אזור הבטיחה וגשר אריק. העיכוב הזה של בערך שעתיים אפשר לכוחות חטיבה 4 של אוגדת לנר להגיע לאזור ולהשמיד את הכוח הסורי. התברר כי היה זה עיכוב קריטי.

 
   קרב פלוגה ג' בפיקודו של יגאל פסו בקומנדו סורי
 
 בעוד פלוגה ב' נלחמת במהלך הניסיון הראשון לכיבוש מוצב החרמון, תרמו חיילי פלוגה ג' את חלקם בשלב הבלימה בלחימה מול חיילי קומנדו סוריים שהונחתו באזור צומת נפח. ב 9 לאוקטובר שהתה הפלוגה באזור זה וקיבלה התראה על התקרבות מסוקים סוריים. מסוקים אלה הכילו חיילי קומנדו סורי שככל הנראה היו אמורים להשתלט על אזור הצומת ומפקדת נפח. הפלוגה התארגנה למארב והמ"פ יגאל פסו (שנהרג בקרב החרמון השני) ניהל בקור רוח את מכת האש, ההסתערות והמרדף. למרות שהחיילים הסוריים צוידו בנשקים ובציוד טובים יותר שכלל גם מטולי RPG, הצליחו חיילי פלוגה ג' לחסל את הפלוגה הסורית תוך זמן לא ארוך. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם במלחמה כשבהמשך מבצע "קינוח" לכיבוש מוצב החרמון. בקרב זה היו לחיילי הפלוגה 3 הרוגים ושלושה פצועים ונפל בידיהם שלל רב. המ"פ פסו שיבח את תפקודם לאחר הקרב.

7.2.2   שלב ההבקעה

7.2.2.1  גדוד 12

רצועת ההגנה הקדמית של המערך הסורי התבססה על מערכת ביצורים שהשתרעה לכל אורך הקו הסגול. היא נשענה באגפיה על מכשולים בלתי עבירים – החרמון בצפון וקניון הרוקד בדרום. למערך זה היה עומק של 10 – 15 ק"מ והוא התרכז בצירי פריצה אפשריים. מוצבי הסורים במרחב זה היו ערוכים היטב וכללו עמדות לנשק מסייע ושדות מוקשים. בחזית המערך הקמו מוצבי חיץ מגודרים וממוקשים. מערך זה נתפס על ידי הכוחות הסורים הנסוגים עם תחילת שלב ההבקעה. תוכנית הפעולה של אוגדת רפול שכוחותיה העיקריים היו בשלב זה חטיבת גולני וחטיבה 7 התבססה על הבקעת יום בשני מאמצים תוך סיוע ארטילרי ואווירי מירבי. המאמץ הצפוני אמור היה לפרוץ לכיוון חאדר תל דאור , חרפא ומזרעת בית-ג'ן (יחד עם חטיבה 7 הפריצה הייתה מכיוון ג'ובתא אל חשב ) ואילו הדרומי היה אמור לפרוץ מצפון לג'ובתא אל חשב לכיוון חלס ותל שמס. משימת גדוד 12 הייתה לפרוץ בין מוצבים 104  , 105 בעקבות חטיבה 7 לכיוון מזרח. כוחות צה"ל קיבלו את הפקודה לנוע והחלו במשימה. המשימות הראשונות לגדוד 12 היו השתלטות על הכפר הסורי ג'ובתא אל חשב ופתיחת הציר לכיוון מערב למוצב 104. ציר זה היה עמוס בחיילי אויב במהלך שניסו להגיע דרכו למוצב בשלב הבלימה. כיבוש הכפר היה קל כיוון שהוא היה כמעט נטוש ולא נמצאו בו כוחות סוריים. לאחר שהות של לילה בכפר, פנה הגדוד לפתיחת הציר למוצב 104 אך קיבל פקודה לנוע מזרחה לכיוון הכפר מזרעת בית ג'ן על מנת לחבור לכוח שריון ולאבטח את הטנקים שלו שהיו בלחימה. הגדוד אפשר בלילה ההוא ללוחמי הכוח מגדוד 77 של אביגדור קהלני לנוח לאחר מספר ימי לחימה רצופים מה שאפשר לשריונאים להמשיך בלחימה למחרת. לאחר עלות השמש התארגן הגדוד בחזר למשימה המקורית: פתיחת הציר לכיוון מוצב 104 והשמדת כוחות סוריים אם קיימים כאלה בדרך אליו. הקרב הראשון בשלב ההבקעה התרחש בין לוחמי הגדוד ובין כוח התגבור המרוקאי שהגיע על מנת לסייע לסורים בגבעת תל אחמר. תוך כדי ההסתערות על הגבעה כשפלוגה א' בראש, הגיחו שני מטוסי מיג 17 שהטילו פצצות אך גרמו לנזק מועט יחסית, שני פצועים כשאחד מהם הוא מ"פ ג' אביחי בקר. חיילי הגדוד הסתערו על עמדות הכוח המרוקאי אך התברר כי זה ברח מהעמדות ונטש ציוד רב שהיה לשימוש עבור חיילי הגדוד. המג"ד הטרי ארווין קיבל עתה את הפקודה הבאה: לנוע לעבר הכפר מזרעת בית ג'ן ולחבור שם לגדוד שריון ישראלי שכבש את הכפר בפיקודו של עמוס כץ. הגדוד הגיע לכפר בסביבות חצות והחליף את כוח השריון. כפר זה נתפס כנקודה אסטרטגית חשובה בעיני הסורים. הוא שכן על צומת דרכים שאחת מהן הובילה לבירה דמשק, כ 37 ק"מ בלבד ממנה. ואכן בימים הבאים הטילו הסורים את מיטב כוחותיהם לכיבוש הכפר ולהשבתו לידיהם. לצורך כך הם השתמשו במיטב הלוחמים כולל לוחמי משמר הרפובליקה- המשמר הנשיאותי של הנשיא אסד אך כפי שיתואר מיד, כשלו במשימתם.

7.2.2 קרבות גדוד 12 במזרעאת בית ג'ן

במזרעת בית ג'ן נכונו לכוחות הגדוד ימי לחימה אינטנסיביים וארוכים, כל יום כזה נמשך החל מעלות השחר ועד שעות הצהרים. הלחימה הייתה משולבת – כוחות שריון סורי שניסו לפרוץ וצמודים אליהם כוחות חי"ר כשהלחימה מתנהל בין הבתים ובבין הטרסות בחורשות סביב לכפר.

מזרעאת בית ג'ן וישובים סמוכים

עם אור ראשון חברה פלוגת שריון שנשלחה לסייע לגדוד בפיקודו של אלי גבע אל ארווין ששלח אותם לתפוס שטחים שולטים על הכפר. הכוחות בכפר חולקו לגדרות על ידי המג"ד: פלוגה ב' בגבעת המג"ד השולטת על כל השטח לכיוון צפון ומזרח, שם גם התמקם חפ"ק המג"ד. פלוגה א' על הציר לכיוון צפון מערב לכיוון הכפר בית-ג'ן. פלוגה ג' בפיקודו של הסמ"פ מיקי רצון במקום המ"פ אביחי בקר שכאמור נפצע במרכז הכפר ודרומה לכיוון הלג'ה. הפלוגה המסייעת בפיקודו של אבי רונן הוצבה בשולי הכפר ובעצם מחוצה לו בחלק המזרחי הפונה אל הכוחות הסוריים. הצבה זו הוכיחה את עצמה בשלושת ימי הקרבות שבאו החל מה 13 לאוקטובר שכן בכולם התחילה הלחימה באזור זה הכולל טרסות אבן רבות מטעים וחורשות דלילות יחסית ולוחמי הפלוגה המסייעת היו הראשונים להיות מותקפים והגיבו. עם זאת יש לציין כי חלק מהלוחמים הסורים הצליחו גם להתגנב בחסות החשיכה שלפני השחר בעקר בימי ההתקפות הראשון והשני בין הטרסות והבתים ולהגיע לתוך הכפר מכיוונים נוספים. התגנבות זו גבתה מחיר כבד כאשר הם פגעו בלוחמי הגדוד מתוך הכפר מכיוונים לא צפויים בזמן שתשומת הלב העיקרית הייתה נתונה לקרבות המסיבים שהתנהלו בחלק המזרחי שלו. 

בימים הבאים, התנהלו התקפות נגד סוריות גלים גלים כשהם מנסים בשצף קצץ לכבוש את הכפר. לחימת כוחות הגדוד בסיוע השריונאים הייתה נחושה עד לשבירת האויב ולהפסקת ניסיונות הכיבוש מצידו. למעשה היה גדוד 12 הכוח המזרחי ביותר של צה"ל בזמן זה בין החרמון (צידו המזרחי של הרכס) לבין אזור הלג'ה ¹ ומשימתו הייתה להחזיק בכפר ולחסום את הציר העובר דרכו לתגבורות סוריות מערבה.

במהלך כל ימי ההתקפות הסוריות וגם אחרי שפסקו ניסיונות הכיבוש שלהם היוותה הארטילריה הסורית סיוט של ממש עבור לוחמי הגדוד. הלוחמים למדו חיש מהר לזהות יציאות ירי של 6 – 8 קני ארטילריה בעת ובעונה אחת. ארטילריה זו פעלה הן במהלך הקרבות עצמם וגם כשהסורים נסוגו או הפסיקו את ניסיונות הכיבוש. הכפר שמסביבו גבעות ורכסים מיוערים היווה ככל הנראה משכן בטוח לקציני ארטילריה חלקם אולי בדמות רועי צאן מוסווים שטיווחו את כוחות הגדוד ללא הרף. הארטילריה גבתה מחיר בדמות פצועים וקורבנות והייתה בעיה קשה עבור כוחותינו עד לסיום המלחמה. המתקפה הסורית שכללה טנקים חדישים באותה תקופה T-62 ואת חיילי הקומנדו של המשמר הנשיאותי של אסד בצרוף לוחמי חי"ר נוספים הייתה עזה והחלה עם אור השחר בבוקר ה 13 באוקטובר. לצד רעש טנקים ההולך וקרב הבחין מ"פ מסייעת רונן בטנקים סורים מתקרבים ממזרח. רונן דרש וקיבל תגבורת טנקים שלנו וכיוון אותם בהתאם למטרות שראה. הטנקים הסוריים נפגעו אך לא כולם, אחד גם חלף סמוך לרונן שלא יכול היה לעשות עם הנשק שלו כלום והוא עדכן את אהוד הסמג"ד ששלח את הלוחם שמואל חרזי עם בזוקה לירי על הטנק. חרזי הסתתר מאחורי טנק סורי פגוע וכאשר עברו אותו פגע בשני טנקים. אנשי הצוות הסוריים קפצו מהטנקים וכמעט פגעו בחרזי אך אהוד ירה בהם בזמן. בלימת כוח השריון הסורי לא עצרה את אנשי החי"ר שלהם שהמשיכו לנסות להתקדם בין מחסות ובין בתי הכפר המזרחיים ואפילו בקרבת בית הספר ששכן בבניין גדול בכפר. חלק מהכוח הזה הושמד בהסתערות של כוח מסייעת בפיקודו של מפקד מחלקת מרגמות ישראל זר-אביב שאיגף עם הכוח שלו קבוצת לוחמים סורים והצליח עם הכוח שלו להשמיד אותם. באירוע לחימה זה נפצעו 8 לוחמים בפיקודו של המ"מ אביגדור הדני מהמסייעת מאש טנק סורי שירה לעברם בעודם מחפים על הסתערות כוחותינו על החי"ר הסורי. במקביל ניסו הסורים בליווי אש ארטילרית גם כיוונים אחרים בתוך הכפר כאמור אך נבלמו על ידי כוחות פלוגה ב' ו ג' בעיקר. על ניהול הקרבות כולל הקצאת מטרות לכוחות השריון ניהל בקור רוח המג"ד ארווין מהגבע ה שלטת עליה היה ממוקם תוך שהוא מכוון את כוחותינו למקומות בהם זוהו חיילים סוריים.

ההתקפות נמשכו ביומיים הבאים ביתר שאת. כפי שאמר ארווין, לאחר יום הלחימה הראשון "למדנו את הפרנציפ" וביומיים הבאים התארגנו ולחמנו אף טוב יותר. גם הארטילריה של כוחותינו הופעלה ביעילות ופעמים רבות לכדה את הכוחות הסוריים בארגז אש מסיבית. בלילה נערכו כוחותינו מדרום לצומת המזרחית בצורת ריש. עם אור ראשון נשמע שאון טנקים קרבים. הלוחמים פתחו באש וירו 4 פצצות אר פי ג'י. מצפון לכביש ובצמוד לו הייתה מחלקה בפיקודו של הסמג"ד אהוד בר סבר. ההתקפות התחילו כמצופה עם שחר. דומני כי המושג ,כוננות עם שחר" נולד אז מהלחימה בכפר זה. ב 14 וב 15 לאוקטובר, הטילו הסורים את יחידת המשמר הנשיאותי של אסד אל המערכה במאמץ אחרון להשתלט על הכפר. הסורים שינו גישה ועברו לניסיונות של תפיסת בתים מכיוון צפון בהתגנבות לפני השחר. כך גם הצליחו להתגנב למספר בתים באזור הצומת המזרחית סמוך למיקומה של הפלוגה המסייעת. הכוח של רונן החל לדחוק אותם אל גשר היציאה מהכפר וכוח מפלוגה א בפיקודו של ברוך הכט ירד אל הגשר, כך נדחקו חיילי כוח זה ונמלטו. מקצת חבריהם שהתגנב לכיוון מרכז הכפר פתח באש על החולייה הטכנית של הגדוד. מאש זו היו נפגעים. במקביל נורו יריות אל כוחות הפלוגה המסייעת שחצצו בפאתי הכפר יריות והחל עוד יום קרב שנמשך שעות ארוכות עד הצהרים. הפלוגה בפיקודו של רונן פתחה בטיהור. הכוח דחק את הסורים צפונה לכיוון גבעה 338 ופלוגה ג' במרכז הכפר דחקה אותם צפונה אל עבר השטח הפתוח. בינתיים נפצע גם מיקי רצון, הסמ"פ שהפך למ"פ ופונה. החליף אותו בנזי (דוד בן זוהר) ששהה בקורס מפ"ים וחזר לגדוד עם פרוץ המלחמה. לאחר זמן נסוגו הסורים ובשטח נמצאו מספר גופות של חייליהם. היה זה יום בו השקיעו הסורים מאמץ נואש לנסות ולכבוש מחדש לפחות חלק מהכפר. ההפגזות וההתקפות נמשכו. חיילי המשמר הנשיאותי ניסו גם לטפס ולהסתער על גבעת המג"ד וחלקם פעל בגזרה אחרת בה ישבה הפלוגה המסייעת. היה צורך לארגן כוח מהמסייעת שיטהר שטח בנוי במרכז הכפר סמוך לבית הספר. תוך תנועה ברחובות הכפר מבית לבית, נהרגו שני לוחמי מילואים שסופחו לפלוגה המסייעת מאש חיילים סורים מכיוון בלתי צפוי – מתוך הבתים. כוח המסייעת בפיקוד אבי רונן הבין שיש צורך לסרוק את השטח במספר כיוונים. במהלך סריקה זו הצליחו לוחמי המסייעת ולוחמי פלוגה ג' להרוג חלק מהכוח הסורי ולהניס את הנותרים בחזרה מזרחה. כל אותה עת המשיכה ארטילריה סורית לטפטף אש על כוחות הגדוד וטנקים סורים ירו אל תוך הכפר בטרם נפגעו. באחד המקרים נפער חור בקיר בית הספר מפגז של טנק כשחוליה מכוחותינו שהתה בו ורק בדרך נס לא נפגעה. במקביל, בלמו לוחמי פלוגה ב' בפיקוד עדי אדירי את ניסיונות החיילים הסורים לטפס על גבעת המג"ד ולכבוש אותה. במקביל לניסיון זה הופעלה ארטילריה סורית כבדה שממנה נפגעו המ"פ אדירי, מ"מ נוסף ומ"מ שנהרג במקום. המ"פ פונה לאחור ביחד עם פצועים נוספים. 

ביום האחרון ללחימה ניסו הסורים שוב להתגנב דרך החורשות והבתים אך נבלמו שוב ושוב על ידי לוחמי הגדוד. עיקר הלחימה התנהלה בין הבתים והארטילריה הסורית טפטפה כל העת. הלוחמים הוקפצו בין מקומות שונים בהתאם לניהול הקרב על ידי המג"ד ובהתאם למקומות בהם זוהה ניסיון חיילים סוריים לחדור לכפר. בשלב מסוים נכנס אפי פיין (איתם) להיתקלות עם קבוצת חיילי קומנדו סוריים בחורשה המקיפה את הכפר. אפי לא היה עם כוח מספיק גדול, מעט לוחמים ביחס לסורים שהתארגנו באזור של מערות. כתוצאה מכך נהרגו שלושה לוחמים בקרב מטווח קצר ביותר ושני לוחמים נסוגו לאחור על מנת לארגן תגבורת. משזו הגיעה הסתער הכוח על הסורים פגע בחלקם ואת הנותרים לקח בשבי. הקרבות ביום הזה הסתיימו בסביבות השעה 14:00 כשהלוחמים מגדירים אותו: יום מתיש. ניסיונות הכיבוש מצד הסורים אמנם פסקו אך במהלך הימים הבאים עד ה 24 לאוקטובר בו נכנסה לתוקף הפסקת אש המשיכו הסורים להפגיז את כוחותינו באש ארטילרית וגרמו לו נפגעים. ביום האחרון, שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, נהרג אהוד בר סבר ששימש כסגנו של ארווין מאש ארטילרית. שני כוחות נוספים ראויים לכל שבח וציון: כוח התאג"ד והחובשים שטיפלו בפצועים ופלוגת מפקדה. החובשים ביצעו עבודה נפלאה ואחד מהם, חובש הפלוגה המסייעת דורון שנער אף זכה לצל"ש. המג"ד ארווין ציין כי בנושא פינוי נפגעים וטיפול בהם הגיע הגדוד לרמה גבוהה, פרי תרגולת יסודית. כל פלוגה פינתה את נפגעיה למרכז הכפר שם נבדק הנפגע על ידי רופא שקבע את האבחנה וערך את הטיפול הראשון. במידת הצורך היה מוזעק מסוק לפינוי ועל הקרקע עסק בכך כוח מיוחד על גבי זחל"מים. התיאום עם מפקדת החטיבה בכל מה שנגע לפינוי נפגעים היה יעיל מאוד. פלוגת מפקדה תמכה בגדוד בכל תקופת הלחימה בצורה מעוררת כבוד. אנשיה הגיעו מהעורף באופן קבוע כשבידיהם אספקה, תחמושת דברי דואר ופינוקים שונים. לוחמי הגדוד לא שוכחים לציין זאת בכל מפגש.

לפני סיום פרק זה, כמה מילים על ארווין שהפך מסמג"ד למג"ד במהלך המלחמה ותיפקד באופן יוצא מן הכלל. לוחמי הגדוד ומפקדיו לא שוכחים לעולם לציין את תפקודו במלחמה זו. ארווין ניהל את קרבות הגדוד בקור רוח, באומץ לב ובתבונה. הקרבות במזרעת בית-ג'אן התנהלו מטווחים קצרים בין אנשי החי"ר ובין הטנקיסטים כאחד. היה צורך לקבל החלטות נכונות תחת לחץ וסכנה. ארווין לא איבד את שלוותו. מדהים היה לשמוע אותו בקשר מוריד פקודות ומכוון את הכוחות. הוא גם דאג לא רק להישאר במגננה אלא גם ליזום כששלח כמעט מידי לילה כוח לתוך השטח הסורי על מנת שיבצע מארב ויקדים תרופה למכה.

גדוד 12 איבד במהלך המלחמה 13 לוחמים. מספר הפצועים היה 55. במהלך חודשי ההתשה שבאו לאחר המלחמה נהרגו ונפצעו לוחמים נוספים.

¹ הלג'ה: אזור השייך לחבל חורן בסוריה, מאופיין על ידי קילוחי בזלת עבים, ייחודיים וצעירים בני כמה אלפי שנים בלבד שכיסו שטחים נרחבים (הערת המחבר)

7.2.2.3   גדוד 51

לקראת סיום קרבות הבלימה כבשו לוחמי גדוד 51 את מוצב תל דהור סמוך לג'בתא אל חשב לאחר קרב קצר ולאחר מכן התארגנו בחניון לילה סמוך לכפר חאדר תוך כדי שהם נזהרים מחוליות RPG. המלחמה עברה לשלב ההבקעה, גדוד 12 נע לעבר מזרעת בית ג'אן וגדוד 51 נערך לקרב שעתיד לבוא לקראת ה 21 לחודש – הקרב השני על מוצב החרמון.  

7.2.2.4  גדוד 17

לאחר הניסיון הראשון לכיבוש החרמון שלא צלח קיבל סא"ל דוד (דוביד) כץ את הפיקוד על הגדוד במקומו של המג"ד סא"ל דובי דרור שנהרג בקרב זה. ב 11/10 כבש הגדוד שתוגבר בפלוגת טנקי שרמן את חאדר. יום לאחר מכן כבש הגדוד את חרפא ושהה בגזרת הכפר. בין ה 13 ל 20 לאוקטובר הצליחו לוחמי הגדוד להפיל מטוס תקיפה סורי ולשבות את הטייס. כמו כן הם בחנו בימים אלה צירי עלייה לחרמון מכיוון מזרח.  לאחר מכן נטלו חלק במבצע "קינוח" – כיבוש החרמון בניסיון השני (ראה בהמשך בשלב ההבקעה).

7.2.2.5  מבצע קינוח: כיבוש מוצב החרמון 21/10 – 22/10

לקראת הקרב לכיבוש מוצב החרמון בסוף המלחמה שניתן לו השם "מבצע קינוח" החליט אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי להקים מפקדה מיוחדת לתכנון המבצע וכן לפיקוד ושליטה על הכוחות המבצעים. כמפקד המבצע מונה ראש מטה פיקוד צפון תא"ל יקותיאל (קותי) אדם וצוות הפיקוד כלל את סגן הקצח"ר סא"ל אריה צידון, מפקד סיירת מטכ"ל סא"ל גיורא זורע ,מח"ט גולני אל"מ אמיר דרורי ומפקד חטיבת המילואים של הצנחנים 317, אל"מ חיים נדל. הוחלט כי חטיבת הצנחנים תכבוש את מוצב החרמון הסורי לאחר שתונחת באמצעות מסוקים באזור מוצב החרמון הסורי וחטיבת גולני תכבוש את מוצב החרמון. נדחתה בקשת המגדי"ם לתקוף מכיוון מזרח עקב אי מתן אישור של פיקוד צפון. יום קודם לתחילת המבצע התמקם כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו וסגנו עוזי דיין במצפה שלגים. הכוח ביצע תצפיות על מוצב החרמון ולא זיהה דבר. הוא דיווח על תנועה מועטה ביותר של הסורים ככל הנראה כי הם נשארו מחופרים ולא זזו מהעמדות שלהם. הם גם זיהו כי המוצב עצמו ככל הנראה ריק מאדם.

הכוחות שהשתתפו בקרב זה:

גדוד 51 בפיקודו של המג"ד סא"ל יהודה פלד.

פלס"ר גולני בפיקודו של סא"ל שמריהו ויניק.

מטרת שני כוחות אלה הייתה עליה בצירים שונים לכיוון המוצב וכיבושו.

גדוד 17 בפיקודו של דוד (דוביד) כץ, שצורפה אליו פלוגת סגל בא"ך-  כוח ממונע בשלב הראשון שמטרתו הייתה לעלות בצורה רכובה ולפתוח את ציר הכביש עד אזור הקרב ולשמש כעתודה חטיבתית. התלוו אליו טנקים ומפעילי צמ"ה.

חטיבה 317 – צנחנים במילואים בפיקודו של אל"מ חיים נדל שכללה:

גדוד 471 בפיקודו של סא"ל חזי שלח

גדוד 567 בפיקודו של סא"ל אלישע שלם

יחידה הנדסית פיקודית וגדוד צמ"ה

ששה טנקים מחטיבה 188

אנשי הכוח הסורי שהחזיקו במוצב ובסביבתו:

גדוד 82 בפיקוד סלימאן חסן

כוח מגדוד הסיור 183 בפיקודו של אחמד ריפעי אל ג'וג'ו.

ביום המבצע התקיימה בפיקוד צפון קבוצת פקודות אחרונה שכללה את סדר הכוחות אך הייתה חסרה בתמונת מודיעין טובה על היערכות הכוח הסורי שהגן על המוצב. רק במהלך הקרב עצמו התברר כי החיילים הסוריים התחפרו היטב סביב המוצב ולא בתוכו ושלטו באש על כל כוח שעלה מולם מעצם היותם בשטח שולט. המח"ט דרורי ששב מקבוצת הפקודות אחר הצהרים לאזור ההיערכות ביער אודם, לא הספיק לתדרך את הכוחות כראוי והתרכז יותר בעידוד הלוחמים ובהסבר על חשיבות הקרב על המוצב המהווה את "העיניים של המדינה". בשעות אחר הצהרים הונחת כוח הצנחנים בשיא החרמון והאזור שם נכבש כמעט ללא התנגדות. קצת אחרי השעה 18:00 בערב החלו הכוחות בתנועה בשלושה צירים , כאשר גדוד 51 והסיירת נעו רגלית וכוח העתודה נע בשלב הזה רכוב. המפה הבאה מתארת את תנועת הכוחות בקרב.

תנועת הכוחות במבצע קינוח

כפי שניתן לראות מהמפה, גדוד 51 נע בתוואי דומה לזה שבניסיון הכיבוש הראשון, הכוח הממונע של גדוד 17 נע על הכביש והסיירת הציעה ציר חלופי לניסיון הכיבוש הראשון ולכן עלו לוחמיה באיגוף ממערב והגיעו לרכבל העליון מכיוון צפון. הלוחמים שעלו בצירים הרגליים עשו זאת בתנאי שטח קשים במיוחד של עליות שחלקן תלולות ושטחים מלאי טרשים שהקשו על ההליכה בנוסף לכך שהיו עמוסים בתחמושת. כוח גדוד 51 עלה בשני ראשים שהתאחדו לפני תחילת הקרב. את כוח גדוד 51 הובילה פלוגה ג' בפיקוד יגאל פסו. בעת הטיפוס הקשה הופעלה ארטילריה לטובת הכוחות המתקדמים אך מאחר וזו כמעט פגעה בכוח גדוד 51 הוחלט להפסיקה. לדעתו של הסמג"ד ציון זיו (זלוף) , ניתן היה לתקן את מיקום נפילת הפגזים כך שירככו את גבעה 16 שלגביה היה ידוע עוד מהקרב הראשון שחיילים סוריים מצויים בה. פלוגה ג', מובילת הכוח הגיעה למרגלות היעד שלהם גבעה 16. מעדותו של רס"פ ג' אבי רחמים הלוחמים שנעו בראש חולקו ל 6 צוותים כאשר הצוות בפיקודו היה הדרומי ביותר. הכוח נעצר להתארגנות ולא חש בשלב זה  שכ 150 מטר מהם במעלה הגבעה מחופרים בהסתר בין הסלעים חיילי שתי פלוגות סוריות. בדרך, לא רחוק משיפולי הגבעה נתקלו ראשוני הכוח העולה בגופות החיילים הישראלים שנותרו בשטח מניסיון הכיבוש הראשון. בסביבות השעה 2:00 בלילה החל הקרב. תוך כדי סריקת גבעה 16 פתחו הסורים באש מעמדותיהם מטווח קרוב. הקרבות התנהלו מטווחים קצרים לעיתים תוך מאבקים פיזיים. את החשיכה האירו מידי פעם זרקורי ענק שהוצבו ביער אודם. כוח 51 שהיה נחות לעומת השטח השולט בו היו הסורים החל לספוג נפגעים. מספרם בפלוגה ג' הלך וגדל והפלוגה תוגברה בלוחמי הפלוגה המסייעת. הלוחמים הסוריים התחפרו בשוחות אישיות הפעם לא לצידי הדרכים כמו בניסיון הכיבוש הראשון ולא בתעלות אלא בעמדות בשטח סביב. הם גם השתמשו במקלעי מא"ג שנטלו מהמוצב הכבוש וזרעו בכך בלבול בקרב לוחמי 51 שלא הבינו כיצד נורית עליהם אש ממקלעים שברשות צה"ל. עיקר המאמץ היה באזור גבעה 16. הקרב הלך והסתבך כשמספר ההרוגים והפצועים עולה בהתמדה. המג"ד שלח את סגנו ציון זיו (זלוף) עם פלוגה א' בפיקוד סרן יהושוע ויאטר לגבעה 17, מזרחית לגבעה 16 שם נהיו ערוכים חיילי הקומנדו הסורי בעמדות מחופרות היטב ופתחו באש כבדה לעבר לוחמי הפלוגה. הם ניהלו שם קרב עד שהקשר עימם נותק. משרבו הפצועים וההרוגים, ביקש המג"ד פלד מהסמג"ד שיגיע לארגן את פינוי הפצועים והוא אכן הגיע על מנת לטפל בפינויים וחזר למערכה כאשר המג"ד נפצע בהמשך. בעוד הקרבות נמשכים בגבעות 16, 17 קיבלה פלוגה ב' פקודה לבצע איגוף ולהגיע לכיוון גבעה 16 ממערב. למעשה היה צריך כוח זה להגיע לגבעה 19 אך הגיע בטעות לגבעה 24 (הר חבושית) שבה לא היו חיילי אויב. כשהבין המ"פ שטעה סבר שהוא על גבעה 22 ורק בבוקר הבין הקמב"ץ שפלוגה ב' נמצאת בעצם על גבעה 24. בינתיים המשיך והתנהל הקרב בין לוחמי פלוגה ג' לבין הסורים. המ"פ פסו נפצע הן בכתף והן בראש מרסיס רימון של חייל סורי שחיסל , נחבש וממשיך לתפקד ולנהל את הקרב בקור רוח ובאומץ בלתי רגיל. המג"ד דיווח למח"ט כי הקרב מורכב ומתנהל באיטיות. בעת שכוחות גדוד 51 היו בדרכם למעלה בשלב הטיפוס, עלו חיילי הסיירת דרך התוואי שיועד להם והגיעו מצפון לרכבל העליון כבר בשעה 23:00 לאחר טיפוס קשה מאוד פיזית. הם המתינו שם עד השעה 2:00 ואז קיבלו פקודה מהמח"ט לנוע. ברכבל העליון היו אמורים להיות חיילים סוריים ולכן הכוח נע בשקט למען גורם ההפתעה. הוא עלה על כיפה ששולטת על הרכבל העליון נתקל בסורים והקרב החל. אך נתקל והחל בקרב. הכוח הסתער לעבר החיילים הסוריים. בשלב מסוים בקרב מפקד הסיירת ויניק יצא עם חלק מהכוח מהחפירות של יסודות הרכבל נפגע ונהרג ויחד אתו גם החובש שלו שקפץ לחלץ אותו נפגע אף הוא ונהרג וגם  הקשר שלו שניסה לחלץ אותם נפגע גם הוא ונהרג. סגן מפקד הסיירת איתן צדוק קיבל הוראה מהמח"ט להישאר באזור הרכבל העליון עם הצוות שנותר ככוח חסימה. הקרב בגבעה 16 התנהל בצורה הרואית בין הרובאים שנותרו בריאים של גדוד 51 והחיילים הסוריים כשלוחמי 51 מראים נחישות ודבקים במשימתם. למעשה היו כל כך הרבה נפגעים שהקרב בשלב הזה התנהל בצורה ספוראדית כשקבוצות קטנות של לוחמים בכל מיני מקומות בגבעה 16 מנהלות מעין קרב מקומי משל עצמן. פינוי הפצועים בפיקוד הסמג"ד התנהל בגבורה תחת אש. אחד הלוחמים מפלוגה ג', סולימני מספר כי "הסורים בשלבים אלה לא נשברו והמשיכו להילחם תוך צעקות עידוד לעצמם. בשלב מסוים הוא הבחין במח"ט דרורי מאחוריו ובעוד הוא מהרהר האם להזהיר אותו שיתפוס מחסה נפגע המח"ט ונפל". גם הלוחם צרפתי תיאר מנקודת מבטו את האירועים: "פלוגה ג' בסיוע חיילים בודדים מפלוגות אחרות מצאה את עצמה בלילה הזה על גבעה 16 במצב קשה מאוד. לא ידענו היכן בדיוק ממוקם האויב ומה סדר גודל הכוח שלו. הפקודות והתדריכים שקבלנו לא דמו למה שהתרחש בשדה הקרב. לאויב היה יתרון עלינו בכל המובנים: הוא היה מחופר בעמדות שולטות, והיו לו נשק וציוד לראיית לילה טובים מאשר לנו בעוד שאנחנו רק עם הנשקים שלנו. הסורים הכירו היטב את השטח והיה להם ניסיון מוצלח מהקרב הראשון בו פלוגה ג' לא השתתפה. כבר בתחילת הקרב היו לנו אבדות כבדות, היו הרוגים ופצועים מבוכה והפתעה ואפילו הלם, פחד ומצוקה. ההיררכיה הפיקודית נשברה , המפקדים נפצעו בזה אחר זה ובשלבים מאוחרים גם נותק הקשר בין הכוח הלוחם לשאר הכוחות ואם לא די בכך היה גם ירי של כוחותינו על כוחותינו שכלל גם ארטילריה". האש הארטילרית שהזכיר צרפתי הופעלה

לפנות בוקר, כאשר הקרב הפך לצמוד ולא מאורגן לאחר פציעת המח"ט והמג"ד על מנת לסייע ללוחמים בגבעות 16.

הסמג"ד זיו מציין כי עוד לפני שהופעלה אש זו, בשעה 5:00 בבוקר, דקות ספורות לפני שנפצע המח"ט היו לגדוד 51 כבר 43 הרוגים ו 87 פצועים זאת מתוך כ 190 לוחמי הגדוד, כך שלמעשה מרביתו כבר הושבתה ונותרו כמה עשרות בכל הפלוגות יחד מפוזרים בשטח וחלקם בחוליות קטנות ומנותקות. קודם לכן, בזמן שכוחות גדוד 51 וכוח הסיירת עלו רגלית, נע גם כוח העתודה, גדוד 17 בפיקוד דוד (דוביד) כץ בליווי הטנקים בקצב של כוח רגלי. דוביד חשש ממארבים לצידי הדרך ולכן הלכה על המדרון מעל הכביש החצוב בהר חוליה רגלית כ 50 מטר לפני שיירת הזחל"מים והטנקים לכל מקרה של התקלות. באזור הר חבושית נוצר קשר עין בין כוח זה לרכבל העליון. על הכביש נפרשה שרשרת מוקשים וכשהכוח פינה אותה החלו הסורים לירות מאזור הרכבל על השיירה הממונעת, אש תותחים כולל פגזי תול"ר. אחד הכלים עלה על מוקש כשניסה לבצע עקיפה. בשלב זה קיבל המג"ד כץ פקודה מהמח"ט לעלות עם כוח רגלי לכיוון המוצב עקב המצב הקשה בקרב. הוא לקח פלוגה הומוגנית של קורס מכים, העביר את הפיקוד על השיירה הממונעת לסמג"ד איתן ירון. כוח רגלי זה נע על הציר עד עיקול הטנק ומשם המשיך עד שיפולי גבעה 16. בדרך פגש הכוח את סמג"ד 51 ציון זיו (זלוף) שכאמור ריכז את הורדת הפצועים שזרמו כל הזמן לאחור. כשהגיע הכוח לאזור גבעה 16 פגש המג"ד כץ את המח"ט שאמר לו שגדוד 51 מצוי על גבעה 16 והמשימה שלו היא לחלץ את לוחמיו ולפנות את הפצועים. הכוח החל בתנועתו לביצוע המשימה. המג"ד כץ הבין תוך כדי תנועה מהדיווחים של הסמג"ד זיו (זלוף) כי מרבית מפקדי הטנקים נפגעו על ידי צלפים כיוון שהיו חשופים בצריח. אבי פרץ מעיד שהצוות שלו שמנה 10 לוחמים נקלע לחילופי אש קשים עם כוחות סוריים שריתקו אותו למקומו ואז הגיע אליהם המג"ד פלד שארגן הסתערות לעבר העמדה הסורית אך זו נבלמה כששני לוחמים נהרגים ומרבית הצוות פצועים. אלה שלא נפגעו פינו את הפצועים לאחור ובינתיים פרץ המשיך להתקדם כשאיתו רק לוחם אחד. בעזרת רימונים שנשא בתרמיל הצליחו הוא והלוחם הנוסף לאחר קרב עיקש לנטרל את העמדה הסורית. המג"ד פלד דיווח מעט לאחר מכן בסביבות 05:00 כי הוא נמצא לבד על גבעה 16 וככל הנראה אין בסביבתו שום מסגרת. המח"ט דרורי נפגע בסביבות 05:15 כשהציב רתק מכוח העתודה והספיק להעביר את הפיקוד למג"ד 51 יודקה פלד שלא היה מודע לכך שבראש גבעה 16 הייתה קבוצה קטנה של לוחמי גדוד 51 שלחמו כל הלילה והמשיכו לנהל קרב עיקש והרואי מול הסורים ממרחק של מטרים ספורים כנגד כוחות מצומצמים של צלפים סוריים. היו אלה לוחמי הצוות הראשון המוביל של פלוגה ג' והם כללו את המ"פ יגאל פסו, דוד צרפתי, אוהלי עודד, סמל אברהם פרץ ואלישע פרזמה אליהם הצטרף בשלב מסוים חייל שנשא מכשיר קשר. כמה דקות לאחר מכן נפגע גם המג"ד פלד. בשלב זה, מרבית שדרת הפיקוד של גדוד 51 נפגעה ואת הפיקוד נטל קצין האג"ם החטיבתי יואב גולן את הפיקוד שהפעיל את אותה אש ארטילרית עזה שהוזכרה קודם על גבעה 17 ועל מוצב החרמון . דוד(דוביד) כץ שהגיע עם לוחמי גדוד 17 פרס את הפלוגה על מנת לחפות על לוחמי גדוד 51 והחל בפינוי נפגעים שהיו במדרון קדמי של גבעה 16. הוא  זוכר אש זו כהפגזה עוצמתית ביותר שהתנאים בשטח – סלעי הטרשים – מסייעים בהפצת רסיסי הפגזים לכל עבר. כאמור, בעיקר נפגעו ממנה חיילי גדוד 51 וחיילי גדוד 17. בשעה 05:36 דיווח מ"פ ג' יגאל פסו על מספר גדול של פצועים. בהמשך לאחר שפסקה הארטילריה הביע פסו את כעסו הרב בקשר על הארטילריה שממנה נפגעו חלק מהלוחמים ועל כך שלא הגיעה תגבורת. דקות אחדות . לאחר מכן שוחח פסו עם דוד צרפתי ויצא להסתערות על חייל סורי שהיה בתוך שוחה תוך כדי ההסתערות נורה על ידי צלף סורי ונהרג. צרפתי חיסל את הצלף הזה דקות ספורות לפני הגעת הכוחות מגדוד 17. בשלב זה זחל מג"ד 17 כץ לעמדת הפיקוד שם היה יואב גולן משום שלא הבין מה קורה ומדוע ממתינים זמן רב כל כך מבלי לעשות כלום. כץ התעדכן ממנו שרמ"ט הפיקוד הורה להחזיק בגבעה ולהמתין שהצנחנים הנעים מכיוון שיא החרמון הסורי למטה יכבשו את מוצב החרמון. הוא גם הבין ממנו שהארטילריה המפגיזה היא בכלל שלנו. דוד (דוביד) כץ החליט שלא יתכן שגולני ינסו פעמיים לכבוש את החרמון ולא יצליחו. הוא ביקש מגולן להפסיק את הארטילריה והודיע לו שהוא יוצא להסתערות. כץ מתאר שתפקד בהסתערות הזו כמ"מ וברגע שהכוח שלו קם והחל להסתער עם 2 מחלקות של גדוד 17 כשבצמוד אליהם הצטרפו חיילים בודדים שהיו על גבעה 16. הכוח הסורי נשבר. הם החלו לברוח מהעמדות שבנו במשך שבועיים בהתחפרות ובהצבת אבני כמסתור. הם שהו 2 בעמדה ותוך כדי ההסתערות של כוח 17 נראו מידי פעם חיילים סורים נוטשים את עמדותיהם ובורחים. כך התקדם הכוח עד גבעה 17 ובכך הקרב על גבעה 16 תם. בידי כוח גדוד 17 היו כבר שבויים סוריים. דוד (דוביד) כץ לא ידע מה קורה במוצב ומניסיון העבר (אסון בונקר בית המכס לאחר מלחמת ששת הימים) חשש שהמוצב ממולכד. לכן, לאחר קבוצת פקודות שנתן על גבעה 17 החל הכוח בראשותו לנוע אל המוצב כששבויים סוריים נעים לפניו והוא דאג גם שהם יכנסו אל תוך המוצב לפני הכוח במקרה של מטענים ממולכדים. הכוח נכנס למוצב כשחיילי גדוד 51 מניפים את הדגל. דוד (דוביד) כץ דיווח בקשר: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני". זה ביטא את תחושתו לגבי שיתוף הפעולה של כוחות שונים מהחטיבה.

אחרית דבר:

קרב החרמון גבה מחיר כבד בהרוגים ופצועים. אצל חלק מהפצועים שהחלימו נותרה צלקת נפשית עמוקה. הקרב הוכיח שוב ושוב את מסורת גולני מיום הקמת החטיבה כפי שבאה לידי ביטוי לאורך הזמן ובכל הגזרות: דבקות במטרה, נחישות, גבורה, הרצון לסיים את המשימה בכל מחיר וערך רעות הלוחמים כפי שבא לידי ביטוי ברצון לסייע לחבר בלחימה ולחלץ חבר פצוע תחת אש תוך סיכון חיים.

7.3 חטיבת גולני במלחמת ההתשה: 24/10/1973 – 31/5/1974

הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים נכנסה לתוקף ב 24/10/1973. בחצי השנה שאחריה, עד לנסיגה מהמובלעת הסורית לקו הסגול בעקבות הסכמם ההפרדה שנחתם עם סוריה ב 31/5/1974 עסקו יחידות החטיבה השונות הן באימונים והן בתעסוקה מבצעית, כשגזרות התעסוקה היו בתקופה זו רק במובלעת זו.  בפעילויות אלה במהלך מלחמת ההתשה נפלו ונפצעו לוחמים שהתווספו על אלה שנפגעו במהלך המלחמה עצמה. בתקופה זו שהו כל גדודי החטיבה לסירוגין במובלעת הסורית בעיקר במוצבים כשהם מבצעים בעיקר משימות של בטחון שוטף דהיינו שהייה במוצבים, תצפית לעבר האויב וסיורים או מארבי מנע בגזרות בהן שהו ומידי פעם גם תקיפות יזומות של כוחות סוריים בבסיסיהם או בעמדותיהם. לרשימת החללים והפצועים במלחמה נוספו אלה שנפגעו בעיקר מאש ארטילרית סורית כבדה שהונחתה על כל הכוחות מידי יום. כוחותינו הגיבו ב "ימי קרב" יזומים בהם הסתייעו בטנקים ובתותחים שירו מהמוצבים לעבר הסורים שבמקרים רבים נפרסו כמה מאות מטרים מול מוצבי הכוחות.  במרבית המוצבים שהיו מאולתרים תפסו הלוחמים מחסה מההפגזות בתוך טנקי T-34 סוריים שנלקחו שלל.  בין שהייה אחת לשנייה, עסקו הגדודים והסיירת באימונים.

גדוד 12

בפיקוד סא"ל גדעון המאירי שהה במהלך ההתשה במזרעאת בית ג'ן בו לחם במלחמה, ובהמשך לסירוגין באזור אום בוטנה. הפעילות המבצעית כללה שמירה על הקיים, סיורי לילה ותשמועים לכיוון הסורים על מנת לוודא שהם לא הולכים להפתיע את הכוחות בכפר וכן סיורים על הרכסים באזור בעיקר לכיוון הכפר בית-ג'ן מערבית למזרעת בית-ג'ן לשם איתור תצפיות סוריות. בהמשך תפס הגדוד את גזרת אום-בוטנה כאשר מלחמת ההתשה כבר הייתה בעיצומה. כאן המטרה הייתה להחזיק בקטע מול מוצב 109 מזרחית לקו הסגול ולחסום את הציר הדרומי של המובלעת עד אזור תל מסחרה. בסוף התקופה, סמוך להסכמי ההפרדה שהה הגדוד הן באזור אום בוטנה והן בגזרת מזרעאת בית ג'ן.  לגדוד היו מספר חללים ופצועים בתקופה זו כולל מ"פ מסייעת מולי באור שנהרג יום לפני שהשתחרר מצה"ל.

גדוד 13

בפיקוד סא"ל זאב אונגר שהה בתעסוקה מבצעית במלחמת ההתשה מספר פעמים ובמספר מקומות . אחד המרכזיים בהם תל-שמס בו התמקמה מפקדת הגדוד והפלוגות השונות שהו במספר מוצבים באזור. בנוסף שהתה אחת הפלוגות  לסירוגין גם באזור החרמון. הגדוד עסק בפעילות בטחון שוטף של אחיזה בקו של השטח שנכבש במלחמה בשלב ההבקעה לסוריה.  כוחותיו כמו גם מימשו את תפיסת הקו של המח"ט אמיר דרורי (שיושמה בכל הגדודים) כי הכוחות המגינים על הקו אינם יכולים להיות סטטיים אלא ליזום. וכך, יזמו כוחות המוצבים של הגדוד כמעט מידי ערב סיורים ומארבים דינמיים אל תוך השטח הסורי. מידי פעם גם ירו בסיורים כאלה על ריכוזים סוריים. עיקר. כוחות הגדוד ספגו הפגזות כבדות בעיקר על תל שמס אך גם על הפלוגה בשיא החרמון או במוצב הפיתולים. הפגזות אלה גבו מחיר יקר של מספר לוחמים שנהרגו בהן.

גדוד 51

בפיקוד סא"ל יהודה (יודקה) פלד הוקם ברובו מחדש לאחר המלחמה מאחר ולמעלה משני שליש של מפקדיו ולוחמיו נפגעו במלחמה. הגדוד עסק לסירוגין בפעילות מבצעית במספר גזרות: חרפא, מזרעאת בית ג'ן , תל ג'בא, תל אל-מאל, חן ארנבה, חמרית. כמו בשאר הגדודים, היו לוחמי הגדוד נתונים לאורך כל מלחמת ההתשה להפגזות כבדות שהסבו להו חללים ופצועים שהתווספו על אלה שנפגעו במלחמה. הגדוד שהה בין שתי אוגדות כך ש"זכה" למנה גדושה של הפגזות. הגדוד לא הסתפק בישיבה בגזרות השונות אלא הפעיל סיורים חודרים, מארבים ומידי פעם פשיטות: פלוגה ב' בפיקודו של איתן צדוק פשטה על מוצב המצוי בין תל חרה לתל מאל. המוצב הזה הטריד מאוד את כוחות הפלוגה: אנשיו טיווחו ירי ארטילרי וירי טנקים לכיוון המוצב הפלוגתי יום יום. לאחר שקיבל אישור, לקח איתו איתן כ 10 לוחמים בגלל הרצון לנוע בשקט ככל הניתן לפשיטה על המוצב. הכוח נע בשקט כשהוא מפלס דרכו בשדות המוקשים הן שלנו והן של האויב. התנועה הייתה קשה ככל שהכוח התקרב אל היעד- מדובר בשפכי בזלת בלג'ה שהם טרסות / גבעות בזלתיות באי סדר ובגבהים שונים. הכוח נדרש לעלות לכיוון המוצב הסורי כשהוא מטפס טרסות כאלה בגבהים של 5 – 10 מטרים מה שהכביד על התנועה. בנוסף לכך ערפל כיסה את השטח והקשה עוד יותר על ההגעה אל היעד. איתן הצליח להביא את הכוח אל נקודת ההיערכות והוריד צוותי רתק ואז עקב הערפל לאחר מטרים ספורים ממש נתקל מקרוב בשומר של המתחם. הכוח ירה ראשון והשמיד את חיילי המוצב שיצאו ממקום שנתם. לאחר מכן בוצע פיצוץ של המתחם בעזרת חומרי חבלה. הכוח נסוג חזרה לשטחנו בתוואי דרך שונה מזה שהגיע בו וחזר ללא נפגעים.

הזמן בין הפעילויות המבצעיות השונות נוצל לאימונים.

גדוד 17

בפיקוד סא"ל דוד (דוביד) כץ המשיך לתפקד לאחר המלחמה כבית ספר למ"כים אך נשא גם בנטל ההשתתפות במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הגדוד תפס את גזרת מזרעת בית ג'ן ומעבר לפעילות השוטפת ביצע גם פשיטות: כיבוש מוצבי תחזוקה בלג'ה והתקפות על חניוני טנקים. באחד הלילות, בדרך לפשיטה באזור הכפר חינה, צפונית מזרחית למזרעאת בית ג'ן, נתקל כוח מהגדוד בפיקוד המג"ד מטווח של מטרים ספורים  ב 6 חוליות קומנדו 18  איש , שהיו בדרך אל כוחותינו מהכפר דבל בדיוק בכיוון ההפוך: בכוונתם הייתה לתקוף חניוני טנקים של כוחותינו במזרעת בית ג'אן. המג"ד כץ סיפר כי הבחין בכוח הנע בדיוק במקביל לכוח שלו ובכיוון הפוך במרחק של כ 5-10 מטרים. חיש מהר הבחין שלחיילי כוח אין קסדות על הראשים מה שהספיק לו להתעשת במהירות ולתת פקודת אש. כוח הגדוד חיסל את כל כוח הקומנדו הסורי למעט אחד שהובא כשבוי. בסוף תקופת ההתשה אייש הגדוד את תל שמס.

סיירת גולני   השתתפה בפעילות מבצעית במובלעת הסורית  במספר גזרות.

חיילות החטיבה

בכל תקופת מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שבאה אחריה נודעה חשיבות רבה לפעילויות שונות שעסקו בהן חיילות החטיבה בפיקוד סגן ורדה פומרנץ (שהועלתה לאחר המלחמה לדרגת סרן). הבנות מילאו תפקידים בכל היחידות: מפקדת החטיבה , הגדודים והסיירת. בזמן המלחמה שהו הבנות בעיקר בבתי החולים בצפת, רמב"ם ועפולה. הן תרמו רבות בסיוע בבתי החולים: מעבר לביקור הפצועים סייעו ברישום בזיהוי ובסיוע למשפחות הפצועים. בתקופה זו הוקם בראש פינה, בבית של אחת המשפחות מהמושב מעין מרכז לארגון חבילות ודברים שונים לחיילים (שאינם חומרי לחימה). שם היה מאורגן בשעות הערב רכב עם ציודים וחבילות שהיה עולה למחרת ופורק את תכולתו בין יחידות החטיבה. במלחמת ההתשה הארוכה עד סוף מאי 1974 זה הפך לעניין קבוע. בנות החטיבה שהו מרבית התקופה במפקדת החטיבה בג'ובאתא אל חשב וסייעו מאוד כפקידות, טלפניות ובעבודות שלישות שונות. אחת המשימות החשובות בהן נטלו חלק היה לא נעים בכלל אבל חובה: ביקור אצל המשפחות השכולות. בתקופה זו לא היה למעשה תפקיד רשמי שהגדרתו: "קצינת נפגעים" והחיילות שביקרו בבתי המשפחות ביצעו תפקיד זה הלכה למעשה. החיילות טיפלו גם בהרבה אירועי סעד בניצוחה של קצינת הסעד סרן רותי פרנק שכן לוחמים שבאו מבתים שהתקשו כלכלית יצאו אך מעט ולא היו יכולים לסייע למשפחתם בתקופה קשה זו.  יהודה (יודקה) פלד, מג"ד 51 זוכר ומוקיר את שירותן באומרו כי הן אינן מתארות לעצמן כמה חשוב היה תפקידן ובאיזו מידה סייעו לתפקוד היחידות השונות. 

ואלה שמות חללי החטיבה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה:

גדוד 12

טוראי אבו יוסף
סמ"ר אורן איתמר
סמל אצלן אהרון
סגן באור שמואל
סגן בן ארויו דרור
רס"ן בר סבר אהוד
סגן גברון פנחס
סגן דהן אלי
רב"ט הס יעקב
סמל חביב אליהו
רב"ט חדד יגאל
סמ"ר יעקב טוביה
סמ"ר כהן-טוויל אליהו
רב"ט ליניק יונה
סרן מנסור מנסור
טוראי נסים אברהם
סגן רובינשטיין אליעזר
רב"ט רוזנברג יחיאל
סמל רוזנשטיין אלכסנדר
סמל רייפר מיכאל-חיים
סא"ל שחר יעקב
רס"ר שכטר מנחם

גדוד 13

רב"ט אדרי אברהם
רב"ט אזולאי יצחק
רב"ט אלבז אברהם
סמל אליעזר סיילס תמיר
סמל ביטון דוד אליאס
סרן בן גרא אהוד
סמל בראשי יגאל
רב"ט ברמי ברנרד
סמל זילברמן שלום
סמל חכם חיים
סמל חפר און
סמ"ר טל אמיר
רב"ט לוזיה מרדכי
רב"ט לוי עזיז
סרן לינצנברג אלון
סגן פונק חגי
רב"ט פחימה שמעון
רב"ט צרויה משה
סמל קלינוט שלמה
רב"ט שבילי דניאל
סמל שלום יצחק
סרן שניאור אפרים

גדוד 51 

סמל אבוטבול יוסף
סמל אהלי עודד
רב"ט אוחנה יוסף
סמ"ר בוסקילה מקסים
סמל בוקי שלמה
רב"ט ביזאוי אלי
סמל ברוך יוסף
סמ"ר ברייננברג ראובן
רב"ט גולדברג אמנון
סרן גור-אריה גבריאל
סרן גרוס יוסף
סמ"ר דהאן עמרם
סמ"ר הס עודד
סמ"ר הררי גיל
סמל וויס אהרן
סרן ויאטר יהושע
סמל וינברג משה
סגן זוסמן רמי-אברהם
סמל חורש אלברט
סמל חיגר שלמה
רב"ט חיים יעקב
סמ"ר חכם אליהו
סמל חממי יהודה
סגן טאו שמחה
רב"ט טימסית משה
רב"ט ינאי נחשון
רב"ט ישראלי כרמל
סמל כהן יהושע
רב"ט כהן שלמה
טוראי כהן שמשון (שימש)
סמל כלפה אלעזר
רב"ט לוי אליהו
סמל לרר אוריאל
רב"ט מחדון ישראל
סמל מכלוף דוד
סמל מלקר חנן
סמ"ר נורי בנימין
רב"ט סגל שאול
סמל סליקטר דוד
סמל עגיב ראובן
סמל עוזרי שמואל
רב"ט עזרא יורם
סמל פליישמן יוסף
סרן פסו ניסים-יגאל
סגן פצ'ניק יוסף
סמ"ר פרידקס נחמיה
סמל פרנקל משה-אברהם
סמל פרץ אברהם
סמל פרץ דוד
סמל פרץ ציון
סמל צדיקיאן הרצל
רב"ט קדוש ציון
סמ"ר קורמס יגאל
סמ"ר קרימר שלמה
רב"ט ראדה מאיר
סמ"ר רוזנטל דב
סמ"ר רונן דן
רב"ט ריחני יחזקאל

גדוד 17

רב"ט אבישי רפאל-צבי
רב"ט ביטרמן משה אריה
רב"ט בן ברק זהר
רב"ט גלנטי משה
רב"ט גרינשטיין עומר
סא"ל דרור דב
רב"ט וזה אריה
רב"ט זיתן נועם
סגן ירון איתמר
רב"ט ירקוני ישי
סמל לזר אלימלך
סמל מלחי אריה
רב"ט משולם אברהם
רב"ט נהון שבתאי
רב"ט סעדיה יצחק
סגן פלטי שי
רב"ט פרישתא איוב
רס"ל פרץ דוד
רב"ט שוחט ידיד
רב"ט שטרקשל מיכאל
סמ"ר שמולה יואב
רב"ט שפירא יאיר

סיירת גולני

סמ"ר אלחנני אהוד
סא"ל אליעז ראובן
סמ"ר בין נמרוד
סמל גונין יעקב-שלמה
סמ"ר הרן חיים
רס"ן ויניק שמריהו
רב"ט וסרמן יורם
סמל זילברשטיין פסח
סמ"ר יניב אלכסנדר
סמל יצחק יהודה
רב"ט ליטן גלעד
סמ"ר מנחם נמרוד
סגן סלע שמואל
רס"ל פיינשטיין עזרא
סמ"ר פלדמן אברהם
סמ"ר פלונסקי איתן-צבי
רב"ט שטיין ראובן-חיים

בסיס אימונים חטיבתי 

רב"ט בר ששת יוסף
טוראי וינר חיים-דב
סמל סעיד אריה
סגן שני נעמן

מפקדת החטיבה

סמל אהרן אהרן
טוראי אקבל נסים
סגן בוסקילה חיים
סג"מ טבוך שלמה
רס"ל מילר חיים

 מסופחים לחטיבת גולני

רב"ט אביטל שלום
סמל בן זכריה מתתיהו
סמל ניסני ראובן
סמל פוליטי ראובן
סמל פלנטר אופיר
סמל רוזן מרדכי

יהי זכרם ברוך