1. מבוא

חטיבת גולני הוקמה ב- 22 פברואר 1948 ומשום היותה החטיבה הסדירה הראשונה בצה"ל היא נקראה חטיבה מס' 1. כחלק חשוב במערך הלוחם בצה"ל, היא נטלה חלק בכל מלחמות ישראל וכן בפעילויות שונות ביניהן. סמל החטיבה, עץ הזית הנראה כאן, מסמל ערכים חשובים הקשורים לחטיבה, לעם ישראל, ולמהות שבין האדם לאדמה. עץ הזית ניחן בסגולות רבות. הוא אחד משבעת המינים בהם נתברכה הארץ. נותן פרי – זיתים והשמן טוב. נוף העץ הוא בעל נוכחות ניכרת בשטח, הוא ירוק כל השנה ומספק צל מפני השמש לכל החוסה בקרבתו. עץ הזית נפוץ במרבית שטחי הארץ ומדגיש את העובדה שהחטיבה לחמה בכל חלקי הארץ ואת החיבור לאדמה ומסמל דרך סמל החטיבה את הקשר השורשי שבין החטיבה למולדת. קשר זה בא לידי ביטוי גם בצבע הכומתה שחובשים חיילי החטיבה: הצבע החום, צבע האדמה.

פרקי המורשת המצויים כאן מחולקים לפי התקופות הבאות:

  • מלחמת העצמאות שבה לחמה החטיבה בגזרות שונות שהבולטות בהן: הגליל העליון, הגליל התחתון, אזור בית-שאן והגלבוע, עמק יזרעאל, ואדי ערה אזור הנגב המערבי, הערבה ואילת חבל עזה.  (פרק זה הועלה לאתר)
  • התקופה שבין מלחמת העצמאות למבצע קדש כולל מבצע קדש שבה, מעבר לנשיאה בעול הביטחון השוטף לאורך גבולות הארץ נטלה החטיבה חלק בפעולות התגמול בגזרות שונות שהבולטות בהן: אזור הכנרת, דרום רמת הגולן, עמק הירדן ולבנון וכמובן מבצע קדש 
  • בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים

 מלחת ששת הימים בה השתתפה בחטיבה בכיבוש רמת הגולן כיבוש שכם 

  • התקופה שבין מלחת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים שבה מעבר לפעילויות בטחון שוטף נטלה החטיבה חלק בפעילויות יזומות בשטחי לבנון וירדן,ומצרים  אם כחלק מפעולות תגמול או כפעילויות התקפיות יזומות. 
  • מלחמת יום הכיפורים בה השתתפה החטיבה בקרבות הבלימה וההתקפה בצפון רמת הגולן. 
  • התקופה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה (1982) שבה מלבד נשיאה בעול הבטחון השוטף, נטלו כוחות מהחטיבה חלק בפעילויות שונות שהבולטות בהן: שחרור בני הערובה במבצע אנטבה, מבצע ליטני ועוד פעולות רבות בעיקר בגזרת לבנון (לאורך הגבול ובתוך שטחה של מדינה זו)  
  • מלחמת לבנון הראשונה (1982) שבה נטלה החטיבה חלק בקרבות השונים החל מהבופור ועד ביירות. 
  • התקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה (1982) למלחמת לבנון השניה (2006)  הכוללת את האינטיפאדה הראשונה (1987-1991) והשנייה (2000 – 2006) שבה פעלה החטיבה בלבנון ובשטחי יהודה ושומרון. 
  • במלחמת לבנון השנייה (2006) בהן נטלה החטיבה חלק מרכזי בלחימה.
  • בתקופה שמאז מלחמת לבנון השנייה בפעילויות בגזרות שונות שהבולטות בהן נטילת חלק מרכזי במבצע "עופרת יצוקה" ובמבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. 

 

2. חטיבת גולני במלחמת העצמאות

2.1    כללי

חטיבת גולני הוקמה ב 22 לפברואר 1948 ונטלה חלק פעיל בכל שלבי מלחמת העצמאות. במלחמה זו כללה החטיבה 5 גדודים: אלון (11) ,ברק (12), גדעון (13) , דרור (14) , גורן (15) וגדוד הפשיטה הממוכן (19). מאגר כח האדם היה החי"ש  של ההגנה ובני הקיבוצים והמושבים. לקראת סיום מלחמת השחרור אוחדו גדודים 14 ו 15  והפכו לגדוד 19 שהיה גדוד ממוכן. לאחר המלחמה נותרו בחטיבה גדודים 12 , 13, עליהם נוסף גדוד 21. בספטמבר 1956 צורף לחטיבה גדוד 51 (לאחר פירוק חטיבת גבעתי) והחליף את גדוד 21.  מפקדה הראשון של החטיבה היה משה מן, כשבקיץ 1948 החליף אותו נחום גולן , ולפרק זמן של מספר שבועות בתוך זמן זה שימש מישאל שחם במפקד החטיבה בפועל. החטיבה הופקדה על החלק הצפון מזרחי של הארץ כחלק מהכוחות שתפקידם היה הגנת צפון הארץ. על כן הקרבות הראשונים שלה התחוללו בעמק הירדן, באזור צמח, באזור בית שאן וטבריה וכהמשך טבעי אזור הגליל התחתון המזרחי ובהמשך רכס נצרת והגליל העליון.

לאחר שוך הקרבות בצפון נקראה החטיבה למערכה בדרום שם היא לחמה בגזרת הגבול המצרי בסמוך לרצועת עזה ולבסוף ירדו כוחות החטיבה לשחרר את אילת במבצע עובדה כשהם נעים בגבול המזרחי לאורך הערבה וכובשים את המקומות בהם היו כוחות ירדניים עד אז.

מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

לפני הכרזת העצמאות (ב 15 למאי 1948):

  • 30 בנובמבר  1947 עד 3 באפריל 1948: השלב הראשון של מלחמת העצמאות. התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית, המצוידים בעיקר בנשק קל. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
  • 3 לאפריל עד ה 14 למאי 1948: השלב השני של המלחמה. בשלב זה עבר הכוח הצבאי של 'היישוב' למתקפה, ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לתכנית שהוכנה מראש.  הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות המתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם, כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל  ובפרוזדור ירושלים וכבשו את מרבית הערים המעורבות.

לאחר הכרזת העצמאות:

  • 15 במאי עד ה 10 ליוני 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
  • 11 ביוני עד ה 10 ליולי 1948:ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת 'אלטלנה'.
  • 8 עד 18 ביולי 1948: קרבות עשרת הימים. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
  • 19 ביולי 1948 עד 20 ליולי 1949: מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם מבצע יואבמבצע חירםמבצע חורב ומבצע עובדה) השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, הביס את הצבא המצרי ומוטט את 'צבא ההצלה'. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית. מאז ה-8 בינואר 1949, ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק השונים, לא נערכו קרבות תנועה גדולים בין צבאות סדירים.

תחום מרחב החטיבה בימי פברואר מרץ 1948

החטיבה הופקדה על שטח שבו היו פזורים מרכזים ערביים בעלי עצמה:

  • טבריה ובה שליטתם של ערביי העיר על העיר התחתית ועם אלה על השער לגליל העליון ועל מבואות עמק הירדן
  • צמח הנשענת על עורף ערבי סורי המנתק את הגישה לעין גב ומטריד את התנועה היהודית בעמק הירדן
  • בית שאן – מרכז לבדואי העמק ותחנת מעבר לכנופיות הזורמות לארץ דרך מעברות הירדן
  • כפרי הגלבוע , המאיימים על עמק חרוד, בעלי "עבר עשיר" מתקופת המאורעות.
  • ואדי ערה החסום לתנועה יהודית על משלטיו הצפוניים המאיימים על צומת עפולה והישובים באזור הקרוב ובקרבת הכרמל
  • מצפון לעמק המערבי – ולדהיים ובית לחם מיושבות על ידי גרמנים והכפרים הערבים שבסביבתן נשענים על ציפורי שהייתה מרכז להסתה והתפרעות ושימשה כבסיס לכנופיות אשר לחצו על מעבר יהודי בעמק המערבי
  • נצרת החולשת על העמק המרכזי ונשענת על עורף גדול של מרחב ערבי
  • לוביה (היא לביא של היום) – אימת הגליל התחתון החולשת על הדרך לטבריה
  • "המשולש הפנימי" (או המשולש הקטן) שקדקודיו ברמת סירין – רמת כוכבא – עין דור המסכן את הדרך לכפר תבור כאשר ערביי סביבת כפר תבור ודבורייה עושים זאת מכיוון צפון

המפה הבאה מראה את הגזרה העיקרית של החטיבה באזור הגליל התחתון בחודשים הראשונים להקמתה:

ציור 1: גזרת החטיבה בגליל התחתון בחודשים הראשונים להקמתה. סמל החטיבה מסמן אתר קרב

הרקע לפעילות החטיבה בשלב הראשון של המלחמה

מראשיתה, נתרכזה המלחמה במאבק על אבטחת התעבורה בדרכים. כביש ואדי מילק היה כמעט העורק היחידי שחיבר את מרכז הארץ עם צפונה. תוקפנות הערבים ב"משולש הקטן" גרמה לכך שגם התנועה לחיפה נתרכזה ברובה בכביש זה. כביש משמר העמק – מגידו – עפולה היה חסום בפנינו. זרעין הטרידה את התנועה לעמק המזרחי (עמק חרוד). לבית יוסף וגשר הוגבלה התנועה והתקיימה רק כאשר ניתן היה לארגן לשם שיירות ביטחון. כביש עפולה טבריה נחסם לעיתים קרובות בלוביה ובסביבת התבור. בחודש מארס 1948 נחסמה דרך זו לחלוטין והתנועה עברה לכביש הרעוע היוצא מכפר תבור דרך יבנאל ומשם לכנרת. המרחב כולו היה מלא בבסיסים של "הגורם השלישי" כלומר כוחות בריטיים. הם רוכזו במצודות ומשטרות והיה צורך להשגיח היטב מה קורה בסביבתן כי לא אחת שיתפו הבריטים פעולה עם הערבים וחיפו על מתנכלים ומתנקשים למיניהם שמצאו אצלם מחסה. קו הרכבת צמח חיפה למשל חצה את העמק היהודי ושימש בחסותם ובאבטחתם של החיילים הבריטיים אמצעי תחבורה למאות ערבים ובכך אפשר לקיים מעין גיס חמישי נייד בתחום השטח היהודי. מצב זה על כל הכרוך בו הטיל מיד על החטיבה תפקידים למכביר וכבר בשלבים הראשונים להתארגנותה רותק חלק ניכר מהכח לאבטחת דרכים בווריאציות שונות כגון: ליווי צמוד לשיירות, תפיסת עמדות שולטות לאורך הדרכים והחזקתם, פעולות תגובה כנגד התחבורה הערבית בקרבת מרכז יישוביהם ועוד. בתקופה זו היו התנכלויות קשות במיוחד בגליל התחתון באזור סג'רה והעבודה היום יומית בסביבה נפסקה לחלוטין. הירי וההתנכלויות לדרכים וישובים חייבו תגובה ובעקבות כך בוצעה על ידי כוחות הפלמ"ח הפשיטה לעין מאהיל בפברואר 47, אחר כך הפשיטה על כפר קנא בחודש מרץ וב 16 לחודש זה הקרב הקשה ליד בית קשת בו נהרגו 7 מחברי הקיבוץ אשר פתח מחזור חדש עקוב מדם עם שבט הזביחים ששכן למרגלות כפר תבור.

לאחר מאורעות אלה הגיעו ימי הקרבות על משמר העמק. כוחות קאוקג'י שהתאוששו מתבוסתם בקרב טירת צבי תקפו את משמר העמק בסיוע ארטילריה.  במערכה זו כבר נטלו כוחות מגדוד דרור שחשו לסייע למגני הקיבוץ  במערכה. הייתה זו גם מערכה חשובה מבחינת הידע והניסיון שנצבר בחטיבה בהכרת דרך פעולתם של הכוחות הערבים התוקפים. בטרם הסתיימה מערכה זו התלקחה החזית בטבריה. קומץ לוחמי גדוד ברק וכמה מגנים מאנשי טבריה שישבו יחד נצורים ברובע היהודי במשך מספר שבועות הם שקבעו בסופו של דבר את גורל העיר בכך שלא פינו את הרובע. טבריה על פרבריה והכפרים הערבים שבסביבה נכבשה על ידי גדוד זה ב 18 לאפריל 1948 , בשלב השני למלחמה ובכך הביא בנוסף לשחרורה גם להסרת האיום המתמיד לניתוק הגליל המזרחי , שבירת רוחם של ערביי הסביבה ויצירת נקודת מוצא למלחמת תנופה בטיהור השטחים הפנימיים של מרחב החטיבה. הניסיון לכבוש את צמח ב 23 לאפריל נכשל כתוצאה מהתערבות הבריטים אשר ישבו עדיין במשטרת צמח ואילצו את כוחותינו לסגת עם אבדות.

את התקופה הזו שלפני הכרזת העצמאות, מציין עומס של מבצעים בעלי אופי שונה שהחטיבה הייתה חייבת להוציא לפועל עקב בעקבות הגורמים הבאים:

  • הצורך להגן על הדרכים ולנקוט בפעולות תגמול
  • תאריך ה 15 למאי שבו נקבעה הכרזת המדינה יצר לחץ לביצוע פעולות שונות,
  • תהליכי פינוי המצודות והמשטרות הבריטיות וההפתעות שבעקבותיהם ככל שהלך והתקרב מועד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. הקרבות על נקודות אלה כבר התחולל במלוא עוזו באפריל 1948.

בראשית חודש מאי 1948, התחילה החטיבה בפעולות כיבוש וטיהור במרחב הפנימי שלה על מנת להבטיח את עורף- החזית לקראת הפלישה הצפויה של צבעות ערב במרחב הצפוני. פעולות אלה נקראו גם "תכנית ד". גדוד ברק פתח את הטיהור ב 6/5/48 בהתקפה על סג'רה הערבית ולאחר כישלון התקפת הנגד הערבית הכפר נותר בידנו. בערב אל זבח הושגה המטרה האופרטיבית אך לאחר מכן נאלץ הכח לסגת. בהמשך  נכבשו רמת סירין על כפריה וכוחות החטיבה החלו להטריד את לוביה לקראת כיבושה בהמשך. ב 12/5/48 נפלה בית- שאן לידי החטיבה וכאן גם נלקח שלל רב שהיה חשוב מאד עקב החוסר המתמיד ברובים ובציוד ששרר בחטיבה ובכלל. כוחות גדוד דרור השתלטו על כפרים ערביים בוואדי מילק וב 16/5כבשו את עין-דור ובכך ניתקו את "דרך בורמה הערבית" לנצרת , דרך ואדי בירה. יחידה מגדוד ברק פוצצה שבוע קודם את עיקולי הדרך של כביש אל חמה וגדוד גדעון קיבל הוראה לכבוש את כוכב הירדן.

2.2  המערכה על עמק הירדן 

מערך ההגנה של עמק הירדן הוחזק בידי אנשי הישובים וכחות גדוד 12. מחוסר ברירה, הוטל על הגדוד לאבטח גם את אזור סג'רה הר תבור ולכן פלוגה אחת שלו רותקה למשימה זו. לעזרת הגדוד עמדו לוחמים מחטיבת כרמלי ומהפלמ"ח וכן תגבורת מגדוד דרור של גולני.

בין יישובי בקעת כנרות והחזית הסורית הייתה משטרת צמח והעיירה  הגדולה סמח. עוד לפני הפלישה הסורית, בתאריך 27 לאפריל 1948 נטשו הבריטים את משטרת צמח. כח גולני ומגנים מקומיים השתלט על משטרת צמח וערביי סמח ברחו. פלישת הכוחות הערביים החלה אור ליום ה 15/5 בהרעשת עין גב ועמק הירדן ובהפצצות מהאוויר עליהם. עם דמדומי הבוקר תמרן השריון הסורי בפתח ואדי אל חמה, תפס את תל אל קסר (היא תל קציר של היום) והחל לגשש אחר מערך ההגנה בצמח. באותה שעה פתחו הכוחות העירקיים, לאחר שצלחו את מעברות הירדן ליד צינור הנפט בהתקפה על גשר ומשטרת גשר. הנה כי כן, הסתמנו שתי המגמות העיקריות של הצבאות הפולשים: התקדמות סורית בעמק הירדן על מנת לכבוש את טבריה ולכתר את הצפון ומאידך – ניסיון פריצה עירקי בדרום העמק על מנת לחדור לעמק בית שאן מצפונו ואפשרות לאיגוף טריזי לעמק חרוד ולאזור הר תבור. ללגיון הירדני שריכז את כוחותיו להתקפה על ירושלים לא היה חלק במערכה. החזקת צמח ובנין המשטרה על ידי כוחות גדוד ברק ואנשי המשקים נתנה אפשרות להשהות מעט את ההתקדמות הסורית אך אור ליום ה 18 למאי הובקעה חזית זו. שריוני הסורים פרצו בין צמח לשער הגולן . המגנים נאלצו לסגת מהעיירה סמח. הנסיגה שהתנהלה בשטח פתוח לגמרי ונתון לשליטת אש של השיריונרים הסורים  גבתה קורבנות רבים. בנין המשטרה נפל אף הוא ונשק רב הלך לאיבוד. שרידי המחלקות נסוגו לדגניות והוחשו תגבורות מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. בלילה ההוא, נטשו תושבי מסדה ושער הגולן את יישוביהם ועברו לאפיקים. הסורים השתהו בבניין המשטרה ונערכו מחדש לקראת התקפתם על הדגניות. רווח זמן זה נתן בידי כוחותינו זמן להתבצר ולהתארגן בקווי ההגנה. נשק אוטומטי ומרגמות הובאו מכל האזור. הגיעו גם מספר פיאטים (טנקים קלים) ו 2 תותחים הוצבו בקרבת בית-ירח לחסימת הדרך. עם שחר ה 20/5/48, החלו הסורים בהתקפה רבתי על הדגניות במגמה לפרוץ לכיוון טבריה ויבנאל. המערכה הייתה קשה. האויב תקף בשריוניות ובחיל רגלים גלים גלים ומגיני דגניה הדפו אותם כמעט בגופם במרחק של מטרים ספורים עד עשרות מטרים. פגיעות המגינים ובקבוקי המולוטוב שלהם עשו שמות בתוקפים ובמקרה אחד ,חייל מגולני השליך בקבוק מולוטוב על טנק סורי שכבר היה בשערי דגניה והדליק אותו. הטנק הזה עודנו ניצב היום בשערי הקיבוץ כמזכרת מהקרב ההוא. בצהרים החלו הסורים לסגת ותותחי השדה הראשונים של צה"ל שבדיוק הגיעו בזמן הזה לאחר לחץ כבד של משה דיין על בן גוריון החלו להפגיז מרכס פורייה את הסורים הנסוגים. הנסיגה הפכה לבריחה והפילה בהם חללים רבים. האויב נסוג לתל קסר ולעת ערב כשיצאו המגינים לסייר בשטח הבחינו בעשרות רבות מחללי האויב מוטלים בשטח וכן 5 טנקים ומשוריינים שהושארו על ידם. למחרת נכנסו כוחותינו שוב לצמח, שער הגולן ומסדה ומצאו שהסורים העלו את בתיהם הנטושים באש. בזאת תמה המערכה באזור זה אך התנגשויות הפטרולים המשיכו  עש שנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקף.

עין גב וגשר היו מערכות בפני עצמם בהיותם בצפון העמק ובדרומו , וכל ישוב כזה היה מבודד מישובים אחרים. מגיני עין גב עמדו בגבורה רבה בלחץ התקפות והפגזות חוזרות ונשנות והדפו שוב ושוב את התוקפים. בגשר, פוצצו אנשינו ב 15 למאי את גשרי הירדן. קבוצת גשר והמשטרה שהוחזקה על ידי אנשי גדוד ברק הותקפו על ידי כוחות רגלים ושריון עיראקיים שחצו את הירדן במעברה שמדרום לוואדי בירה ותפסו את משלט "הגמל" השולט על הסביבה. מגיני גשר והמשטרה עמדו בהתקפות אלה והדפו אותן. אותו זמן העפילה זרוע שנייה של חיל רגלים עיראקי לכוכב הירדן כדי לאבטח את שליטתם על מעברי העמקים וואדי בירה. אלא שכאן הקדימו אותם אנשי גדוד גדעון (13) שתפסו יום קודם את הכפר והפתיעו במכת פתאום את הכח העולה לכיוון המשלט. האויב נסוג למטה כשהוא משאיר עשרות נפגעים ונשק רב. ההתקפות המשולבות על גשר ורמת כוכב נמשכו כשבוע ונשברו. משלט ה"גמל" נכבש בחזרה על ידי לוחמי גדוד ברק  ותותחינו שהוצבו ברמת כוכב פגעו בריכוזי התחמושת והאספקה שהכינו העיראקים בצד המערבי של הירדן. בעקבות זאת הם הונסו חזרה למזרח הירדן. ראוי לציין כי גם טייסת פרימוסים נטלה חלק במערכה זו תוך סיכון רב במציאות של שליטה אווירית מוחלטת של האויב.

הנה כי כן, המערכה על צמח, דגניה עין גב, גשר וכוכב הירדן היו למעשה שלוחות של מערכה אחת. מערכה זו לימדה את כוחותינו הרבה על הרמה הצבאית וכושר הביצוע של חיילי האויב אשר זכו להצלחות בהתחלה רק עקב עדיפותם המספרית וכמויות הנשק שהיו ברשותם. מערכה זו לא רק שהצילה את עמק הירדן מידי פולשים , אלא נתנה ביטחון ואמון רב ביכולת כוחותינו לדבוק במשימה של הגנה ושחרור מקומות נדרשים. הסורים הוכו ויצאו מהמערכה בשן ועין. תוך כדי המערכה, הוקם ואורגן בחטיבה הגדוד הרביעי , גדוד " גורן" שניבנה מוותיקי גדוד דרור ומוותיקי מלחמת העולם שגויסו ב 15 למאי עם הכרזת המדינה. גדוד ברק שנשא בעומס העיקרי במערכה זו ואבדותיו היו  מרובות הוצא למנוחה קצרה והתארגנות בטבריה והועבר  משם לבלפורייה.

 

2.3  פלישת הכח העירקי והמערכה על אזור גשר, רמת כוכב ובית-יוסף

רקע

עירק הייתה בין הקיצוניות ביותר מבין מדינות ערב ועמדתה היא שהובילה את החזית הערבית המדינית שהתנגדה לתכנית החלוקה. בישיבות הליגה הערבית שהתקיימו במהלך השנים 47-48 שבהן גובשה ההתנגדות לתכנית זו, דחפה עירק להקמת כח צבאי שימנה כ 5 דוויזיות לפחות לצורך לחימה בארץ ישראל במידה והתכנית תצא אל הפועל ובעקבותיה יכריז הישוב היהודי על הקמת מדינת ישראל. ההחלטה העקרונית הייתה שהלחימה ביהודים תבוצע על ידי הלוחמים הפלסטיניים בארץ ועל ידי "צבא ההצלה" של קעוקג'י – צבא מתנדבים ממדינות ערב בפיקודי של פאוזי קאוקג'י הסורי. "צבא ההצלה" כבר ספג מפלה קשה בקרבות משמר העמק (ראה בהמשך) מה שגרם לעירקים להעריך כי ידרש כח גדול משמעותית על מנת לכבוש את האזורים שלגביהם תוכנן הכיבוש. התכנית הכוללת הייתה שחיל במשלוח העירקי יפלוש דרך נהריים, יכבוש את עמק הירדן וימשיך לעפולה. במקביל יפלשו הכוחות הירדניים דרך גשר דמייה, ימשיכו לשכם וג'נין ושני הצבאות שיפגשו בעפולה ימשיכו לכיוון חיפה כשהמטרה לכבוש אותה ובכך להביא לשליטתם על כל המסלול בו עובר צינור הנפט מחיפה לעירק. בפועל, שיבש עבדאלה מלך ירדן את התכנית כשפעל על דעת עצמו באזור גוש עציון ולא התכוון באמת לקחת חלק בכיבוש חלקים נרחבים עד חיפה. וכך, כשהחל הכח העירקי את תנועתו לעבר המעבר המתוכנן בנהרים, היו מטרותיו כבר מצומצמות בהרבה והצטמצמו להשתלטות על נהרים וכיבוש גשר בשלב הראשון. כח זה כלל כ 6000 חיילים וכ 300 קצינים וכלל גדוד משוריין, גדוד ממוכן, 5 גדודי חיל רגלים, ארטילריה , וטייסת של 12 מטוסי הנסן של חיל האוויר העירקי. בימים שקדמו לפלישה, ניהלה גולדה מאיר משא ומתן עם עבדללה מלך ירדן על המשך החזקת תחנת החשמל בנהרים אך ב 14 למאי, יום לפני הכרזת העצמאות ותחילת המלחמה, נכנסו חיילי הליגיון לתחנה , השתלטו עליה ולקחו את עובדיה היהודיים בשבי. בכך לכאורה, התאפשר מעבר חלק של הכח העירקי הפולש. אך לוחמי גדוד 12 – גדוד ברק – הכינו לפולש הפתעה: בפעולה נועזת פוצצו הגשרים שבין נהריים לגשר. 

להלן מפת אזור נהריים גשר וכוכב הירדן . הקן האדום המרוסק מראה את תנועת הכח העירקי ב 3 שלבים: תחילה הסתער על גשר וכשל (שלב המסומן ב 1), ניסה לכבוש את כוכב  הירדן והובס (שלב המסומן ב 2) ובשלב השלישי (מסומן 3) נע לכיוון בית יוסף וגם שם נחל מפלה כפי שיתואר להלן.

ציור 2: אזור כוכב הירדן וגשר. החץ הכחול מציין את כיוון הגעת גדוד 13 ליעד. הקווים המרוסקים האדומים- תנועת הכח העירקי  ב 3 שלבים

 

2.3.1  הקרב על גשר – חלק ראשון

המערכה על קיבוץ גשר התנהלה בשני שלבים: השלב הראשון ב 27- 29  לאפריל כנגד תקיפות הלגיון הירדני והשלב השני, בין ה 14 ל 18 במאי כנגד חיל המשלוח העירקי. 

עוד טרם הכרזת המדינה פתח הלגיון הירדני במערכה עם הכרזת המלחמה של עבדללה מלך ירדן. ב 27 באפריל אחר הצהרים, פינו הבריטים את בנין משטרת גשר (אחד מטירות טיגארט המפורסמות) ונעו במהירות לבסיסם בבית שאן. כח מקומי של לוחמי גשר תפס מיד את המבנה. הלוחמים התמקמו בחדר האוכל והילדים הועבו למקלטים. היה ברור שהמלחמה בפתח. ממש ברגע האחרון לפני תחילת ההפגזה מצד הלגיון הגיעה תגבורת של לוחמי גדוד 12 שהצטרפו מיד לעמדות. עם חשיכה הבחינו המגינים במשוריינים נושאי תותחים מתקרבים ומתייצבים סמוך לגשרים במרחק 80 – 100 מטר מעמדות המגנים. (יש לשים לב במפה שגשר הייתה ממוקמת אז היכן שמסומן: "גשר הישנה" קרוב לירדן) . סמוך לשעה 20:00 פתח הלגיון בהרעשה כבדה על עמדות כוחותינו ועל הקיבוץ – מה שנקרא בפי הלוחמים "הרעשה מהגהינום". המצב היה קשה ביותר. הילדים והפעוטות צרחו ובכו. אש תותחים ומרגמות נתכה על הקיבוץ והעמדות. פגזים פגעו בגגות הרעפים, במטבח ובעמדות הקדמיות שעל הגשר שבהן רבו הפצועים. כיוון שהיה חשש מהסתערות חיל רגלים השיבו כוחותינו באש חזקה מהעמדות מה שמנע כל התקדמות רגלית. עמדת הטיפול בפצועים פעלה בתנאים בלתי אנושיים תחת אור מנורה חיוורת. הטלפון פעל באורח פלא וממנו התברר שמתנהלת גם מערכה על משטרת צמח כך שההתקפה הייתה בשתי חזיתות על ידי כוחות שונים (בצמח היה זה קרב עם הצבא הסורי שפלש).  נודע גם שמפקדת גוש עמק הירדן עושה מאמץ לשלוח ציוד + תחמושת ברכב להוצאת הילדים. בינתיים ההפגזה גברה ופגעה בחדר האוכל ובמבנים רבים שלמעשה היו רובם צריפים. חלקם נדלק. ההפגזה מתותחים, מרגמות ומכלי הירייה במשוריינים נמשכה כל הלילה. עם שחר הייתה הפוגה קצרה וזמן של כ 3 שעות הוחמץ. בזמן הזה לא פונו הילדים וגם לא הגיע הסיוע המובטח. לאחר מכן חודשה ההפגזה הפעם לאור יום כך שהפגיעות היו מדויקות יותר. העמדה הקדמית מול הגשר נפגעה והיה צורך לחדש אותה ולחשק את העמדות האחרות והכל תחת אש. לבסוף הגיעו 3 רכבים ופרקו את ציודם תחת אש. היו שם גם רופא וחובשת. לוחמי גשר פרקו בחירוף נפש את תכולת הרכבים תחת אש ולאחר שהצליחו בכך הרכבים הושמדו משום שספגו מספר רב של פגזים. קו הטלפון נותק ומגני גשר עמדו ללא יכולת לתקשר עם המפקדה. רץ שנשלח וניצל את קנה בסוף הגבוהים הגיע לבסוף למפקדה ודרש למצוא דרך להוציא את הילדים. לנוכח המצב הקשה ובאישור המפקדה נפתח משא ומתן עם הצד הירדני על הפסקת אש בתיווך הבריטים. לכן כשחזר הרץ ניתנה הוראה לעמדותינו להפסיק את האש אך הלגיון לא הפסיק לירות אם כי הוריד את העצמה. עם ערב הגיעה התגבורת המקווה והילדים הוצאו בלא שהייתה שהות להיפרד מהם. בינתיים נתפסו משלטי מנחמיה וגבעת הגמל השולטת על גשר מכיוון צפון, מערבית לישוב. קרוב ל 36 שעות עמדו המגנים בעמדות ללא אפשרות למנוחה והיו עייפים מאד. בינתיים היו עיכובים במשא ומתן והחל כבר היום השלישי בהמשך ההפגזה הירדנית. מגני גשר שלחו הודעות בכל מיני דרכים ודרשו לפתוח בהתקפת נגד. במהלך בוקר יום זה בסביבות 9:30 הגיעו הבריטים שוב לתיווך ופסקה האש. לאחר זמן מה הגיע מוכתר נהריים ומסר אולטימטום מטעם המלך עבדאללה: על מגני גשר להיכנע וללכת בשבי ולאפשר ללגיון להשתלט על המקום. אם לא יהיה כך – יחריב הלגיון את המקום עד היסוד. תוקף האולטימטום היה תחילה עד לשעה 14:00 בצהרים ואחר כך הוארך עד למחרת אך בסופו של דבר לא בוצע דבר כנראה חששו של המלך הירדני מהתקפת נגד רחבה. למגנים היו 5 הרוגים וכ 20 פצועים.

 2.3.2  פיצוץ הגשרים על הירדן בין נהרים לגשר

פיצוץ הגשרים שבין נהריים לגשר נועד למנוע את מעבר הכח העירקי הפולש לארץ. בפעולה זו, קיבל חבלן גדוד ברק אמיל בריג את התואר "גיבור ישראל". חיל המשלוח העירקי התכוון לפלוש מיד עם הכרזת המדינה. ואכן, ב 14 למאי , יום ששי לפנות ערב, נצפה טור משוריין של כח זה יורד מהרי הגלעד ומתקרב לגשרי הירדן. גדוד 12 קיבל הוראה להשמיד את שלושת הגשרים: הגשר הרומאי, גשר הכביש וגשר הרכבת. אמיל יצא עם כח של הגדוד על מנת להכין את פיצוץ הגשרים. בהגיעם לשטח החלו מייד לעבוד אך הלמות הפטישים שהפעילו על מנת לחצוב כך שניתן יהיה להטמין היטב את חומר הנפץ הגיעו גם למחנה הלגיון שהיה לא רחוק והחיילים הירדניים פתחו באש לעברם. הכח נסוג אך למחרת לפנות ערב יצא שוב , הגיע לגשרים ומיקם בהם מטענים. ההוראה הייתה לפוצץ את הגשרים ברגע שהטנקים הראשונים מחיל המשלוח יהיו עליהם. הטנקים התקרבו ופתחו באש. הגיע הרגע, הכח הפעיל את הפיצוץ אך רק הגשר הרומאי התרסק. ללא היסוס, פנה אמיל וזחל אל הגשרים כששני פתילי הצתה בידיו. הצתת הפתיל הראשון חשפה אותו ונפתחה לעברו אש תופת. למזלו הייתה לו אפשרות לדלג לגשר השני. הוא הפעיל שם גם את המטען תחת האש הכבדה ונסוג. שני הגשרים קרסו וכך הושלם פיצוץ שלושת הגשרים.

2.3.3  הקרב על גשר – חלק שני: התקפת חיל המשלוח העירקי

ב 14 למאי , בשעה 18:00 נשמעו יריות מכיוון תחנת הכח בנהריים. העירקים שהגיעו בטור משוריין מהרי הגלעד לעבר הירדן נכנסו לתחנת הכח  ועצרו את עובדי המפעל. לגשר הגיעו כמה שוטרים שהצליחו להסתלק עם נשקם. בינתיים גם פוצצו הגשרים והכח העירקי לא יכול היה לעבור. בלילה התנהלה שיחת טלפון בין מפקד הכח העירקי לבין המפקדה באשדות יעקב. הוא דרש להחזיר את הנשק שנלקח עם השוטרים שברחו משם. נאמר לו שלא ידוע על כך דבר. 

ב – 15 למאי , יום שבת, החלה שוב הרעשה של גשר והמגנים אינם מופתעים. הם התבצרו בתעלות ובמקלטים. פג תבערה הדליק את בית הילדים הישן והספרייה עלתה באש מה שהעכיר את מצב הרוח. הכח העירקי יצא מכלי מאחר והרסו לו את הגשרים. הוא החל לחפש אלטרנטיבות לחציית הירדן. בינתיים, הוא שפך חמתו על נהריים. בזז את המבנים והעלה אותם באש. השבת עוברת תוך כדי הפגזה וירי ממכונות ירייה על גשר. 

למחרת ב 16 למאי נמשכה הלחימה. העירקים יורים ללא הפסקה על בניין המשטרה אש תותחים וארטילריה. משוריינים שלנו שניסו להתקרב דרך הכביש נפגעו. גם שתיים מעמדות המגנים נפגעו והלוחמים נפצעו. העירקים גם השתלטו על גבעת הגמל השולטת על גשר. בנוסף, הם הקצו כח לאבטחת האגף הדרומי לגשר והחלו להפגיז את בית-יוסף, כולל הפצצה אווירית.  ההתקפה הארטילרית המרוכזת על גשר נמשכת עד הצהרים ואחר כך השתרר שקט שהתפרש אצל המגנים בגשר כהכנה להסתערות רגלית. כוחותינו שבו והתארגנו ונערכו בעמדות ובתעלות. בשעה 16:00 נראו מאות עירקים יורדים מגבעת הגמל לעבר גשר. אופן הסתערותם מוכיח כי הם בטוחים שלא ימצאו בגשר אלא הריסות וגוויות. אין הם מנסים כלל לזחול או להסתתר. המגנים נתנו להם להתקרב עד לטווח קרוב ופתחו מאש מקלעים יעילה. הרגמים ירו פצצות מרגמה על הכח החשוף. העירקים פורצים בזעקות אימה ובורחים לכל עבר כשאש המגנים מזנבת בהם וגורמת לאבדות כבדות אצלם. ההסתערות עלתה להם בעשרות הרוגים. הלילה עובר בשקט אבל העברת תגבורת לגשר נכשלת עקב יריות שנורו לעבר הדרך. כיוון שהציוד הכרחי, מארגנים שיירת סוסים אך גם היא לא יכולה לעבור. 

למחרת, ה 17 למאי מצאו הטור המשוריין העירקי היכן לעבור את הירדן: במקום נח יחסית, בערוץ נחל בירה (הוא נחל תבור). אחר הצהרים התקרבו לאטם 21 משוריינים ונערכו מול בניין המשטרה. שוב מתחילה הסתערות מגבעת הגמל, ממש כמו אתמול. העמדות שהנחילו לכח התוקף מפלה אתמול עושות זאת גם היום וחיל הרגלים התוקף נסוג. אוירון שלנו מגיע ומטיל כמה פצצות על גבעת הגמל אך כנראה באופן לא יעיל. החשכה יורדת ומתחילה התקפת המשוריינים העירקיים בניסיון לכבוש את בניין המשטרה. המגנים מגיבים באש חזקה אך הם ממשיכים להתקדם אם כי אנשי הצוות שלהם אינם מעזים להרים ראש. כמה מהם הצליחו להקיף את הבניין. המגנים מגבים בבקבוקי מולוטוב וברימונים. ההתקפה נבלמת. עוד ניסיון של חיל הרגלים העירקי כושל אל מול אש המגנים היעילה וגם חלק זה לא צלח על ידם. בסופו של דבר הוא נסוג. ששה משוריינים שלהם הוצאו מכלל שימוש. ליל הרגלים שלהם נגרמו שוב אבדות כבדות. הקרב הסתיים בתבוסה עירקית ברורה אך המצור על גשר עדיין לא הוסר. תוכנית לכיבוש גבעת הגמל מצד כוחותינו לא יוצאת אל הפועל אך פלוגה של כוחותינו שהתמקמה באזור המחצבה נכנסה לקרב עם אנשי גבעת הגמל. שיירת אספקה וציוד מגיעה לגשר בלילה. הירי לעברה נמשך גם למחרת בין היתר על ידי כח של האויב שישב למעלה על כוכב הירדן. לאחר מכן מקום זה עתיד להיכבש על ידי כוחותינו (ראה להלן). מצב זה שרר באזור עד ה 22.5. באותו יום , הכח שלנו שכבש את כוכב הירדן החל להתקיף באש תותחים מלמעלה את ריכוזי הערבים ומשלטיהם דרומית לגשר . הריכוזים נפגעו פגיעות ישירות והמוני ערבים ברחו כשהשדות סביבם בערו. כל משלטי הערבים באזור פונו. המצור על גשר הוסר.

 

2.3.4  אל מול העירקים ברמת כוכב

משנכשלו העירקים בניסיונם לכבוש את גשר ניסו להשתלט על כוכב הירדן שהיא נקודה גבוהה השולטת בתצפית ובירי ארטילרי על כל האזור. לוחמי גדוד 13 הקדימו אותם וכבשו את המקום טרם ניסיונם של העירקים שנחל כשלון.  ב 15 למאי 1948 קיבל גדוד "גדעון" הוראה לכבוש את כאוכב אל האווה – הוא כוכב הרוחות (כוכב הירדן) – ולהתבצר שם. על פי הידיעות שהיו בידי כוחותינו, רוב הכפרים הערביים בסביבה היו ריקים. כיבוש בית שאן הפיל על הערבים אימה והם ברחו לעבר הירדן. יובלה, כפרה דנה בירה וג'בול היו ריקים ואילו בנעורה ותמרה שהשתייכו לשבט הזעבויים ונודעו בשאיפתם לשלום עם היהודים נותרו כמה משפחות. בהתאם לכך, הוחלט לעלות על כאוכב בכח של 2 מחלקות בצירוף כיתת מרגמות 3" ומכונות-ירייה בשני אוטובוסים משוריינים ומשוריין רגיל כשאליהם נלווה ג'יפ הפיקוד ועליו מכשיר קשר. הכח יצא אחרי חצות ממחנה "גדעון" בדרך עפר המובילה מבית השיטה למולדת. באחד המשוריינים ארעה תקלה. הכח קיבל הוראה לא להתעכב והמשיך. הוא המשיך לאורך צנור הנפט והגיע כבר באור יום לצפון מערב הכפר. המרגמה החלה להרעיש את הכפר אך די מהר התברר כי היא נטולת השפעה. כח בפיקודו של יוסף שטדלר עלה על הכפר ומצא אותו ריק. כמה ערבים שהיו בו נמלטו דקות אחדות קודם. מלמעלה נגלה מחזה מרהיב- כל עמק הירדן כולל עמדות התותחים שמעבר לירדן המפגיזים את גשר הנצורה אבל לא היו לכח תותחים להפגיז אותם. הערבים שברחו למטה סיפרו לכח העירקי וזה וזה החל כבור כ 20 דקות להפגיז באמצעות התותחים ואפילו מטוסים שלהם תקפו את הכח. הכח הכובש הוחלף על פי התכנית על ידי שתי מחלקות מאנשי הנפה וחזר לבסיס להתארגנות. למחרת עלו המפקדים לתצפית בכאוכב על מנת לתכנן את התקפת הלילה על הכוח הצר על גשר. תוך כדי כך התגלתה פלוגה עירקית עולה מכיוון ואדי בירה (נחל תבור) בחיפוי הפגזות וגיחות מטוסים. הרושם היה שבכוונתם לעלות ולהיערך להתקפה עם עלות השחר על מנת להשיב את המקום לידיהם. חולית המפקדים חזרה לבסיס ודיווחה למפקד המקום על מנת להתארגן לסיוע לכח בכאוכב. הוחלט לבטל את התקפת הלילה ולעלות את הכוחות לכאוכב על מנת לחזק את המקום. הכח בפיקודו של יוסף שטדלר נע בלילה באוטובוסים וג'יפ באורות כבויים ועצרו כ 2 ק"מ לפני הכפר. אחר כך נע בצורה מאובטחת כיוון שלא ידע עד היכן הגיעו העירקים. במשך הלילה שבין ה 17 ל 18 במאי, התקדמו העירקים, תפסו עמדות והציבו מכונות ירייה באזור הכפר. אבל מה שהיה בעוכריהם בבוקר הוא הנוהג קודם כל לאכול ארוחת בוקר ואחר כך לביזנס… הם לא תקפו בלילה וכנראה התכוונו לעשות זאת בבוקר לאחר ארוחת הבוקר… בדיוק כשהם ישבו לאכול, התגנב  יוסף שטדלר עם כח אל בין גדרות האבן והצברים ואף שלח מחלקה לאגוף אותם מכיוון נוסף. הכח כבר היה במרחק של כ 50 מטר מהכח העירקי וגילה את עמדת מכונת הירייה. משה שטורמן הסתער על העמדה, הטיל רימון ואנשיה חוסלו. תדהמת האויב הייתה שלמה והוא החל לסגת ולברוח באי סדר. המחלקה זינבה בהם והכתה בהם מכה קשה. האויב נס במדרון והותיר בשטח  כ 30 הרוגים ושלל רב: מכונות ירייה, רובים רבים ומכשיר קשר. לכוחותינו היו 3 פצועים קל. לאחר מפלה זו לא ניסו יותר העירקים לכבוש את המקום אלא הסתפקו בהפגזות שגרמו לכמה פצועים.

2.3.5  הקרב על בית-יוסף

לאחר כישלונם בכיבוש כוכב הירדן, נעו הכוחות העירקיים דרומה ותקפו פעמיים את בית-יוסף שכבר ספגה כאמור הפגזות מאז תחילת ההתקפה על גשר. בית-יוסף הייתה חלק מהיעדים לכיבוש עקב מיקומה הקרוב לקו צינור הנפט שעבר במקום לכיוון חיפה. בבית יוסף היו מספר מצומצם של תעלות ומיצדיות , בית הביטחון וגדר הקיפית קלה. כמו כן הונחו מעט מוקשים צפונית למושב בדרכים המובילות אליו על ידי חיילי פלוגה ב של גדוד 12. הנשים והילדים פונו כבר ב 14 למאי ובמושב נערכו לקרב כאשר מול הכח העירקי הגדול התארגנו כוחותינו שמנו כ 40 מחברי המושב, מחלקה מגדוד 13,מפקדת הפלוגה+ מחלקת עתודה ו"ארטילריה" בדמות מרגמה אחת 3" שמוקמה מדרום למושב. הנשק ידי הלוחמים כלל: רובים אנגליים, 2-3 מכונות ירייה ומטול נגד טנקים "פיאט" עם 4 פגזים בלבד.

ב 20 במאי, נערכת ההתקפה הראשונה על בית-יוסף. לאחר ההרעשה הארטילרית הגיע השריון העירקי ובעקבותיו פלוגות חיל הרגלים. הטור נעצר ליד העמדות הקדומניות ואת ההשתהות הזו ניצלו כוחותינו לירי של שני פגזי פיאט ופגיעה ישירה בשני משוריינים של האויב. במקביל, הופעלה המרגמה כנגד הכח העירקי והוא החל לסגת בחיפוי ארטילרי כהם גוררים את השיריוניות הפגועות לאחור.

למחרת, ב 21 למאי הייתה הפצצה ממטוס והפגזת תותחים שגרמה נזק לבנינים אך ללא נפגעים. יום לאחר מכן, ב 22, תקיפה נוספת. הפעם הספיק מג"ד 13, אברהם יפה לארגן שני תותחי 65 מ"מ שהוצבו בכוכב הירדן וירו על הכח העירקי מלמעלה. בלילה שבין ה 23 ל 24 למאי, תקף כח שהורכב הן מגדוד 13 בפיקוד הסמג"ד (דודיק יבזורי) וכן פלוגת עמק יזרעאל (מבני הישובים בעמק) עמדות של העירקים לאורך הירדן. למחרת, פגעה הפצצה ממטוס שלנו במצבור דלק עירקי וחיל המשלוח הזה נסוג עד מזרחה לירדן. לוחמי גדוד 13 ואנשי המושב גילו מסירות ועמידה איתנה לנוכח האויב העדיף לעין ערוך בכח אדם ובתחמושת ויכלו להם.

 

2.3.6 ספיח לקרבות עמק הירדן: כיבוש הר סוסיתא 17/07/1948

בשוך הקרבות לאורך עמק הירדן ולאחר שהצבא הסורי נהדף לגבולותיו נוצרה יוזמה מקומית של גדוד 103 לכיבוש הר סוסיתא. גדוד זה, הורכב בעיקר מבני קיבוץ עין-גב ומבני קיבוצים נוספים בעמק הירדן. היה זה גדוד מרחבי שהוכפף לחטיבת גולני. מפקד גדוד זה היה גיורא שינאן שפיקד בזמן מלחמת השחרור על הדגניות א', ב' ולחם כנגד הפולש הסורי בקרבות עמק הירדן. ההחלטה לעלות ולכבוש את הר סוסיתא שממנו יכלו הסורים לאיים על הקיבוץ מקרוב הייתה מקומית של הגדוד. בכיבוש ההר השתתפו 27 לוחמים מהגדוד חברי קיבוץ עין-גב והיו לוחמים נוספים שלא מהקיבוץ. הם היו מצויידים ב-3 מקלעי מ.ג. 34, 1 פיאט, 14 תמ"תים ו-19 רובים. המבצע החל בשעה 22:10 – המחלקה יצאה מ"הפרסי" ועלתה בשביל מאחורי סוסיתא א', דרך שלוחת המערות ועד לשביל סוסיתא – כפר חרב. ההתקפה שבאה מצד הגולן הפתיעה את הסורים והם ברחו ונעלמו כולם, מצאנו את עמדות האויב ריקים ועזובים. הכח שכבש התפזר על הפסגה להגנה. בשעה 01:40 נשלחה הודעה על הכיבוש – "האתת שהיה איתנו אותת בפנס לעין גב כי הר סוסיתא נכבש."בשעה 03:00 הגיעה עוד כיתה עם 4 חמורים נושאי מים ואספקה" עם אור הבוקר הופיעו משוריין וטנק על הדרך בין פיק לכפר חרב ופתחו באש… ערבים בודדים ניסו להתקרב ולהטריד בצליפה… צלפינו ריחקום והניסום. המשלט הופגז במשך היום 4 פעמים. דו"ח הכיבוש נכתב על ידי מאיר קוצ'ינסקי שהיה מפקד הכח. במקום הוקמה עמדה קדמית של צה"ל שניצלה את המבנה הטופוגרפי השולט של סוסיתא. עמדה קידמית זו שימשה את צה"ל עד מלחמת ששת הימים. רכבל נבנה בשנת 1948, ע"י סא"ל דוד לסקוב, לצורך אספקת ציוד מקיבוץ עין גב לחיילים שישבו על ההר.

 

2.4 כיבוש בית שאן

בית שאן נכבשה במסגרת מבצע גדעון, שבו הוטלה משימה כיבוש העיר והכפרים הסובבים אותה על גדוד 13 – הוא גדוד גדעון. במסגרת הכנות הבריטים לסיום שלטון המנדט בארץ, הם פינו בהדרגה מחנות ונקודות משטרה שהיו חיוניות תמיד והיה צורך לתפוס או לכבוש אותן במידה ונמסרו לערבים. בבית שאן הבריטים הודיעו שימסרו את מחנה חיל הספר הנמצא מצפון לתחנת הרכבת שאותו אכלסו לידי היהודים ואת תחנת המשטרה שבפתח העיר לידי הערבים. בנוסף ל 2 נקודות חשובות אלה שבהן היה צורך לשלוט, חשוב היה גם שתל אל חוסון, הוא מיקומה של בית שאן העתיקה השולט על העיר יהיה בידנו. לכוחותינו נודעו תאריך ושעת הפינוי והיה צורך להיערך בהתאם.

  להלן נתונה מפת הקרב סביב בית שאן:

       

                                                      ציור 3:  מפת אזורי הקרבות סביב בית שאן.

 

גדוד גדעון ואנשי משקים בסביבה רוכזו בשדה נחום ב 28/4/48. באותו יום עזבו הבריטים ואנו נכנסנו למחנה הספר. הערבים נכנסו לתחנת המשטרה תוך יריות "פנטזיה" של שמחה. כמה ימים לאחר מכן נאחזו כוחותינו גם בתחנת הרכבת מאחר והיא הבטיחה את הדרך בצורה יעילה וכן שולטת במידת מה על עמדות הערבים סביב לעיר. כל אותו זמן לא נורתה אף ירייה כיוון ששדות הערבים ושדותינו היו קרובים זה לזה באותה מידה ועונת הקציר הייתה כך שהיה מעין הסכם של "שמור לי ושמור לך". נראה היה שמספר תנועות איום שלנו החרידו את ערביי בית-שאן שדרשו עזרה ותגבורת מג'נין בו שכנה מפקדת האזור. הלך הרוח שהיה בעיר ופחד התושבים הכשירו את הכנת כיבושה. לגדוד ניתנה פקודה להכין מבצע כזה.

הגדוד הכיל אז מגויסים חדשים מן הערים חסרי ניסיון קרבי והאימון שקיבלו היה מינימלי. על כן הוא התבסס על אנשי המשקים. המבצע היה אמור להוות טבילת אש ראשונה לחיילים החדשים. שיקולי הפעולה אם כן היו זהירים. כמות הנשק שעמדה לרשות הגדוד לא סיפקה אפילו את הצרכים הזעומים אך מטה החטיבה הבטיח למלא את החסר. תגבורת באנשים לא ניתן היה לקבל כיוון שהיו מרותקים לגזרות פעולה אחרות אבל הובטח שיתופן של שתי מחלקות נוספת מן הכח הנפתי, דהיינו שהיה כפוף למפקדת האזור כולו. בשלב הראשון הוחלט על כיבוש הכפרים והתילים המקיפים את בית-שאן וחסימה לכיוון דרום על מנת למנוע מתגבורת שתגיע אולי מכיוון יריחו להצטרף אל המערכה. שיקול דומה היה בהגברת הכח ששהה בתחנת הרכבת, שאמור היה לחסום תגבורות מכיוון ג'נין. בסיס היציאה לפלוגה שפעלה מדרום לעיר היה בעין הנציב. ב 9/5/48 , תפסו  הכוחות את תל אל מלחה, תל מנשיה והגשר הרומי וגרמו להפסקת הקציר בשדות הערבים. מחלקת נוטרים שהובאה כתגבורת תפסה את חירבת ג'ורג' קזמה וחסמה את הגישה לעיר מדרום מערב.

ב 10/5/48 יצאו יחידות הפעולה מעין הנציב לכיבוש הכפרים אשרייה ופרואנה מדרום לעיר. הכוחות  עלו תחילה על אשרפייה ונתקלו באש חלשה. הכח המגן נסוג לפרואנה. בהמשך התקדם הכח לשם ולאחר קרב קצר שיתק את ההתנגדות גם מכפר זה ופרץ אליו. בסריקות התגלה כפר ריק , הערבים נטשו אותו וברחו די מהר. חבלני היחידות פוצצו את בתי הכפר ומחלקה אחת הושארה במקום. העובדה ששלב זה בפעולה הכוללת הסתיים ללא נפגעים נסך בטחון בקרב הלוחמים ואמונה ביכולותיהם. השלב הבא היה כיבוש תל חוסון החולש על העיר. בשלב זה נדחה כיבוש המשטרה כיוון שהצריך ריכוז כל הכוחות והוחלט להשאיר אותו לשלב מאוחר יותר. כיבוש התל הוטל על הסמג"ד עמנואל ברשי שנע עם שתי מחלקות. לאחר ירי על התל בפגזי דוידקה ומרגמות הסתערו המחלקות עליו וכעבור כחצי שעה הוא נכבש. לאחר מכן פתחו עמדות הערים שבעיר באש על התל ואחד הלוחמים נפגע. מפקד הגדוד יפה, החליט שהגיע הרגע לכבוש את העיר אך קיבל תשובה שלילית מצד המפקדה הצפונית של ההגנה. יפה, הערמומי שרכש את הניסיון והמיומנויות הקרביות שלו  מאוד וינגייט, החליט על מבצע הטעייה. הוא דאג שיביאו צינורות השקיה ארוכים מהאזור והם הוצבו באזור תחנת הרכבת תחת רשתות הסוואה ועורר את הרושם מרחוק שאלה תותחי שדה. רכבי הגדוד נסעו כל הלילה מתל יוסף לשדה נחום באורות מלאים וחזרו באורות כבויים. מצג זה נועד להרשים את הערבים כאילו זורמות כל הלילה תגבורות אל הכח היהודי והוא מונה לוחמים רבים. ב 12 למאי הסכימו נכבדי הערבים לנהל משא ומתן על כניעה גם כי נוכחו שאף אחד לא חש לעזרתם. הכניעה הייתה ללא תנאי וב 13/5 נכנסו לוחמי גדוד גדעון , הניפו את דגל ישראל, אספו כמויות גדולות של נשק ותחמושת וגרשו את הערבים מהעיר מחשש לשיתוף פעולה שלהם עם הפולשים ממדינות ערב.

 

2.5   שחרור הגלבוע וצומת מגידו והקרב במבואות ג'נין

הגלבוע

בציור 3 מסומנים הכפרים אותם כבש גדוד 13 בדרך לשחרור רכס הגלבוע. החיצים הכחולים מסמנים את כיוון תנועת הכוחות בכל כיבוש.

                                                                     ציור 4:  מפת אזורי הקרבות בגלבוע

 

 בשוך קרב עמק הירדן נסבה הדעת ליתר נקודות התורפה של המרחב החטיבתי. זרעין, המשיכה להטריד ולאיים על התחבורה לעמק המזרחי. כפר גדול זה שקיבוץ יזרעאל יושב כיום על אדמותיו, שלט באש על כביש עפולה ג'נין ועפולה בית שאן. עוד בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול התנכלו אנשי הכפר לתחבורה היהודית באזור. הוא היה העמדה הקדומנית ביותר של האויב אשר בקדקוד "המשולש" הצפוני (מקורו של המונח משולש לציון אזור בעל אוכלוסייה ערבית הוא מהמונחים "המשולש הגדול" שציין בימי המנדט הבריטי את התחום שבין הערים שכם, ג'נין וטול כרם להבדיל מ "המשולש הקטן" שהיה בכרמל באזור ג'בע ועין עז'אל). נוסף לערכו הטקטי, הוא עשוי היה לשמש כבסיס נוח וקרש קפיצה חשוב לפעולת אויב בכיוון צפון ובמיוחד לכיוון עפולה. הכפר פונה מיושביו האזרחיים ואכלס חיילים מצבא ההצלה של קאוקג'י שנכנסו אליו בראשית המלחמה. מטרתו העיקרית של הכח הייתה לנתק את התחבורה העברית אל העמק וממנו. בתחילה הסתפקו בפעולות הטרדה של צליפה על הכביש ועל העובדים בשדות, פיצוץ גשרים ומובילי מים ,שדידת מכוניות ופעם גם רצחו נוסעי מונית שעברה שם. בתקופת המלחמה הם שיתקו למעשה לגמרי את התחבורה בשעות היום. היה ברור לכל, כי הכרח הוא לחסל את הכפר הזה שהיה טריז אויב בלב העמק. הסכנה גברה במיוחד לאחר שהצבא העיראקי שנסוג מעמק הירדן נכנס ליישובי המשולש והגיע עד מוקייבלה שלמרגלות הגלבוע. הפלמ"ח ניסה לכבוש את הכפר ב 23/4/48 אך נכשל. לאחר כישלון זה הוחלט להטיל את המשימה על גדוד גדעון. לצורך כך הובטחו לנו שני תותחי 65 מ"מ ופלוגה נוספת מגדוד ברק. הכח הפורץ העיקרי תוכנן לתקוף מדרום מערב. כח אחר תוכנן לכבוש את המשלט שהגן על הכפר והיה ממוקם צפונית מערבית לו. כח שלישי גדול, הוקצה לחסימת כביש ג'נין מחשש לתגבורות. כח נוסף שנועד להטעיה אמור היה לצאת  מכפר יחזקאל. ממש רגע לפני היציאה הוברר שתותחי ה 65 מ"מ הוקצו בדחיפות למקום אחר ולא יגיעו ומהפלוגה של גדוד ברק תגיע רק מחלקה. זה לא הוסיף למורל של הכח אבל כבר לא היה זמן לעצור והכוחות יצאו לדרך כשברשותם תותחי 20 מ"מ ומרגמות 81 מ"מ. תוכנית הקרב התנהלה כפי שנקבע. החלה הרעשת הכפר ודי מהר הבחינו הלוחמים שההתנגדות ממנו די חלשה. בשלב מסוים חדלה ההרעשה כדי לאפשר לכח הפורץ להסתער. הפריצה לכפר הייתה מהירה  ושאר הכח שהיה ברתק והפגיז את הכפר עלה במהירות וסייע בהשתלטות. חבלנים פוצצו את בתי הכפר והוא הוקף בגדר תיל. היה ברור שהאויב יגיב בהתקפת נגד. בשעות המוקדמות של הבוקר שלמחרת החלה הפגזת תותחים מסביבות מוקייבלה ואחר כך הופיעו מספר משוריינים ואחריהם כח רגלי. אנשינו פגעו בהם וגרמו להם אבדות כבדות. הם נסוגו תוך ירי של התותחים שלנו עליהם מה שגרם להם נזק גדול יותר. הופיעו גם מפציצים של האויב שהטילו פצצות מבלי לגרום נזק. כיבוש זרעין המריץ את הכח הכובש . עם כניסתו אל הכפר התגלה לעיניו כל השטח לכיוון ג'נין.

למחרת, עלו כוחותינו על מזאר שהייתה ממוקמת על פסגת הר גיבורים וממנו ניתן היה לחלוש על מרחבים גדולים. היה חשש שהעיראקים עשויים להשתמש בכפר כעמדת תצפית לכן היה חיוני לכבוש אותו. כהקדמה לכך גורשו תושבי הכפר נוריס ששכן בגיא לרגלי מזאר.  בצהרים הגיעו תותחי השדה שהובטחו עוד קודם והם הרעישו את מזאר וגם אלה החליטו לנטוש את כפרם. בליל ה 30/5/48 נתפסה מזאר על ידי שתי מחלקות שעלו מצד פרדסי עין-חרוד. תצפית ממזאר הוכיחה לכוחות, שאפשר יהיה להבריח גם את הכפרים המצויים מדרום לרכס אף שהמרחק אליהם היה רב. ממזאר פתחו הכוחות באש מקלעים אל ערבונה וסנדלה ואש זו נתנה את אותותיה. הערבים הפסיקו את קצירם ונפוצו לכל עבר ואנשינו נכנסו אל כפרים אלה והשתלטו עליהם ללא קרב.

 

אזור צומת מגידו

להלן מפת הקרבות באזור צומת מגידו:

                                                                        ציור 5: מפת הקרבות באזור צומת מגידו

  

הקרב לכיבוש מגידו ומשטרת לג'ון (כיום בית הסהר מגידו) היה "הקרב הנשכח" של החטיבה. יתכן שהסיבה שהקרב כאן היה קצר יחסית ואולי בגלל העובדה שהחטיבה הייתה טרודה באותה עת בסיומה של מערכה גדולה בעמק הירדן שהאפילה בהקיפה ובחומרתה על קרב זה. אך חשיבותו האסטרטגית של מקום זה אינה מצדיקה את השכחה הזו.

מגידו ולג'ון, השוכנים בפתחו הצפוני מזרחי של ואדי ערה הם המשלטים הטבעיים שבפתח העמק, על הדרך הראשית המחברת אותו עם שפלת החוף. היאחזותנו בהם פרושו הרחקת הסכנה ליישובי העמק מכיוון זה. בנוסף, מאחר ושלטנו על פתח הוואדי בצד המערבי, המשמעות היא שכיבוש משלטים אלה יקנה לנו שליטה על הוואדי כולו ואכן זה נפל לידינו בסופו של דבר ללא קרב. מגידו הייתה מאז ומתמיד זירת קרב לכל צבא שעבר לאורך הארץ מדרום לצפון או להפך. במרבית המקרים היה זה קרב בין שני צבאות שאחד מהם החזיק בפתח הגיא וניסה למנוע מהצבא השני את המעבר בו. הקרב השתלטות הכוחות היה הפעם בעל אופי שונה: כיבושם בא כפעולת מנע על מנת שבשלב מאוחר יותר יחסום את האויב וימנע ממנו ניסיון לפרוץ צפונה דרך הוואדי.  דבר זה בא לידי ביטוי בגודל הכוחות ובדרכי הגישה וההתקרבות של כוחותינו התוקפים. ענין תפיסת מגידו וכיבוש משטרת לג'ון העסיק את החטיבה בעודה בראשיתה והושקעו בכך מחשבה וארגון רב. כשחיל ההצלה של קאוקג'י נהדף בקרבות משמר העמק, הוא נסוג תחילה לכפר מנסי, ששכן בין מגידו למדרך עוז של היום. חשיבות כיבוש האזור עלתה שוב על הפרק בזמן זה אך לא היו מספיק כוחות לבצע זאת. גם הפלישה הסורית דחתה לתקופה מסוימת את המבצע שכן מטה החטיבה נאלץ להעביר תגבורות גם מגזרה זו לעמק הירדן. עם כיבושה של זרעין בגלבוע ב 28/5/48 הוחלט למרות הלחץ בו היו נתונים הכוחות בכל הגזרות לכבוש במהירות את מגידו ולג'ון ולייצב בכך את הקו הרצוי באגף הדרומי מערבי של עמק ג'נין.

קו ההגנה של האויב באזור רמות מנשה ואדי ערה התבסס על רכסי הגבעות שהגנו על הכפר מנסי ומגידו ממזרח ועל משלטים גבוהים שאבטחו את משטרת לג'ון מצד צפון ומערב. נקודות המפתח ובסיסי הכוחות היו במגידו , בכפר לג'ון ובבניין המשטרה. כל השטח שבין משמר העמק ועין השופט לבין אזור זה היה שטח הפקר.  מחוסר ציוד כוחות מספיקים לא נתבסס ערך כוחותינו על מבני קרקע שיכלו להקנות שליטה וביטחון ועל כן הייתה תחושה מתמדת שהאויב יפרוץ לכיוון חיפה או לכיוון עפולה והאזור הסמוך לה. ברור היה שעל מנת לסכל איום זה יש להשתלט על צומת הכבישים וואדי ערה – עפולה – ג'נין. תל מגידו ומשטרת לג'ון היו עמדות מפתח לשליטה על הצומת. לפני הפעולה הוטל על פלוגה ב של גדוד "דרור" , שבסיסה היה במשמר העמק לערוך סיור באזור על מנת לעמוד על הערכות האויב. לפלוגה שאך זה קמה מטירונים חסרי אימון וניסיון קרבי הייתה זו פעילות  בכוחות של מחלקה אחת ופחות מכך. בסוף מאי 1948, ניתנה הפקודה לגדוד "דרור" לערוך את כוחותיו לכיבוש מגידו ומשטרת לג'ון.

תכנית ההתקפה כללה שני שלבים:

  • תפיסת תל אל אסמר (גבעת יאשיהו בימינו) והמשלט בנ.ג. 323 שממערב על מנת לבלום התקפות נגד שיכולות לנתק את הדרך ממשמר העמק למגידו
  • התקפה עם שחר, תוך ניצול ההצלחה הקודמת על משטרת לג'ון והמשלט החולש עליה מדרום.

לרשות הכח עמדו 2 תותחי 65 מ"מ  וכן טור משוריין שכלל כמה כלים וטנק שלל סורי מסוג ראנו. אלה אמורים היו לנוע מכביש הסרגל ולגדיל את הרושם של עצמת הכוחות התוקפים.

בליל ה 30/5 יצא הכח מעין השופט בטור ממונע ובאורות כבויים על דרכי עפר עד כופריין ומשם החלו הסיירים הנעים בראש להוביל.  ההתקדמות הייתה איטית ועברה ליד משלטים נטושים שאך לא מזמן התנהלו עליהם קרבות בעת המערכה על משמר העמק. בשעות הלילה המאוחרות נתקלה מחלקת החוד בכמה אנשי אויב ויפזרה אותם. מרגע זה השקט הופר והיה צורך לפעול מהר. מחלקה מגדוד ברק שתגברה את הכח פנתה לעבר נ.ג. 323 , מטרתה הייתה לכבוש אותו ולהבטיח את האגפים והעורף משם. אחר כך חלק מהכח עלה על תל אל אסמר והתפתח שם קרב מטווחים קצרים כשהתוקפים משליכים גם רימונים. עם שחר ניתנה פקודה לחלק אחר של הכח התוקף לעלות על תל מגידו. על תל זה עלו טובי הלוחמים אבל האויב נס ממנו ולאחר זמן לא רב דווח בקשר כי התל בידי כוחותינו. עוד כוחות חברו לכח זה והתפרסו על התל לאבטחה. האויב התאושש במהירות והחל לתקוף את נ.ג. 323 ואת תל אל אסמר.  המגנים נאלצו לסגת למאחז גבוה יותר והניסו משם את התוקפים חזרה. אחר הצהרים פסקה האש בגזרה זו כשכוחותינו נשארים בעמדותיהם. מכיוון ג'נין הגיעה שיירת תגבורת  של הערבים שהתקדמה לעבר לג'ון תוך הפגזת תותחים.  אז החלה לנוע השיירה המשוריינת של כוחותינו מכיוון כביש הסרגל.  במקביל ניתנה פקודה למחלקות נוספות לכבוש את מבנה המשטרה. התותחים שברשותנו החלו בפעולת ריכוך בניין המשטרה בתוספת אש שנורתה מהטור המשוריין שלנו שהתקדם לעבר הצומת. שריוני האויב נסוגו מעט והתפרסו אל השטח הפתוח במטרה לתקוף את כוחותינו. בינתיים שתי המחלקות הפורצות הסתערו בשטח חשוף לעבר המשטרה בחיפוי מסיבי של כוחותינו. אנשים נפגעו ונפלו אך ההסתערות לא נבלמה. אנשינו פרצו בעזרת מטען את הגדר הראשונה ואחר כך את דלת המבנה כשתוך כדי כך הכח העיראקי שמתקרב מכיוון ג'נין מרעיש קשות את המבנה.  אבל הכח הפורץ נכנס פנימה והשתלט על הבניין. האויב פתח בהתקפת נגד שנהדפה על ידי איש התותחים והמרגמות של כוחותינו. הוא תקף שוב בחמת זעם את הבניין אך נהדף שוב על ידי המגנים ואש הסיוע. עם רדת החשיכה שכך הקרב וכל היעדים נשארו בידי כוחותינו. מאוחר בלילה הגיעו אנשי יחידת החבלה ולאחר קבלת הוראות יצאו לכיוון הכפר זבובה בואכה ג'נין. בדרך עלה מפקדם על מוקש ונהרג. עם בוקר הגיעו יחידות חטיבת כרמלי והחליפו את הלוחמים התשושים של גולני שחזרו לבסיסם.

הקרב במבואות ג'נין

משנכבשה חיפה נפרצה הדרך לגליל המערבי, נלכדה עכו וכוחות בעלי ניסיון קרבי מעולה ורוח טובה ונועזה נשתחררו לפעולה בגזרות אחרות. לאחר שיקולים רבים הוחלט בעצה אחת עם המטה הכללי לנוע לעבר המשולש הערבי ולהכות בחודו הצפוני על ידי כיבוש העיר ג'נין, מרכז גדול וחשוב של כוחות האויב. תוך כדי כך תוכננה מכה גם על החוד המערבי – טול כרם. כיבוש ג'נין עצמה תוכנן לחטיבת כרמלי. כוחות חטיבת גולני תוכננו לכבוש משלטים בפאתי העיר ואת זה עשו בהצלחה. הם סללו בכך את הדרך לכוחות האחרים במערכה על ג'נין. אלא האויב תקף התקפת נגד עם כוחות רבים ובסופו של דבר נאלצו כוחות כרמלי לסגת מהעיר. לאחר מכן, בקרבות עשרת הימים , ב 9 וב 12 ליולי פתחו העיראקים בהתקפה משולבת על כוחות גולני ששהו במשלטים מחוץ לעיר ואילצו אותם לסגת לאזור הגלבוע הנח יותר להגנה. לאחר הסכם שביתת הנשק הוזז הגבול מעט דרומה והכפרים סנדלה ומקייבלה נכללו בתחומי המדינה. בקטע זה מתואר חלקה של החטיבה בכיבוש המשלטים שבפאתי העיר ג'נין.

להלן מפת תנועת כוחות גולני בגלבוע וההמשך לאזור ג'נין

                                 ציור 6: תנועת כוחות גולני בגלבוע ובמבואות ג'נין. סמלי החטיבה ממוקמים בנקודות שנכבשו

 

ב 1 ביוני 48, לאחר כיבוש הגלבוע, נכנסו כוחות גולני (גדוד גדעון) לסנדלה ללא התנגדות. מטה הגדוד התקדם לכפר זה וחלק מהכח התבקש להמשיך ולכבוש את ג'למה ואת עראנה. כח אחר קיבל הוראה להמשיך ולכבוש את מחנה מוקייבלה והכפר עצמו. בשעות הלילה המאוחרות נכבשה מוקייבלה ללא התנגדות וכן ג'למה ועראנה. מטה הגדוד עבר למוקייבלה. במקום לא היו חפירות או שוחות מהמוכן. לקראת בוקר, שיפרו הלוחמים את עמדותיהם במידת מה כהכנה להתקפת הנגד שתגיע. ואכן עם אור היום החלה הפגזת תותחים עיראקיים וכן זוהתה תנועת 3 משוריינים בעלי תותחים עליהם. אלה התקרבו לג'למה וירו לכל האזור. בשעה 9:00 בערך גברה הפגזת האויב ומטוסי חיל האוויר העיראקי השתתפו בהפצצה על מחנה מוקייבלה שהופגז גם מן הקרקע אך אלה לא גרמו נזק של ממש. העיראקים ארגנו פלוגת חי"ר להתקפת נגד על מחנה זה בסיוע מרגמות 3 מ"מ. את גבעות עראנה תפסו חיילים וצלפו על כוחותינו בג'למה. העיראקים התקדמו באיטיות ולפנות ערב הגיעו אל מול מוקייבלה. הכפר היה ריק מכוחותינו  שתפסו עמדות באגפים וכאשר השיירה העיראקית התקרבה הפתיעו אותם באש חזקה שפגעה בחלק מהם. מכיוון שהחשיכה כבר הייתה קרובה נסוגו העיראקים לג'נין.

ג'נין העיר שוכנת בתוך גיא עמוק בין הרים. מצפון נשקף עמק ג'נין רחב הידיים ומעבר לו עמק יזרעאל והרי הגליל התחתון. מכל שאר העברים סוגרים עליה הרים. הרוצה לאבטח את העיר ולשלוט עליה צריך לכבוש את ההרים הסוגרים עליה כטבעת. לקראת הלילה , משפסקה ההפגזה ועמה התקפות הנגד של האויב , החל ביצוע השלב השני של המערכה על ג'נין, הוא שלב ההשתלטות על המשלטים שמעליה. המכשול שהפריד בין כוחות גולני לעיר היו שני משלטים שהגנו על העיר כ 2 ק"מ מצפון לה. לא הרחק, מדרום למשלטים אלה עובר וואדי חרובה אשר מעליו, על פני הכביש נטוי היה גשר שנשמר על ידי כוחות עיראקיים ומחסומי מוקשים. על כוחות גולני הוטל לכבוש משלטים אלה בעוד שיחידות כרמלי היו צריכות לנוע בתנועת מלקחיים ולהשתלט על משלטים הנמצאים מדרום לעיר. הכוחות שתוכננו לכבוש את המשלטים מצפון היו מותשות ביותר. לאחר לילה של תנועה וכיבוש כפרים עמדו יום שלם בפני צליפות בלתי פוסקות. האספקה גם היא לא הצליחה להגיע לכוחות באותו יום. היה קשה להניע את האנשים לפעולה במצב זה אך לא הייתה ברירה. בחצות יצאו שתי היחידות של גדוד גדעון לייעדן לכיבוש המשלטים צפון. הפלוגה שנעה לכיוון המשלט המערבי הגיעה ראשונה והפתיעה את האויב כשעלתה על המשלט מכיוון דרום מערב. הכח הסתער על העמדות שנטשו מהר על ידי החיילים העיראקיים והבודדים שנלחמו נהרגו. לאחר כחצי שעה טוהר כל המשלט ומיד הועלו לשם אספקה וחומרי ביצורים. הפלוגה שיועדה לכבוש את המשלט המזרחי הגיעה אליו כשעה לאחר מכן והשתלטה עליו ללא התנגדות. אך כשהאיר הבוקר התברר כי במקום קיימת עמדה נוספת מבוצרת  בקצה הדרומי מערבי שלא היה ידוע עליה קודם. מעמדה זו נפתחה אש ממכונת ירייה על אנשינו וכמה מהם נפגעו. המפקדים השתלטו חיש מהר על האנשים ופרצו על העמדה תוך השלכת רימונים. הייתה זו ההתנגדות הרצינית ביותר שבה נתקלו אנשינו בכיבוש שני המשלטים. באותה שעה החל להתקדם לכיוון טור משוריין שלנו  ואחרוני המגנים העיראקיים שוכנעו כנראה כי הקרב אבוד ונמלטו. המחסום היחיד נותר הגשר על ואדי חרובה. אמנם מראש הוקצב כח מיוחד לכיבושו אך בסופו של דבר לא היה צורך בו וזאת עקב טעות בלתי מכוונת מצד כוחותינו. משאית שלנו עמוסת תחמושת ביצורים ואספקה טעתה בדרך ובמקום לעלות למשלטים שנכבשו המשיכה לכיוון הגשר. הערבים חשבו תחילה כי זו משאית שלהם וגם הנהג שלנו לא הבחין בטעות עד שממש התקרב אל הגשר. אז נפתחה אש על הרכב. זה כבר היה מאוחר להסתובב ובמקום זאת הוא והחיילים שאבטחו אותו קפצו מהמשאית ונמלט לאחור. הערבים שראו את החיילים בורחים היו משוכנעים שמדבור במשאית עמוסה בחומרי נפץ לפיצוץ הגשר והיא עלולה להתפוצץ בכל רגע. הם לא נגשו לבדו אותה ונמלטו גם הם וכך נכבש הגשר ללא קרב.

מכאן ואילך נשארו כוחות גולני על המשלטים שבמבואות העיר וכוחות כרמלי יצאו לכבוש אותה.

 

2.6   קרבות סג'רה

  רקע

המושבה סג'רה (כיום אילניה) ממוקמת סמוך למחלף גולני של היום, אז "צומת מסכנה" (על שם חורבת משכנא הנמצאת כיום בתחום מוזיאון גולני). צומת דרכים חשוב זה והשליטה בו דרבנו את הערבים לנסות לכבוש אותה. ביחד עם החסימה על הכביש היורד מהצומת  לטבריה (כביש נצרת טבריה) שבוצעה על ידי ערביי לוביה, הם יכלו בכך להשיג שליטה על המעבר העיקרי לגליל העליון המזרחי ולנתק אותו משאר הישוב. המושבה הייתה מוקפת בישובים עוינים משלושה כיוונים: במזרח לוביה, בצפון הכוחות שישבו בטורעאן ובמערב על ידי שבט הזבחים ויותר רחוק עין מאהיל , כפר כנה ורכס נצרת. רק לכיוון דרום גבלה בבית קשת ובבית הספר החקלאי כדורי ורק אזור זה חיבר אותה דרומה לכיוון עפולה והמרכז. הציור הבא ממפה את אזורי הקרבות העיקריים בגליל התחתון. סימן החטיבה מציין מקום קרב.

                                                                      ציור 7:  מפת קרבות כוחות גולני בגליל התחתון

 

הגליל התחתון באזור הזה היה מושב יחסית בדלילות ולפני אירועי הקרבות על סג'רה אפשר לציין מספר אירועים קשים שהובילו להכרה כי המערכה על האזור כולו בלתי נמנעת וחשובה ביותר :

  • כבר בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור התנכלו ערביי לוביה לשיירות היהודים על הכביש לטבריה וממנה. ב 24/2/48 התפתח קרב קשה בין לוחמי לוביה ושיירת נוטרים יהודית ומאז למעשה נחסם הכביש לתנועת יהודים.
  • התנכלויות של ערביי הסביבה שהפכו למעשה יום יום הן בצליפות מכל העמדות מסביב ועל התחבורה בכבישים. בין אלה האירועים הבולטים:

      ** 19 בינואר 48 – נרצח חבר עין דור בעת שעבד בשדה

      ** פוצץ הגשר על נחל תבור סמוך לדבורייה על מנת להקשות על תנועת היהודים.

     ** רבו ההתנכלויות לתנועה כך שכל שיירה הייתה חייבת להיות מאובטחת על ידי נוטרים.

     כתוצאה מכל אלה הוחלט לתקוף את הכנופיות במטות שלהם , בכפרים עין מאהיל וכפר כנא. בעקבותיהם התפתח קרב בית קשת.

     בין אלה שהטרידו את בית קשת וסג'רה היה שבט הזביחים שהתיישבו בגבעות שהב שממערב לבית קשת בסוף המאה ה 19. הם היו עוינים ליהודים, תקפו מידי       פעם יהודים וגנבו ציוד מבית קשת וכפר תבור. עוד בימי המרד הערבי הגדול הם תקפו רכבים של יהודים ורצחו בין היתר את אחד מתושבי כפר תבור.

  • קרבות מקדימים לקרב בית קשת:

קרב עין מאהיל

בכפר כנא ובעין מאהיל שכנו מפקדות הכנופיות הערביות בהטרידו את אזור בית קשת וסג'רה. בעין מאהיל הם סרו למרותו של אזרח גרמני שנודע בשם מקס. ב 7/3/48 ערך כח מגדוד ברק התקפה על מפקדה זו, שהצליחה. במקום נותרו 10 הרוגים ערבים. הצלחת התקפה זו עודדה את הכוחות לצאת להתקפות נוספות.

קרב כפר כנא

ב 11/3/1948 יצא כח של החטיבה לפשיטה על מפקדתו של אבו איברהים, מפקד הכנופיות באזור. הערבים היו מוכנים והכח התגלה מבעוד מועד. התפתח קרב קשה והכח התוקף נאלץ לסגת תוך כדי כך שהוא מתגבר על חסימת הדרך על ידי האויב וגם נושא אתו הרוג ושמונה פצועים. כישלון ההתקפה על כפר כנא הגביר את ביטחונם של הערבים ובמיוחד של אלה מערב זביח ששכנו על הגבעות מערבית לבית-קשת.

קרב בית קשת

ב 16/3/48 יצאה כיתה של 8 חיילים בפיקודו של עלי בן צבי (בנו של נשיא המדינה השני יצחק בן צבי) לסייר בגבעות שממערב לבית קשת, שבהן ממוקם הקיבוץ כיום. אנשי שבט הזביח טמנו להם מארב והרגו את כולם, למעט לוחם אחד שהצליח להגיע לשער הקובוץ בחזרה. מייד אוגן כח של גולני שנשלח לחלץ את הגופות. הקרב הקשה נמשך כל היום. מזג האוויר היה גשום והקשה על הלחימה וההתקדמות. לבסוף נאלץ הכח לסגת עם שלושה הרוגים ופצועים רבים. הגופות נשארו אצל הזביחים. בסופו של דבר בהתערבות הבריטים הוחזרו הגופות והסתבר שהזביחים התעללו בהן.

ב 24/3/48 תקפו ערבים רכב יהודי שהגיע מכיוון יבנאל ליד הגשר ההרוס שעל התבור. בירי זה נהרגו זיוה נתן ורות רבינוב בנות קיבוץ גבת שחזרו מקורס קשר ביבנאל. כתוצאה מכך התארגן מידית כח מההגנה שכבש ופוצץ את בתי הבדואים בקרבת הגשר והשתלט עליהם על מנת להבטיח את התנועה בכביש. לאור כל האמור לעיל, הוחלט להפטר פעם אחת ולתמיד מהזביחים במיוחד כשהלך והתקרב מועד יציאת הבריטים מארץ ישראל.

 

2.7  ההתקפה על סג'רה הערבית ועל הזביחים

סג'רה הערבית שבתיה הקיצוניים נגעו ממש בבתי סג'רה היהודית הייתה מוגנת היטב. בנוסף ללוחמים בני המקום חנו בכפר גם כוחות מתנדבים מבחוץ. בנוסף, שבט הזביחים היה מפוזר על השלוחות ממערב שהיווה קו הגנה טבעי מצוין בפני כל חדירה של הכוחות שלנו לכיוון נצרת. לפעולה זו גויסו מעבר לאנשי גדוד ברק גם יחידות מיישובי הגליל התחתון ומקי עמק הירדן. חלק מהאנשים לא התאימו לפעולה הן מפאת גילם והן בגלל שלא היו מאומנים וגם התחמושת לא הספיקה. לא לכולם גם היה חגור כי גם הציוד לא הספיק לכולם. בשעות הלילה נערכו הכוחות בנקודות השונות ועם שחר החלה ההתקפה. תוך הסתערות עזה נכבשה סג'רה הערבית. האויב נמלט והשאיר עשרות הרוגים. הכוחות שתקפו את שבט א זבח, הצליחו אף הם להפתיע אותם כליל ורבים מהם נמלטו לעבור דבורייה ונצרת כשלכוחותינו לא היו נפגעים כלל. כח חסימה שתוכנן מראש ריתק באש את הגבעות סמוך ללוביה ומנע הגעת תגבורת מכפר גדול זה לעזרת האויב שהותקף בסג'רה. בסביבות השעה 8 בבוקר, התפתחה התקפת נגד בעל סג'רה הערבית. התוקפים באו מכפר כנא וטורעאן והיו עדיפים בהרבה במספרם על המגזינים שזה עתה נאחזו בשטח שכבשו. הקרב היה ממושך וקשה ולאחר שעות ארוכות נסוגו כוחותינו אל המשלטים המזרחיים של הכפר ומשם המשיכו לרתק באש את כוחות האויב. סג'רה הערבית נהפכה לשטח הפקר הנתון באש משני הצדדים. עם לילה נסוגו כוחות האויב וחזרו לנקודת מוצאם ואילו כוחותינו שבו ותפסו את העמדות שכבשו קודם לכן בכפר ובסביבתו. כוחות שניסו לצאת מלוביה על מנת לסייע לאויב נתקלו באש חזקה של מחלקת החסימה ויצאו באבדות רבות. לאחר כמה ניסיונות שבו וצלפו מהעמדות הקיצוניות של הכפר לעבר המושבה ועמדות המחלקה אך כיבוש סג'רה הערבית הפך לעובדה מוגמרת. לא כן התפתחו הדברים בגזרת הזביחים. עם השגת משימות הפשיטה נתנו הוראות בקשר לסגת מן השטח מאחר ולא הייתה כל תכלית בהישארות בשטחים שקשה להתגונן בהם מהתקפה. למרות הקריאות לסגת התמהמהה הנסיגה. אנשים שחלקם לא היה מאומן ולא היה ממושמע פשטו בבתים למטרת ביזה. מפקדי הכוחות לא הצליחו להשתלט על האנשים ולהוציאם בזמן. כוחות אויב בעצמה של כשתי פלוגות פתח בהתקפת נגד מכיוון גבעות כפר כנא השולטות על שטחי שבט הזבח וגם מהאגף הדרומי, מכיוון דבורייה. מספר אנשים נפגעו והניסיונות להוציאם משם עלה בעוד קורבנות ופצועים. מספר הנפגעים הלך ורב. נסיגה משטח פתוח כזה כמוה כהתאבדות ולכן הוחלט להחזיק מעמד עד החשיכה במספר עמדות.  כוחותינו נאלצו לסגת מתוך שטח גבעי המכיל סלעים ושיחים רבים אל שטח פתוח החסר מחסות ואש נתכה עליו מכל עבר. התחמושת הלכה ואזלה ואפילו אווירון פרימוס אחד הוזעק כשעליו עלה אחד מהלוחמים מצויד במקלע על מנת לסייע מהאוויר. הנסיגה הייתה איטית וקשה תוך סיוע האווירון כשהאויב מתקדם כל העת. המחיר ששולם בעקבות ההתפרקות שבאה לאחר הכיבוש הראשון היה כבד. הכוחות נסוגו לכיוון בית קשת אך היה הכרח להזעיק את המחלקה שהטרידה את לוביה לעזרה ואלה הגיעו וירו אש מכונות ירייה ומרגמה לכך בלמו את כוחות האויב המתקדמים. בתי החולים התמלאו בנפגעים מהזביחים שכבר לא חזרו לכפרם והשטח שבשליטתם נותר ריק כשמידי פעם החזיקו בו יחידות קטנות לשם תצפית. כשסוכמה הפעולה המסקנה הייתה שהמטרה הושגה באבדות שאינן מוצדקות שבאו מרמת האימון וממשמעת לקויה. מאוחר יותר התבררה משמעותן האמתית של תוצאות קרב זה והשפעתן לגבי הגליל התחתון ועמק הירדן עם הפלישה ב 15 למאי.

 הגנת סג'רה

קרבות סג'רה שתוארו בסעיף הקודם התרחשו טרם הכרזת המדינה. לאחר ה 15 למאי, התחדשו הקרבות בכל הארץ עם פלישת כוחות צבאות ערב. בשבועיים הראשונים עסקו כוחותינו בבלימה ולאחר מכן עברה אליהם היזמה בהדרגה והם החלו ליזום, לתקוף ולשחרר. ב 10/6/48 הוכרזה הפוגה בהסכמת הצדדים הלוחמים. זו נוצלה להתארגנות צבאית הדדית והקרבות התחדשו שוב ב 10/7/48. יום לפני כן כבר פתחו כוחות ערבים גדולים בהתקפה על משלטי סג'רה. כאן המקום להזכיר נקודה חשובה: כאשר השתלט הכפר לוביה על כביש בין נצרת לטבריה, הופנתה כל התנועה לכביש יבנאל ולסג'רה נסעו אך מכוניות צבאיות בודדות. לו היו נופלים משלטי סג'רה בידי האויב , היה נחשפת בקעת יבנאל בפני משורייני האויב וכל התחבורה מהמרכז לעמק הירדן , לטבריה צפונה הייתה מאוימת. לכן הושקעו כוחות ומאמצים רבים בלחימה על משלטים אלה שמוקמו על גבעות סלעים וטרשים שגובהם כ 150 מטר בממוצע. האויב הסתער עליהם בחמת זעם ולא חסך בדם. חזית סג'רה נקראת "המשלט המערבי" , זה החולש מסג'רה צפונה ומערבה. נפילתו פרושה אובדן סג'רה. גם דם חיילנו לא נחסך שם ובמספר התקפות נגד האויב הסתער על המשלט המערבי יום יום.

גדוד "ברק" שקיבל עליו את הפריסה במשלטי סג'רה וההגנה עליה קיבל את משימתו באיחור רב מאד. למעשה הוא קיבל את הגזרה ימים אחדים לפני תום ההפוגה הראשונה וחידוש הקרבות. הם נוצלו להתבצרות חפוזה , לפיזור מוקשים סמוך לשלושת  המשלטים שהגנו על סג'רה: הצפוני, החולש על כביש נצרת לוביה (לביא) כשמולו במרחק כ 150 מטר היה משלט ערבי המערבי, החולש סג'רה הערבית ועל המושבה סג'רה היהודית כאחד. ממולו היו: מצפון במרחק של כ 300 מטר משלט ערבי שנקרא "גבעת טורעאן", ממערב משלט ערבי המכונה "משלט התירס" . כלפי כיוון זה הגן המשלט על כ 50 מטר בלבד ומשם התחילה בקעה המכוסה עצי זית המהווה שטח מת כלפי היושבים במשלט הזה. המשלט הדרומי – תפקידו היה מניעת כיתור המושבה מצד דרום ומערב, ריתוק המשלטים הקדומניים (הדרומיים) של לוביה וכן ריתוק האויב ביחס לניסיונות התקדמות מכיוון מזרח אל המושבה.

כוחותינו הוצבו במשלטים וכן בחוות סג'רה עצמה. המשלט הצפוני נועד לרתק באש את המשלטים הערביים החולשים על הכביש הראשי. בחווה עצמה הוצבו מכונות ירייה ומקלעים שתפקידם היה לרתק את משלט גבעת טורעאן לחסימת המעבר מהן אל השטח המת שמתחת למשלט המערבי. כוחות האויב בעת ההתקפה מנו כ 800 לוחמים, מיעוטם כפריים מהאזור ורובם מאנשי "צבא השחרור" של קאוקג'י. לרשותם עמדו 8 משוריינים עם צריח ו 3 מהם צוידו בתותחים 37 מ"מ. כמו כן היו להם 6 משורייני זחל פתוחים. לרשותם עמדה גם סוללת ארטילריה בעלת 4 תותחים שהוצבה על רכס עילבון . בשלושת המשלטים שלו החזיק האויב מספר בלתי ידוע של מרגמות מכונות ירייה וכן פעלו ממנו צלפים. כמות הנשק ואיכותו , כמו גם מספר הלוחמים שלהם עלו על אלה שלנו בהרבה אך כוחותינו נלחמו על משלטי סג'רה בכל כוחם והחזיקו מעמד. עמוד הבא מוצג אזור המשלטים.

                                                                         ציור 8:  המשלטים באזור סג'רה

9/7/1948

ההפוגה הראשונה הסתיימה וכוחותינו ניסו ליטול יזמה בגזרה. הוחלט לנסות לכבוש את משלט המשטרה ומשלט גבעת טורעאן. כח ראשון שלנו שיצא בחשיכה הגיע מעורף האויב וכבש את היעד תוך גרימת אבדות לערבים שחלקם נסוגו למשלט גבעת טורעאן. משם נתכה על כוחותינו אש חזקה שמנעה המשך התקדמות. בנוסף, ניסו הערבים להסתער על כמה פעמים בקבוצות שונות על משלט המשטרה הכבוש ולא נתנו בכך שהות לכח ששהה שם להתארגן ולהתבצר. היו אלה חיילים סורים סדירים – בכיסי ההרוגים נמצאו תעודות החייל שלהם. אור הבוקר מצא את כוחותינו בלתי מחופרים בשוחות רובאיות רדודות. עם שחר החל האויב להמטיר אש כבדה וכן הפגזה ממרגמות 81 מ"מ. בשעות הצהרים הסתער כח בן חמש מחלקות של האויב על משלט המשטרה. בשעה 16:30 היו לאנשי המשלט 2 הרוגים ו 4 פצועים ולחץ הכוחות המסתערים גבר. הם נאלצו לסגת מהמשלט. הערבים חשבו לנצל את המצב ולכבוש כבר באותה הזדמנות את המשלט הצפוני אך הסתערותם נהדפה במכת נגד שהונחתה על ידי מחלקת הקומנדו של הכח היהודי תוך גרימת אבדות כבדות לאויב. בשעה 19:00 החיש האויב תגבורת נוספת לאזור ב 4 משאיות שבאו מנצרת. שני משוריינים החלו להפגיז את המשלטים בתותחים.

עוד באותו לילה נכנסה פלוגה יהודית לכפר סבת בגרשה את שרידי הערבים בטרם ייהפך כפר זה למשלט דרומי של לוביה. בנוסף הייתה בכפר סכנה פוטנציאלית לאגף המזרחי של סג'רה וכן האחזקה בו מנעה פריצה מכיוון לוביה אל כפר קמא.  ואכן, מלוביה הטרידו את התחבורה בכניסה המזרחית לסג'רה על ידי אש מרגמות אך לא היו נפגעים. באותו זמן תפס האויב את טירת עגל שממוקמת כ 300 מטר בלבד מהכניסה למושבה. בלילה יצאו כוחותינו לגרש אותו משם ומצאו את המקום נטוש. הונחו שם מוקשים וכן כוונה לשם הפגזה שלנו על מנת למנוע מהאויב לחזור למקום זה.

10/7/1948

כבר בשעה 05:30 הסתערו כ 300 מאנשי האויב על המשלט המערבי. הם נצלו את השטח המת שקיים למרגלותיו והגיעו עד כ 30 מטר מהעמדות של כוחותינו ותוך כדי כך רותקו שאר העמדות והמשלטים באש מרגמות ותותחים. המסתערים נהדפו באש מקלעים. מיד אחר כך נעו משורייני האויב בכביש המגיע למושבה מצפון אך נהדפו על ידי אש מרגמות ומקלעים אל השטחים המתים שמעבר למשלטי האויב. יש לציין את השימוש היעיל בנשק חודר שריון שעשו כוחותינו בקרב זה. באותו יום הטרידה אש כוחותינו את הכביש עלבון – נצרת ושיירה של האויב שהגיעה מעלבון חזרה לכפר. בשעה 19:00 הסתער האויב שנית על המשלט המערבי הפעם בכח של כ 120 איש כשהוא מסתייע ב 4 רכבי זחל פתוח המצוידות במקלעים. האויב הצליח לתפוס 3 עמדות  במשלט המערבי אך שוב הדפה אותו מחלקת הקומנדו תוך כדי שהיא גורמת לו אבדות. האויב נסוג והצליח לקחת את הנשקים אבל השאיר שריונית תקועה. שלוש העמדות נתפסו בחזרה על ידי כוחותינו. באותו יום היו לנו 5 הרוגים ו 15 פצועים.

באותו לילה יצאו כוחותינו לתקוף את משלטי האויב אך עקב ההסתערות הערבית הם יצאו מאוחר מדי ובסופו של דבר  המשימה לא בוצעה. 6 מאנשינו נפצעו, 5 נעדרו ולמחרת נמצאו הרוגים, 2 הצליחו לשוב חזרה למשלט. חבלני כוחותינו ניסו תחת אש חזקה להעביר את הרכב שהותירו הערבים בשטח אל המשלטים שלנו , הכל תחת אש חזקה. משלא עלה הדבר בידיהם פוצצו אותו.

11/7/1948

כוחותינו המשיכו להטריד את התחבורה הערבית בכביש נצרת. האויב שוב קיבל תגבורת ופתח בהסתערות על המשלט המערבי בשעה 19:30. הוא השתלט זמנית על 3 העמדות במשלט המערבי  אך ההתקפה נהדפה והאויב נסוג. 3 מאנשינו נהרגו.  בלילה הניחו אנשינו מוקשים בשטח המת שלפני המוצב המערבי.

12/7/1948

ביום הזה ריכז האויב מאמץ בגזרה מתוך צפייה להגיע להכרעה. הוא התחיל בהפגזה כבדה על המשלט המערבי בתותחי 75 מ"מ. המסתערים הראשונים עלו על שדה המוקשים. אלה שבאו אחריהם המשיכו בהסתערות. מחלקת הקומנדו שהוכנה מראש לאפשרות כזו הגיעה באיגוף, הסתערה על האויב בקרבות פנים אל פנים והניסה אותו תוך כדי כך שהוא סובל מאבדות כבדות.

על קווי הרכס המשתרעים בין עין-מהל – ג'בל סיך – גבעת הקרן הקיימת ועד סמוך לסג'רה נראו באותה שעה ריכוזים גדולים של ערבים, ככל הנראה כפריים שרוכזו לקראת ניסיון פריצה למשלטים, כ 300 איש. נראה היה שבעזרתם התכוון האויב לאגף את סג'רה מדרום ולכתרה. על מנת למנוע את ניתוק הכביש צומת גולני כפר תבור תפסה פלוגה של הגדוד את מטע הזיתים סמוך לבית-קשת וכן מטע זיתים מדרום לסג'רה. הערבים צלפו עליהם מן הגבעות. ריכוז האויב בין הר תבור לסג'רה ממערב התקדם במקצת אך מכונת ירייה שהוצבה בבית קשת מנעה מהם להתקדם. כמו כן נעשו ניסיונות של משוריינים ערביים לנוע על הכביש מצפון לסג'רה ובשבילים המוליכים אליה בשטח. סמוך ל 17:45 ניכרה עייפות במחנה האויב. החזית נשתתקה וריכוזי הערבים שעל הגבעות נראו חוזרים לעין מהל.

בשעה 19:00 הגיעו לכוחותינו כלי נשק ארטילריים ראשונים  והוחל ב"ניכוי" הגבעות  דרומית מערבית לסג'רה מכוחות אויב. תוצאות פעולה זו לא אחרו לבוא. נכונותם להגיח ולהתקדם פחתה וגם פחת משמעותית הרצון להתכנס בריכוזים. גם בקרב אנשינו ניכרה עייפות גדולה רובם לא ישנו כ 78 שעות ורמת הזהירות והדריכות פחתה. כתוצאה מכך רבים נפצעו מאש צלפים.

13/7/1948

מהבוקר החלו התותחים והמרגמות שלנו להפגיז את עמדות האויב. במשלט "התירס" היו התוצאות הטובות ביותר, האויב נראה בורח משם והמקלעים שבעמדות שלנו עשו בבורחים שמות. לעומת זאת, לא נראו התוצאות במשלט המשטרה שהיה מוסתר. האויב ניסה פעמים אחדות להתקרב אל משלטינו בכוחות של 70 – 100 איש אך לאחר גילויים על ידי התצפיתנים שלנו נפתחה לעברם אש יעילה שפיזרה אותם. ניסיון של משוריין ערבי שנע מצומת גולני להגיע מהכביש אל פתח המושבה נתקל באש המרגמות הבינוניות ונהדף. כמו כן נעשו ניסיונות מצג משוריינים להגיע על השבילים מכיוון טורעאן אך אלה נתקלו באש ארטילרית.  ב 17:30 ריכז האויב כוחות ניכרים בחורשה צפונית מערבית לסג'רה אך אש ארטילרית פיזרה אותם. ביום הזה יש לציין גם את העזרה של "טייסת הגליל" שהפציצה את הערבים מהאוויר ככל שיכלה וגם תרמה רבות בהפצצות לילה על ריכוזיו.

14/7/1948

יום של ניסיון אחרון נואש של כוחותיו של קאוקג'י לפרוץ בגזרת סג'רה. בבוקר קיבל האויב תגבורת ובשעות הצהרים ערך הסתערות ראשונה תוך הרעשה בתותחים כבדים. הערבים ניסו להסתער משני כיוונים. בנוסף, הופיעו לראשונה מטוסי אויב  והפציצו את המשלט המערבי. בשעה 15:00 נעה שיירה משוריינת של האויב על הכביש מצומת גולני אל המושבה. שלושה מהם הצליחו על ידי ירידה לשטח לעקוף את המחסום, פרצו לטירת עגל ומשם הגיעו עד פתח המושבה. בגלל קלקול שהיה אצל כוחותינו בקשר לא פעלו בזמן הזה יחידות המרגמות להפגזה על אזור זה. בזמן הזה הותקף גם המשלט המערבי. כאשר תקלת הקשר תוקנה והתותחנים הופעלו מחדש נסוג שריון האויב. חיל הרגלים שלו ניסה באותו יום 8 פעמים לפרוץ למשלטינו ובשעה 23:30 ניסה גם התקפת לילה. אנשיו עלו על מוקשים וחלק מאנשיו הגיעו עד לטווח זריקת רימון מעמדותינו אך הם נהדפו. בלילה יצאה מחלקת הקומנדו לפוצץ את גשר ואדי סלימה על מנת לנתק את הדרך בין מרראר לעילבון אך מטרה זו לא הושגה. עוד קודם לכן, אחר הצהרים התברר כי משלטי האויב ריקים. בשעה 23:00 פתחו תותחינו בהרעשת כפרי הסביבה , לוביה, טורען, עין מהל וחרבת מסכנה. הפגיעות היו מדויקות ובעין מהל פרצה שריפה. חיל האוויר שלנו הפציץ אף הוא. הערבים מצדם הפגיזו את אזור סג'רה אך העליונות הארטילרית שלנו הלכה וגברה בין היתר עקב נכונות של הפיקוד להעתיק את מקום עמדות הירי ולקרבן אל המטרות.

16/7/1948

ביום הזה חיפש האויב מגע בפעם האחרונה עם מגני סג'רה. בשעה 13:00 קרבו שניים ממשורייניו  אל המחסום הכביש המוביל מצומת גולני למושבה תוך הרעשה מתותחים שהיו עליו. הם נהדפו באש ארטילריה. סביר להניח שמטרתם הייתה מניעת כביש עלבון על ידינו שהיה כביש הנסיגה היחיד שלהם לעבר נצרת. באותו זמן יצאה קבוצת משוריינים מטורען והתקרבה דרך הוואדי 3 ק"מ מערבית לסג'רה ולבסוף הופיעה מול המשלט הדרומי לכאורה על מנת לחדור לסג'רה הערבית. טיווח ארטילרי גם כאן הועיל לסילוקו המהיר של כח זה. בשעה 13:00 גם החלה בריחת רכבים המונית על כביש נצרת עילבון אשר הוטרדה באש כוחותינו. בין היתר נפגע רכבו של סגנו של קאוקג'י.  בכביש דבוריי העולה להר תבור ניכרה תנועת כפריים שברחו מהכפר להר עצמו. מכונת ירייה שהוצבה בביה"ס כדורי הפסיקה תנועה זו. בשעה 18:00 פתח האויב באש חזקה ממשלט המשטרה אך הושתק על ידי אש ארטילרית. גם התקפה של האויב הייתה בגדר ניסיון מניעה מכוחותינו להתקדמות של כוחותינו שנראתה לאויב אפשרית בשלב הזה ולמען חיפוי על נסיגתו. האויב קיבל בשלב זה פקודה לא לסגת מלוביה ולא מנצרת. עוד באותו לילה פתחו כוחותינו בהרעשה כבדה על לוביה וחרבת מסכנה ונענו באש אוטומטית כבדה מלוביה אך זו גרמה לאויב לבזבז כמות רבה של תחמושת שהייתה קריטית בשלב מאורח יותר.

 

2.8 שחרור טבריה

שיתוף פעולה בין מספר כוחות, ביניהם לוחמי גדוד ברק שהיה להם חלק חשוב במערכה על טבריה, הביא לשחרור העיר. במאורעות תש"ח, לפני כיבושה, הייתה העיר מחולקת לשני חלקים עיקריים: העיר החדשה שבה התגוררה רוב האוכלוסייה היהודית , כ 6000 נפש והעיר העתיקה, שבה התגוררו הערבים , כ 2500 נפש. יתר הערבים התגוררו בהרים שמסביב לעיר ולכן שלטו מבחינה טופוגרפית על שלושת המבואות אליה: על כביש הגליל העליון המגיע מצפון, על כביש עמק הירדן מדרום ועל הכביש לכיוון צומת גולני-נצרת ממערב. למעשה, כשהתקדמו המאורעות, הייתה טבריה בשל כך נצורה. עם זאת, מצב הערבים בעיר לא היה טוב משום שכל תגבורת וקשר תחבורתי היה חייב לעבור בשטחים בעיר שבשליטת היהודים. תקוותם הייתה ש"צבא השחרור" של קאוקג'י יתקוף וישחרר את העיר ולכן הם נהגו בחוצפה ובשחצנות למרות שהיו מיעוט בעיר.

הגנת העיר נחלקה ל 2: אנשי חיל המשמר (אנשי טבריה) ושתי מחלקות של גדוד 12 שהוזעקו כשהיה ברור שהקרב על העיר קרוב. הם החזיקו בכמה ריכוזים לאורך כביש הגליל ואבטחו את מלון "גלי כנרת" נגד השתלטות ערבית עליו, את מלון "פולוניה" מדרום וייתרם התארגן בריכוזים קטנים למקרה של הפגנות ערביות המוניות (כפי שאכן קרה במאורעות 36). מנהיגי העיר היהודים והערבים היו מעוניינים שקט אך בתש"ח כל התלקחות קטנה אפילו בין קבוצות נערים הביאה מיד להתקפות ושימוש באש שנסתיימו בהפסקות אש בתיווכו של מפקד המשטרה הבריטית בעיר.  

שתי שביתות נשק היו בטבריה עד שהוחלט שהמצב לא יכול להימשך כך. רצף האירועים בימים שלפני כיבוש העיר כלל:

  • ב 8/4 – פתיחת אש רובים ומקלעים מהערבים על עמדות ברובע היהודי. שני פצועים. לאורך כל היום והלילה המשיכו לירות
  • ב 9/4 – נפתחה אש מקלעים מוקדם בבוקר והערבים התקרבו עד כמה עשרות טרים, זרקו רימונים ונסוגו. האש נמשכה. משוריין הצליח לפרוץ אל הכוחות עם אספקה ואחר כך חזר. בדרכו חזרה הותקף והועלה באש. הלוחמים הצליחו להיחלץ אך זקנה אחת נשרפה ברכב
  • 10/4 – שביתת נשק
  • 11/4 – אש לסירוגין. בערב הפגזת מרגמות ולאחר חצות ניסו הערבים להתקרב לכח כמה פעמים. הכח הרגיש בהם והשיב אש. בנסיגתם הציתו את השוק החדש והאש מכל הכיוונים רק התגברה. הכח אותת בעזרת פנסים לעבר עין-גב על הצורך בתגבורת.
  • 12/4 – הפגזת מרגמות . הערבים הציתו בניינים בשכונה בה התבצר הכח וזרקו על הנצורים בקבוקי מולוטוב.  האספקה והתחמשת הלכו והתמעטו.
  • יום גדוש שבסופו באמצע הלילה הגיעה אספקה בסירות ולבסוף נתגלתה על ידי הערבים שפתחו באש חזקה. למרות זאת הצליחה העברתה לכח הנצור
  • 14/4 – הפסקת אש בתיווך הבריטים.

אחרי שביתת הנשק השנייה הוצאו האזרחים היהודים שהתגוררו עדיין בעיר העתיקה משם ובמקומם נכנסה מחלקה של הגדוד שתפסה שני בלוקים בקרבת הים מתוך אפשרות של איום בעורף האויב ושליטה על גישה מהים למקרה של ניתוק הכביש מהעיר החדשה. היא קיבלה אספקה ממשוריין ובדרכו חזרה על על מוקש ונשרף כליל. מאז לא נוצר אתם קשר והיה הכרח לקדם את ההשתלטות על העיר. ב 12/4/48 יצאו שתי מחלקות של הגדוד: יבנאלים ובני עמק הירדן ותפסו האחת את גבעת שייך-קדומי שממערב לטבריה ומעליה על מנת לאבטח את הכניסה המערבית של העיר ולמנוע הגעת תגבורת מכיוון לוביה והשנייה טיהרה את רכסי הגבעות מהכפרים הערביים וביניהם נאסר א דין על יד טבריה שם נערך קרב קשה עם צלפים. לאחר מכן נכנסו אלה כתגבורת בעיר. בשלב השני בוימה התקפת סרק על עמדות הערבים בעיר העתיקה ובה בעת החדירו כוחותינו דרך הים ציוד , אספקה וצורכי אוכל למחלקה בעיר שהייתה נצורה במשך 7 ימים עם מנות לחץ. הפעולה עברה בהצלחה והסירות חזרו לעין-גב. בעקבות זו נערכו הכוחות למתקפה על העיר וגם קיבלו לרשותם פלוגת פלמ"ח כתגבורת. התכנון היה:

  • שיתוק העמדות הערביות שבחומת העיר ממול לכביש העולה לקריית שמואל
  • כיבוש מלון "טבריה" החולש על כל העיר התחתית
  • הריסת המחסום של הערבים החוסם את הדרך צפונה אל הגליל בסביבת חוף ה"לידו".
  • ביצוע פעולות הטיה בעיר בכל הכיוונים על ידי כוחות מהגדוד

בינתיים קיבלו כוחותינו בעיר העתיקה הודעה על המתקפה והתבקשו לרתק באש את עמדות הערבים בעיר העתיקה במשך כל זמן ההתקפה בליל ה 16/4/48 פוצצו כוחות גולני בתים שהיו מאוישים ביום על ידי צלפים ובלילה הבא כבשו כוחות הפלמח את מלון טבריה שנמסר מיד לכוח גולני. כח הפלמ"ח עזב את העיר משום שנקרא למשימה אחרת. כוחות הגדוד החלו לתכנן את המתקפה מכיוון קריית שמואל על מנת להשתלט על כביש הגליל על ידי השתלטות על חוף הלידו ובית החולים הסקוטי טורנס. כל ההכנות נעשו אך לבסוף לא היה צורך בביצוע הפעולה מכיוון שבבוקר ה 18/4/48 פינו ערביי טבריה את העיר בחסות הצבא. בעיר הוכרז מצב צבאי וזמן קצר אחר כך הכפרים ששכנו לאורך כביש הגליל והוא שב ונפתח לתנועה יהודית.

 

2.10 הקרב על משמר-העמק

קיבוץ משמר העמק ישב במלחמת השחרור באזור קריטי לתנועת יהודים אל הצפון וממנו. כביש חיפה תל אביב (כביש 4 בזמנו) נחסם מידי פעם לתנועת יהודים והתנועה התנהלה דרך ואדי מילק, קילומטרים ספורים מהקיבוץ. בנוסף, הקיבוץ ממוקם על כביש חיפה-מגידו-ג'נין שגם הוא היה עורק תחבורה חשוב. מזרחית לקיבוץ משתרע עמק יזרעאל ומערבית לו אזור רמות מנשה בעל הגבעות המתונות. מיקומו על כביש חיפה-מגידו -ג'נין וקרבתו לוואדי מילק הקנו לו חשיבות רבה במערכה שכן כיבושו היה עשוי לגרום לניתוק חיפה מגוש דן. לאחר החלטת החלוקה באו"ם חלה התדרדרות במצב הביטחוני גם באזור זה כמו באזורים רבים אחרים. הקיבוץ סבל מירי מכיוונים שונים וגם המצב בדרכים לא היה בטוח כלל. בסוף חודש מרץ 1948 התרחש "משבר השיירות" (ההתקפות על השיירות שעלו לירושלים) שדרדר את מצב היישוב לנקודת שפל. לאחר כישלונו של "צבא ההצלה" של קאוקג'י בקרב טירת צבי, הוא שאף לכבוש את משמר העמק בכל מחיר ולהביא לניתוק המרכז מהצפון עבור היהודים. לשם כך ארגן כח בסדר גודל של  לאחר כישלונו של "צבא ההצלה" של קאוקג'י בקרב טירת צבי, הוא שאף לכבוש את משמר העמק בכל מחיר ולהביא לניתוק המרכז מהצפון עבור היהודים. לשם כך ארגן כח בסדר גודל של חטיבה מינוס ופיקד באופן אישי על קרבות משמר העמק שנערכו בין ה 4 ועד ה 15 לאפריל 1948. הכח נעזר בישובים הערביים באזור. מפת האזור ומיקום הכפרים הערבים סביב הקיבוץ נתונה להלן:

 ציור 9:  אזור הקרבות סביב משמר העמק  

מקרא הכפרים הערבים במפה:

1 – אבו שושה , כ 700 תושבים, שלט באש ממקום גבוה על הקיבוץ.

2- אל עוביה א תחתא, כ 250 איש.

3- אל עוביא א פוקה    כ 700 איש

4- אל מנסי,  כפר מרכזי כ 1200 איש.

5- כיוון הכפר אבו-זריק על הכביש לכיוון יוקנעם.

7 לג'ון, (במקום של מגידו כיום), כמה מאות תושבים.

 עמדות אסטרטגיות במערכה על משמר העמק שיוזכרו בהמשך:

6 – גבעת אשמר

8 –  חירבת ראש

 הכח הערבי מנה גדוד אורגני (גדוד קדסיה) שתוגבר בגדוד חיטין ובכוחות נוספים. לאלה הצטרפו מאות מתושבי הכפרים סביב. לרשותם עמדו מספר תותחי שדה 75 מ"מ שהיו חדשים בשדה הקרב, מספר מרגמות 81 מ"מ ושריוניות שחלקן נשאו תותח והיו מחומשות במקלעים. הכח היהודי מנה את אנשי משמר העמק שתוגברו בפלוגה מגדוד 14 של חטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית, כוחות ניידים של הגנה בפיקודו של יצחק שדה וגדוד העמק – הגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקודו של דן לנר. כמו כן צורפו לכח זה גם 2 מחלקות מקורס מכי"ם של גולני, פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני ופלוגה מחטיבת כרמלי. בקיבוץ משמר העמק היו כ 600 תושבים עם פרוץ הקרבות כולל נשים וילדים. ב 4 לאפריל התרכז כח גדול בכפר מנסי שלרשותו עמדו כמה תותחים. כח ערבי נוסף תפס את גבעת אשמר והציב עליו מרגמות. אנשי משמר העמק שעבדו בחקלאות בשדות הוחזרו מייד לקיבוץ. בסביבות 17:00 פתחו הערבים בהפגזת תותחים ומרגמות על הקיבוץ כשכח רגלי גדול תקף במקביל מדרום לקיבוץ וניסה לחדור לשטחו. הכח לווה על ידי מספר משוריינים שהמטירו אש על עמדות לוחמי הקיבוץ.  הכח נהדף על ידי פגזי מרגמות של לוחמי הקיבוץ ונסוג אם כי כמה מאנשיו הצליחו לחתוך את הגדרות המקיפים. ההפגזה הייתה קשה וגרמה להרס רב ולמספר נפגעים. בלילה של אותו יום הגיעה פלוגת לוחמי גדוד 14 של גולני – כ 120 איש  שאנשיה הצטרפו למגני הקיבוץ ותפסו עמדות סביב לו.

יום למחרת, הפגיזו הכוחות הערביים את משמר העמק שוב בצורה קשה. אדם אחד נהרג וכמה נפצעו. בהמשך נהרג עוד לוחם מאש צלפים. הבריטים הציעו הפסקת אש והכח הסכים על מנת שנית יהיה לפנות את הפצועים, הנשים והילדים ולהתחיל לתקן תשתיות שרובן ניזוקו. למחרת הציעו הבריטים להמשיך את הפסקת האש. לאחר הקרבות נודע שזו הייתה יזמה של קאוקג'י שרצה להעביר חלק מכוחותיו לגזרת ירושלים ורצה להתארגן לשם כך. בצד היהודי סירבו הפעם להארכת הפסקת האש ועברו להתקפת נגד. יצחק שדה התמנה למפקד הכוחות בגזרה ובימים הבאים תקפו הכוחות יעדים שונים וגם היו נתונים להתקפות  קשות של ארטילריה ורגלים אך הדפו את כולן והתקדמו מיעד ליעד. הם נהגו לתקוף את יעדיהם בלילות משום שהערבים לא יזמו התקפות ליליות ובכל המקרים נחלו הצלחה. הערבים לעומת זאת תקפו בימים תוך הזנחה של האגפים מה שאפשר לכוחות היהודיים להתגונן ולהסב להם אבדות כבדות. עד ה 15 לאפריל התנהלו הקרבות על פי המתואר להלן.

 בלילה שבין ה 8 ל 9 לאפריל:

  • נכבשה גבעה השולטת על הדרך לכפר אל -כופריין על ידי פלוגת כרמלי.
  • חירבת בית-ראס נכבשה על ידי הפלמ"ח
  • עוביה א פוקה נכבשה על ידי הפלמ"ח שהותיר את הכפר להתבססות על ידי כח קורס המכי"ם של גולני.
  • "ההר הקירח" (גבעת קיפוד) שמדרום לקיבוץ נכבשה על ידי מחלקה מכרמלי.

ב 9 לאפריל תקף כח גולני ביחד עם הכח שהחזיק בהר הקירח את אבו-שושה. לאחר פיצוץ של כמה בתים נטשו אותו הלוחמים לקראת ערב. במהלך היום הגיבו הערבים בהפגזות ובהתקפות נגד. התקפה עזה במיוחד כוונה לכפר עוביה א פוקה שם עמדו לוחמי קורס המכי"ם של גולני בגבורה תחת לחץ קשה. צבא ההצלה הפגיזו את הכפר וכוחות רגליים שלהם איגפו אותו במטרה לתקוף מכיוון לא צפוי. כח זה ספג אש מלוחמי הפלמ"ח ולא נכנס לכפר אלא השתלט על עמדה ממזרח לחרבת בית ראס.  כח של הפלמ"ח המשיך ללחוץ ולהטריד אותו. כח נסף של חטיבת כרמלי נשלח לסייע אך הלוחמים ששהו במהלך היום בעוביה א פוקה נטשו אותו בערב עקב תשישות אך לפני כן הרסו חלק מבת הכפר. גם הכח הערבי עזב בערב את הרכס הסמוך לחרבת בית ראס.

 בין ה 10 ל 12 באפריל:

הכוחות הערבים הפגיזו את משמר העמק במקלעים ומרגמות וחזרו גם לאבו שושה שפונתה מהלוחמים היהודים. מכפר זה המטירו אש חזקה על הקיבוץ וחסמו את בכביש לכיוון חיפה. בלילה שבין ה 11 ל 12 באפריל, חזרו כוחותינו וכבשו את אבו שושה ואבו זריק, הקרובה ביותר ליוקנעם. כח נוסף תקף את אל-כופריין ומצא אותו נטוש. בערב של אותו יום הגיע משלוח של נשק צ'כי שחולק בין הלוחמים ומגני המשק מהקיבוץ עצמו.

 12 – 13 לאפריל

בימים אלה התקיימה פעילות רבה שבסופו של דבר גרמה להכרעת המערכה כולה. שיתוף פעולה של כל הכוחות כאשר כח גולני מגן על אזורים שכבר נכבשו וכוחות הפלמ"ח מתקדמים וכובשים את הרכסים השולטים באזור הסבו לכח הערבי אבדות כבידות. בין היתר נכבשו הגבעות השולטות על הכפר עוביא אל פוקא ובהמשך את הכפר עצמו כשהכח הערבי יורה בכל העצמה מתל בר הסמוך. הם גם ניסו לתקוף בחזרה בגזרת הכפר שנכבש בסיוע תותחים ונהדפו אך לכוחותינו היו אבדות בעיקר מההפגזות. כח ערבי שנע שיירה דרך הכפר מנסי וכלל גם תותחים נגררים הותקף על מנת למנוע ממנו להצטרף להתקפה והוא ניזוק קשות כשמשאית תחמושת שגררה את אחד התותחים התפוצצה ובאירוע הזה נפצע קשה גם מפקד בכיר של הכח הערבי – אל ביטר – שגם מת מפצעיו בהמשך. צבא ההצלה הפגיז שוב את משמר העמק והשתלט מחדש  ב 14 לחודש על הר הגעש (גבעת שמר) הנטוש אך נסוג ממנו כשכח יהודי יצא לקראתו. באותו יום נסוגו כוחות ההצלה הערביים מהשטח ולמחרת החלה נטישה המונית ומנוסה של הערבים מכל כפרי הסביבה. האזור שוחרר סופית כך שבין משמר העמק לצומת מגידו לא נותרו ערבים.

 

2.11  מדצמבר 1948 ועד מרץ 1949:  חזית הדרום

לקראת דצמבר 1948, הופנתה חטיבת גולני לחזית הדרום, לאחר שהיוותה חלק חשוב ומרכזי בקרבות בחזית הצפונית. לקראת ביצוע המעבר, כתב מפקד החטיבה נחום גולן לחייליו:

 מטה חטיבת גולני

 ה בכסלו תש"ט, 1.12.48

 בדרך אל הנגב

                                                                                פקודת יום

 חיילים ומפקדים !

החטיבה בדרך לחזית הדרום – אל הנגב. אנו עוזבים את מקור-מחצבתה של החטיבה, את מרחב הצפון. מאחורינו – מערכות קשות ועקובות מדם- ניצחונות אשר טיהרו ושחררו את העמקים והגליל והדפו את הפולש אל מעבר לגבולנו. מאחורינו- מאמצים בלתי פוסקים בהתארגנות, באימון ובחישול המסגרות – פעולה אשר התבססה על לקח השלבים הראשונים של המערכה.

אנו עוברים לחזית, אשר שבועות מספר טרם רדתנו, סאנו בה קרבות גדולים- נפרצה הדרך אל הנגב הנצור. תפקידים רבים נכונים לנו בחזית זו, החדשה עבורנו. נתאים את עצמנו למרחב החדש וללימודו. אנו מביאים עמנו למרחב פעולתנו החדש ניסיון יקר, ערכים שרכשנו בגלל ובעמקים, מסגרות מאורגנות ומגובשות, רוח איתנה, כל אלה ודריכות ונכונות ללמוד. יזכור כל חייל ומפקד בחטיבה ויידע, כי קשיים שאולי לא היכרנום עד כה, עומדים בפנינו. אך עם זאת, – גם רבים הם הסיכויים. אם גרמה ה"הפוגה" פה ושם להרגשות-סיום ונעילה – הרי שמעכשיו יש לעקור בכל תוקף תופעות מסוג זה מתוכנו. החטיבה, שלא הכזיבה בקרבות הצפון, דרוכה לקראת מבחניה החדשים. נישא בגאון את מעללי החטיבה בעבר – סימן-דרך לנו לעתיד.

                                          לוחמי החטיבה – קדימה !

                                                                                                    מפקד החטיבה

2.12 מבצע אסף

הרקע  לקרבות.

מבצע "יואב" אמנם הביא לפריצת הרך לנגב הנצור ולכיתור כח מצרי גדול בכיס פלוג'ה אך גם לקרבות בצפון מערב הנגב בהם צה"ל הסתפק בתחילה בהדיפת הכח של האחים המוסלמים בצבא מצרים אל מעבר לגוש גבולות וצינור שהוביל את המים ליישובי האזור. בעקבות מבצע יואב, השתלטו המצרים על מספר נקודות שולטות בשטח: שייך נוראן, חירבת מאעין, תל אל פארעה ותל ג'מה שממערב לנחל הבשור ובכך הפרידו בין בארי לנירים והכוחות שישבו בהם. בישראל חששו כי התילים האלה יהוו ראש גשר לפריצה לבאר שבע ששוחררה כבר קודם וכן יהווה קו הגנה חדש שיסייע למצרים לטעון כי יש להם אחיזה בכל השטחים מדרום וממערב להם בהסדרים המדיניים העתידיים שכבר החלו בהכנתם. יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע על מנת שיגיעו לתקוף את הצבא המצרי מדרום ובכך להפתיע אותו משום שהוא נערך להתקפה בעיקר מכיוון צפון ומזרח. כמו כן אסרה ישראל על תנועת משקיפי האו"ם במרחב שבין באר שבע לנירים על מנת שלא יוכלו לראות מעברי כוחות.

 

ציור 10:  אזורי הלחימה של חטיבת גולני במבצע "אסף". החיצים מסמנים את כיוון התקפת הכח המצרי

 

חירבת מעין נמצאת צפונית לניר עוז ושייך נוראן נמצא סמוך לקיבוץ מגן. תל גמה ממוקם סמוך לקיבוץ בארי  מבצע אסף היה המבצע שתוכנן על מנת לכבוש את הנשלטים שהוזכרו.

 תוכנית המבצע הורכבה משני שלבים:

  • כיבוש הנקודות השולטות שהוזכרו ב"מערב הפרוע".
  • התבססות בהן והגנה מפני התקפות נגד של המצרים.

כיבוש התילים הוטל על גדוד הפשיטה המשוריין 89 וההתבססות בשטח ואחיזה בהם הוטלו על גדוד 13 של החטיבה. התברר כצפוי כי כיבוש המשלטים יהיה החלק הקל שכן המצרים לא החזיקו בהם כוחות גדולים. לעומת זאת ההגנה עליהם הייתה משימה קשה ביותר לנוכח התקפות חוזרות ונשנות של המצרים שהפעילו חיל רגלים, שריון וסיוע מתותחים ומרגמות. 

ב 5.12.48 בצהרים, יצא גדוד גדעון בשיירה מאורים לעבר שועוט שמדרום לקיבוץ מגן. הכח מנה 2 מחלקות מפלוגה ג', מחלקה מפלוגה ב , נשק מסייע וסוללת תותחים נגד טנקים. שעה לאחר מכן פגש הכח שם את פלוגת הזחלים של גדוד הפשיטה הממוכן 89 של חטיבה 8. כח הזחלים המשיך לשייך נוראן וכאשר הוא נערך להסתערות על התל הזדרזו המצרים לברוח ממנו תוך כדי גרירת תותח אנטי טנקי מבלי לנסות כלל להשתמש בו. בשעה 15:30 הגיע כח הגדעונים למקום. מחלקה אחת מפלוגה ב ו 2 תותחי נ.ט הושארו במקום ושאר כח גולני המשיך בדרכו אחרי כח הפשיטה שכבש את חירבת מעין בקלות – גם כאן ברחו המצרים קודם.  הטור השני שנועד לתל גמה יצא מעימרה אך כשחצה את ואדי שלאלה עלו הזחלים על מוקשים. הטור חזר לבסיסו ויצא שוב רק למחרת כשהפעם הגיע ליעדו. תל גמה היה עזוב. המצרים הקדימו להסתלק ממנו. חלק מהכח, אף הוא מפלוגה ב היה מתוכנן להישאר בתל אך קיבל ברגע האחרון פקודה לחבור לשייך נוראן ולהצטרף למגנים שם משום שהיה ברור כי התקפת הנגד העיקרית תהיה מכוונת נגד מקום זה ונגד חירבת מעין. חיילי גדוד גדעון התחפרו והקימו עמדות בשייך נוראן ובחרבת מעין. מכונות הירייה ותותחי הנ.ט. הוצבו ולפנות ערב הגיעה סוללת תותחי שדה שהוצבה כ 300 מטר מצפון מזרח לשייך נוראן. ייעודה היה לסייע לחרבת מעין. ההתחפרות נמשכה עד חצות. הלוחמים נחו כ 3 שעות ואחר כך המשיכו להתארגן ולהתחפר. בחרבת מעין ההתחפרות הייתה קשה עקב האדמה המהודקת. הלילה עצמו היה שקט ועבר ללא אירועי לחימה. בבוקר מוקדם ה 6/12 יצא כח לסיור באזור חירבת מעין ולא גילה תנועה חשודה. רק בסביבות 9:15, נצפתה שיירה של כ 15 משאיות עמוסות חיילים מצרים שהתקרבו לכיוון חירבת מעין מכיוון עבאסן שברצועה, כלומר ממערב. כשהגיעו למרחק של כחצי קילומטר מערבית לשם, נעצרו הרכבים והקצינים שלהם ירדו לתצפית. הכח בחירבת מעין פתח לעברם באש ממכונות ירייה ואלה קפצו בחזרה למשאיות ונמלטו משם חזרה. כעבור זמן מה הוריד משוריין מצרי  שעבר באזור מספר צלפים שתפסו עמדות מערבית לאזור החרבה וצלפו מידי פעם על כוחותינו.

בשעה 11:15 החלה הפגזה מכיוון עבאסן-כביר שברצועה. זמן קצר לאחר מכן הגיחו מאותו כיוון 8 טנקים "לוקוסט" שאיגפו בתנועת מלקחיים את משלט חירבת מעין משני צדדיו והמשיכו לכיוון משלט שייך נוראן. אלה היו רק פעולות ש גישוש וסיור על מנת להבין מי מחזיק במשלטים ובאילו גדלים של כוחות. הם המשיכו להפגיז את חרבת מעין אך את עיקר הדגש הטילו על משלט שייך נוראן לו ייחסו חשיבות גדולה – על פי תפיסתם מי ששולט במשלט זה , שולט בכל האזור לתפיסתם. בשעה 12 בערך, הועתקה ההפגזה שהונחתה על חרבת מעין לכיוון שייך-נוראן והתצפיות במשלט גילו ריכוז של רכבים ליד משוכות הצבר הרחוקות כ 2 ק"מ ממנו בדרום מערב. נראה היה כי המצרים מתארגנים להתקפה, מה גם שעצמת ההפגזה הלכה וגברה מרגע לרגע. עבודת מחלקת ההנדסה הופסקה והיא הועמדה לטובת מפקד המשלט. המג"ד ששהה גם הוא במשלט נטל את הפיקוד. 8 הטנקים שהתקרבו ממערב היו עדיין רחוקים מהמשלט אך הם נפרשו חזיתית, מוכנים לחפות באש על הכוחות שיגיעו. ההפגזה התגברה ואליה הצטרפה סוללה בת 6 קני מרגמה 81 מ"מ שהיו מאחורי כח הרגלים המצרי המתקדם. הטיווח כולו, הן של התותחים והן של המרגמות היה קל למדי משום שהאזור שטוח וכל תל בודד כמו שייך נוראן בולט וקל מאד לירות עליו בדייקנות.

בשעה 13:30 הצטרפו עוד 4 טנקים ל 8 שהיו קודם ויחדיו החלו להתקרב לכיוון המשלט. הם נחלקו ל 2, קבוצה אחת תקפה מצפון והשנייה ממערבו דרום מערב. בחסות התקפה זו ובחסות המתקדם. הטיווח כולו, הן של התותחים והן של המרגמות היה קל למדי משום שהאזור שטוח וכל תל בודד כמו שייך נוראן בולט וקל מאד לירות עליו בדייקנות. בשעה 13:30 הצטרפו עוד 4 טנקים ל 8 שהיו קודם ויחדיו החלו להתקרב לכיוון המשלט. הם נחלקו ל 2, קבוצה אחת תקפה מצפון והשנייה ממערבו דרום מערב. בחסות התקפה זו ובחסות משוכות הצברים החל הכח המצרי הרגלי להתקדם לכיוון המשלט. מיד עם תחילת ההתקפה, נפגע תותח נ.ט אחד מבין ה 2 שהיו לכוחות גדוד 13 במשלט. נותר תותח אחד לפעול כשהטנקים המצריים יתקרבו עד ל 600 מטר מהמשלט. מחלקת ג'יפים וזחל נושא תותח שהיו בדרכם מחרבת מעין לגבולות נמצאו במקרה באותה שעה במקום. המחלקה שהיה לה קשר אלחוט עם המשלט הופיעה במפתיע מדרום והיה לה חלק נכבד בהדיפת הטנקים המצריים לאחר ש 5 מהם נפגעו על ידה. מיד אחר כך תמרנה קבוצת הטנקים הצפונית, 3 במספר וכמעט הגיעה אל סוללת תותחי השדה שהוצבו מצפון מזרח למשלט. דומה היה שהסוללה עומדת ליפול בידי האויב אבל אז הגיחה יחידת האבטחה שכללה 2 כיתות מצוידת בפיאט וברימונים. המטילן ירה כמה פגזים והחטיא אך בכך עוכבה התקדמות הטנקים המצריים. בו בזמן נפגע אחד מהם על ידי תותח הנ.ט שהופעל משייך נוראן והטנקים נסוגו. אש הארטילריה התעצמה עוד יותר וגבתה מחיר נפגעים רב. מרבית אנשי צוות התותח האנטי טנקי נפגעו מאחר ופעלו ללא מחסה. כח הרגלים המצרי הגיע בינתיים בחסות ההפגזה למרחק של כ 150 מטר מגדות המשלט אך אש מכונות הירייה ריתקה אותו אל הקרקע. בשעות אחר הצהרים המאוחרות יצא מכלל שימוש גם תותח הנ.ט השני והמצרים הציבו בין הצברים מכונות ירייה ומקלעים. בחסות אלה ניסה שוב הכח המצרי הרגלי להתקדם ואף הגיע לכדי כ 100 מטר מהגדר  אך הלאה מזה לא יכול היה. בינתיים, תחמושת מכונות הירייה החלו לאזול ועצמת ההתקפה לא נחלשה. הלוחמים קיבלו פקודה להתכונן לקרבות פנים אל פנים. הרימונים הוצאו מהנרתיקים והוכנו להטלה. רוח האנשים לא נפלה אלא להפך. הכוננות והדריכות הגיעו לשיא. סמוך למשלט חנו כמה רכבים שבהם הייתה תחמושת. כמה חיילים התנדבו לצאת ולהביא אותה. הם עשו זאת כשהכדורים שורקים מסביבם ללא הרף. זוג אחר זוג יצא והביא ארגזים. אחד הזוגות נפגע ונגרר חזרה לתוך המשלט על ידי חבריו. ההפגזה הוסטה למדרון האחורי של המשלט והטנקים המצריים תמרנו בין אנשי החי"ר שלהם שרבצו בשלב זה ללא נוע. בשעה 17:00 בערך פרץ טנק אחד בחיפויו של אחד אחר את הגדר ממערב ועלה על המשלט. הוא הסתער לכיוון הבניין המרכזי. הכח לא אמר נואש. סמל המחלקה הוציא את ה"פיאט" מידי המטילן, כיוון לעבר הטנק מאחוריו, פגע בו והדליקו. הוא הסתובב, התדרדר אל הגדר וטנק אחר נחלץ לעזרתו וגרר אותו אל מחוץ למשלט. התקפת הטנקים נכשלה אך ההפגזה חודשה ביתר שאת ואחר כך נדמה. נראה היה שהאויב נסוג בחסות החשיכה לעמדות מרוחקות יותר. ההתקפה על שייך נוראן נהדפה. מאוחר יותר נשלח פטרול לסייר בקרבת המשלט ונפתחה עליו אש במרחק של כ 100 מטר ממנו. הכח חזר בשלום למשלט ללא נפגעים. מחלקת הג'יפים הגיעה ממזרח וסייעה לפנות את הנפגעים מהקרב ביום הזה: 3 הרוגים ו 25 פצועים. מחלקת ההנדסה שהשתלבה יפה בלחימה עזבה אותו לטובת משימות במקומות אחרים והנותרים המשיכו להעמיק את החפירות , להתבצר ולהקים תעלות קשר. במשך הלילה הגיעה אספקה, ציוד וחומרי ביצורים. כן הוחלפו התותחים שנפגעו. הלילה היה שקט. חיל הרגלים של האויב נשאר מחופר מדרום למשלט.

באותו היום, עבר על חרבת מעין יום קל יחסית. לאחר מעבר הטנקים המצריים בקרבתה לכיוון שייך נוראן הציב האויב על הרכס ממערב 2 מכונות ירייה, 2 תותחים וסוללת מרגמות. אלה הרעישו את המשלט לסירוגין. כמו כן הוצבה פלוגה מצרית כ 1 ק"מ דרומית-מערבית למשלט וירתה מידי פעם אש לא יעילה לעבר המשלט. למעשה היו אלה פעולות הסחה כשהמאמץ העיקרי היה בשייך נוראן. לפנות ערב, עברו סמוך למשלט הטנקים שנסוגו משייך נוראן ואז התגברה ההפגזה המצרית למטרות חיפוי. אחד מתותחי הנ.ט. חדל לפעול והשני נפגע על ידי פגז וכך נותר משלט חרבת מעין למעשה ללא הגנה אנטי טנקית יעילה אולם ניכר היה שעם החשיכה המשלט לא צפוי להיות מותקף. מאוחר יותר יצא סיור לסביבה והעביר דו"ח גם למג"ד בשייך נוראן.  כמו כן הגיעו אספקה וציוד גם לכאן. כל הלילה נמשכה התבצרות הלוחמים אך בקצב איטי יותר עקב עייפותם הרבה. לפנות בוקר פונו הנפגעים מיום קרב זה: 2 הרוגים ו 2 פצועים. כמו כן נגרר התותח שניזוק.

ליום שלמחרת, ה 7/12 , יועדה התקפת נגד של כוחותינו על מנת לשבור אחת ולתמיד את ההתקפות המצריות. ההבדל העיקרי לעומת יום אתמול היה בכך שבנוסף למגנים שהמשיכו להחזיק במשלטים הובא למקום כח נייד – שוב גדוד הפשיטה המשוריין. כמו כן הוצבה סוללת תותחי שדה 75 מ"מ בקרבת מקום ואגד של סוללות מרגמות הוצבה בין שייך נוראן לשועוט. המצרים, לאור כישלונם ביום הקודם, ריכזו כח גדול יותר והפעם התכוננו להתקפה הן על שייך נוראן והן על חרבת מעין.

בשעה 06:30 בבוקר ה 7/12, גילתה תצפית משייך נוראן ריכוזים ותנועת גייסות אויב במרחק של כ 1.5  ק"מ מן המשלט. האויב התבסס בפרדס המצוי ממערב לתל והתארגן להתקפה. במרחק של כ 2.5 קמ, בכיוון עבסאן התגלה ריכוז של כ 30 כלי רכב ושריון. תותחינו פתחו באש טורדנית על ריכוזי חיל הרגלים המצריים שנסוגו מיד לעבר כלי הרב. לאש זו הצטרף אגד המרגמות ופלוגת הג'יפים פתחה בהתקפות הטרדה והסחה עליהם. כתוצאה מפעולות אלה פוזר ריכוז האויב. לא ברור מה היו תכניות המצרים בגזרה זו למרות שהם הוסיפו להפגיז את המשלט אך עיקר המערכה הועתקה לסביבות חרבת מעין.

הבוקר בחרבת מעין היה שקט. התגלו על הרכס ממערב מספר טנקים ומשוריינים מצריים אך חיל הרגלים שלהם לא נראה וניכר היה שהם זוממים משהו. בשעות אחר הצהרים התקדם גדוד הפשיטה הממוכן של כוחותינו מערבה שיצאו למכה נגדית. הסתבר כי בשעות הבוקר בהן היה שקט יחסי ריכזו המצרים בין עבסאן לחרבת מעין כוחות שריון וגדוד חיל רגלים שנועדו לתקוף את חרבת מעין. ריכוז זה התגלה על ידי מטוס סיור שלנו. כתוצאה מכך יועד ריכוז זה להתקפתו של גדוד הפשיטה הממוכן שלנו. הגדוד המצרי היה כבר ערוך במבנה קרבי והתכונן לצאת להתקפה. בדיוק בזמן הופיע הג'יפים בעורפם והחלו להסיחם ולהטרידם. הפתעת המצרים הייתה מוחלטת ונוצרה אצלם אנדרלמוסיה מוחלטת. כל נוסף של זחלים שלנו פרץ מאגף אחר לתוך שורות האויב כשהם ממטירים אש  על סביבותיהם וממש דורסים את החיילים המצרים הנמלטים. הם נפוצו לכל עבר כשמפקדיהם לא הצליחו להשתלט עליהם. הג'יפים זינבו בהם וקטלו בהם קטל רב. עמדות התותחים שלהם נסוגו מיד לאחור. תבוסת המצרים הייתה שלמה- למעלה מ 100 גוויות של אנשיהם נותרו מוטלות בשדה. איש מגדוד הפשיטה לא נפגע. חמתם בערה בהם והם החלו להפגיז את המשלטים בצורה מסיבית אך היה זה אקט של כעס ללא תכלית של אויב מובס. למחרת היה יום שקט. בלילה הוחלו כוחות גדוד "גדעון" בכוחות מגדוד "ברק".בכך למעשה תם מבצע אסף שהשיג את מטרתו. כל מובלעת הגדה המערבית של ואדי עזה-שלאלה שהיוותה טריז מצרי אל לב הנגב המערבי טוהרה ומשקי הספר נשמו לרווחה. ההתנגשויות באזור זה פסקו וכן המיקושים והחבלות בצנרת הובלת המים. התוכניות המצריות נתערערו והשתבשו והוכשרה הקרקע למבצע "חורב".

 

2.13 מבצע חורב.

מבצע "יואב", דחק את המצרים מחלקים נרחבים בנגב אך בסיומו עדיין נותרו כוחות מצריים בארץ בריכוזים ניכרים ואף היו בעלי כושר לחימה גבוה. ריכוז אחד כזה היה בכיס פאלוג'ה, שם היו המצרים נצורים ובאזור עזה בין עוג'ה אל חפיר לבאר שבע ואף דרומית לה. במצב זה היה חשש כי הכוחות המצריים מאזור עזה והנגב יחברו אל הכוח הנצור ובהמשך הם ישאפו להתקדם אל הכוחות המצריים ששהו בהר חברון. מבצע "יואב" אמנם שיפר את מצבנו בנגב המערבי אך במקביל הוחלט להמשיך ולפעול כנגד הצבא המצרי במטרה להביא לדחיקתו אל מחוץ לתחומי הארץ. השאיפה הייתה להגיע למשא ומתן על שביתת הנשק כשהשטח נקי מכוחות אלה שיידחקו לרצועת עזה ולסיני. הרצון היה לסיים בהקדם את המלחמה לנוכח המשימה הכבדה שעמדה לפני קברניטי המדינה – קליטת גלי עלייה ובניין הארץ. כיוון שהקרבות ביתר חלקי הארץ שככו ברובם, רוכזו כוחות רבים למבצע "חורב" שמטרתו הייתה התקפה רחבת היקף על הצבא המצרי הן בנגב והן במזרח סיני ודחיקתו לשטח מצרים. כמו כן נעשה ניסיון שכשל לתקוף את הכח הנצור בכיס פאלוג'ה ולהשמידו. בסופו של דבר לאחר שהושגה שביתת נשק סוכם במשא ומתן על נסיגת כח זה וישראל אפשרה לו בהתאם לסיכום את חזרתו למצרים. מבצע "חורב" החל ב 22/12/1948  והסתיים ב 7/1/1949.

בגזרת הנגב המערבי ומזרח סיני תכנית הפעולה של מבצע "חורב" הייתה לתקוף את המצרים בכיוון עוג'ה אל חפיר ולאחר מכן לפנות צפונה ולתקוף את הרצועה מעורפה. זאת משום שהכח המצרי העיקרי באזור הרצועה היה חזק וכן עקב הערכת המצרים כי צה"ל יתקוף בעיקר לכיוון הרצועה, כך שהרצון היה להתחיל ולפורר את הכוחות המצריים מעורפם לכיוון צפון. המצרים העבירו לאור הערכתם את תכניות צה"ל שני גדודים מגזרת עוג'ה אל חפיר לרצועה. ואכן, כמהלך מטעה החל מבצע "חורב" בהתקפה מוגבלת להסחת דעתם לצורך הטעייה באזור הרצועה על מנת לאפשר את הצלחת המאמץ העיקרי בציר ביר-עסלוג' – עוג'ה אל חפיר. על חטיבת גולני באמצעות גדוד 13 הוטל לפתוח במהלך המטעה. הגדוד תוכנן לכבוש את משלט 86 שליד חן יונס. בנוסף, חיל האוויר וחיל הים תקפו בתחילת המבצע באזור הרצועה כחלק מהמהלך שנועד לטעת בלב המצרים את הרושם כי זו תהיה הגזרה העיקרית בה יתמקד צה"ל. הפתעה כזו אכן הושגה.

ציור 11: אזור קרב גבעה (משלט)  86

 

פעילות הכוחות בשלב הראשון

ב 22 לדצמבר 48 בצהרים, יצאו לוחמי גדוד 13 משועוט (כיום צומת גבולות,מדרום לעין-הבשור) מערבה על מנת לכבוש את משלט 86, מזרחית לחן יונס סמוך למסילת הרכבת. הם יצאו ברכבים ועם דמדומים, הגיעו למרחק של כ 1.5 ק"מ מהיעד, שם ירדו , התארגנו והחלו לנוע רגלית כשהם כוללים גם נושאי "פיאטים" נגד טנקים ומרגמות 2". בינתיים, עוד לפני כן החל צהל בהפגזה על אזור נרחב ברצועה, ללא מיקוד מיוחד על אזור הפעולה על מנת שלא למשוך תשומת לב מיוחדת לאזור זה. הסיירים הלכו ראשונים. במהלך ההליכה אל היעד נפגעו מספר אנשים מההפגזה, לא ברור של איזה צד. הצורך לפנות את הנפגעים יצר עיכוב של כ 20 דקות. הכח הגיע לוואדי סלקה. משלט 86 מצוי בחלקו המערבי מעליו. רוחבו של הערוץ באזור הפעולה כ 300 מטר.  הכח ירד לוואדי ונערך בצורת שתי מחלקות בזווית, כשאחת מתקדמת חזיתית והשנייה באגף הימני. הן עלו על הרכס כשאחת צפונית מעט לשנייה. בהיותן במעלה הרכס, בסביבות 23:00 נפתחה על הכח אש ממרחק של כ 150 מטר. כח החוד קיבל פקודה להשתלט מידית על קצה המשלט. תגובת האש מהמשלט הייתה דלילה, נראה שהאויב הופתע ולא כלל יותר ממחלקה מוגברת. המשלט שכן על שטח של כ 200 מטר ובו תעלות חפורות. הגדר נפרצה והחוד השתלט על קצה המשלט. כח מהמחלקה השנייה השתלט על עמדה נוספת שחיברה עם תעלת קשר למערכת העמדות הצפוניות יותר. התנהלה לחימה בתעלות כשהמצרים מנסים להגיב אבל לא מצליחים. עם סיום הקרב התברר כי 10 חיילים מצרים נהרגו ולכח שלנו היו מספר מועט של פצועים בלבד.

מיד עם תום ההשתלטות נפתחה אש מהמשלט השני של המצרים – דריבאת שייך חמודה הממוקם בהמשך הרכס מדרום. הכח נערך להגנה בצורה מרובעת כאשר המחלקות חולקו כך שלכל כיוון היה כח מוכן. האויב ניסה מספר התקפות נגד של סדר גודל של מחלקת רובאים בכל פעם ממערב ומדרום ואף תגבר את ההתקפה בירי מקלעים. כל ההתקפות נהדפו. התכנית הייתה לתקוף ולהשתלט על אחד האגפים על מנת להחזיק בקו רחב יותר ואכן אחת המחלקות החלה לנוע לכיוון שייך חמודה אך קיבלה פקודה מהגדוד לסגת. תוך כדי כך התגלתה שיירה של מספר כלי רכב. חלק מהכח ירד לקראתה ותקף אותה. יושבי הרכבים נמלטו והתגלה כי ברכבים יש תחמושת , 4 מרגמות ומספר רב של מכשירי קשר. במאמץ רב הועברו 4 מן הרכבים לעורף המשלט והוצבו המרגמות לסיוע. בינתיים הגיעה חלק מאנשי הפלוגה המסייעת שהלכו ברגל לאחר ששירת הדרג המסיע נפגעה.  כלקח מאירועי שייך נוראן וחרבת מעין הקפידו החבר'ה להתחפר היטב בשטח. לפנות בוקר עזה המג"ד את המשלט ועבר למשלט 112. את הפיקוד על הכח במשלט 86 נטל הסמג"ד עמנואל ברשי.

משהאיר הבוקר, החל יום קשה מאד ללוחמי הגדוד. מספר טנקים הופיעו מכיוון שייך-חמודה והחלו להטריד באש את משלט 86. גם המצרים ששהו במשלט שם ניהלו עם כוחותינו חילופי אש. הטנקים ירו במשך שעות על מנת לתת לחיל הרגלים שלהם להתארגן להתקפה. כל היום היו אנשי הגדוד נתונים ללחץ התקפות השריון המצרי. לעיתים הסתפק באש ממקלעי הטנקים ומהתותחים עליהם אבל במספר פעמים גם ניסו הטנקים להסתער. לוחמי גדוד גדעון התמחו במלחמה בהפעלת "פיאטים" שהיו כלי הנשק האנטי טנקיים שעמדו לרשותם. ואכן במשך כל היום התרוצצו מטילי ה"פיאטים" בין עמדות שונות כשהם משמידים עוד ועוד טנקים של האויב. מספר רב של משורייני אויב, כ 20 במספר הוצאו מכלל שימוש. טנקי האויב נערכו במבנה המזכיר חצי גורן והמטירו אש ממספר כיוונים אך רוח לוחמי הגדוד לא נשברה. מאחורי גדרות הצבר בשטח מת הלך והתארגן בינתיים כח הרגלים המצרי. היערכותו הושלמה כנראה לפני הצהרים. עדות לכך היא התגברות התקפות הטנקים שנעשתה נמרצת יותר. אש לוחמי הגדוד כוונה אל עבר חיל הרגלים המצרי ואילו מטילי ה"פיאט" התרוצצו בכל המרחב. כן הופעלו מרגמות שנלקחו שלל. לא היה עם הכח אף קצין תצפית כך שלא ידוע עד כמה אש המרגמות הייתה יעילה. הקשר התנהל בצעקות כיוון שמכשירי הקשר הקטנים שהובאו עם הכח לא פעלו.  עקב היעדר קשר גם לא הושג סיוע כלשהו של תותחנים מכוחות צה"ל. בינתיים הצליח אחד הטנקים לחדור למשלט והמטיר אש לתוך תעלות. לוחמי אחת מהן נחשבו אבודים אך חיש מהר הוברר שלא כך המצב. הם הטילו רימונים על הטנק והלה זזה מעט לאחור על מנת להתארגן אחרת. את הרגע הזה ניצל אחד ממטילי ה"פיאט" והלה פגע בטנק והוציאו מכלל שימוש. באורח דומה נפגעו עוד שני טנקים שחדרו למשלט. מצב זה נמשך בערך עד 14:30. לוחמים רבים נפגעו הן מהתרוצצות של מטילי ה"פיאט" ושינוי עמדות דינמי והן מהתרוצצות החובשים על מנת לטפל בפצועים. בשלב מסוים החל לטפטף גשם קל שהוציא מכלל פעולה כלי ירייה רבים.  המקלעים גם החלו להיסתם באבק וחול. בזמן זה לערך הופיעו מעבר למשוכות הצבר 4 כלי רכב נושאי להביורים. לוחמי הגדוד נתקלו בנשק זה בפעם הראשונה. האש פגעה בחלק מן העמדות והציתה את בגדי חלק מהאנשים שבהן. חלק מהלוחמים שלא הושפעו מהאש פרצו מיד קדימה אל הזחלים, הטילו בהם רימונים וחיסלו בכידונים את צוות הזחל הראשון שהחל לבעור. מיד נסוגו הזחלים האחרים. בגזרת הפלוגה השנייה הייתה נסיגה קלה שבאה לאחר התקפת שריון נמרצת עליהם. בינתיים, התאושש חי"ר האויב מההתקפה עליו כשהגיעו הלהביורים אך לא הוסיף להתקדם. נשמעה גם צעקה: "גדוד גדעון לא ייסוג !" ודי היה בה להשיב בגזרת הפלוגה השנייה את אלה שנסוגו מעט שוב לקדמת המשלט. על אף הגשם הגובר וההפתעה מהלהביורים, הייתה תחושה ללוחמי הגדוד שידיהם על העליונה. הגשם גבר והפך לחזק, כלים מעטים המסוגלים לירות נותרו בידי כוחותינו והשתררה אנדרלמוסיה. המחלקות לא היו מאורגנות והלוחמים היו פזורים בכל עבר. גם האויב לאחר שנהדף לא היה מאורגן. פה ושם חזרו טנקים והתארגנו מאחור. הייתה הפוגת ביניים קצרה. נעשה ניסיון מצד הכח להתארגן להתקפה על החי"ר המצרי ששהה מאחורי שיחי הצבר ובכך להכריע את הקרב המתנודד לכאן או לכאן. הלוחמים ירדו מהמשלט והתקרבו באיגוף צפוני אל ריכוזי החי"ר ובדרך נתקלו בטנק וירו עליו. ברגע האחרון התגלה ריכוז של משוריינים מצפון מערב ששם לאל כל סיכוי להתקפה והכח נסוג בחזרה לעמדות במשלט. כל האגף הצפוני של המשלט כוסה באש תופת ומספר הנפגעים הלך ועלה. הוחלט על נסיגה. לא היה זמן לנהל קרב נסיגה מסודר וגם לא היו מספיק אנשים וכח לאסוף את כל הפצועים והמשוריינים המצריים הלכו וקרבו. חלק מהלוחמים סרבו לסגת והיה צורך באיומים ובבעיטות של המפקדים ממש להכריח אותם לעשות זאת.

המשלט ננטש כשהכח לא מאורגן לנסיגה. לא הצליח לרכז את כל הפצועים  אך עוד הספיקו להוציא כמה. בסביבות השעה 15:00 כשהנסוגים היו כבר בערוצי הואדי למטה נראו ראשוני חיל הרגלים של האויב כשהם עטים על המשלט העזוב. דרך הנסיגה כולה הייתה שטופת אש מכונות ירייה ומרגמות. רבים נהרגו או נפצעו בנתיב זה בו התבוסס הכח הנסוג בבוץ עקב הגשם הכבד. הכח איבד את סגן מפקד הגדוד עמנואל ברשי והיה אכול זעם וחרון עקב הנסיגה, אל אף שההכרה הייתה שהוא עשה את כל הדרוש ואף למעלה מכך על מנת להילחם במצרים אך נסיבות אשר כח אנוש לא יכול היה לעמוד בהן הכריעו את הקרב לבסוף. 

 פעילות הכוחות בשלב השני

השלב הראשון של מבצע "חורב" הופסק באמצע, בטרם הושגו תוצאות מכריעות. בשעה שעמדו כוחות-החזית לסגור בזרוע אדירים ולכתר את כל צבא-המשלוח המצרי ברצועת החוף נתקבלה פקודת נסיגה לכל כוחות החזית לפנות את שטח-סיני היה זה בלחצם ובהתערבותם של כוחות חוץ שהצילו את הצבא המצרי ממפלה ניצחת. הזרוע הדרומית-מזרחית של המערך המצרי מוגרה כליל אך המערך שלאורך כביש החוף – מערך עזה רפיח  עמד בעינו. השלב השני של הפעולות נסובו איפה כוחות החזית למיגורו של מערך זה והפעם בתחום השטח הישראלי בלבד. מגבלה זו בשטח אשר שללה כל אפשרות לתמרון מקיף  הגדילה את קשיי הביצוע  וכן האמירה את המחיר הנדרש עבור ביצוע מוצלח. כמו כן הייתה מגבלה של זמן. טרם התברר מתי בדיוק יתערב האו"ם ויוכרז על הפוגה נוספת. הזמן היה אם כן קצר ועזיבת החלק הראשון באמצע לא אפשרה ליהנות מהישגי השלב הזה.

יחידות החטיבה התפנו מתפקיד של אחזקת משלטים על ידי החלפתם ביחידות אחרות כולל חיילים שגויסו ממשקי הסביבה. עתה הן הופנו לתקיפה בחלק השני של המבצע.

תכנית הפעולה:

מאחר ולא ניתן לנתק את הכוח המצרי על ידי התייצבות באל עריש, הוחלט שלא לבצע התקפת מצח על עיקר המערך המצרי בעזה. במקום זאת הוחלט לנתקו באזור רפיח, ממש על קו הגבול הבינלאומי עם מצרים. חטיבת 'גולני' נועדה לתקוף את רפיח מצפון מזרח. תחילה היה עליה לנוע מערבה, מאורים וממבטחים, ובהמשך לתקוף את משלט בית הקברות יחד עם משלטים נוספים שבקרבתו. כיבושם של אלה נועד לפתוח את הדרך להמשך ההתקפה לחטיבה 8. זרוע אחרת של ההתקפה נועדה לכלול את חטיבת 'הראל', אליה צורף הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב'. אלה נועדו לנוע מעוג'ה אל-חפיר ולתקוף את רפיח מדרום מזרח. יעדי אותו כוח היו צומת רפיח ומשלטים שבקרבתו, מדרום לעיירה. כיבוש זה יחסום את כביש רפיח-אל עריש. לאחר כיבוש משלט בית הקברות וצומת רפיח, נועד הכוח התוקף כולו לטהר את העיירה ואת מחנות הצבא שבקרבתה. יתר כוחות חטיבת 'הנגה' נועדו להוות עתודה. מועד ההתקפה נקבע ללילה שבין ה-3 ל-4 בינואר 1949.

  

                                                            ציור 12 : מוצבי רפיח – השלב השני במבצע חורב 

 

המשלטים שנועדו להתקפה הם מערכת המוצבים המגינה על רפיח מצפון מזרח. הם נמצאו על רכס כורכר שכיוונו צפון דרום. רכס זה הסתיר מעיני כוחותינו את מחנה רפיח שהיה ממוקם אחריהם בשטח נמוך יותר. בין רכס זה לנירים היה משטח נמוך וחולי שבמרכזו מחנה עזוב. כביש הוביל ממחנה זה לעבר הצומת הצפונית של מחנה רפיח. כביש זה עבר בין שתי גבעות הנשאות מעל קו הרכס. על גבעות אלה היו המשלטים 102 ומשלט בית הקברות. קצת בעומק שלט מוצב נוסף שהגן על רפיח והצומת הצפונית. מעבר למשלט זה נצפה כביש שהתנועה עליו בכיוונים צפון דרום רבה ביותר. לילה לפני כן, הגיעו הסיירים אל השטח, סיירו וקבעו להם סימנים שונים שעל פיהם יתמצאו בשטח. הגדוד הגיע לנירים ונערך למסדר שכלל את חיילי החי"ר ואת נושאי מכונות הירייה והמרגמות. הגדוד החל לנוע בטור ארוך כשהסיירים בראש ואנשי נירים המכירים את אזורי המיקוש מסייעים להם. כחצי שעה לפני חצות התפלג הכח. החלק שעולה למשלט בית הקברות פנה מערבה והחלק שנועד למשלט 102 עלה מצפון.  כק"מ לפני משלט זה הוצב הכח עם הנשק המסייע ושאר הכח המשיך להתקדם כשכח בפיקוד ה סמ"פ משמש שכחוד. הסיוע הארטילרי התבקש קודם לירות על משלטים סמוכים וועד שעבר לירות על המשלט נמצאו כבר החבלנים סמוך לגדר והחבלנים עסקו בפריצתה. באותו רגע התפוצצו כמה פגזים בלב המחלקה. המפקד וכמה לוחמים נפגעו קשה. מחלקת החוד יצאה מכלל שימוש מה שערער את כל המערך הפלוגתי. הרעש ומהומה משכו את תשומת ליבו של האויב שפתח באש מתותחים ומרגמות. הפלוגה לא הייתה יכולה להמשיך ולהסתער ולכן החלה בנסיגה אל המקום בו התפצלו הכוחות. לאחר נסיגה קצרה, קיבלה הפלוגה הוראה לשוב ולעלות על משלט 102 אך אנשיה כבר היו עייפים מחמת המאמץ שהושקע בדרך ומחמת הנסיגה שערערה את רוחם. ובכל זאת, היום החל להאיר. הלוחמים עלו על משוריינים ועלו לכיוון המשלט. כ 400 מטר לפניו נפרשו בשתי מחלקות והתקדמו תוך מתן אש מרבית מהכלים. האויב הגבר את כח האש שלו שכלל גם תותחי נ.ט.  3 זחלים ומשוריין נפגעו מתותחי האויב  והיחידות לא יכלו להוסיף ולהתקרב למשלט כשהן סובלות ממטחי ארטילריה בלתי פוסקים. הם נסוגו שכשמטחים אלה מזנבים בהם. הפצועים וההרוגים הוחזרו לאזור נירים. אל אף הניסיונות נכשלה ההתקפה על משלט 102.

הקרב על משלט בית הקברות נחל הכח הכובש הצלחה. כשהגיעו הלוחמים למרחק של 400 מטר  מהגדר, ניתנה לאנשים שהות לנוח מחמת העייפות כתוצאה מהדרך הארוכה. חולית מקצצי הגדר נשלחה קדימה והסמל שהיה אחראי עליהם טעה בניווט והגיע לבסוף חזרה אך באיחור משמעותי.  עיכוב זה גרם למפקד הכח לחוש שמשהו אינו כשורה והוא נתן הוראה לפתוח באש טיווח של התותחים. לאחר מכן הופסק ירי זה והכח התקדם עד ל 20 מטר מהגדר החיצונית. היחידה פרצה פנימה וסמוך לגדר הפנימית נפחה עליו אש ממכונת ירייה "ויקרס" וממכונה נוספת. אך הכח פעל במהירות, פרץ פנימה וכש את המשלט במהירות תוך תפיסת שבויים ביניהם קצין בדרגת לויטננט. מכונות יריה, כלי נשק ותחמושת נפלו לידי הכח הכובש. הלוחמים התארגנו לאפשרות של התקפת נגד ונפרשו בסביב בעמדות. כעובר כשעה החלו המצרים שבאורים הסמוכים להפגיז באש תותחים את המשלט. השחר כבר האיר בטרם הספיקו הלוחמים להתארגן כראוי. הם הבחינו במרחק של 800 – 1000 מטר ב 9 טנקים ומספר משוריינים. הכח המגן הניח לטנקים להתקרב עד לטווח היעיל של תותחיו כשלפני כן ספגו כשעתיים הפגזת תותחים. מאש זו נפגעו רבים מהמגינים. לאחר כשעתיים החלו הטנקים המצריים לנוע ובעקבותם חיל הרגלים. במקביל, נפתחה על המגינים אש מכונת ירייה ממוצב שכן.  כשהגיעו הטנקים למרחק של כ 500 מטר, פתחו אנשינו באש מתותח הנ.ט. 4 טנקים ו 2 משוריינים הושמדו. מרגמות ה 2 אינטש שלנו עשו שמות בחיל הרגלים וכן אש תופת שירו על חיל הרגלים. הטנקים שלא נפגעו חזרו לאחור וברחו ואיתם החי"ר. משנהדפה ההתקפה, החלה הפגזה שנמשכה כ 4 שעות. בשעה 11:00 נערכו הטנקים המצריים להתקפה נוספת אך במרחק ש כ 600 מטר נסוגו וברחו. כעבור זמן מה החלה התקפת נגד שלישית, הפעם של חיל הרגלים שכלל גם יורקי להביורים. הכח המצרי התקרב עד כ 30 מטר מלוחמינו אך אש המגינים הייתה חזקה ויעילה והכח התוקף נסוג. החלה בריחה המונית של המצרים כשהכח שלנו מזנב בהם בכל כלים. למעלה מ 150 הרוגים מצריים נמצאו לאחר מכן פזורים בשטח.

הכח היה למעשה בשערי רפיח והמשיך לספוג הפגזות עד הלילה ובמהלכה נהרגו ונפצעו עוד כמה לוחמים. הנופלים הוחזרו לגבולות ושם נקברו. בקרב זה הושמדו 9 טנקי אויב ו 2 משוריינים. היה זה הקרב החרון בנגב. לאחר מכן השתררה הפוגה ואחריה הסכמי שביתת הנשק.

 

2.14   מבצע עובדה

מבצע עובדה לשחרור הנגב מאזור הנגב הצפוני + הערבה ואילת התקיים בתאריכים 6-10 למרץ 1949 והיה אחרון המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות.

רקע:

ב 7 לינואר 1949 פסקה האש בחזית הדרום, כתוצאה מהישגי צהל בחזית הדרום ולאחר שיחות בחסות האו"ם נחתם הסכם שבית נשק בין ישראל ובין מצרים. לאחר הסכם זה הצטרפה ירדן לשולחן המו"מ והסתבר כי היא טוענת לבעלות על הנגב בניגוד להחלטת האו"ם בתוכנית החלוקה. ירדן שאבה כנראה עידוד מהבריטים שרצו לשמור על רצף טריטוריאלי בשטחים שנתונים להשפעתם מעבר וירדן ועד לתעלת סואץ. כיוון שכך, היה צורך לקבוע עובדות בשטח ולכן גם נבחר השם מבצע עובדה. בניגוד למצרים שגורשו מגבולנו (מלבד כיס פלוג'ה שפונה יותר מאוחר) , הירדנים היו במצב הרבה יותר טוב: הם החזיקו בלטרון, במחצית מירושלים, בגוש עציון ועוד. המו"מ בין ישראל לירדן מתנהל בעצלתיים, למשלחת הירדנית אין סמכות להחליט אפילו על עניינים שוליים וכל דבר הם שואלים את עבדאללה. במקביל, נפגשת גולדה מאיר עם עבדאללה בנהריים וגם משה דיין מנהל שיחות עם עבדאללה א-תל, אך כלום לא מתקדם באופן מעשי. נעשה ניסיון לשמר את הסטטוס קוו כבסיס לקביעת הגבולות אבל אז מתגלה המחלוקת בעניין הנגב: ישראל טוענת בתוקף לזכותה על הנגב הדרומי לאור החלטת האו"ם והירדנים טוענים שישראל הגיעה רק עד קו ניצנה-עין חצבה וכל מה שמדרום לקו זה שייך לממלכת ירדן. בעקבות כך, מחליטה ישראל "לחזק את הנוכחות הישראלית באזור". לא נאמר לכבוש את אילת והניסוח כאן חשוב ויש לכך 2 סיבות: הסיבה המרכזית היא שלאחר מבצע חורב נראה היה שהמעצמות לא יתירו את המשך הקרבות ויאלצו את התוקף לוותר על הישגיו ובכלל זה לא מקובל להתקיף בעת מו"מ. הסיבה השנייה היא שבעצם הנגב כולו שלנו לכן אין צורך לכבוש אלא רק לבסס את שליטתנו בשטח. מתכנן המבצע המיועד היה יצחק רבין, אז קצין המבצעים של חטיבת הנגב. הוא הטיל על חטיבת גולני שכבר נמצא בדרום בעקבות קרבות בית-חנון ורפיח במבצע חורב לרדת בדרך הפשוטה  יותר לאילת – דרך הערבה. אבל הייתה מראש מגבלה חמורה: אסור להם לפתוח באש ואם נתקלים במארבים או באש אויב מנתקים מגע ואולי אף חוזרים לאחור ובכל מקרה לא יורים את הירייה הראשונה ותמיד עושים מאמץ להימנע ממנה. כשהובאה הפקודה בכתב למח"ט גולני נחום גולן והוא התבקש לחתום הוא ממש נעלב ותחילה לא חתם אך לבסוף חתם. עד כדי כך דאגו שהמבצע לא ייפול. כיוון שיכול להיות שגולני יתקלו באש בגבול ירדן ויאלצו אם כך לסגת אחורה, מופנה עוד מאמץ לגזרה אחרה אחרת: חטיבת הנגב תנסה להגיע לאילת על ידי תנועה במרכז הנגב, רחוק מגבול ירדן וכמה שאפשר גם רחוק מגבול מצריים שזה עתה נחתם אתה הסכם הפסקת אש.

הכרת הנגב בימים ההם:

בימים ההם הנגב היה שטח כמעט ריק מאדם מלבד שבטים בדואים באזורים שונים שלו ותחנות משטרה של הבריטים שכמה מהן הוקמו לאורך הערבה. מי שבכל זאת רצה אם בכלל לרדת דרומה עד ים סוף עד סיום המנדט הבריטי בארץ היה חייב לקבל אישור מהם. הבריטים דאגו לחוקק את "חוק הטיולים" בשנות ה 40 שאסר על טיולים ללא קבלת אישור מהם כי הם לא היו מעוניינים שהמרחב הענק מבאר שבע דרומה ועד ים סוף ייהפך לעוד אזור בו היהודים מתאמנים, מסתתרים ואולי גם מתיישבים. הם ידעו שהמרחב הזה ריק ובודדים בלבד עוברו בו לעיתים רחוקות לצרכי עבודה וגם אז בערבה באישורם. לכן , בשנים 1943 עד 1946 נערכו מספר מסעות לחקר הנגב שחלקם בשיתוף הפלמ"ח. הידועים שבהם הם מסעם של חמישה חבר'ה לסקרים תחילה במדבר יהודה ואחר כך במרחבי הנגב הצפוני ב 1943. ב ינואר 1945 נערך סיור של 14 מטיילים עם שמעון פרס (אז פרסקי) בתוכם, באישור בן גוריון שאף צייד אותם בכסף למען מטרה זו. הוא כבר אה בעיני רוחו קדימה את המאבק על הנגב וסבר שמן הראוי שיכירו אותו. אחר כך התארגנו מסעות הסטודנטים הראשון והשני ב 1945 וב 1946 אבל כל אלה לא הפכו למשהו קבוע ומספר המטיילים היה מוגבל. הידע שנצבר בהכרת השטח נותר נחלתם של אנשי הפלמ"ח בעיקר וערב מבצע עובדה התברר שהעניין הזה קריטי. המידע הזה לא היה ברשותם של קציני המודיעין והמבצעים של חטיבות גולני והנגב. לכן, חטיבת הנגב נאלצה לשלוח סיור ממונע מקדים על מנת לתכנן את הציר שלה ובנוסף קיבלה מודיעין מסיור אווירי. חטיבת גולני הסתפקה בסיור אווירי משום שהערבה הייתה אז הדרך היחידה בה נעו אנשים לכיוון ים סוף וחזרה ומידע כללי על תוואי זה היה ידוע אם כי לא היה מודיעין לגבי סדר הכוחות הירדנים היושבים בתחנות המשטרה שננטשו על ידי הבריטים עם סיום המנדט, יכולת התגבור שלהם וכן מידע על שטחים חילופיים לאורך הציר או בקרבת מקומות שעשויות להיות נקודות חיכוך עם הירדנים על מנת לנתק מגע ו / או לעקוף שכן ההוראה הייתה לא להיכנס לקרב עימם. צריך אם כן להסתכל על תנועתן של שתי החטיבות גם באור חלוצי משהו. מצד אחד הציר שבו נעה גולני טמן בחובו אפשרויות הפתעה וחיכוך מצד הירדנים. מהצד האחר – הציר של חטיבת הנגב לא היה ידוע כלל ולא היה ברור מה הקשיים בשטח.

 הנה כי כן – המסע דרומה כמוהו כחלוציות של ממש.

  כוחות המבצע:

חטיבת גולני הקצתה למבצע שני גדודים: גדוד 19 שהיה גדוד ממוכן וגדוד 13 . מפקד כח גולני היה

המח"ט נחום גולן.

חטיבת הנגב בפיקודו של המח"ט נחום שריג.

 

שמות מקומות

כורנוב – ממשית, שם הייתה נקודת ההיערכות והתארגנות של כוחות גולני ליציאה.

עין חוצוב – עין חצבה

ואדי חיאני – נחל חיון

עין ויבה – עין יהב

עין ראדיאן –  יטבתה

ואדי ג'ראפי – נחל פארן

ביר מליחה – באר מנוחה

אל רמאר – נקודת ציון כ 10 ק"מ דרומית לעין יהב.

הכנות למבצע – כפי שחוו הלוחמים בחטיבת גולני בכורנוב (ממשית), בסיס ההיערכות.

מפי הלוחמים.

"המטרה הבאה היא: אילת" אמר המג"ד בישיבת מטה הגדוד לאחר ביקורו במטה החטיבה. לכאורה, דברי פתיחה שגרתיים. אולם אט אט החל לחדור להכרתנו פרוש המילים הללו. עיני כולם נתלו במפה הייתכן? שם בקצה המפה, ליד הכתם הכחול ים סוף! אנחנו? קשה היה להתרגל לרעיון. מרחק כזה, שטח כזה מי היה שם לפנינו? מי ביקר וראה, מי סייר את הדרכים והשבילים המובילים למפרץ הזה?

מרחקים כה גדולים ! היכן יהיה העורף הלוגיסטי? היכן יהיו מים ? שאלות למאות נערמו לפנינו.

 … נמסרה המגמה הכללית. המטה החל בעבודתו תחילה חילופי דברים אחדים, הערכות כלליות ולאחר זאת כל איש התרכז בשטח פעולתו. התרכזנו בחישובים והערכות.

למחרת – יום עבודה אפור. מבצעים, מודיעין, מנהלה כולם ישבו על המדוכה. עבודת ההכנה הקדחתנית החלה , עשינו לילות כימים. אנשי המבצעים חישבו את כל המהלכים והבעיות הכרוכים בכח אדם, אספק , מים, ציוד, רכבים וכדומה. כל המחנה כמרקחה – פורקים, מעמיסים, מתרוצצים ממחסן למחסן, פקודות נשמעות מכל עבר, לכל חיל הוסבר היעוד. השטח בו אנו עומדים לפעול זר לכולם – בבחינת נעלם אחד גדול. גם אותם שני מפקדי הפלוגות המאושרים שזכו לטוס על פניו עדין לא עיכלו את החומר. קצין המודיעין מסכם את פרשת ההכנות, מוסר את סיכומי הידיעות שנאספו בעמל רב בשבועיים מאומצים של סיורי אוויר. הכח יתחלק לשניים: "חוד" ו "דרג א". כח החוד ינוע בראש החטיבה ויפלס את הדרך בערבה. דרג א אשר אף הוא כח קרבי ינוע על יד מטה החטיבה וישמש ככח עתודה. שעת האפס: עוד יממה אחת. בשעות אחר הצהרים ניתן האות לכינוס הגדוד לפני יציאה. מכורבלים באדרותיהם, עטופי כאפיות וכובעי גרב נתכנסו החבריא מסביב למפה גדולה שהוצבה בשטח פתוח. כולם ישובים בצפיפות ובקוצר רוח אך יש רצון לשמוע את המג"ד. והוא אכן נושא את דבריו.

פסוקים ספורים. הגדרת המטרה הנכספת , תיאור התנאים הקשים הנכונים למחר וקריאה למאמץ מאוחד, לעקשנות ודבקות בעיקר. ניתנה לנו הזכות הבלתי חוזרת להעניק לעם את מפרץ אילת. נהיה ראויים לזכות בו , נהיה ראויים ולא נכזיב. סוף סוף הגיע יום היציאה. הטור נערך לפי כל הכללים המקובלים. כל ההכנה לפרטי פרטים התבצעה כהלכה. נשאר עוד העיקר – הביצוע !

הטור זע ונע, תחילה קודר במקצת אך בידיים בטוחות ונאמנות הוא מונהג. החיילים ישבו עתה בשקט, הם עמלו קשות בימים ובלילות האחרונים עתה נחים במקצת. רצינות נסוכה על פניהם, מודעים לגודל המשימה אשר לפניהם. והשאלה הנצחית ניצבה: האם תאיר לנו ההצלחה ?

ומנין האמונה? מנין הביטחון ?

ביטחון זה נובע מהרכב היחידה. קלטנו את האנשים מכל שכבות העם, מכל קצוות תבל אך אלה נשתלבו במסגרת חזקה ואיתנה. שלד הבניין קובע, הוא החומר היציב- המורכב מבניהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית של גואלי אדמת השממה, של סוללי הכבישים, של מייבשי הביצות, של בוני החקלאות העברית בקיבוץ ובמושב, בני העמק והגליל המושרשים בארץ הזאת בכל נפשם וגופם. כאשר הם נמצאים בתפקידים אחראיים , מביאים הם עימם את הרוח האיתנה.

  

מבצע עובדה יוצא לדרך.

ב 5.3.49 יוצאים כוחות צה"ל למבצע. חטיבת גולני דרך מעלה עקרבים כשהתכנון הוא לאורך הערבה וחטיבת הנגב על בסיס הציר שתוכנן על ידי המודיעין החטיבתי.

 ה 7 ע ד ה 8 למרץ.

מפי הלוחמים.

הכח שועט בערבה.

ובשבעה במארס, עם רדת הערב, יצאו חמישה ג'יפים של פלוגת הפשיטה את בסיס החוד שירד בינתיים מכורנוב, גלש בנפתולי  מעלה עקרבים ונטה מחנהו בעין – חוצוב הוא המעיין הגדול אשר על פרשת הדרכים באר-שבע – סדום- אילת. משם, יצאו מניין וחצי בחורים לתפוס את עין-וייבה, השוכנת כעשרים וחמישה קילומטר בדרום, בדרך בואכה אילת. ידיעות שהיו בידינו אמרו: עין וייבה הוחזקה לפני זמן קצר כעמדה קדומנית של האויב אך עתה נעזבה כנראה ומשמשת רק כמקום ביקורים לעיתים מזומנות. היה חשש וצורך לאתר את מוקשי הדרך שכנראה הונחו שם על ידי הירדנים. ואמנם, לפני חצות הלילה נוצר הקשר המיוחל בין עיקר כח הפשיטה לבין עיקר הכח שהתבשר כי מוקשי הדרך אותרו על ידי סיירי הפלמ"ח שהצטרפו לכח הפושט והכח הגיע בבטחה למטרתו. מיד יצאו "הגדעונים" להתבסס במשלט הראשון שנלקח. במחנה החוד במחנה החוד עובר הלחש : "עין וייבה בידנו" . הכל ערים ומלאי התרגשות של ציפייה ואכן עם פרוס האשמורת השלישית ניתן האות גם לכח החוד. "היכון ליציאה!"

והשיירה הארוכה זזה ממקומה… רעש מנועים, חריקת שרשרות. בפנסים כבויים, אט אט מתקדמות המכוניות, ג'יפים ואחריהם משוריינים. מכוניות משא עמוסות ושוב ג'יפים וזחלים ואמבולנס…מפליגים לתוך האופל.

כשהאדימו שולי המזרח ושמש חדשה הגביהה כדורה מעל הרי-אדום, עמד כח החוד בחניית שחרית קצרה בעין וייבה. מכאן הדרך אל המטרה הבאה – אל-רמאר אינה רחוקה, כדי עשרה קילומטרים ומיד אפשר להמשיך משם לוואדי-ג'ראפי העצום המגיע מפנימה של ארץ הנגב לערבה.

האנשים מסתדרים במבנה הנאות וזזים.

הבוקר זך וקריר ענני אבק נישאים ברוח ומהווים ניגוד לנוף הרוגע. המרחב שועט לקראתך, קום ובלעהו!

ולפתע  _ _ _ _ _

תא תח ! תא תח ! תא תח ! תא תח !

קולות מוכרים של יריות. הקשר כבר עומד במגע עם מפקד פלוגת הג'יפים, חלוצי החלוצים.

" הלו משה אחד, האלו משה אחד ", "הרכסים מימין תפוסים, כעשרים רובים ושניים שלושה מקלעים…"

המצב נשקל במהירות. אכן הפתעה לא צפויה נדמה היה כי ההתנגדות תפתח עוד קצת, יותר מאוחר…

והנה אנו צמודים ל "חוקי סדום" הכובלים אותנו לבלתי היכנס לקרב. לא לעבור את הגבול המדיני, לא להתגרות… כל זה ויפה אך להיעצר כאן ?  לא ולא !

יש לבצע מהלך מהיר ומכריע, להשפיע על האויב בדרך של איום. ואכן המשוריינים מתקדמים בדרך והג'יפים מאגפים בין השיחים מצד שמאל ומגיעים לעורפו של האויב. קול היריות נדם – האויב נפוץ !

אכן התכסיס הצליח.

ממעל מגיח אווירון שלנו ומודיע באלחוט: "היו זהירים, לפניכם פטרול ממונע של האויב !"

לפתע מדבר מכשיר הקשר: " האלו משה אחד! אלף חמש מאות מטר לפנינו משוריין אויב !" כפי שמסר טייס הפייפר.

הכח נערך בפריסה רחבה , ענני אבק, עלי הרכב שלנו מתקדמים . מחלקת הג'יפים הגיע לקרבת המשוריין – בינתיים אף ירייה לא נשמעת.  כמה דקות של ציפייה מתוחה. מתקרבים למשוריין ומוצאים אותו ריק ונטוש… באותה שעה מודיע הקשר מעומק האגף הימני: אין שום כח אויב בשטח, הם ברחו כולם. לידינו נפל שלל משוריין אמיתי מסוג "מרמון רמינגטון" בעל תות דו-ליטראי משופע בתחמושת ! מצב הרוח מעולה.

 עכשיו העת להתקדם. ממשיכים קדימה קילומטרים רבים נוספים. מגיעים לקרבת ואדי- ג'ראפי, הוא הוואדי העצום. עברו הדרומי של הוואדי תלול יותר, הדרך מתפתלת בו במעברים צרים ומסוכנים. יש לבדוק אותו בעזרת כוחות רגליים. בינתיים כל הכח ממתין בחצי הוואדי, ממתין לאות. אחרי ציפייה מתוחה מתקבל הדיווח: "עלינו למעבר הדרומי. נמצא מערך של עמדות עזובות החולש על הדרך…" מוואדי ג'יראפי לביר מלחה הדרך אינה ארוכה ביותר. גולשים במדרוני הגבעות הסובבות את הג'יראפי  חוצה כברת אץ מבותרת ומגיע לשטח בהיר ואפרורי כאחד. פשוט בור על אם הדרך.  הרהרנו האם זוהי אותה ביר-מליחה שרבות חשבנו עליה אבל השמש כבר עמדה לגלוש אל מעבר לרכסים שבמערב והיה  הכרח לתת את הדעת על חניית לילה. לאחר התייעצות מפקדים קצרה הוחלט כי עיקר הכח יתקע את אוהליו מצפון לבאר ואילו מחלקת הג'יפים עם שני זחלים תנוע  במהירות דרומה ותתפוס את פתחו של ואדי חיאני , כ 10 ק"מ מכאן דרומה. שלוחה קדומנית זו של כח זה תבטיח  כל הפתעה בלתי צפויה ותחסום כל גישה מהערבה לפנים הנגב, בו נעו כוחות מחטיבת הנגב.

 היומיים הראשונים ( 7-8 למרץ) תמו.

 התקדמותה של חטיבת הנגב בזמן הזה.

חטיבת הנגב נעה כאמור בציר הר הנגב. ב 6 למרץ הגיעו כוחות החלוץ שלה לאחר מסע רצוף של מכשולי טבע, אחרי הצהרים לשדה אברהם – זהו שדה התעופה שהוכשר קודם לכן על ידי כוחות חלוץ של חטיבת הנגב. לשם כך הוטס כח קטן עוד לפני תחילת המבצע ולאחר שאותר מקום זה ונמצא ראוי לנחיתת מטוסים הוכשר כהכנה להגעת כל הכוחות במבצע עצמו. ב 7 למרץ בשעות הבוקר הגיעו שאר כוחותיה העיקריים של חטיבת הנגב למקום זה. מלבד התגברות על מכשולי טבע לא היו להם אירועי התקלות כלשהם עם כוחות עוינים כפי שהיה צפוי.

 

היום הבא – 9  10 למרץ 1949

מפי הלוחמים.

שחריתו של היום הבא קידמה את פנינו כשהיא מזעימה את פניה. עננים של גשם  היו תלויים בחלל וצינה חודרת עזה כמדקרות עד עמקי נשמתך.

גשם בערבה ? ודווקא לכבודנו !

מכורבלים במעיליהם עמדו הבחורים כשהם נוגסים את פת הבוקר ומחכים בקוצר רוח לשתייה החמה.

היום – מלאכה קשה לפנינו: אנו מתקרבים לאור הררנדל שידוע ללא שום ספק כי הוא תפוס על ידי חיילי הלגיון. אכן, המבצר עצמו נמצא במרחק 6 – 7 ק"מ מזרחה מהדרך אך גם הגבעות החולשות על מעבר הדרך , תפוסות בידי האויב.

הנפרוץ ונעבור ?

את כברת הדרך מביר-מליחה עד נחל החיאני כבר עשינו. אנו מתארגנים ליצירת בסיס קדומני עליו נוכל להישען בעלותנו על המוצב שממול לררנדל. הנה מגיע הפייפר ונוחת על הדרך לפנינו. ואנו באים בדברים עם הטייס. יש לטוס מיד לררנדל ולבדוק מה מצב העניינים שם. הטייס ממריא וכעבור חצי שעה מגיע הדיווח. הטייס מודיע על כוח של שתי מחלקות. הוא מצרף מרשם המראה את מערך העמדות וקובע גם כי תעלת נ.ט נחפרה לרוחב הדרך. יתרה מזו: נראה לו כי במקום נמצאים תותחים וכלי רכב משוריינים.

דין וחשבון "משעשע" למדי !

בינתיים חולפות שעות יקרות. המפקדים נקראים להתייעצות. ניתנת הוראה למחלקת המשוריינים כי תנוע על הדרך על מנת ליצור מגע עם האויב. מחלקת המשוריינים נעקרת ממקומה, מרימה תימרות אבק ונעלמת מעבר לגבעת הנמוכות. אווירון חג שנית ונוחת. קצין המבצעים של החטיבה בא לברר את פרטי המצב, לחיצות ידיים וברכות של שלום.

המג"ד מוסר לו על המחלקה שיצאה לקראת האויב. לפתע, בוקע קול ממכשיר הקשר:

"האלו כאן משה שלוש , אנו מתקרבים למעבר הררנדל. השטח נראה שקט ועזוב , יש חשד כי מכינים לנו מארב…"

המג"ד מחזיר: " האלו משה שלוש, המשך להתקדם בזהירות. אני בא אליך עם מחלקת ג'יפים וזחלים,

עמוד בקשר מתמיד עבור "

 עד היום לא ברור האם וכיצד טעה הטייס ההוא שסייר בבוקר ההוא. האם ראה צל הרים כהרים? או חזות שווא? דבר אחד ברור – המוצב ממול לררנדל נמצא ריק ועזוב. אמנם תעלתה הייתה כרויה לרוחב הדרך וגם עמדות לתותחי נ.ט אך האויב עצמו לא היה שם. תיארנו לעצמנו מה יכול היה לקרות לו החזיק הלגיון בעמדות אלה. כוח החוד הוזעק על מנת שיתפוס עמדות ויאחז במקום מהר ככל שניתן. נצמדנו למשקפות ותרנו אחרי מבצר הררנדל המזדקר אי שם בגבעות המזרח. השעה הייתה ארבע אחר הצהרים. מכאן לעין-רדיאן – מהלך ארבעים קילומטרים. המפקדים נקראים ושבים: עיקר הכח יעשה את הלילה כאן במעבר הררנדל. הג'יפים ידלגו 10 ק"מ דרומה לשם פטרול ואבטחה. דקות מספר חולפות והנה קול נפץ רם משתבר לתוך המולת העיסוק אשר אפפה את הכל. על אם הדרך מתנשאת עננת אבק. חששנו ממוקשים ואכן הם ישנם. אחד מהג'יפים שנע דרומה עלה על מוקש והפעילו. במוקש היה מלא באבקת אלומיניום סוג של מוקשים שגורם נזק מועט. החבלנים היו מרוצים כיוון שסוף סוף ירגישו בנוכחותם. בלא יגע רב הם מאתרים עוד מוקשים מאותו סוג אשר נזרעו בחופזה לאורך הדרך על ידי האויב שנסוג. עוברת מחצית השעה, היחידות מתארגנות לחניית הלילה ולפתע…

קולות נפץ ויריות רבות מפאתי הנגב !

את מבחין בעליל בקול המקלעים, ומכונות הירייה. והנה נשמע גם קול התותחים וגם מפץ פגזי מרגמה. הפעם מתרחשים המאורעות ברצינות.

חולפות דקות של ציפייה מתוחה. הקשרים מתאמצים להשיג את "משה שלוש". אך הלה נשמט מהרשת וכאילו להכעיסנו שותק כמו דג. קצין הקשר מתרתח, נוטל את האפרכסות ופיו במקרופון:

"האלו משה שלוש ענה !"

בשקט ובשלווה נשמעים דבריו: " הגענו למקום המסומן במפה ב- א. לפנינו בעיקול הדרך מצוי כוח-אויב, לפחות פלוגה. הם מפעילים תותחים בני שש-ליטראות, שתי מכונות ירייה ומרגמה אחת. פתחו באש מוקדם מידי ולכן לא פגעו בנו. אנו ערוכים מאחורי התל, מחכים להוראות".

המצב נשקל: קו ההגנה של הררנדל הועתק  כפי הנראה דרומה לעיקול הדרך. האויב נמצא בדפנסיבה ומן הסתם מצב רוחו ירוד לקראת החשיכה המתקרבת שהרי ה " יאהוד" מפורסמים בהתקפות הלילה שלהם. יש לנצל את המצב ולאיים בכוח גדול על הפלוגה התקועה לפנינו כך שהיא תבין שכוח זה יכול לנתק אותה מבסיסה. המסקנה: שליחת יחידת שיריונים וזחלים מעלי שאון ופעולת איגוף מאיימת. השעה שעת דמדומים, האויב לא יבחין בפרטים ויש להניח שיסיק את המסקנות הנכונות…

למחרת היום התברר כי הדיאגנוזה הייתה מדויקת.

עיקולי הדרך נמצאו נטושים. האויב נפוץ במהירות רבה בהשאירו אחריו כמויות גדולות של אספקה, תחמושת , חלקי תותחים, פגזים וציוד אחר.

מכאן ואילך מתפתחים העניינים בקצב מזורז. נודע לנו כי כוחות הלגיון נסוגו מהערבה. עלינו להמשיך לגמוא מרחקים לפאתי הדרום. מזג האוויר השתפר ומאתמול הכל בהיר ושקט.

הררנדל כבר מאחורינו , אנו מתקרבים לעין-רדיאן. הפייפר נותן לנו מידי פעם דיווחים מתצפית קדימה.

הגענו לעין-רדיאן. נאות מדבר חמודים, מטע של דקלים ובורות מים. מכאן לאילת מהלך כמה עשרות קילומטרים בלבד. הכח נעצר וממתין להוראות.

כעבור שעה קלה נוחת האווירון ומביא את הפקודה הגורלית: קדימה – לאילת !

כח קל של ג'יפים מתדלק ומכין את עצמו לגמוא את שארית הדרך בנשימה אחת. השעה ארבע אחרי הצהרים. האם נזכה בטרם ערוב היום לראות את המפרץ הנכסף? את הים האדום ? את הצוקים האגדיים?  ומה תהא "קבלת הפנים במקום?"

זיקי מחשבות חולפים ביעף אך הכרת המעשה גוברת על רחשי הלב. ההתרגשות נבלמת והיחידה מפליגה לדרכה.

לאילת הגענו בשעה הששית. היה ערב רצוף מסביב. ים רוגע ומכסיף, ומשברים מרצדים בצהלת קרני הלבנה. על חופו של ים סוף חנו חיילי ישראל, לוחמי הגליל והנגב. הם עמדו ושאפו מלוא חזם את רחש המאורע המופלא. אוניות קרב  בריטיות עגנו דוממות בנמל עקבה.

 התקדמות חטיבת הנגב באותו זמן

בלילה שבין ה-9 ל-10.3.1949, התגלה על ידי סיור כי אום רשרש נטושה. באותו זמן תפסה פלוגה את המוצב הנטוש של הלגיון הירדני בראס אל נקב. על מנת להגביר את קצב ההתקדמות של הפלוגה, החליט מפקד חטיבת 'הנגב' לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך בקעת הירח שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס אל נקב המצרית, שם היו התנאים הטופוגרפיים נוחים יותר למעבר כלי הרכב. לאחר שחברו כלי הרכב עם הפלוגה שנערכה בראס אל נקב הארץ-ישראלית, המשיכו אל חוף מפרץ אילת, אליו הגיעו בשעה 15:00.

 הגעת חטיבת הנגב לאום רשרש הייתה הפרת פקודה ברורה של מפקד חזית הדרום יגאל אלון שהורה לשתי החטיבות לא להתקדם אליה עד הינתן פקודה מפורשת שלו. לכן, חטיבת הנגב ביצעה טקס מאולתר כשהגיעה אולם כשהגיעה חטיבת גולני התפתח ויכוח גדול בנושא משם שגולני קיימה את הוראות המפקד. יגאל אלון שתיפקד כמו גננת בעניין זה… פסק ששתי החטיבות גם יחד שחררו את אילת. ויש בכך היגיון צרוף: אמנם חטיבת הנגב הגיעה ראשונה אבל יש לזכור שאנשיה לא עמדו במבחן אש אפילו רגע אחד מכל המסע הזה. חטיבת גולני לעומת זאת, אילצה את הכוחות הירדניים לסגת לעקבה וכך פתחה את הדרך לאילת דרך הערבה.

לאחר הבוררות של יגאל אלון נשלח מברק משותף : "העבירו לממשלת ישראל, ליום ההנה י"א באדר מגישות חטיבת הנגב וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל,

אילת, אום רשרש, תש"ט"

 

3.  1949  –  1956

מלחמת העצמאות תמה והמדינה הצעירה עמדה בפני אתגרים רבים כשהבולטים בהם: קליטת עלייה, פיתוח תשתיות לצורך בניית המדינה ייצוב הכלכלה וכמובן בניין הכח הצבאי לנוכח אי ההשלמה של מדינות ערב מסביב עם קיומנו, גם אם בתום המלחמה נחתם הסכם שביתת נשק. בחטיבת גולני הייתה זו מחד תקופה של התארגנות, החלפת משמרות שבאה לידי ביטוי בקליטת חיילים רבים מהעולים שזה מקרוב באו, ומאידך נשיאה בעול הביטחון השוטף סביב גבולות המדינה, יציאה לפעולות תגמול ושיאה של התקופה במבצע קדש.

 

3.1 הקרב על תל מוטילה – מאי 1951

רקע

לאחר מלחמת העצמאות אירעו תקריות בין צה"ל לצבא הסורי על השליטה בשטחים שהוכרז עליהם כמפורזים בהסכם שביתת הנשק בצפון הכנרת ובשיפולי רמת הגולן. באותה תקופה התבצע ייבוש החולה דבר שעורר התנגדות אצל הסורים. הסורים טענו שאסור לאף אחד להיכנס לשטחים מפורזים וישראל טענה שהכניסה אסורה רק לחיילים ושוטרים אך לאזרחים מותר. כמו כן טענו הסורים שמותר לרועים להיכנס לשטחים משני צידי הגבול וישראל שללה זאת מכל וכל.

התפתחות הקרב על התל

תל מוטילה ממוקם בגדה המערבית של הירדן סמוך לישוב אלמגור, צפונית מערבית לכנרת בשיפולי רמת כורזים. האיור הבא מציג את מפת האזור.

 

                                                             מפת  אזור תל מוטילה הנראה כאן במרכז התמונה בנקודת התצפית שבסמוך לה כתוב: אנדרטה

 

הקרב התפתח מתוך אחת התקריות שהתחוללו בין שני הצבאות על הזכות להשתמש בשטחים מפורזים. רועים סורים נכנסו עם עדריהם לשטח המפורז מזרחית לתל. סיור של צה"ל נשלח לגרש אותם. בעת הזו, גדוד 13 היה אחראי על הגזרה שבין אגם החולה (שעדיין היה קיים והחלו תהליכי ייבושו) לבין הכנרת. חיילי הגדוד נעו בשטח כדרך של שגרה גם במשך היום על מנת להפגין נוכחות. לצורך הביצוע, יצאה ב 1 למאי מחלקה על מנת למקם כרתק מקלעים בינוניים על אחת הגבעות באזור שכונתה גבעת התצפית. חיילי הכח הרגלי היו אמורים להדוף את הרועים הסוריים ועדריהם בחזרה למזרח הירדן כשמחלקת המקלעים משמשת כרתק. בעודם מגרשים את העדרים הגיעו לשם רועים חמושים ופתחו באש. המחלקה והרתק ניהלו חילופי אש שעות ארוכות עם הסורים ובשלב הזה היו לכוחותינו 4 הרוגים, לא ברור אם הם לא נפגעו מאש הרתק. הכוח הישראלי נסוג ואילו הסורים הזעיקו תגבור מהכפר ומהצבא הסורי. כוח מעורב של חיילים סורים וכפריים חמושים עלו על רכס תל מוטילה ונערכו עליו להגנה. בפיקוד צפון החליטו כי יש לכבושמחדש את תל מוטילה על מנת לא לאפשר לסורים להתבסס עליו תקופה ארוכה. שלחה יחידה מגדוד מילואים 34 (של חטיבת הגמ"ר 3) לכבוש חזרה את הרכס, אולם התקפתם נכשלה במחיר נפגעים רבים. על כן הוזעקו כוחות מגדוד 13 בפיקודו של רחבעם זאבי. בלחימה שהתמשכה אל תוך הימים הבאים, לא הגיע המג"ד זאבי אל שדה הקרב. הוא שהה בוילה מלצ'ט שבטבריה על שפת הכנרת והעדיף לנהל משם את הקרב, לעודד משם את פקודיו ולהבטיח תגבורות שלא הגיעו. גם מפקד החטיבה דאז מאיר עמית לא הגיע לזירה.

כח גדוד 13 כלל שתי כיתות חי"ר וכיתת מרגמות 81 לסיוע. המבצע היה מהיר ולאחר ריכוך השטח על ידי מרגמות הסתער הכוח וכבש את הגבעה בשעות הלילה המאוחרות אך הסתבר כי הסורים התמקמו בשני עמדות חדשות, דרומית לתל מוטילה: מוצב "הדמות" ומוצב "השפך". מה שנדמה היה כהיתקלות הפך מהר מאד לקרב על השליטה ברמת כורזים כולה. המג"ד ממקום מושבו הנינוח בוילה על הכנרת גייס תגבורת מקורס מכי"ם של החטיבה בפיקוד איתן שמשוני. כוחות הגדוד וקורס מכי"ם תקפו את מוצב "השפך" אך אז התברר כי הסורים עברו כולם למוצב "הדמות" שם ריכזו כוחות ואמצעי לחימה רבים. הכוח מילואים של ההגמ"ר 3 הגיע שהתמקם על תל מוטילה ספג אש ושלושה מאנשיו נהרגו. למרות בקשתו של המ"פ זאב סלעי לסגת הוא נענה בשלילה. ניסיונות של כח נוסף להתקרב למוצב "הדמות" המבוצר היטב נבלמו באש סורית עוצמתית. הסורים שהבינו כי מתפתחת כאן מערכה רצינית קידמו בלילה כוחות נוספים לאזור המפורז וניסו לקבוע עובדות בשטח. בינתיים, הורה המחט מאיר עמית לתגבר את הכוחות ואכן גדוד 21 מהחטיבה הוכנס לאזור. פלוגה אחת שלו החליפה בבוקר ה 4 במאי את פלוגת המילואים בתל מוטילה כשהמילואניקים סוחבים את פצועיהם תחת אש. המח"ט החליט שבלילה יתקוף גדוד 13 שוב את מוצב "הדמות"  אך הניסיון כשל והביא לפגיעות בקרב חיילי הגדוד. המבצע נמשך גם בשבת ה 5 למאי, ניסיונות נוספים להתקדם אל מוצב הגדוד כשלו ולאחר 4 ימי לחימה הסורים עדיין ישבו בשטח ישראל והיה חשש גדול שאם ישכילו לשמור על השטח עד להפסקת האש שתוכרז על ידי האו"ם הם יישארו שם זמן רב. ההחלטה שהתקבלה בפיקוד היא לכבוש את המוצב ויהי מה. הכוחות התקרבו אל המוצב בשעה 3 לפנות בוקר וכשהגיעו למרחק של כ 400 מטר נפתחה עליהם אש ארטילרית כבדה. רבים מהלוחמים לא חשו בטוב עקב מזון מקולקל שאכלו יום קודם. הם הוסיפו להסתער ונבלמו במרחקים של 100 – 50 מטר מהסורים עקב אש כבדה. רבים נפגעו ביניהם המ"פ וההתקפה נבלמה. הסמ"פ החליף אותו ובאותו זמן יצאה מחלקת כוח מכי"ם להתקפה על המוצב מכיוון מוצב "השפך" במטרה להסיר לחץ מעל התוקפים שנבלמו קודם אך גם אלה נבלמו באש כבדה. למערכה הוזעק כוח מגדוד 12 ובמקביל נענה פיקוד צפון לבקשותיו שת המח"ט לקבלת סיוע אווירי. האש הסורית הופנתה הפעם אל המטוסים. חיילי גולני פשטו את גופיותיהם והניחו אותם על הסלעים כדי לסמן למטוסים את מיקומם. צרור מאחד המטוסים סימן את תחילת ההסתערות  הרגלית בו זמנית עם יעף המטוסים המאמץ המשולב נתן את אותותיו והסורים נסוגו.

בקרב זה שילמה חטיבת גולני מחיר כבד: 41 הרוגים ו 72 פצועים. אמנם, מפקד החטיבה עמית ציין את "העקשנות והדבקות במטרה של הלוחמים כנגד הכוחות הסוריים שהכירו כל אבן וכל קפל קרקע בשטח " אך היה זה אחד הקרבות הקשים שהחטיבה לא ששה להזכיר. החיילים כמובן מילאו את הפקודות ועשו כמיטב יכולתם הגם שחלקם היו עולים חדשים שלא היו מאומנים מספיק אך את הקרב אפיינו אותו טעויות רבות מהפיקוד הבכיר של החטיבה ובעיקר היעדרם של המג"ד והמח"ט מהשטח שהוא ביזיון גדול מאין כמותו. לא כך פעלה החטיבה בהמשך דרכה אלא בצורה שונה לגמרי שבה ברוב המכריע של הקרבות היוו המפקדים דוגמה ומופת לכוחות. אם לא די בכך הרמטכ"ל דאז יגאל ידין לא מיצה את הדין עם המפקדים אלא טייח אף הוא את פרטי המקרה אבל אין מקומו של נושא זה כאן.

 

3.2  מבצע הר געש בגבול מצרים, נובמבר 1955

מבצע הר געש או בשמו האחר פעולת הסבחה או קרב לילי היווה פעולת תגמול כנגד הצבא המצרי באזור ניצנה